שאלה:

שלום כבוד הרב!
האם מותר להיפגש בלובי של מלון או שצריך לשלם על עצם השימוש בחלל המלון גם אם אנחנו בסוף לא מזמינים כלום, לדוג' יושבים בצד ומביאים כיבוד עצמאי?

תשובה:

יש מקום להתיר להכנס ללובי של מלון גם על דעת שלא להזמין דבר, מחמת שיש מקום לומר שהבעלים לא מקפידים על כך משיקולים שונים. אבל אין להתיר לכתחילה מצד זה נהנה וזה לא חסר כי בשימוש בריהוט יש חסרון של בלאי. וגם לגבי עצם הכניסה לשטח פרטי ללא רשות מפורשת יש האוסרים מדין שואל שלא מדעת.
אם המלון דורש להזמין דבר צריך לעשות כן ויהיה אסור להכנס אם לא יזמין דבר.
כמו כן אם הנכנסים מביאים עמם אוכל מבחוץ נראה שזה מצמצם את התליה שיש רווח לבעלים מהכניסה ויש כאן חשש משמעותי שהבעלים לא יסכימו לשימוש בריהוט המלון.

בהרחבה-
השתמשות בקרקע פרטית ללא רשות של הבעלים היא אסורה. וחל עליה דין שואל שלא מדעת. כן מפורש בירושלמי סוכה ג,א "אי זו היא גזולה פסולה כל שהוא נכנס בתוך סוכתו של חבירו שלא מדעתו. כהדא גמליאל זוגא עבד ליה מטלא גו שוקא עבר רשב"ל א"ל מאן שרא לך".

וכך פסק הרמ"א (תרלז,ג) "לכתחלה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו, כ"ש אם דעתו לגזלה". ומפורשים הדברים בחזון איש (חושן משפט טז,יט) "בנכנס בבית חברו הרי הוא גוזל בישיבתו כאוכל פירות של שדה חברו אבל גוף הבית של בעלים הוא".. "שהרי שימוש בשל חברו כשהוא מוחה הוא גזל"

וגם לגבי עשיית סוכה ברשות הרבים דנו הפוסקים על פי הירושלמי הנ"ל אם מותר לעשות כן (והרמ"א כתב שם לאסור) ועוד דנו אם עשה כבר אם יכול לברך, ולפי המקילים היינו משום שסומכים על כך שהציבור מסכים שיעשו כך. אבל אם לא הייתה הסכמה לשימוש היה ודאי אסור להשתמש בלא רשות.

ולכן הדבר ברור שאם בעל הקרקע מוחה ביד המשתמש בה , הרי המשתמש בה עובר על איסור גזל.

ואמנם יש להעיר שלהלכה קרקע אינה נגזלת (חו"מ שעא,א),  אבל משמעות הדבר היא רק לגבי זה שאין  אחריות של הגזלן על הקרקע , וגם לגבי דין סוכה שלא תחשב כסוכה גזולה, אבל ודאי אין זה היתר לשימוש לכתחילה בקרקע של אחרים. וכמו שהובא לעיל שודאי לכתחילה אסור.  ואכן הפוסקים דנו מדוע לא נאמר בשימוש בסוכה ללא רשות שהיא מצווה הבאה בעבירה וראה בהערה סיכום הדברים[1] אבל ודאי גם אם אינו פוגע בקיום המצוה,  מ"מ מי שעושה זאת ונכנס ללא רשות עושה איסור.

