שאלה:

שלום לרבנים!
מצאתי חפץ, ואני לא יודע מה לעשות איתו, כמה זמן אני צריך לשמור על חפץ שמצאתי?

תשובה:

א. אדם שנאבד לו חפץ והוא התייאש ממנו עוד לפני שיהודי אחר מצא אותו - החפץ יוצא מרשותו ומי שימצא אותו לאחר מכן יהיה מותר לו לקחת אותו לעצמו (גם אז מצד לפנים משורת הדין ראוי שיחזיר). 

ב. אדם מתייאש מחפץ שנאבד לו כשמתמלאים שני תנאים א. החפץ ללא סימנים. ב. נודע לו שהחפץ נאבד לו.

ג. כשמדובר בחפץ שאין לו סימנים או אפי' חפץ שיש לו סימנים אבל יש לחשוש שמא האדם שאבד לו לא נודע לו שהחפץ נאבד לפני שהוא הגיעה לידיו של המוצא, כגון שלא מדובר בכסף או בחפץ יקר או כבד, גם אם לאחר מכן כשזה כבר יהיה בידיו של המוצא, הבעלים יתייאש מהחפץ, החפץ לא יצא מרשותו והמוצא יהיה מוטל עליו להשיב לו את החפץ.

ד. ייאוש מוציא את החפץ מבעלותו של הבעלים ומתיר למוצא להשתמש בו אך ורק אם החפץ בפועל יצא מרשותו, אבל אם החפץ בפועל לא יצא מרשותו, ייאוש איננו מועיל. כשאדם מוצא אבדה חובת ההשבה מחילה עליו שם של שומר אבדה לבעלים וממילא דינו כעין שומר פיקדון לבעלים ונמצא שהחפץ לא יצא מרשות בעליו ולכן ייאוש לא מועיל.

ה. הואיל וייאוש לא מועיל חובת ההשבה איננה פוקעת בשום זמן וחל על האדם החובה להשיב את החפץ לבעליו וכל עוד הוא לא מוצא את הבעלים עליו לשמור על החפץ עד שהבעלים יגיע או עד שיבוא  אליהו.

ו. השו"ע פוסק להלכה שהמוצא תפילין יכול לשום את דמיהם ולהשתמש בהם, הסיבה היא כיוון שהחפץ הנ"ל מצוי בשוק לקנות כמותו האדם איננו מקפיד עליו. עפ"ז אם מדובר בחפץ שמצוי בשוק לקנות כמותו, ניתן לשום את דמיו, לרשום את הסימנים ולשמור את הרישום הנ"ל במקום שישמר לאורך זמן ולאחר מכן להשתמש בחפץ ואם ברבות הימים יבואו הבעלים של האבדה וידרוש אותה, יהיה על המוצא להשיב לו את דמיה של האבדה בסימנים.

ז. אבל כל הנ"ל דווקא אם מצוי בשוק לקנות כמותו והמוצא מעוניין לשום את דמיו, אבל אם לא מצוי בשוק לקנות כמותו או שהמוצא איננו מעוניין לשום את דמיו, עליו לשמור את החפץ עד שיבואו הבעלים או עד שיבוא אליהו.

מסקנה: כל עוד לא מדובר בחפץ שאין בו סימנים וודאי שהבעלים ידעו על האבדה לפני שהחפץ הגיעה לידיו של המוצא, גם אם הבעלים התייאש לאחר מכן, הייאוש לא יפקיע את החפץ מרשות בעליו ועל המוצא יהיה מוטל לשמור על החפץ עד שיבואו הבעלים והוא ישיב להם אותו או עד שיבוא אליהו. אם מדובר בחפץ שמצוי בשוק לקנות כמותו, הבעלים יכול לאחר שהוא הכריז עליו מספיק זמן שהגיוני שהדבר נודע לבעלים [חודש ימים] לשום את דמיו ולרשום את הסימנים ולהשתמש בחפץ ואם ברבות הימים יבואו הבעלים להשיב לו את דמיו של החפץ בסימנים, אבל אם לא מדובר בחפץ שמצוי בשוק לקנות כמותו או שהוא אינו מעוניין לשום את דמיו עליו לשמור עליו וכו' כמבואר לעיל.

