שאלה:

מה דינה של פת כסנין שעיקר עשיית למזון ולהשביע כמו לחמניה מתוקה ופיצה האם עלי לברך המוציא אפילו בשיעור קטן כמו לחם או שעלי לקבוע שיעוק של קביעות סעודה בשביל לברך המוציא?
א"כ מה יסוד החילוק בין לחם לפהב"כ?

תשובה:

לענין ברכת מזונות והמוציא על מאפים שלכאורה רגילים לשבוע מהם או אפילו לקבוע סעודה עליהם –

תשובה בקיצור – הכלל הקובע לברכת המוציא הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה ולא די בכך שהוא בא לשם שובע. לכן כל מיני קרקרים ובורקסים מברכים עליהם מזונות. אפילו כאשר רגילים לקבוע עליו סעודה אם מתקיים אחד מג' התנאים של פת הבאה בכיסנין - א. שיש בה דבש או שמן או חלב ב. או עשויה כיסים של סוקר אגוזים או שקדים ג. או עשויה כעכים יבשים, כיון שבדרך כלל עיסה כזו באה שלא לקביעות סעודה גם אם באופן מסויים היא עשויה לשם קביעות סעודה ברכתה מזונות ולכן גם לחמניות מתוקות ברכתם מזונות. מה גם שבד"כ כאשר יש שינוי שאינו כמו לחם רגיל הוא כבר לא עשוי לקביעות סעודה ממש היינו לאכול וללפת עם טעמים מגוונים. אבל מאפה שמיועד לקביעות אפילו אם יש בו תוספת חומרים כמו פיצה פוקצ'ה וכדומה מברכים עליו המוציא.

תשובה בהרחבה-

הבית יוסף הסביר את הטעם לברכת מזונות בפת הבאה בכסנין – "כיון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו לא חייבוהו לברך המוציא ושלש ברכות" . מבואר שעיקר הטעם הוא כי אין דרך לקבוע סעודה. יש לשים לב שיש לחלק בין דבר הנאכל לשובע לבין דבר שנעשה בשביל קביעות סעודה. בורקסים וקרקים אע"פ שהם דברים שמיועדים לשובע ולא לקינוח , מ"מ אין רגילות לקבוע עליהם סעודה.

אמנם מדברי הערוך בשם רב האי גאון לגבי דברים הנכססים היה אפשר ללמוד שפת הבאה בכיסנין היא דוקא באופן שאינו עשוי לשם שביעה שכתב "ומנהג בני אדם שאוכלים ממנו קימעא" וגם רש"י (ברכות מא:) לגבי פת כסנין כתב "ואוכלין מהן דבר מועט" ולכאורה משמע שכל שנעשה לשם שובע ולא לקינוח ברכתו המוציא.

אבל כאמור לעיל הבית יוסף לא פירש כן אלא תלה הדבר באם דרך לקבוע סעודה עליו. ונראה שלמד זאת מכך שמברכים המוציא על פת הבאה בכיסנין כאשר קובע עליה סעודה , ממילא משמע שעיקר התנאי הוא הקביעות ולא אם נעשה לשם קינוח או לשובע.

אמנם גם באחרונים נמצא החילוק בין קינוח לבין שובע. המגן אברהם ס"ק יט כתב שהחילוק בין לחמניות שנקראות אובליאש שמברכים עליהם המוציא לבין הכעכין שמברכין עליהם מזונות הוא "דאותן (הכעכין) אינן אלא לקנוח בעלמא" וזה ע"פ דברי רב האי גאון שהובאו לעיל וכן המ"ב (בביאור הלכה ד"ה שכמעט) כתב – "ובפרט שלחם ההוא אין עשוי בזמננו לקינוח ולתענוג כמו שזכרו הראשונים בפת הבאה בכיסנין רק לשבוע ולחם גמור". אבל לכאורה לפי הבית יוסף משמע שלא רק לקינוח מברכים מזונות אלא כל שלא עשוי לקביעות סעודה. ולא נראה לומר לחלק בין אותם כעכין לבין עיסה מתוקה כי הרי הם פירושים שונים לפת הבאה בכיסנין והעקרון בכולם צריך להיות אחד.

