שאלה:

שלום לכבוד הרבנים.
1.רציתי לשאול לגבי ספרי פנטזיה ,האם מותר לקרוא בהם ?
2. יש סדרה של ספרים שהתחלתי לקרוא ואז עלה שם איזה גוון של עבודה זרה . זה עניין שולי ולא תופס את הספר מבחינה עלילתית ( גיבורי הסיפור עוברים באיזה מקום ששם יש כאלו שמאמינים בכל מיני ע"ז ומפרטים שם מעט על האלילים שלהם ,יש לציין שאלו ע"ז שהסופר המציא ולא ע"ז שנעבדו במהלך ההיסטוריה כדוגמת אלילי יוון )
3. בהמשך לשאלה 2, מה לגבי החזקה של ספר זה בבית ? האם יש בעייתיות להתפלל בחדר שספר זה נמצא?
4. במידה שיש היתר לקרוא בספרי פנטזיה , מה התנאים לכך שיהיה מותר לקרוא ?
אשמח להרחבה בנושאים אלו. תודה רבה לרבנים.

תשובה:

ראוי מאוד להמנע מקריאת ספרי פנטזייה שיש בהם רק הנאת הדמיון ולא תועלת אחרת (כגון תועלת ביכולת לבטא ולתאר רגשות או דילמות וכיוצ"ב) משום מושב ליצים. אבל יתכן והמיקל יש לו על לסמוך. (השיטות המתירות משחק בקוביא). כי נראה שבקביעת זמן להתעסקות בדברים שאין בהם תועלת אלא רק הנאה יש מחלוקת אם הוא בכלל מושב ליצים.  ומ"מ וודאי שבני תורה צריכים להזהר בדבר. ומ"מ אם "צריך להרויח לנפשו העצובה (ואינה מיושבת לעסוק בפקודי ה' ישרים משמחי לב, מתגבורת השחורה) לשמחה להניח לה מעצבה ומרגזה, בטיול ושחוק, כה"ג ודאי בשבת נמי משרי שרי" (לשון המור וקציעה לגבי משחקים).

אם יש בספרים אלו תיאורים הקשורים לע"ז אסור לקרוא בהם. ולענין להחזיקם בביתו, אע"פ שאין איסור מעיקר הדין להחזיק בביתו אפילו ספר של ע"ז ממש , אבל ודאי ראוי שלא להחזיק בבית, ספר של ע"ז או שיש בו תיאורים של ע"ז שלא להכשיל את בני הבית בקריאתם. ומ"מ גם כל עוד מחזיק ספר כזה אינו פוגע בתפילה שמתפללים שם.

בהרחבה-

הקריאה בספרי פנטזיה -

נושא זה קשור לשאלה הכללית של המושג ביטול תורה וראה באריכות במאמרו המקיף והנפלא של רה"י הרב יצחק סבתו שליט"א בנושא זה . כאן הדיון מתמקד רק במושג מושב ליצים בהנחה שאין איסור ביטול תורה אם אינו בגדר מושב ליצים.

כתב השו"ע –(שז,טז) ע"פ התוספות ורבינו יונה - "מליצות ומשלים של שיחת חולין ודברי חשק, כגון ספר עמנואל, וכן ספרי מלחמות, אסור לקרות בהם בשבת; ואף בחול אסור משום מושב לצים (תהילים א, א), ועובר משום אל תפנו אל האלילים (ויקרא יט, ד) לא תפנו אל מדעתכם; ובדברי חשק, איכא תו משום מגרה יצר הרע; ומי שחיברן ומי שהעתיקן, וא"צ לומר המדפיסן, מחטיאים את הרבים".

מבואר שיש שתי דרגות איסור – א. ספרים שיש בהם משום מושב ליצים ב. ספרים שיש בהם דברי חשק שאסורים משום גירוי היצר הרע.

מקור האיסור שיש איסור מושב ליצים בביטול זמן הוא מהמשנה במסכת אבות (ג,ב) -  "רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר (תהלים א') ובמושב לצים לא ישב"

וכן בגמרא בע"ז יח:- "תנו רבנן: ההולך לאיצטדינין ולכרקום, וראה שם את הנחשים ואת החברין, בוקיון ומוקיון ומוליון ולוליון, בלורין סלגורין - הרי זה מושב לצים, ועליהם הכתוב אומר: אשרי האיש אשר לא הלך וגו' כי אם בתורת ה' חפצו, הא למדת, שדברים הללו מביאין את האדם לידי ביטול תורה".

לגבי רמת חומרת האיסור חילק ברבנו יונה אבות ג,ב בין לץ ממש המדבר רעה על חברו להכלימו ולבזותו שהוא חטא גדול והפסוק קורא לו רשעים וחטאים לבין מושב ליצים , שהוא קשור לביטול תורה. והנה אע"פ שלגבי ליצנות ממש כתב באגרות התניא (סי' קלז) שספק ליצנות אסורה משום ספק דאורייתא לחומרא (הביאוהו בא.ת ערך ליצנות) מ"מ נראה שכאן קל יותר וקשה לומר שהוא איסור דאורייתא ממש כי כאמור אינו דומה להכלמה וביזוי , וגם במאירי בחיבור התשובה (מאמר א פ"ד עמ' 95 - הביאוהו בא.ת הנ"ל) כתב שאין גופה עבירה אלא רק שנמשכות ממנה עבירות (אלא שצ"ע בכוונתו כי הזכיר כן גם על בעל לשון הרע ,וכנראה כוונתו שהוא רגיל בדיבורים על אנשים ומזה מגיע ללשון הרע).

