שאלה:

שלום וברכה!
רציתי להתחיל לשים ציצית תכלת, אך ממה שהבנתי יש שלוש שיטות כמה תכלת שמים בציצית(ראב"ד,רמב"ם,תוספות), ואם בכללי אני הולך בפסיקה לפי הרב עובדיה שכותב אם אני לא טועה שהיום לא צריך לשים לפי איזה שיטה אני צריך ללכת?
תודה רבה וחג שמח!

תשובה:

נחלקו הראשונים כמה חוטי תכלת צריך לשים –

דעת הרמב"ם (ציצית א,ו) שצריך לצבוע חצי חוט מתוך הארבעה חוטים שהוא למעשה חוט אחד מתוך השמונה שכך כתב "ויהיה אחד משמנה החוטים חוט תכלת והשבעה לבנים"  אבל הראב"ד השיג עליו וכתב "טעות הוא זה אלא השנים של תכלת והששה לבנים" היינו צובעים חוט שלם אחד מארבעה חוטים ויוצא ששניים מתוך שמונה הם התכלת.  ואילו רש"י (מנחות לח.) תוספות שם רא"ש ומרדכי סוברים שצריך ארבעה תכלת וארבעה לבן דהיינו שני חוטים מתוך הארבעה.

מקורות ושיטות כשיטת הרמב"ם-

סברת הרמב"ם היא (כפי שפירש הכ"מ שם) שהתורה דרשה שרק הפתיל יהיה תכלת כלשון הכתוב פתיל תכלת וסובר הרמב"ם שהפתיל הוא החוט שאותו כורכים על הלבן – פתיל מלשון דבר נפתל-  ומאחר וכורכים בחצי חוט ממילא רק הוא צריך להיות תכלת.

הכסף משנה כתב על הרמב"ם שכך משמע בספרי (וראה לקמן שלכאורה אדרבה פשט הספרי משמעו כראבד או כתוספות) אמנם בספר פתיל תכלת לאדמו"ר מראדזין הג"ר גרשון חנוך הסביר שכוונת הכ"מ לספרי שדרש וראיתם "אותו" בלשון יחיד שכל המקיים מצוות ציצית מעלה עליו הכתוב כאילו הקביל פני שכינה (ופשט הדברים שרומז ל ה' אחד) והיות והפסוק מדבר על פתיל התכלת משמע שהפתיל הוא גם אחד.

ולגבי הספרי שאמרו שצריך חוט אחד או שניים תכלת כתב בספר מרכבת המשנה שהרמב"ם גורס בספרי שצריך חוט אחד (מתוך ארבעה) אלא שהספרי סובר שלא כופלים את החוטים וממילא כל החוט משמש לכריכה , ואילו להלכה בגמרא שצריך לכפול את החוטים ממילא יוצא שדי בחצי חוט בשביל הכריכה.

ובספר משכנות יעקב סי' יג כתב להכריע כסברת הרמב"ם וכתב שעל פי הרמב"ם מתיישבים כמה דברים בגמרא. כגון שצריך ללמד שחוט הכרך מצטרף למנין החוטים שרק לפי הרמב"ם מובן למה היה צריך להדגיש זאת. והוסיף שבכל ספרי המקובלים והזוהר מבואר שחוט אחד של תכלת וז' של לבן. (ולא ציין למקורות לזה וראה להלן).

ובספר פתיל תכלת הנ"ל הביא משמעות מהזוהר פרשת שלח שכתוב שם "האי תכלת הוא רזא דדוד מלכא ודא חוטא דאברהם דזכה ביה לבנוי בתרוי" שהתכלת הוא החוט שזכו לו בזכות אברהם אבינו שאמר אם מחוט וכו' ומשמע שהוא חוט אחד ומפרש שהיינו חוט אחד משמונה לאחר הקשירה.

ועוד הוכיח כרמב"ם מזה שזמן ציצית הוא משעה שיכיר בין תכלת ללבן והכוונה כפי שפירשו התוספות בין תכלת שבציצית ללבן שבציצית וטוען שעיקר הקושי להבחין הוא במעבר באמצע החוט בין הצד הלבן לצד התכלת. והביא עוד דרשת ספרי המחלקת בין נתן את הציצית על הארוג או על הענף והסביר שהכוונה לחוט התכלת שצריך להתחיל משפת הבגד ולא מן הענף ומוכח שהוא חצי חוט שאלולי כן לא שייך לדבר על שפת הבגד או ענף.