לעומת כל הנ"ל יש לכאורה להקשות מהגמרא בבא מציעא קיז: אמר רבי יוחנן: בשלשה מקומות שנה לנו רבי יהודה אסור לאדם שיהנה מממון חבירו.  ושם דחו את המקורות שהביא ר' יוחנן ולכאורה יוצא מתוך הגמרא שאין ראיה לאיסור. וכך כתב החתם סופר (ה,עט) "דלא קי"ל כר' יהודה אליבא דר' יוחנן (ב"מ קי"ז ע"ב) ומותר להנות בממון חברו אפי' לכתחלה ....הא דר בביתו מותר אפילו לכתחלה ...דבכולהי מותר לכתחלה ליהנות בטרחתו של חברו היכי דלית ליה פסידא"

והנה המסקנה בגמרא זו עומדת לכאורה בסתירה לדין איסור שואל שלא מדעת שמשמעותו הפשוטה היא שאסור להשתמש בממון חבירו ללא רשות ואילו מגמרא זו עולה שמותר להנות בממון חבירו. (לקמן יובא החילוק היסודי בין יש לו הפסד או אין לו הפסד).

התוספות ב"ב יב: כתבו ביחס לדין כופין על מידת סדום - "פשיטא שיכול למחות בו שלא יכנס לדור בביתו אפי' בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר דהוה זה נהנה וזה לא חסר" ומשמע שכל עוד לא מיחה בו אין איסור לדור בבית חבירו. ובמרדכי ב"ק טז הביא מחלוקת אם כופין על מידת סדום בזה נהנה וזה לא חסר, וטעם הדעה שלא כופין היא משום שיש אפשרות לבעלים להרויח ולכן יכולים שלא להסכים שידור בחינם , ומשמע שאין כאן עניין של גזל אם נכנס לדור ולא מוחים בו אלא שרק אם מוחה יש לו סיבה למחאה אבל כל עוד לא מחה אין כאן צד של איסור.

גם מהמהרש"א ב"ק פא: משמע שמותר לכתחילה לדור בבית חבירו אלא שיכול למחות בו כי כתב שדין זה נהנה וזה לא חסר מבוסס על התקנה שמהלכין בשבלי הרשות (מובאת שם בגמרא) ואמנם הדגיש שיש הבדל ביניהם לענין למחות אבל משמע שיסוד שניהם שווה והוא שאם אין חסרון לחבירו מותר לכתחילה.

ולכאורה קשה כיצד אפשר  להתיר לדור בבית חבירו ללא רשות הלא הוא שואל שלא מדעת!

ונראה שיסוד החילוק בין איסור שואל שלא מדעת לבין דין להנות מנכסי חבירו לשיטות אלו הוא  אם  יש חסרון או חשש חסרון לנכסי חבירו. שבשואל שלא מדעת יש חסרון או חשש חסרון ולכן אדם מן הסתם לא מסכים לשימוש ללא רשות ומי שמשתמש ללא רשות הוא שואל שלא מדעת ודינו כגזלן . אבל דברים שאין בהם חסרון אין סיבה מן הסתם שאדם יקפיד שלא להשתמש בהם אא"כ יש בו מידת סדום, שלא רוצה שיהנו אחרים מנכסיו שבזה אדרבה כל עוד שלא הקפיד בפירוש אנו סומכים על כך שאין נוהג במידת סדום ואינו מקפיד, ורק אם מקפיד להדיא אסור כי סוף סוף אין להשתמש בנכסי חבירו נגד רצונו והסכמתו של חבירו. וגם בזה עשו תקנה במקרים מסויימים כפי שיובא לקמן.

היסוד לרעיון של כופין על מידת סדום הוא הפסוק במשלי (ג,כז) "אַל תִּמְנַע טוֹב מִבְּעָלָיו בִּהְיוֹת לְאֵל  יָדְךָ לַעֲשׂוֹת" והיינו שכל שאדם יכול להנות מאדם אחר בלא שיגרום חסרון לבעלים אין סיבה להקפיד על כך ומי שמקפיד על כך הוא בגדר מידת סדום שמידם הייתה שלי שלי ושלך שלך היינו לעולם אל תהנה משלי. ועל זה הביאו בגמרא ב"ק פא: ברייתא "הרי שכלו פירותיו מן השדה, ואינו מניח בני אדם ליכנס בתוך שדהו, מה הבריות אומרות עליו? מה הנאה יש לפלוני, ומה הבריות מזיקות לו! עליו הכתוב אומר: מהיות טוב אל תקרי רע. ומי כתיב מהיות טוב אל תקרי רע? אין, כתיב כי האי גוונא: אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות".