והנה בפשט דברי השו"ע - המוזכרים לעיל -משמע שאע"פ שאין תוכן שלילי באותם ספרים מ"מ כל התעסקות בדברים שאין בהם תועלת ברורה נחשבת כמושב ליצים והטעם כי יש בה ביטול תורה כאמור בגמרא הנ"ל בע"ז. ואכן היות ומקור האיסור כאן הוא רבינו יונה כאמור ברא"ש (שבת כג,א) נראה שרבינו יונה הולך לשיטתו בהתאם למה שכתב בפירוש המשנה במסכת אבות -

"הכתוב שאמר ובמושב לצים לא ישב לא דבר מן הלצנים שאמרנו כי זה או בכלל חטאים או בכלל רשעים האמורים בראש הפסוק הוא. אלא מושב לצים קרא הפך ממה שכתוב אחריו כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. על העושים ישיבה של קבע על דעת לדבר בדברי הבאי ובוטלין מדברי תורה שפורקין עולה מעליה כי אם בשעה שאין להם עסק מלאכה. גם לא צריכין לדבר בעניניהם וקובעין מושב לדברים בטלים הרי זה נקרא מושב לצים ולענין בטול תורה נאמר הדבר הזה. כי בזה הפרק מדבר בענין בטלת התורה".

וגם בספרו שערי תשובה בהסבר המושג "כת ליצים" שיש בו חמישה סוגים והסוג הרביעי הוא – (שער ג אות קעז)-

"הקובע עצמו תמיד לשיחה בטלה ודברים בטלים כדרך יושבי קרנות. ושתים רעות יש בדבר הרע הזה: האחת - כי כל המרבה דברים מביא חטא, (אבות סוף פרק א). והשנית - כי הוא בטל מדברי תורה. ויש בדבר הזה דרכי מות, כי איך לא זכר ולא שם על לבו, כי בעתים ההם אשר הוא משחיתם יוכל להשיג הנעימות, ולקנות חיי עולם, אם יקבע העתים המזומנים ההם לתורה, אשר הוא פנוי בהם ממלאכתו ועסקיו, אין זה כי אם בזות לבו את המצות ואת שכר העולם הבא. ומלבד אשר אבד טובה הרבה ישא את עונו, כי אשמת הבטול מן התורה בעת היכולת לעסוק בה אש היא עד אבדון תאכל, כאשר אמרו (סנהדרין צט, א): "כי דבר ה' בזה" כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, כאשר הקדמנו לך. ואמרו ז"ל (ע"ז יח, ב): ההולך למקום אשר אוספו שם אספה לשחוק זה הוא מושב לצים ועליו אמר הכתוב (תהלים א, א): "ובמושב לצים לא ישב", ונאמר אחריו: "כי אם בתורת ה' חפצו" למדת כי מושב לצים מביא לידי ביטול תורה, ואשר לא שת לבו לעסוק בתורה בשעותיו הבטלות יתעשת לנפשו ולא יאבד ויתבודד בהן לחשוב על קצו ולהבין לאחריתו ולחפש דרכיו ולקנות מעלת הנפש ולהתקרב אל השי"ת".

יוצא ברור מתוך דבריו שפירש שמושב ליצים הוא לאו דוקא דברים שלילים אלא די בזה שהם דברים בטלים ולכן בכלל זה גם שיחה בטלה.

אמנם גם יוצא מדבריו שהאיסור שייך ב"קובע עצמו"  ומשמע שבדרך עראי אין בו בו מושב ליצים ועוד יש לדייק  שכתב "תמיד" היינו שעושה כן בתדירות מסויימת. ומשמע שאם הוא באופן חד פעמי או לעיתים נדירות אינו בכלל זה.

וכיוצא בזה כתב המהרש"א (שבת קטז:) לגבי כתב שתחת הצורות "משמע שכתב שתחתיו אינו אסור אלא בשבת ואפשר דלא הוי מושב לצים כ"כ כיון שאינו אלא דבר מועט משא"כ אותן מלחמות כו' דהוי הרבה ומושכין לבא לקרות בו ולבטל מדברי תורה"

אכן נראה שאפילו בקובע עצמו לדברים בטלים יש מחלוקת בדבר. ותחילה יש להעיר שכבר באותו סימן שבו נאסר ספרי מלחמה מחמת מושב ליצים -סימן שז -הובא ברמ"א בשם תרומת הדשן "ובני אדם שסיפור שמועות ודברי חדושים הוא עונג להם, מותר לספרם בשבת כמו בחול" ושם בתרומת הדשן בלשון השאלה כתוב "מה שנוהגים רוב בני אדם אף המדקדקים במעשיהם, להתאסף ביום השבת לאחר יציאת בהכ"נ, ולספר שמועות מעניני מלכים ושרים וערך המלחמות וכה"ג" ומדובר א"כ בקובעים עצמם לשיחה בטלה ואעפ"כ התיר שם תרומת הדשן ואפילו בשבת כי יש להם עונג בדבר. ולפ"ז ודאי שחולק על רבינו יונה לענין קביעות לדבר דברים בטלים , אלא שעדיין יש לשאול האם הדברים סותרים גם לענין הקריאה.