והביא (עמ' נב) שגם ספר הקבלה - הקנה סובר כמו הרמב"ם, וכן בספר פרי עץ חיים (מהר"ח ויטאל) ע"פ האר"י ז"ל. וכתב (שם בסוף הפרק נד:) שגם ספר החינוך סובר כרמב"ם (ול"ב מנין יוצא כן).

והביא (שם נב:) שכך כתבו בספר המגיד מישרים לב"י פרשת קורח ובספר חרדים פ"א סי' מד ובספר תולעת יעקב למקובל רבינו מאיר ן גבאי

ודן בדעת הגר"א בשלוש מקומות (ראה לקמן) שיש לכאורה סתירה בניהם ומסיק שדעת הגר"א כמו הרמב"ם כפי שיוצא מפירוש הגר"א על רעיא מהמנא פרשת שלח.

ומ"מ טוען בעל הפתיל תכלת שאין צורך כלל לקבוע הלכה אחת לכולם. ומסביר שהרבה מחלוקות בעבר היו למעשה מנהגים שונים אלא שאח"כ באו לקבוע הלכה כדעה מסוימת (ולא ביאר מדוע חשוב אם כן לקבוע הלכה כדעה מסוימת) ולכן לגבי תכלת שלא נקבעה בה הלכה ע"י בעלי השו"ע כיון שלא נהגו בה, ממילא אין בזה הכרעת הלכה אלא כל מי שרוצה יכול לסמוך על אחת מהשיטות. אלא שסובר שכיון שנראה מתוך המקורות יותר כשיטת הרמב"ם לכן יש לעשות כמותו.

באור שמח (ציצית א,ו) כתב מקור לרמב"ם מזה ששאלו בירושלמי (כלאים ט,א) מנין שלגבי נגעים אינו מטמא צמר צבוע ואילו לגבי כלאים אסור גם צמר צבוע (ושם תירצו שלומדים כן מריבוי הכתוב) וכתב האור שמח שאילו התכלת היה חוט שלם מאחר ויש לימוד שציצית דוחה את איסור כלאים הרי מוכח שאסור גם צבוע אבל כאשר הוא חצי חוט יש לומר שהלימוד נצרך עבור החצי הלבן.

יש שרצו לטעון שלפי הרמב"ם אם עושה תכלת יותר מחצי חוט עובר על בל תוסיף כי בגמרא סנהדרין פח: מבואר שבציצית יש דין שאם הוסיף גורע. מאחר והרמב"ם כתב שאין לחוטי הענף מנין מן התורה לכאורה קשה כיצד אם כן מבאר את הגמרא וכתבו שיפרש שהכוונה שהוסיף בצבע של חוט התכלת. אבל העירו שלפי זה לא מובן המשך הגמרא המחלקת אם קשר עליון דאורייתא או לא אם נחשב כגרוע ועומד או לא ומשמע ודאי שהגמרא דנה במספר החוטים. וגם בספר פתיל תכלת פירש שלדעת הרמב"ם רק לחוטי הענף אין מנין אבל לחוטי הגדיל יש מנין כמו שדרשו בספרי.

מקורות ושיטות בשיטת הראב"ד-

בספרי פרשת שלח משמע כדברי הראב"ד שאמרו "בית שמאי אומרים שלשה של צמר ורביעית של תכלת והלכה כבית שמאי". (ואמנם בספרי פרשת כי תצא משמע שניים שניים ראה להלן).

בספר פתיל תכלת עמ' נד כתב שבערוך ערך תכלת הביא בשם רבינו חננאל כשיטת הראב"ד. 

גם המאירי יבמות ה: כתב כשיטת הראב"ד. והביאו שגם הריא"ז בהלכות קטנות כתב כמו הראב"ד.

הגר"א על רעיא מהמנא פרשת פנחס כתב בתוך הפירוש "והיינו חוט הרביעי של תכלת כדעת הראב"ד שכן עיקר וכן הוא בספרי שלנו ... וכן עיקר" וכן תיקן הגר"א את הגירסא בספרי כי תצא שצריכה להיות כמו בספרי שלח כי סובר כשיטת הראב"ד.. (אלא שכנגד זה בשני מקומות משמע שהגר"א מכריע כרמב"ם – בספרא דצניעותא פרשת תרומה ורעיא מהימנא פרשת שלח כפי שהביא בספר פתיל תכלת עמ' נב: והלאה וכתב שהפירוש על הרעיא מהימנא פרשת פינחס הנ"ל וגם הפירוש על ספרא דצניעותא הנ"ל אינו מהגר"א אלא תלמיד טועה כתבם על שמו אבל עדיין קשה התיקון בספרי שמשמע שמכריע כראב"ד.).