היינו מציאות של שדה ריק שאין שום נזק אם יעברו שם אנשים מי שמקפיד על כך נקרא רע כי אפילו הבריות מעצמם לא מבינות מדוע הוא מקפיד כי אין סיבה להקפדתו שהרי אין לו שום חסרון אם ירשה ואין לו שום תוספת הנאה בהקפדתו.

ולגבי שדה גם נעשה תקנה שמותר לכתחילה לעשות כן – "ומהלכין בשבילי הרשות" (ב"ק פא.) -והסביר שם רש"י  "והתנה יהושע שלא יקפידו על כך". (ולמסקנת הגמרא לא יהושע התקין כן אלא שלמה המלך).

היוצא מזה הוא שגם כאשר יש צד שאדם רשאי להקפיד שלא ישתמשו ברכושו כגון  לדור בביתו ושם ההקפדה היא כי יכול באופן עקרוני להוציא רווח מהדירה אע"פ שבנתיים לא תכנן להרויח – מ"מ משמע שכל עוד שלא הקפיד בפירוש כיון שכרגע לא מפסיד שום דבר אין סיבה לאסור על אחרים להשתמש בנכסיו ואינם בגדר שואל שלא מדעת. שהרי אין כאן חסרון וכבר הוסבר שכל עוד אין חסרון לא מניחים שאדם יקפיד אלא אדרבא יתנהג בטוב עין ויסכים שיהנו אחרים כל עוד שהוא לא חסר.

וכן משמע מדברי שו"ע הרב (הלכות פקדון סי' כח) שהדבר תלוי אם יש חשש חסרון או לא, שכתב לגבי פקדון – "ואם יודע בבירור שאין המפקיד מקפיד עליו מותר. ואין צריך לומר אם הוא דבר שאין דרך בני אדם להקפיד כלל מפני שאין חשש הפסד וקלקול כלל מתשמיש זה להפקדון. אבל תשמיש שקצת בני אדם מקפידין עליו מפני חשש קלקול אפילו הוא חשש רחוק אסור בין באבדה בין בפקדון משום שואל שלא מדעת אפילו אם ברי לו שלא יקלקל כלל אלא אם כן ידוע לו שהמפקיד לא יקפיד כלל בזה".

לעומת הדעות הנ"ל המתירות להשתמש בקרקע של חבירו אם אינו גורם שום חסרון , יש האוסרים להשתמש ללא רשות משום שואל שלא מדעת.

כך יוצא מהרש"ל (יש"ש ב"ק ב,טז) שאין היתר להכנס לבית חבירו ללא רשות אף כאשר חבירו אינו חסר. בגמרא ב"ק כא אמר רב שהטעם שפטור לשלם הדר בחצר חבירו ללא ידיעתו הוא משום שהדייר מועיל לבעל הבית שלא יהרס ביתו כשהוא שומם. והנה מדוע צריך טעם זה הלא לכאורה עיקר הטעם משמע בגמרא שם שהוא משום זה נהנה וזה לא חסר. ובגמרא ב"ק צז. משמע לכאורה שטעם התועלת לבעל הבית הוא  עיקרי  כי רצו לומר שלכן בעבד יהיה צריך לשלם עבור השימוש בו כיון שחשבו שאין בו תועלת לבעל הבית. הרש"ל ים של שלמה ב"ק פ"ב סי' טז תירץ זאת והסביר שהטעם שצריך שיש לבעל הבית תועלת מהדייר היא "דאי לאו דניחא ליה. אף על פי דבדינא פטור. מ"מ אסור הוה למידר ביה שלא מדעתו. דהא שואל שלא מדעת בעלים גזלן הוא. ומהני הנך טעמא דניחא ליה, דשרי אפילו לכתחלה. דאמרינן מסתמא לא קפיד". היינו שרק מחמת שיש גם לבעל הבית תועלת לכן אינו מקפיד אבל במקום שאין לו תועלת אסור לדור בבית חבירו אף שאינו חסר ונחשב כשואל שלא מדעת.