בספר גדולות אלישע הקשה כן ותחילה ביסס לומר שאיסור שיחה בטלה ביום חול הוא רק מידת חסידות ואח"כ הקשה מדין קריאה בספרי מלחמות וחילק שבספורי מלחמות קובע עצמו ויבוא להימשך ואילו בסיפור בעל פה לא יבוא להימשך וציין לא"ר ס"ק לח שהזכיר את החילוק לבין בין קבע לעראי. ונראה כוונתו שבדיבור בעל פה אפילו כאשר מתאספים לדבר אינו קבוע כ"כ כמו קריאה שיכולה להמשך זמן רב.

אמנם נראה שגם כאשר קובע עצמו להתעסקות שיש בה ביטול זמן יש מחלוקת אם זהו מושב ליצים. (ונוכל לומר שאכן המתירים לדבר סוברים כמקילים לקמן). כך נראה מתוך הגישות השונות ביחס למשחקים (ביום חול ובשבת).

הנה משחקים הם ודאי בכלל קובע עצמו שהרי יש משחקים שמראש ברור שאורכים זמן רב, ומי שמתיישב ומפנה זמנו לשחק בהם הוא קובע עצמו להם. ונראה אף שמאחר ובשו"ע עצמו לגבי משחקים לא הזכיר את ענין המושב ליצים הרי שאף בשו"ע יש ביטוי לשתי הגישות.

לגבי משחקים בשבת אמרו בגמרא עירובין קד. שנשים המשחקות באגוזים או תפוחים אסור בשבת משום חשש שישוו גומות. ומשמע שביום חול מותר. והנה בגמרא אמרו כן לגבי נשים שאין בהם ענין של ביטול תורה. וכן ברמב"ם שבת כא,ג הוזכר נשים המשחקות, אולם בטור ושו"ע סימן שלח כתבו סתם "אין שוחקין באגוזים בשבת"  משמע שבחול מותר ולא חילקו בזה בין נשים לגברים. ואכן מצאנו שיש אחרונים שהדגישו שאף בחול יש בזה איסור מצד מושב ליצים אבל יש אחרונים שלא כתבו כן ומשמע בפשט דבריהם שכל האיסור במשחק הוא רק בשבת ולא ביום חול.

ותחילה וראש הוא משחק הקוביא המוזכר במשנה סנהדרין כד: כפסול לעדות שכל הדיון שם הוא מצד חשש גזל או שאינו עוסק בישובו של עולם (היינו שפרנסתו ממשחק הקוביא) וכל זה שייך במי שמשחק על מעות. ולכאורה במי שמשחק בחינם אין בו איסור. אבל הרמב"ם (גזלה ואבדה ו,יא) כתב "והמשחק בקוביא עם הגוי אין בו איסור גזל אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ובישובו של עולם". ומשמע לכאורה שמפורש ברמב"ם שיש איסור במשחק הקוביא אפילו בחינם מצד התעסקות בדברים בטלים.  אלא שיש לפרש ולומר שכוונת הרמב"ם למושג "אינו עוסק בישובו של עולם" המוזכר בסנהדרין כד: בשם רב ששת היינו שפרנסתו היא מהקוביא. שעל איש כזה המתפרנס ממשחק קוביא עם גוי ואין לו אומנות אחרת , כתב שיש בו איסור.  אבל נראה שהראב"ד לא פירש כך כי הראב"ד כתב שם על הרמב"ם "ואם אין לו אומנות אלא היא אפילו עם גוי פסול לעדות הוא וכל דכן הוא שהוא למד ממעשיו". ומשמע שפירש שהרמב"ם מדבר בין יש לו אומנות אחרת ובין אין לו אומנות אחרת בכל מקרה יש בו איסור מצד עוסק בדברים בטלים אלא שבאין לו אומנות אחרת סובר הראב"ד שהוא אף פסול לעדות כשיטת רב ששת. ואמנם לכאורה שיטת הרמב"ם עצמו יתכן ותלויה בהסבר היחס בין הכתוב בהלכות גזילה לכתוב בהלכות עדות (י,ד). כי בהלכות עדות הצריך הרמב"ם שלא תהיה לו אומנות אחרת ואילו בהלכות גזילה לא הזכיר זאת. ונחלקו בשיטתו – לדעת הכ"מ (עדות שם) הרמב"ם פוסל כל מי שמתפרנס מן הקוביא ואין לו אומנות אחרת אפילו במשחק עם גוי ,  ולפ"ז יש לומר שמה שכתב כאן שיש בזה איסור דברים בטלים כוונתו שמחמת כן נפסל לעדות כיון שלא עוסק בישובו של עולם וכן משמע מלשון הב"י סי' שע שכתב "דהרמב"ם כתב דמשחק עם הגוי אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם" משמע שפירש שדברים בטלים היינו שאינו עסוק בישובו של עולם. ומשמע לכאורה שאם עסוק בישובו של עולם באופן כללי אע"פ שעכשיו עסוק בדברים בטלים אין בו איסור לדעת הב"י.