יש שאמרו שהביטוי חוט של תכלת (סוטה יז חולין פט ובמדרש על פרשת קורח) משמעו כשיטת הראב"ד והכוונה לחוט אחד מתוך הארבעה. (אבל ראה לעיל שבספר פתיל תכלת הביא מביטוי זה  דוקא ראיה לשיטת הרמב"ם כי מפרש חוט אחד מתוך השמונה ושם דייק כן מהזוהר ולפי שיטתו ניתן לומר כך גם על לשון הגמרא והמדרש)

מקורות ושיטות כדעת רש"י ותוספות -

בספרי פרשת כי תצא משמע כשיטת רש"י ותוספות שאמרו שם "בית שמיי אומרים מארבעה חוטים של תכלת וארבעה חוטים של לבן של ארבע ארבע אצבעות והלכה כדברי בית שמיי" וכך הביאו גירסא זו התוספות במנחות מא: וכן בבכורות לט:

התוספות הביאו שתי טענות מדוע דוקא שתיים – א. כיון שצריך שני סוגים מן הסתם הם שוים ב. משמעות המילה פתיל תכלת היא שני חוטים כי פתיל משמעו חוט מפותל והביאו ראיה לכך מדרשת הגמרא יומא שפתיל משמעו שניים (אלא שכתבו שבספרי לא משמע שפתיל הוא שניים אלא משמעו שפתיל הוא אחד כי לא למדו את מספר החוטים ממקור זה אמנם צ"ל שבית שמאי עצמם בספרי למדו מגדילים שצריך ארבעה והשוו את התכלת ללבן כך מתבאר מהתוספות מא:)

הרא"ש ציצית סי' ו והמרדכי סי תתקלט והטור סי' יא כתבו כשיטת התוספות והביאם הבית יוסף שם. וגם הגר"ז בשו"ע שלו יא,א כתב כך. (המשנה ברורה יב,ח בהסבירו דעת ר"ת בשו"ע שם כתב שהם שניים שניים אבל אין מזה ראיה כי רק הסביר את ר"ת)

למעשה -

למעשה יש האומרים שיש לפסוק כרמב"ם - או מצד מה שטענו המשכנות יעקב והפתיל תכלת שכך יוצא מתוך הגמרא, או מצד שבארץ ישראל קיבלו עליהם את הרמב"ם לרבן כפי שכתב בשו"ת אבקת רוכל לב "הרמב"ם ז"ל אשר הוא גדול הפוסקי' וכל קהלות ארץ ישראל והאראביסטאן והמערב נוהגים על פיו וקבלוהו עליהם לרבן מי שינהוג כמוהו בקולותיו ובחומרותיו למה יכפוהו לזוז ממנו"

ויש מי שאומר שיש לפסוק כראב"ד כי יש כמה ראשונים והספרי כשיטתו, ופשט הדברים שצובעים חוט אחד שלם ולא הוזכר במקורות בפירוש שצובעים רק חצי חוט ודבר כזה היה להזכיר. ופשט המדרשים יש חוט אחד (ועל זה יש להעיר כדלעיל שלפי הרמב"ם צובעים חוט אחד מתוך השמונה).

ויש מי שכתב שהיות שהטור והגר"ז הביאו להלכה את שיטת התוספות וגם הגר"א פסק כך וגם ממילא כך יש לפסוק. ושגם הט"ז והמ"ב סימן ט ס"ק ז כתבו בסתם כשיטת התוספות (ושם אינו לפי שיטה מסוימת אלא ביארו באופן סתמי את מצוות התכלת לענין כלאים).  וגם טוענים שאם נוהגים בזה כתוספות לא מפסידים כי לפי הרמב"ם והראב"ד החוטים הנוספים יחשבו כלבן (ואינו דומה לכל החוטים תכלת שבזה דנו אם יוצא ידי לבן לפי הרמב"ם)

ולמעשה נראה שבאיזה דרך שיבחר יש לו על מי שיסמוך כפי שכתב בספר פתיל תכלת שהובא לעיל אין כאן ענין של הכרעה אלא הנושא נשאר פתוח למנהגים שונים כפי שהיה לפני ההכרעה של השו"ע בנושאים שונים.  (ונראה שאפילו אם נוטה לעשות כשיטה מסויימת מחמת שיקול ממוני רשאי לעשות כן כי מאחר ויכול לסמוך על הרמב"ם ממילא אין כוח לחייבו להוציא הוצאות יותר)

{בברכה: הרב יעקב סבתו}