אמנם יתכן וזה יסוד המחלוקת לגבי ברכת המצה – כי בשיירי הכנסת הגדולה סי' קנח כתב שהמצה אינה דומה לכעכין "דלא גרעה המצה מלחמניות שבלילתן עבה דלחם גמור הוא ומברכין עליו המוציא וברכת המזון" ובמחזיק ברכה שם העיר "כי המצות הם יותר קשות מהביסקוגו"ש" ולפ"ז לכאורה לא מובן החילוק של הכנסת הגדולה, והוסיף המחזיק ברכה "דרוב המון העם קודם הפסח אוכלין מצה ומברכין במ"מ ומעין ג' וכן נוהגין אחר הפסח ג"כ להחשיבה ככעכין יבשים" אבל אח"כ כתב "אמנם אחר ההשקפה הטב יש לקיים דברי הרב בית דוד (שסובר ככנסת הגדולה) כאשר יראה המעיין" ונראה כוונתו שהחילוק הוא שהכעכין אינם באים לשם שובע אלא לקינוח ואילו המצה באה ביסודה לשם שובע. אמנם אם כך הייתה הלכה הרי שהיה צריך לברך בזמנינו על כל הקרקרים למיניהם ברכת המוציא שהרי אינם באים לשם קינוח אלא ודאי לשם שובע. והרי ודאי המנהג הוא לברך עליהם מזונות. ולגבי מצה אכן היא לא רק באה לשם שובע אלא יש בה גם צד של קביעות סעודה כמו שרגילים לקבוע עליה במשך כל הפסח. ונראה שמנהג העולם שמביא המחזיק ברכה סובר שכאשר יש אפשרות לאכול לחם גמור אין רגילות לקבוע סעודה על מצה אלא מתנהגים עמה כמו כל קרקר שהוא בא לשובע ולא לקביעות.

לפ"ז יוצא כל שדרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו צריך לברך המוציא. וגם השגת הדרכי משה על הבית יוסף היא השגה מציאותית – "שהרי בשבתות וימים טובים ונשואין מברכין המוציא על מיני לחם המתובלין הרבה וניכר בהם במראה ובטעם" כלומר שרגילים לקבוע על מיני לחמים כאלה סעודות שבת ונשואין. יותר מכך – הבית יוסף הביא ע"פ שבלי הלקט והאגור לגבי פשטידות "המולייתות שקורין פשטידא או טורט"א הנאפות בתנור בבשר או בדגים או בגבינה אף על גב דבשר ודגים וגבינה עיקר מברכים עליהם המוציא דמין דגן חשיבי ליה אינשי" ופסק כך בשו"ע קסח,יז. מבואר שפת שמילאוה בבשר מברך המוציא - ובספר עמק ברכה (לג"מ הרב אברהם הורביץ אביו של השל"ה) כלל ב אות ו הסביר מדוע אין היא בכלל פת הבאה בכסנין, וכתב שבשר וגבינה הם דברים שמלפתים בהם הפת והם עצמם מזון ובאים להשביע ולכן גם פת הממולא מהם עשויה לקביעות סעודה, ואילו פירות באים בדרך כלל לקינוח ולא להשביע ולכן פת הממולא מהם אינה באה לקביעות. והעתיק את הדברים בספר השל"ה (אותיות קדושה קדושת האכילה ב סי' רנט).

ומאפה הפיצה הוא דוגמא היום למאפה שיש עליו קביעות סעודה (היינו שהוא לא רק משביע אלא נחשב סעודה ממש) לכן ברכתו המוציא.

ואמנם יש הסוברים שאפילו פת הממולאת בבשר וגבינה מברכים עליה מזונות והיא בכלל פת כסנין. כך סוברים המהריק"ש והט"ז וספר התניא והגינת ורדים ועוד (הביאם כה"ח ס"ק קלז) וכתב הבא"ח פנחס כ שלכן יברך מזונות על פת כזו. ונראה ששיטתם היא שכל שהפת היא בצורת כיס ואינה בצורת פת רגילה מברכים עליה מזונות כי סו"ס אין רגילות לקבוע סעודה על פת כזו. אבל השיטה החולקת סוברת שפת כזו שנועדה מלכתחילה לשם שובע והיא באה לעיקר הסעודה נחשב כאילו קובע עליה וגם בפועל ודאי אפשר ללפת עימה דברים אחרים.

ולגבי פיצה אולי אפילו הט"ז וההולכים בשיטתו (הבא"ח ועוד) יודו שהיום מברכים עליה המוציא כי יש לומר שאין מאפה הדומה לפיצה שנעשה שלא לקביעות (אמנם יתכן ויש פיצות קטנות הנאכלות בצורה של עראי אבל מ"מ ניכר ההבדל בין מאפה לעראי למאפה של קבע) ולכן ברכתה המוציא לכו"ע.