אבל הב"ח (חו"מ לד והט"ז (שם סעיף טז) והלחם משנה (עדות שם) פירשו שהרמב"ם מחלק בין פסול עדות לבין איסור אבק גזל. היינו מצד איסור אבק גזל אפילו יש לו אומנות אחרת מ"מ אסור לשחוק עם ישראל בקוביא . אבל כדי לפוסלו לעדות צריך גם שלא תהיה לו אומנות אחרת כי היות והאיסור אינו גזל גמור דרבנן אלא רק אבק גזל לכן לא פסלוהו אא"כ אין לו אומנות אחרת שאז אוכל מאותו אבק גזל. וכך משמע מלשון הרמב"ם שם "הואיל ואינו עוסק ביישובו של עולם הרי זה בחזקת שאוכל מן הקוביא שהוא אבק גזל" משמע שנפסל בשילוב שני הדברים אבק גזל ואין לו אומנות אחרת. לפי פירוש זה מה שכתב הרמב"ם לגבי משחק עם גוי שיש איסור מצד דברים בטלים אינו קשור למושג אין לו אומנות אחרת שהרי בהלכות גזלה מדובר גם ביש לו אומנות אחרת אלא הוא איסור מצד עצמו – וכך כתב הט"ז בפירוש "משחק בקוביא עם גוי אפילו אוכל ממנו אין כאן פסול עדות רק איסור, כמ"ש בפרק ו' דהלכות גזילה מחמת שעוסק בדברים בטלים. ונראה שאיסור זה הוא סברא דנפשיה ולא פירוש דברי רב ששת שאמר כאן לפי שאין עסוקין כו', כי להרמב"ם קאי זה אישראל ומטעם אוכל אבק גזל כמו שכתבתי".

ולפי שיטה זו יוצא שאכן מפורש ברמב"ם שיש במשחק בקוביא איסור של התעסקות בדברים בטלים.

בדעת השו"ע עצמו יתכן וגם מודה שלפי הרמב"ם האיסור עם גוי הוא אפילו ביש לו אומנות אחרת כי כתב "יש מי שאומר שהמשחק בקוביא עם העובד כוכבים אין בו משום גזל, אבל יש בו איסור עוסק בדברים בטלים, שאין ראוי לאדם שיעסוק כל ימיו אלא בדברי חכמה ויישובו של עולם. וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת"  ומשמע שדעת "היש מי שאומר" שהוא הרמב"ם היא שיש איסור אפילו ביש לו אומנות אחרת.

ומ"מ כל זה דעת הרמב"ם והראב"ד , אבל הרמ"א פסק על פי הרא"ש והטור (שלא פסלו לעדות משחק בקוביא אא"כ אין לו אומנות אחרת) "וכבר פשט המנהג כסברא האחרונה לשחוק בקוביא, ואין פסול אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא" ומשמע שהבין בדבריהם שלא רק שלא נפסל לעדות אלא שאין גם איסור לעשות כן ולא רק בחינם אלא אפילו בכסף. וגם משמע כן קצת מלשון השו"ע בדעתם, כי אחרי לשון הרמב"ם שיש איסור מצד דברים בטלים כתב "וחלקו עליו לומר שאינו פסול אלא אם כן אין לו אומנות אחרת" ומשמע לכאורה שהחולקים דהיינו הרא"ש והטור אין מחלקים בין איסור לפסול כי אילו היו מחלקים מדוע לומר שחלקו על הרמב"ם אלא משמע שלדעת החולקים אין גם איסור. ואכן הט"ז שם סי' שע העיר שלפי פירושו בדעת הרמב"ם אין כאן מחלוקת לענין האיסור אלא רק לענין פסול העדות.

בהגהות מרדכי סנהדרין תשכג הביא תשובת רבנו יוסף טוב עלם - לגבי שניים ששיחקו בקוביא - שכתב - ושניהם חייבים רידוי שמניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה ודברי תיפלות, וגורמין עצמן להיות פסולין להעיד עדות בישראל שלא הותרה שחיקת אגוזים אלא לתינוקות ביום טוב הראשון [של פסח] בלבד כדתניא אמר רבי יוסי וכי תועלת לתינוקות ביין אלא מחלקין להם אגוזים כדי שישאלו ושלום יוסף בר רבי שמואל.

משמע מדבריו שיש איסור בקוביא גם מצד ביטול הזמן ולכן הדגיש שהתירו רק לתינוקות.

ונראה שגם באחרונים יש מחלוקת אם יש במשחקים איסור מצד ביטול הזמן.