פירוט התשובה

א. ייאוש קונה באבדה 
"מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו כגון שאמרו ווי לחיסרון כיס אפי' יש בו סימן הוא של מוצאו וכן המוצא דבר שמוכח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים הוא של מוצאו אפי' יש סימן בגופו או במקומו"(פתחי חושן דיני אבדה א,ו)

מושג הבעלות נשען על שני יסודות 1 בעלות תאורתית, 2 שליטה בפועל בחפץ. "אמר רבי יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדישו זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו", בשביל שאני אוכל להקדיש את החפץ אני צריך החפץ יהיה גם שלי וגם ברשותי, גם רשום על שמי בטאבו וגם שבפועל אני ישלוט בו. בעלות תאורתית שאין לה כל יכולת להתממש בפועל גם דרך שליטה אין לה כל משמעות. כשנאבד לאדם חפץ, בעלותו איננה נפקעת על אף שהחפץ יצא בפועל מרשותו כי הוא עוד לא התייאש מהחפץ וממילא גם אם החפץ כעת איננו בשליטתו בעתיד הוא ימצא אותו והוא ישיב אותו לשליטתו ולכן הבעלות נשארת לא מצד השליטה בהווה אלא מצד השליטה שתהיה בעתיד, אבל כל הנ"ל דווקא אם הבעלים לא התייאש, אבל אם הבעלים התייאש והשלים את המציאות שהוציאה את החפץ משליטתו ממילא הבעלות פוקעת, לא כי הוא הפקיעה אותה ע"י כך שהוא התייאש אלא כי המציאות הוציאה את החפץ משליטתו והשלמתו עם המציאות אפשרה למציאות להפקיעה את החפץ מבעלותו.

ב. ייאוש לאחר שהחפץ הגיעה לידי הבעלים:

הגמ' בב"מ דף כא: בסוגית ייאוש שלא מדעת אומרת שאליבא דכו"ע בחפץ שיש בו סימן גם אם לאחר מכן המוצא ישמע את הבעלים מתייאש במפורש מן האבדה הייאוש כבר לא יועיל, "בדבר שיש בו סימן כו"ע לא פליגי, דאע"ג דשמעינה דמייאש לבסוף – לא הווי ייאוש, דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה".

הרמב"ן במלחמות:
צריך לחלק בין המושג ייאוש לבין המושג קניין, קניין היינו פעולה אקטיבית בו האדם מכוח דעת קונה ודעת מקנה ומעשה  קניין מוציא את החפץ מבעלותו ומעביר אותו לבעלות של אדם אחר, ייאוש לעומת זאת איננו פעולה אקטיבית אלא השלמה עם המציאות, המציאות הוציאה את החפץ משליטתי, אם לא הייתי מתייאש החפץ לא היה נפקע מבעלותי, כי גם אם כעת הוא איננו בשליטתי בעתיד הוא יהיה בשליטתי כי אני אמצא אותו ואשיב אותו חזרה אל חיקי, אבל אם התייאשת ואני כבר לא אחפש אחריו אז השלמתי עם המציאות וממילא המציאות יכולה להשלים את מה שהיא התחלה ולהפקיעה את החפץ מבעלותי. במילים אחרות: בניגוד לקניין שם אני צריך שהאדם יקנה בשביל שהחפץ יעבור מהרשות שלו לרשותו של אדם אחר, בייאוש אינני צריך שהאדם התייאש בשביל שהחפץ יצא מרשותו אני צריך שהוא לא – לא התייאש בשביל שהחפץ יצא מרשותו.

ע"ג המבואר לעיל ייאוש שייך אך רק ע"ג מציאות של חפץ אבוד, כל עוד החפץ איננו אובד ייאוש לא שייך כלל ועיקר וממילא גם אם האדם התייאש מחפץ שנמצא ברשותו החפץ לא יצא מרשותו והווי דברים בעלמא.

כשאדם מוצא חפץ חל עליו חובת התורה של "השב תשבם" ומכוח החיוב הנ"ל חל עליו דין של שומר אבדה לבעלים, כלומר – דינו כעין אדם שהבעלים הפקיד את החפץ בידיו. כשאדם שומר חפץ בעבור חברו ידו של השומר היינה כעין ידו של הבעלים וממילא הווי כביכול החפץ עודנו ברשות הבעלים. מכיוון שהחפץ עודנו ברשות הבעלים, גם אם הבעלים התייאש, הייאש לא יועיל והחפץ לא יצא מרשותו.  

ג. ייאוש שלא מדעת: 
אביי ורבא נחלקו בגמ' בב"מ דף כא: לגבי ייאוש שלא מדעת, אבדה שאין בה סימן שכשהבעלים ידע שהיא נאבדה ממנו הוא התייאש, אבל היא הגיעה לידו של המוצא לפני שהדבר נודע לבעלים. רבא - ייאוש שלא מדעת הווי ייאוש, כי לא בעי' ייאוש בפועל אלא מספיק מציאות שעומדת לייאוש [הסברא הנ"ל יושבת על יסוד הסברא המבוארת לעיל שייאוש איננו מעשה כעין מעשה קניין אלא הוא השלמה עם המציאות או במילים אחרות: ייאוש היינו סימן ולא סיבה]. אביי - ייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש, כי לא מספיק מציאות שעומדת לייאוש אלא בעי' ייאוש בפועל. להלכה פסקי' כאביי ביע"ל קג"ם ולכן ייאוש שלא מדעת לא הווי ייאוש ולא מספיק מציאות שעומדת לייאוש אלא בעי' ייאוש בפועל וממילא גם אם מדובר בחפץ שאין בו סימן כל עוד יכול להיות שעוד לא נודע לבעלים שהחפץ נאבד, החפץ איננו פוקע מרשות הבעלים שלו והוא איננו מותר למוצא.