גם מהגר"א שסג,יז משמע שלכתחילה כדי להתיר לדור בבית חבירו צריך שתהיה לחבירו תועלת שכתב "ור"ל דאפי' לכתחילה מותר מטעם זה (שיש תועלת לבית) וכמש"ש צ"ז א' בי רב יוסף כו' ושם מדמי להך ע"ש ומוכח שם דוקא משום דניחא ליה" כוונתו, שבגמרא שם מובא  שבית רב יוסף בר חמא היו לוקחים עבדים של אנשים שהיו חייבים להם כסף ועושים בהם מלאכה. ובהסבר ההיתר אמר רב יוסף בר חמא שיש תועלת לבעליהם שיעבדו ולא יתבטלו ומשמע שם שיש דמיון בין שימוש בעבד לבין דין הדר בחצר חבירו וא"כ ההיתר תלוי בזה שיש תועלת לבעלים ובלא זה אסור.

ויתכן שיש מקום להוכיח כן גם ממה שכתב הרמב"ם (גזילה ה,ג) והביאו השו"ע סי' שסט לגבי שדה ובית גזול שכתב "גזל בית או שדה אסור לעבור בתוכה או ליכנס בה בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים, ואם דר בתוכה חייב להעלות שכר לבעלים כדין הדר בחצר חבירו שלא מדעתו" וכתבו המפרשים והשו"ע שהכוונה לחצר שעומדת להשכיר אבל בחצר שאינה עומדת להשכיר פטור מלשלם. הנה שאע"פ שבאינה עומדת להשכיר פטור מ"מ אסור לכתחילה אפילו להכנס לתוכה. ולכאורה היה אפשר לומר שדוקא מחמת שהיא גזולה אסור, אבל לא נראה כך מהמ"מ. המ"מ כתב שטעם האיסור הוא כי קרקע אינה נגזלת משמע שפירש שהרמב"ם בא לומר רבותא שאפילו שהקרקע נגזלה מ"מ היא נשארה כפי שהייתה לפני הגזלה ואין בה צד להקל יותר מחמת הגזילה ומשמע שפשוט שכך הדין בכל קרקע גם לא גזולה.

העולה מן האמור הוא שיש מחלוקת אם מותר לכתחילה להשתמש בנכסי חבירו כשאין חסרון לחבירו שהחתם סופר סובר שמותר לכתחילה ושכן נראה ללמוד מהתוספות והמרדכי והמהרש"א  ואילו מהרש"ל והגר"א משמע שאסור לכתחילה אא"כ יש לבעל הנכס תועלת מהשימוש. ושכן נראה ללמוד מהרמב"ם בהלכות גזילה.

אכן גם לפי המקילים, להגדיר מתי יש חסרון ומתי אין חסרון הוא דבר הדורש תשומת לב להבין את המציאות בצורה נכונה , כי ברור שיש נטיה למשתמש להקל לעצמו ולומר שאין לבעלים כל חסרון אבל יתכן ואינו מבין את המציאות לאשורה ולא מעלה על דעתו מה עלול לקרות אם יהיה שימוש על ידי כל מי שירצה להשתמש.

אכן גם כאשר יש חשש חסרון כגון להכנס לסוכת חבירו שפסק הרמ"א שאסור לכתחילה, מ"מ יש מצבים שדנו הפוסקים אם הבעלים מקפידים או לא מקפידים על השימוש וממילא אם לא מקפידים יהיה מותר להשתמש. הט"ז (תרלז,ד) כתב "נ"ל פשוט שמותר לאדם ליכנס לסוכתו של חבירו שלא מדעתו דניחא ליה לאינש דליעבד מצו' בממונו ....אלא דנ"ל דהיינו כ"ז שבעל סוכ' אינו שם אבל בשעה שהוא שם אפשר דקפיד עליו שלא יראה חבירו עסקיו ואכילתו בלי ידיעתו וזה דבר מוסכם מצד הסברא כנ"ל" (וצ"ל שיסביר את הירושלמי והרמ"א הנ"ל שאסרו במציאות שמקפיד) אבל האליה רבה שם אות ג השיג עליו "ולענ"ד שאני לולב שאינו צריך לו אלא לשעה, משא"כ בסוכה מקפיד תמיד שיכסף ליכנוס כשאחר שם".