בשלטי גיבורים סוף מסכת עירובין הביא שהריא"ז אסר לשחק במשחק שמנצחים זה את זה בחול משום קוביא (נראה כוונתו שהמנצח לוקח לשני את שלו) ובעל השלטי גיבורים חלק וכתב שאין בזה משום קוביא כי תלוי בחכמתו ואינו תלוי בגורל. ונראה כוונתו שמחמת כן יש להתיר בשבת. כי בשלטי גיבורים סנהדרין ה. כתב שלפי התוספות שבת קמט: אין איסור בשום שחוק ביום חול משום קוביא אבל בשבת אסור משום מקח וממכר ואם עושה בחינם מותר בכל שחוק בשבת. אבל בעירובין כתב שאסור לשחוק בקוביא בשבת אפילו בחינם כי דומה להטלת גורלות (שמשמע במשנה שבת קמח: שאסור להטיל גורלות) וסובר שאם יש בזה חכמה אינו דומה להטלת גורלות ולכן סובר שיש להתיר גם משחק שמנצחים זה את זה כאשר יש בזה חכמה. וכתב שלפ"ז מותר לשחוק בשחוק השקאק (שחמט) בחול ובשבת כי הוא תלוי בחכמה.

והנה לא הזכיר בעל השלטי גיבורים איסור מצד ביטול הזמן, ולא הזכיר שמדבר בנשים ובפרט שהזכיר את משחק השקאק (שחמט) שהוא ודאי לאו דוקא בנשים. (ואמנם לגבי הריא"ז עצמו שכתב כן ביחס לגמרא משמע שדיבר בנשים וכן מדוייק מלשונו כפי שהביאו השלטי גיבורים שכתב "שאם הן משחקות לנצח זו את זו" משמע שדיבר בנשים כמו בנידון בגמרא).

וגם המהר"א ששון בשו"ת תורת אמת סי' קפ הביא את השלטי גיבורים הנ"ל ומשמע שהסכים להתיר ביום חול וכך כתב הכנסת הגדולה סי' שע לגבי שחוק האישקאקי ביום חול -

בעל שלטי הגבורים ז"ל מתירו, משום דהוי דבר חכמה, ולזה הסכים מהר"א ששון בסימן ק"פ. וכן ראיתי למורי הרב ז"ל ולכל גדולי הדור שלא היו מוחין במי שהיה שוחק בו, וגם שמעתי עליו שכשהיה רואה שנים משחקים שחוק דאישקאקי היה מלמד להם דרך השחוק. גם על הרב מהר"י בסאן ז"ל שמעתי עליו שהוא עצמו היה שוחק שחוק האישקאקי. וכן פשט המנהג עד שקצת מהמון העם שוחקים אותו אפילו בשבת, וזהו איסור גמור אף על פי שיש מי שמתיר אותו כמ"ש בחלק א"ח בהלכות שבת סימן של"ח. שוב ראיתי שמנהג העולם אינו הפך סברת ריא"ז, דלא אסר ריא"ז לשחוק בשחוק האישקאקי אלא במעות דאיכא משום גזל, אבל בלא מעות בחנם דליכא משום גזל שרי, ומנהג העולם לשחוק בלא מעות.

היוצא מדבריו שיש שהתירו ביום חול אפילו במעות ובשבת מותר בלא מעות , ולא הזכיר כלל שיש בעיה מצד ביטול הזמן.

גם המגן אברהם שלח,ח דן במשחק רק מצד שבת וסיים שבמקום שנהגו להקל אין למחות בידם (אפילו בשבת) ומשמע שביום חול אין איסור. האליה רבה העתיק את המ"א.

בברכי יוסף סי' שלח כתב "ואף בחול שומר נפשו ירחק ממנו" ומשמע מדבריו שהוא רק מידת חסידות.

אבל הפרי מגדים העיר על דברי המ"א הנ"ל – "ועיין סימן ש"ז סעיף טז דגם בחול יש לאסור משום מושב לצים" והיינו שהפרי מגדים השווה את המשחקים הנ"ל לקריאה בספרי מלחמות.

ולפ"ז אכן צריך לתרץ את הסוברים שהוא מותר מה בין זה לבין סיפורי מלחמות. ויותר מזה יש לשאול כיצד מסבירים את המשנה הנ"ל במסכת אבות -

ויש ליישב בשלשה אופנים –

א. גם קריאת ספרים מותרת לסוברים שמותר לשחק , ורבינו יונה שאסר לקרוא הוא ודאי גם יאסור לשחק אבל הראשונים שהתירו לשחק יתירו גם לקרוא ובשו"ע הביא שיטות שונות (תירוץ זה צ"ע בדעת הרא"ש שלגבי קריאה הביא את שיטת רבינו יונה (שבת כג,א) ואילו לגבי משחקים לא כתב איסור) ולגבי מסכת אבות צ"ל שזו מידת חסידות ולא איסור ממש ובודאי שאינו ראוי למי שהוא בן תורה. נראה שחילוק זה הוא המסתבר ביותר.