המקרים בהם אנו יכולים לדעת בוודאות שהבעלים התייאש – 1. כסף שהאדם משמש בכיסו בכל שעה ושעה. 2. דבר חשוב. 3. דבר יקר. בנוסף הגמ' מביאה שגם דבר יישן שניכר שעבר עליו זמן מרובה ועלתה בו חלודה וכדו' אנו יכולים לדעת שהבעלים כבר התייאש ממנו.

ד. שם דמיהם ומניחם:
גמ'. "אמר שמואל: המוצא תפילין שם דמיהן ומניחין לאלתר מתיב רבינא מצא ספרים קורא בהם אחד לל' יום וכו' אמר אביי תפילין בי בר חבו מישכח שכיחי ספרים לא שכיחי"(ב"מ כט:)

שו"ע. "מצא תפילין שם דמיהן ומניחין עליו מיד אם ירצה שדבר מצוי לקנות בכל שעה"(חו"מ רסז,כא).

על אף שהסמ"ע והש"ך צמצמו זאת אך ורק לתפילין מפשט שו"ע משמע שכל דבר שמצוי בשוק לקנות כמותו וכן הובא גם בספר פתחי חודן פרק ו' הלכה י'. ודאי שכל ההיתר הנ"ל היינו אך ורק אחרי שהמוצא הכריז על האבדה בכדי שהדבר יודע לשכני האבדה והפתחי חושן בהערה מוסיף שאפי' בדבר שאין בו סימן דהוי ייאוש שלא מדעת ימתין מעט לפני שהוא שם את דמיו וכדו'.

ה. עבודת ה':
אני מודע לכך שההלכה הנ"ל שהמוצא צריך לשמור על החפץ עד שיבוא אליהו עלולה להיתפס כסוג של טרחא, בעיקר בימינו שאנשים אינם מייחס ערך וחשיבות לחפצים שלהם ואינם רגילים לחפש יותר מדי אחרי חפצים שנאבדים להם ומהר מאוד הם הולכים לקנות חדש, אבל אני חושב שיש פה הזדמנות לעבודה פנימית משני פנים, קודם כל ההבנה שהחפצים שיש לי הינם כלים שה' הפקיד בידי בשביל למלאות את שליחותי בעולם ואני צריך לכבד אותם ולהשתמש בהם לטוב בשביל לממש את שליחותי, וכמאמר חז"ל "תלמידי חכמים ממונם חביב עליהם מגופם", יעקב אבינו חזר בשביל פחם קטנים ועוד אמרו חז"ל שכל  הגוזל את חברו שווה פרוטה כאילו גוזל את נפשו שנאמר "וקבע את קובעים נפש", ההכרה הנ"ל באה לחנך אותו לכבד את חפצינו ולראות בהם סוג של חפצי קודש שנועדו לסייע לנו בבניית המקדש הפנימי שלנו ובהטבת ותיקון המציאות, בנוסף פעמים שחפציו של האדם מתפזרים ולאו דווקא חפציו אלא גם חלקים שונים מאשותו מתפזרים במקומות שונים ולא פעם אותם החלקים מגיעים אלי ומוטל עלי לשמור את החלק הנ"ל שלא שייך לי בעבור חברי, כשחברי מחפש שידוך ואני משדך לו משהו אני סוג של משיב לו את אבדתו, כשחברי נאבד לו הכרת הערך העצמי הפנימי שלו ואני מפרגן לו ומחבר אותו מחדש לאיכויות הפנימיות שלו אני סוג של משיב לו את אבדתו, לפעמים אני מתעורר לכך שצריך לעשות דבר מסוים בעולם אבל אני יודע שזו איננה שליחותי אלא שליחותו של חברי ואני משיב לו את אבדתו ועוד.

לסיכום אני רוצה להזמין אותך לראות איזה שערים המצווה היקרה הנ"ל יכולה לפתוח בפניך וניסת לפתוח בפניך שני כיוונים – כיוון אחד הכרת ערך החפצים שלנו בחיים כחפצי קודש שנועדו לשמש אותנו במימוש שליחותנו בחיים, כיוון שני הכרת ערך העבודה של השבת אבדה לבעליו בכל המישורים.  

{בברכה: הרב הראל צפילביץ}