ומזה נלמוד לכל מצב שיש להעריך את המציאות אם יש מקום לומר שהבעלים לא מקפידים מסיבה כל שהיא.

והנה לגבי להכנס ללובי של מלון , לכאורה אם נאמר שעצם השהות בלובי לא גורמת שום חסרון לבנין ולא מונעת מאנשים אחרים להכנס, תהיה הכניסה תלויה במחלוקת הנ"ל אם מותר להכנס לרשות חבירו ללא רשות כאשר אינו מחסרו. אבל מצד אחר א"א לומר  שאין חסרון בכניסה זו, כי הרי מ"מ השימוש בריהוט של המקום הוא ודאי גורם לבלאי ע"י שימוש חוזר ע"י אנשים שונים.

ולכן מה שיש לדון הוא אם יש סיבה שהבעלים לא יקפידו על הכניסה. ויתכן לומר שיש תועלת מסויימת לבעלים בעצם הכניסה של אנשים למלון כי כך מכירים את המקום וגם אולי בסוף ירצו להזמין שם דברים. אמנם דבר זה יש לשער כל מקום לפי ענינו. ויתכן שאם לא ברור מה הכללים במלון מסויים, כל עוד לא העירו למי שיושב שם שהוא צריך להזמין משהו, ניתן לסמוך על הסברא שאולי יש בכל זאת רווח מסויים לבעלי המלון ויהיה מותר להכנס.

ובכל מקרה אם מתברר שצריך להזמין משהו אין להטעות את העובדים שם כאילו בכוונת המבקר להזמין ולבסוף לא יזמין כי בזה אכן יהיה בגדר שואל שלא מדעת.

כמו כן אם הנכנסים מביאים עמם אוכל מבחוץ נראה שזה מצמצם את התליה שיש רווח לבעלים מהכניסה ויש כאן חשש משמעותי שהבעלים לא יסכימו לשימוש בריהוט המלון.

[1] הריטב"א (סוכה לא.) הביא תירוץ בשם התוספות שרק במצוות שיש בהם ריצוי כמו שופר ולולב שייך מצווה הבאה בעבירה אבל במצוות סוכה שאין בה ריצוי אין בה דין מצווה הבאה בעבירה אבל דחה תירוץ זה כי בירושלמי מפורש שיש מצווה הבאה בעבירה גם במצה (אע"פ שהיא לא באה לריצוי ולכן תירץ שכיון שהקרקע אינה נגזלת בפועל היינו שלא יצאה מרשות הבעלים לא נחשב כמצוה הבאה בעבירה (נראה הכוונה שהיות והעבירה לא שינתה את המציאות לכן אין בכוחה לבטל את המצוה)
בעל המאור (סוכה יד:) סובר שאכן יש כאן מצוה הבאה בעבירה אלא שלהלכה אף במצווה הבאה בעבירה יוצא ידי חובה.
בספר כפות תמרים (סוכה לא.) אכן נשאר  בצ"ע הלא עדיין יש כאן איסור של שואל שלא מדעת ומה מועיל שהקרקע אינה נגזלת.
החתם סופר (שם) תירץ שהאיסור היה בשעת הגזל , והיות ואח"כ אין מצוות השבה (צ"ע מה הכוונה הלא ודאי מחוייב ועומד לאפשר לבעלים לחזור לשם) האיסור אינו מתמשך ולכן אינו נחשב בשעת קיום המצוה כמצווה הבאה בעבירה.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}