ב. יש חילוק בין הקביעות לקריאה לבין הקביעות למשחק (מעין החילוק של הגדולות אלישע אלא שהוא חילק בין בעל פה לבין קריאה) אמנם צ"ע להבין החילוק. ואולי בקריאה שיש בה כביכול דמיון מסויים ללימוד יש ביזוי גדול יותר ללימוד התורה כי קובע עצמו עם ספר ובמקום ללמוד קובע עצמו לדברים בטלים.  לפי יישוב זה הקריאה בספרים דמיוניים תהיה אסורה.

ג. האיסור בקריאת ספרים הוא דוקא כאשר יש בהם תוכן שלילי הקשור לתרבות הגויים וכיוצא בזה (אע"פ שאינו דברי חשק) שיכול לגרום לאדם להמשך אחרי הבלי הגויים ולרצות להדמות להם בסגנון חייהם.   תירוץ זה צ"ע משתי סיבות – א. ברבינו יונה עצמו שאסר אפילו לקבוע לשיחה בטלה נראה ברור שכוונתו מצד ביטול הזמן ולא מצד התוכן.  ב. הרמ"א (דרכי משה שז,ח ובשו"ע סע' טז) על פי לשון התוספות שכתבו שהספרים כתובים בלשון לע"ז דייק שאם הם כתובים בלשון הקודש מותר "כי הלשון עצמו יש בו קדושה ולומד ממנו דברי תורה". אם מדובר בספרים שיש בהם תוכן שלילי מה יועיל ומה יוסיף שכתובים בלשון הקודש סו"ס יהיה מושפע מהם לרעה.

לעומת האחרונים הנ"ל שלא אסרו משחקים בחינם יש כמה וכמה אחרונים שכתבו שיש איסור במשחק כזה גם ביום חול ובחינם.

הובא לעיל את הערת הפרי מגדים שהשווה בין משחקים לבין ספרי מלחמות. והמשנה ברורה (שלח,כא) הביאו "ואף בחול יזהר משום מושב לצים וכמ"ש בסימן ש"ז סט"ז"

גם בספר מור וקציעה כתב " ויש אוסרין לגדולים כל שחוק שלא נתנה שבת אלא לעונג טוב או לדברי תורה, לא לדברים בטלים והבאי. וכן נראה שהרי כל דברי שחוק ובטלה גם בחול מי התירם,... לא גריעי מדברים בטלים, שעוברים עליהם בעשה ול"ת, כ"ש במיני צחוק שיש בהם איסור מוסיף אפילו בראיה בעלמא, משום מושב לצים, כמ"ש רז"ל (בפ"ב) [בפ"א] דע"ז [יח, א], אם לא שצריך להרויח לנפשו העצובה (ואינה מיושבת לעסוק בפקודי ה' ישרים משמחי לב, מתגבורת השחורה) לשמחה להניח לה מעצבה ומרגזה, בטיול ושחוק, כה"ג ודאי בשבת נמי משרי שרי"

גם כמה חכמים (הודפסו דבריהם בסוף ח"ג של תשובת הרדב"ז)-  מה"ר יהודה חמאי  ומהר"ם נאוויזון ומהר"ח כפוסי כתבו דברים חריפים נגד משחק הקוביא והביאו את דברי המרדכי לעיל. (ואמנם בברכי יוסף הנ"ל משמע שפירש דבריהם ביחס לשבת אבל לכאורה הזכירו גם יום חול יעו"ש ובפרט שהביאו את המרדכי הנ"ל)

גם בפירוש המשנה לבעל התפארת ישראל על המשנה באבות שהוזכרה לעיל (ג,ב) כתב "דמדיושבים בטלים מעבודת ה' בלי הכרח מהתעסקות אחר, הי"ל כבוזים ומתלוצצים עליה, [וה"ה א' שיושב ועוסק בענייני סיפורי מעשיות וכדומה, הו"ל מה"ט כלץ".

גם בספר ראשית חכמה קדושה פ"יב כתב דברים חמורים נגד מי שהתיר לעצמו מיני השחוק בקוביות . והשל"ה (אותיות - שתיקה סעי יט) הביאו.

ובספר מנחת יצחק ג,לג כתב שהמ"א לעיל שכתב שאין למחות במשחקים בשבת כוונתו רק משום מוטב שיהיו שוגגין "אבל בודאי אין בזה היתר, לההולכים בתורת ד', ובתורתו יהגו יומם ולילה, ואף בחול יש לדון הרבה בזה כמבואר בזה בס' ראשית חכמה (שער הקדושה פרק י"ב), מש"כ בענין מהות הליצנות"  ואמנם  משמע מדבריו שאינו איסור גורף אלא בעיקר למי שלומד. 

בספר שבט מוסר פרק מב כתב דברים חריפים נגד המשחקים.

