שאלה:

שמעתי מחד הרבנים שכיום לא צריך לומר חזרת הש"ץ בעיקרון ולפי חלק מהדיעות יש בזה אפילו ברכה לבטלה וכן איסור עניית אמן.
רציתי לשאול מה דעת הרב בנושא תודה

תשובה:

מנהג ישראל תורה!
כל עם ישראל כולו עושה משהו למשך אלפי שנים- הוא לא טועה!
כך מפורסם בשם שו"ת הלכות קטנות ועוד "כלל ישראל לא טועה" ובלשונו הזהב : (שו"ת הלכות קטנות חלק א סימן ט) וז"ל: "וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו: אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר. כי פשוט הוא אשר באהבת ה' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה"
במיוחד שמנהג זה נהגו בו גדולי ישראל, במשך כל הדורות.
אין לשנות מנהגים משום שזה פרצה בחומת התורה שעלולה לגרור אחריה תקלות.

באופן פרטי יותר ניתן לדון בגדרי "בטל טעם בטלה תקנה" האם תקנה שנראה שהסיבה לתיקונה כבר לא תקיפה- גם התקנה מתבטלת ?
ניתן לומר שבאופן כללי יש שני גישות בראשונים ובפוסקים- גישת בעלי התוס' שיש מקרים בהם נאמר כך , לדוגמא מים אחרונים משום מלח סדומית שמסמא את העינים מגביל התוס' ברכות נג,ב "דווקא להם שהיו רגילים ליטול ידיהם אחר הסעודה מפני מלח סדומית, אבל אנו, שאין מלח סדומית מצוי בינינו,ואין אנו רגילים ליטול אחר הסעודה, אין הנטילה מעכבת עלינו לברך". דעת ר"ת בענין גבינות עכו"ם ועוד.

גישת הרי"ף הרמב"ם ועוד ראשונים היא שבטל טעם לא בטלה תקנה: רמב"ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ב
בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל, ועמד אחריהם בית דין אחר ובקש לבטל דברים הראשונים ולעקור אותה התקנה ואותה הגזרה ואותו המנהג, אינו יכול עד שיהיה גדול מן הראשונים בחכמה ובמנין, היה גדול בחכמה אבל לא במנין, במנין אבל לא בחכמה, אינו יכול לבטל את דבריו, אפילו בטל הטעם שבגללו גזרו הראשונים או התקינו אין האחרונים יכולין לבטל עד שיהו גדולים מהם

גם בעלי התוס' השתמשו בעקרון של בטל טעם בטל תקנה בארבע מקומות, ולא באופן גורף ורבים מהאחרונים ניסו להגדיר מתי משתמשים בכלל זה ומתי לא.
מיותר לציין שבעלי התוס' לא אמרו שלא לומר חזרת הש"ץ

הרמב"ם עצמו התייחס לשאלה זו ספציפית:
שו"ת הרמב"ם סימן רכא
שאלה מה יאמר אדוננו בדבר קהל, שהתפללו וכולם בקיאין בתפלה, היסדיר שליח צבור התפלה עליהם, כדי שלא לבייש את מי שאינו בקי, שעיקר סדר התפלה בעבורו או לא יסדיר להם שליח צבור את התפלה, מפני (שהיא) ברכה שאינה צריכה, לפי שכבר הוציאו עצמם ידי חובה בלחש, או ירד שליח צבור (לפני התיבה) לכתחלה ויתפלל לפניהם, והם לא יתפללו לעצמם לחש, כדי שלא תבטל תורת הסדרה, או קיום תפלת הלחש ראוי יותר? ואם אין ההסדר מותר אלא במעמד מי שאינם בקיאים, כמה (יהיה) שיעורם, האם עשרה או פחות?
התשובה מאחר שתקנו החכמים ז"ל, שירד שליח צבור לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי, ועל דעת ר"ג להוציא אפילו בקי שלא התפלל בינו לבין עצמו, לא תהיה תפלת שליח צבור ברכה לבטלה בשום פנים בסיבת עיקר ההתקנה, אף על פי שאין בזה הקהל מי שלא יצא, כמו שהם תקנו הקדוש בבית הכנסת והיה עיקר זה (הדבר) מפני האורחין, ונתחייב בכל בתי כנסיות, אפילו אין שם אורחין וכמו שתקנו חזרת תפלת מעריב בליל שבת בעבור המתאחרין, כדי שישיגו התפלה, ונתחייב זה תמיד, אפילו אין שם מי שלא היה שם בתחלה. וכן כל מה שתקנו בסיבת (דבר) כזה, אין עניינו, עד שתהיה שם הסיבה לעשותו, אשר בעבורה נתקן, אלא עניינו, שיעשה זאת בכל אופן, שמא תהיה שם הסיבה המחייבת לעשותו. וצריך להבין זה הענין לפי שלולא זה, היו החכמים ז"ל נותנים דבריהם לשיעורין והיו צריכים לבדוק כל אדם בבית הכנסת ולדעת מצבו, ואז יחזור שליח צבור על התפלה או לא יחזור, ולא כך עניין התקנות והגזרות. וכתב משה

זאת אומרת הרמבם מבאר כאן עקרון שהטעם אינו תנאי אלא גדר. לא במידה ויש שאינם בקיאים אלא כדי לא להגיע למצב שבו יש מי שאינו בקי שלא יוצא ידי חובה

כמובן שלפי הסוד יש משמעות לדברים, כמבואר באריז"ל שעה"כ דרושי חזרת העמידה, וגם היבט זה יש לקחת אותו בחשבון, במיוחד בענייני התפילה גם לדעת מרן השו"ע יש משקל מיוחד לתורת הסוד בכל הנוגע לתפילה.
{בברכה: הרב שלמה קניסברג}