אמנם כאשר בעיסה הנ"ל של פת הממולא בבשר מעורב שומן בבצק, כתב הברכי יוסף בשם הדבר משה שלכו"ע מברכים מזונות (הביאו הכה"ח ס"ק קלח) והנה יש לשאול שלכאורה עדיין פת כזו הדרך לאוכלה לשם קביעות ואינה דומה לנילושה בדברים מתוקים שאינה עשויה לקביעות. אמנם נראה שאפשר לומר שתי אפשריות – א. כאשר נילושה בשמן שמורגש בטעם היא אינה עשויה לקביעות אלא רק לשובע כי השמן משנה את הטעם והמרקם וגורם לכך שאינו כמו לחם רגיל כמו שיובא לקמן לגבי לחמניות מתוקות . ב. היות ובעיסה אחרת השמן גורם שאינה באה לקביעות מעתה לא מחלקים בין עיסה לעיסה אלא כל עיסה שיש בה טעם שמן אינה כמו לחם רגיל, ועד כאן לא נחלקו העמק ברכה והט"ז אלא לגבי מילוי בשר שהוא מילוי אחר ואינו כמו פירות אבל כאשר מערב שמן וחומרים אחרים אע"פ שאינו מיועד להיות למתיקות אלא לשובע סו"ס אין לחלק בין עיסה שיש בה שומן והיא מתוקה כמו עוגיות למיניהם לבין עיסה שיש בה שומן או שמן והיא מיועדת לשובע ובזה כו"ע מודים שלא פלוג בברכה.

ולפ"ז גם לגבי פיצה אם הבצק של הפיצה עצמו יש לו טעם מיוחד של שמן או מתיקות אז ברכתה מזונות אף שנעשית לשם קביעות כי סו"ס סוג הבצק הזה הוא סוג של בצק שאינו לקביעות ודומה לבצק של פת הממולא בשר שמעורב שומן בבצק כנזכר לעיל.

ואפילו לחמניות מתוקות שמביאים אותם בסעודות במקום לחם, שמחמת המתיקות הלא חזקה שלהם הרבה אוכלים אותם כדי לשבוע ולא לקינוח אבל מ"מ אין רגילות לקבוע עליהם סעודה כלחם רגיל. היינו בסעודה גמורה וחשובה לא מביאים לחמים כאלו אלא דוקא לחמים שאינם מתוקים. ואמנם הרמ"א כתב בד"מ שאדרבא בסעודות חשובות כן מביאים לחמים כאלו – כך היה במקומו אבל בזמננו אע"פ שהם נאכלים לשובע מ"מ אין רגילים להביא לחמים כאלו בסעודות נשואין. ונראה שההסבר המציאותי הפשוט הוא שלחמים אלו אינם מיועדים ללפת עמהם ממרחים וסלטים שונים ובודאי לא דברים חריפים , אלא לאוכלם כמות שהם לשביעה, ואילו לחם שרגילים לקבוע עליו סעודה הוא לחם כזה שניתן ללפת איתו דברים אחרים בעלי טעמים מגוונים גם חריפים. לכן הספרדים הפוסקים כשיטת השו"ע שדי במתיקות מורגשת -גם אינה מתוקה מאוד כמו עוגה-, מברכים מזונות על חלה מתוקה.

אמנם בספר ברכת ה' טען שלחם מתוק היום יש רגילות לקבוע עליו סעודה ובשבת יש שקובעים על חלה מתוקה, אבל בספר שמש ומגן (ח"ב בסוף הספר בהשמטות) וכן בספר הלכה ברורה (בשו"ת בסוף הספר סי' י) האריכו להסביר שהכללים אינם משתנים מזמן לזמן והיות וביסוד ההלכה כתב השו"ע שאם ניכר המתיקות מברכים מזונות שוב אין הדבר משתנה מזמן לזמן ויש לחזק סברא זו מדברי הברכי יוסף לעיל לענין עיסה במילוי בשר שאם יש בעיסה שומן ברכתה מזונות אע"פ שלכאורה לא השתנה יעודה. ובפרט שיש לומר שאינה קביעות ממש כי אדרבא עושים את הלחמניות המתוקות כדי שיוכלו לאכול שלא בקבע וגם כפי שהובא לעיל אינו קביעות באמת שהרי א"א ללפת בהם דברים אחרים ונראה שהם באים רק כתוספת ללחם ואינם הלחם היחיד והעקרי. ורק מאפה כזה שהוא ביסודו מיועד לקביעות כגון שיש בו בשר או גבינה והעיסה היא עיסה רגילה ללא תוספת של שמן וכיוצא בזה, רק הוא מברכים עליו המוציא כשיטת העמק ברכה לעיל.
{בברכה: הרב יעקב סבתו}