בספר ברכת מועדיך לחיים ח"ב  סי' טז עמ' עט (להג"ר הר"ר חיים פלאגי) האריך בזה שמשחק בקוביא הוא עבירה והביא את הרמב"ם הנ"ל בהלכות גזילה לגבי משחק עם גוי וטוען שהירושלמי שאמר שאין להתיר נדר של שחוק הקוביא ושם בירושלמי הובא מעשה באדם אחד שבזכות חובת פירוט הנדר שסיפר שנדרו הוא לשחק בקוביא ולא התירו לו הכל הוא משום ביטול תורה וכן כל הראשונים שהובאו ביו"ד סי' רכח שאמרו שיש איסור במשחק בקוביא ושאם נשבע על כך לא מתירים לו מדברים מצד ביטול תורה כי דברו אפילו אין אומנתו בכך. והביא מאמרים המראים את חומרת ביטול תורה והסביר (עט:) מדוע משחק בקוביא חמור כל כך –

"מאתר שמצינו כל דברי רבותינו שמגדילים עונש ביטול תורה והוא חמור מאד כעובד ע"ז ובמדרש תנחומא סדר ראה אמרו דהוו ככופר כהקב"ה יע"ש בודאי אין קץ לעונש המשחק בקוביא שיושב ובטל בכוונה מכוונת להבטל מד"ת כי הגם כי אין צדיק בארץ להיות ניצול מאיסור ביטול תורה מחמת שיחה טילה זהו בדרך אגב שמוכרח האדם בהיותו עוסק במשאו ומתנו ומדבר בצרכי ביתו וכדומה ממילא נמשכים איזה דברים בטלים דרך אגב ובדרך אקראי משא"כ ביושב לשחוק בקובייא ובשאר שחקים דבכונה מכוונת ובשאט בנפש יושב ומבטל מד"ת בודאי דראוי לכל העונשים" והביא את הגמרא בע"ז בדין מושב ליצים . והביא את הכנסת הגדולה והשלטי גיבורים ודחה דבריהם כי לענין ביטול תורה אין חילוק בין משחק במעות או בחינם ובין משחק שמחדד השכל או לא.

למדנו מדבריו שכאשר אדם מפנה את זמנו ומחשבתו להתעסק בדברים בטלים שאין בהם ממש ואין בהם תועלת לקיום העולם הוא כמו מפנה עורף ללימוד התורה. כי כל עוד הביטול נעשה בדרך אגב בשעה שעוסק בצורכי העולם הזה אין בזה ביטוי של זלזול לתורה , אבל כאשר עוסק בדברים של הבלים שאין בהם ממש הוא כאילו אומר אין טעם ללמוד תורה ואין משמעות מה אדם עושה עם זמנו ואין נזק אם מכלה את זמנו לריק.

סיכום הדברים בנוגע למושב ליצים–

נראה שיש מחלוקת ראשונים ואחרונים בענין קביעות לביטול זמן – דעת רבינו יונה ורבנו יוסף טוב עלם והראשית חכמה והשל"ה והמור וקציעה והפמ"ג והתפארת ישראל והמ"ב ובעל שבט מוסר והגר"ח פלאגי - שיש איסור של מושב ליצים בקביעות זמן של ביטול כגון קריאת ספרי מלחמות ומשחקים. והרמב"ם (לפי הבנת הט"ז ועוד) הזכיר "איסור עוסק בדברים בטלים" ונראה שהסכים עימו הראב"ד.

ואילו דעת הרא"ש והטור (ונראה גם דעת הרמב"ם לפי פירוש הכ"מ) והרמ"א (סי' שע) והשלטי גיבורים ומהר"א ששון והכנסת הגדולה שהזכיר כמה חכמים גדולים והמ"א והא"ר - משמע שאין איסור במשחק בקוביא מצד ביטול הזמן. ויש לדון על דעתם לגבי קריאה בספרי מלחמות.

והברכי יוסף סובר ששומר נפשו ירחק מהם וכך משמע מדברי המנחת יצחק.

מכל זה נראה שודאי עדיף להמנע מקריאת ספרי פנטזייה שיש בהם רק הנאה ולא תועלת אחרת אבל יתכן והמיקל יש לו על לסמוך. (השיטות המתירות במשחק בקוביא) ובפרט אם נאמר שעיקר האיסור של מושב ליצים הוא מדרבנן.

ולכאורה גם היה אפשר לדון מצד מה שכתב הרמ"א (בשו"ע סי' שז הנ"ל) שאם הספורי מלחמות כתובים בלשון הקודש מותר לקרוא בהם אפילו בשבת כי לומד דרכם את לשון הקודש, הנה שתי תשובות בדבר – א. בספרים היום אין לימוד מיוחד ללשון הקודש כי מה שצריך שדעת בשביל הלשון כבר יודע מספרים אחרים ב. הלשון בה כתובים ספרים אלו היא לא ממש לשון הקודש שהתכוון אליה הרמ"א אלא רק מבוססת על לשון הקודש.

לגבי עניני ע"ז המתוארים בספר -

אסור לקרוא בספרי ע"ז שהם המינים והם מה שחכמים קוראים ספרים חיצונים כאמור בגמרא סנהדרין ק: שהם ספרי מינים (לפי הגירסא הנכונה). ונפסק ברמב"ם הלכ' ע"ז ב,ב.  

ואמנם בפשטות מדובר על ספרי ע"ז ממש ואילו כאן מדובר לכאורה על ע"ז שאינה קיימת .וראה בפניני הלכה אמונה ומצוותיה פ"יג סעיף ה שכתב ש"אין איסור לקרוא בספרי פנטזיה שמדמים כוחות מאגיים שונים כי הקורא יודע שמדובר בדמיון לבד" (אמנם זה מצד החשש ע"ז אבל לא דן מצד מושב ליצים המובא לעיל). אבל נראה שכאן חמור יותר כי כאן הספר מתאר עבודה זרה ולא רק כוחות מאגיים , ובזה מצד הסברא נראה שאין לחלק בין ע"ז שקיימת לבין ע"ז דמיונית כי בסופו של דבר כל הע"ז היא דמיון . וגם מי אמר שאין בעולם ע"ז כזו וכי מי יודע את כל הסוגים והאפשרויות של הבלי הגויים. ועוד מצד טעם האיסור נראה שאין לחלק . כי הרמב"ם הסביר את טעם האיסור – "צונו הקדוש ברוך הוא שלא לקרות באותן הספרים כלל ולא נהרהר בה ולא בדבר מדבריה, ואפילו להסתכל בדמות הצורה אסור שנאמר אל תפנו אל האלילים, ובענין הזה נאמר ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו שלא תשאל על דרך עבודתה היאך היא אף על פי שאין אתה עובדה שדבר זה גורם להפנות אחריה ולעשות כמה שהן עושין שנאמר ואעשה כן גם אני".

משמע שהחשש הוא הפניה לע"ז , ואם קורא דברים הקשורים לע"ז אפילו שאינה קיימת מ"מ עדיין יש לחשוש שימשך ויפנה אחרי הדברים החמורים האלה ויבלבל את מחשבתו.  ובודאי שדברים אלו הם לפחות בגדר מושב ליצים , וחמורים יותר כיון שמכניסים מחשבות על ע"ז לתוך הראש ולכן צריך שלא לקרותם.

לגבי להחזיק בבית

מצד עיקר הדין אין איסור בעצם ההחזקה של ספרים שיש בהם ע"ז. ראיה מסימן קלט,טו שם מובאת מחלוקת אם מותר למכור ספרי ע"ז לגויים משום לפני עיוור. משמע שעצם ההחזקה אין בה איסור. אמנם עיקר הבעיה לגבי הספרים אלו שיש בהם הבלים של ע"ז היא שמא ירצו לקרוא הוא בעצמו או אדם אחר לכן מן הראוי שלא להחזיקם ובפרט שלא להכשיל נערים בקריאה של הבלי ע"ז שלא לבלבל את מוחם בהבלים.

לגבי תפילה

הנה אפשר להוכיח שאפילו יש ע"ז ממש בתוך המקום שמתפללים אינה פוסלת את התפילה ורק יש לכאורה מחלוקת אם הע"ז חוצצת בין הש"ץ לבין המתפללים. כי הנה השו"ע נה,כ כתב בשם מהר"י אבוהב שטינוף או גוי מפסיק בין עשרה שאומרים קדיש לבין מי שרוצה לענות. וכתב הבית דוד סי' לב (הביאוהו האחרונים בראשם המחזיק ברכה והזכירם כה"ח) שדוקא כאשר העונה אינו ביחד עם העשרה אלא מחוץ להם יש חציצה אבל כאשר הוא עמהם אינו מפסיק. ואמנם ממגן אברהם סי' עט ס"ק ג לא משמע כן (כפי שהעיר בפסקי תשובות), שכתב על צואה בתוך בית הכנסת שחוצצת בין הש"צ לבין הציבור ומוכח שאף באותו בית יכול להיות הפסקה. והנה במקור הדברים וכן בשו"ע בדפוסים המקוריים כתוב שגוי מפסיק אבל בדפוסים מאוחרים שינו לכתוב עבודת כוכבים וגם המ"א כתב שכך צריך להיות ולדעתו גוי לא מפסיק אלא רק ע"ז מפסיקה. אבל כמה אחרונים (הביאם המ"ב סה) השיגו על המ"א והעירו שבמקור הדברים כתוב גוי.

הנה הפוסקים הנזכרים לעיל שבתוך אותו בית אין הגוי חוצץ לא כתבו שע"ז כן חוצצת, ואילו היו סוברים להחמיר בזה היו צריכים לכתוב שיש חילוק בין גוי לבין ע"ז ומשמע שסוברים שדינם שווה וכשנחלקו על המ"א לא אמרו שיש להחמיר יותר בע"ז אלא רק שהוסיפו שגם גוי מפסיק. ואם כן יוצא שע"ז אינה חוצצת ומשמע ודאי שאינו פוסל התפילה. וגם לפי המ"א בסי' עט שמשמע שיש דין חציצה גם בתוך אותו בית והע"ז חוצצת מ"מ זה רק אם בפועל חוצץ אבל כל שאינו חוצץ כגון שהוא בצד אינו פוגע בתפילה.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}