שאלה:

אם מישהו תרם ספר לבית המדרש, ובזמנו קיבלנו את התרומה, ועכשיו לאחר כמה שנים הבנו שהספר לא יעיל לנו כבית מדרש ואין לנו מה לעשות איתו, והוא עלינו עכשיו כעול במקום להועיל.
ושתי שאלות אני שואל: האם מותר לי כאחראי הספרים בישיבה (באישור של ראש הישיבה כמובן) להעביר את הספר לבית מדרש או בית כנסת אחר שמעוניין? והאם אני יכול לגנוז את הספר אם לא נראה לי שיש מקום אחר שירצה אותו?

תודה רבה

תשובה:

בספר תהילה לדוד סימן צח אות יא נשאל מעין השאלה הנ"ל על ספרים שאין מי שילמוד בהם ונשארים סגורים אם רשאים להעבירם לבית כנסת אחר וכתב שם באות יג שאם הספרים אינם נצרכים בבית כנסת זה הרי שלהניחם בבית כנסת אחר שילמדו מהם היא מצוה גדולה יותר מאשר שישארו בבית הכנסת הזה. וזה על פי היסוד שיובא לקמן שלהעביר למצוה גדולה יותר מותר אפילו לא נשתקע שם הבעלים. אמנם לא הסביר מנין שאפשר גם להעביר את הבעלות על הספרים, וצ"ל שהוא ק"ו שאם יש רשות להוציא את התרומה לדבר חולין (כפי שיובא לקמן) כ"ש שמותר להשאירה במצוותה בבעלות אחרת כי מסתבר שהתורם יעדיף שהמצוה תשאר אפילו אם משתנת הבעלות.

אמנם נראה שאין רשות לגונזה כי בזה התרומה בטלה לגמרי ועל דעת זה לא הסכים לתרום אא"כ התרומה בלתה שאז ודאי לא חשב שימשיכו להחזיקה כשהיא בלויה.

בענין שינוי חפץ שנתרם לבית כנסת נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה הלכות צדקה סימן רנט) "ישראל שהתנדב נר או מנורה לבה"כ, אם נשתקע שם בעליה מעליה שאינה נקראת על שמו, יכולים הצבור לשנותה אפילו לדבר הרשות, (אפילו אם גם המתנדב מוחה), ואם לא נשתקע שם בעליה מעליה, אין יכולים לשנותו לדבר הרשות, אבל לדבר מצוה יכולים לשנותו."

מבואר שיש רשות בידי הציבור לשנות את היעוד של החפץ הנתרם בכפוף לאם נשתקע שם הבעלים.

לפי זה יוצא שאם רוצים למכור את הספר ולקנות בו מצוה אחרת מותר אפילו לא נשתקע שם הבעלים. ואם רוצים למוכרו ולהשתמש בדמיו לדבר הרשות מותר אם נשתקעו שם הבעלים.

יש לדון בשני מצבים נוספים שאינם מופיעים בסעיף הנ"ל – והם: א. ההעברה של בעלות הספר ב. גניזתו שעל ידי זה תתבטל המצוה שלשמה נתרם. שני דברים אלו אינם דומים לנידון בשו"ע. בנידון השו"ע בין אם מעבירים את החפץ שנתרם למצוה אחרת או לדבר הרשות הבעלות נשארת וגם נשאר היסוד שהתרומה מועילה לציבור , ולעומת זאת אם גונזים את התרומה היא מאבדת לגמרי את ערכה. ואם מעבירים אותה לבעלות אחרת יתכן והתורם רצה לתרום דוקא למקום זה, ולכאורה גם לגבי ציבור שרוצה לשנות אין לציבור כח להעביר את התרומה לציבור אחר אלא רק לשנות בתוך צורכי הציבור מצורך אחד לצורך אחר (אפילו של רשות)[1].

בדומה לעקרון זה כתב בשו"ת רבי עקיבא איגר (מהדורא קמא סימן קנ) "וגם אני מסופק, דמה דהגבאים יכולים לשנות, היינו בגבאי שממונה סתם לגביית צדקות, אבל בגבאי המיוחד לח"ק, א"כ לא נתנו לו כח רק לענין הח"ק ואינו יכול לשנות למצוה אחרת, דלגבי מצוה אחרת אין לו שם גבאי, והועמד רק לתיקון עניני ח"ק" לפי ספקו של רע"א יוצא שאין להוציא את הממון שתחת ידי הגבאי למטרה אחרת שאינה תחת ידו כי על זה לא קיבל מינוי. ולכן לכאורה היה מקום לומר שכאן אין לגבאי שהתמנה על מקום אחד מינוי להוציא תרומה של מקום זה למקום אחר.

אמנם נראה מסברא שכל שיכולים הגבאים להוציא את התרומה לדבר הרשות ואילו על ידי העברת הבעלות תשמר המצווה המקורית, התורם יעדיף את ההעברת הבעלות ובלבד שתשמר מצוותו. לכן כאן נראה שיש רשות לגבאים להעביר לרשות גבאים אחרים כי האפשרות האחרת היא גרועה יותר, ואינו דומה להעברת כספי צדקה מעיר לעיר ששם התורמים מקפידים שלא יקחו ממה שנתנו לעניי עירם. וכן אינו דומה למצוה שתחת גבאי הח"ק שמעבירה למצוה אחרת תחת גבאי אחר כי שם משתנה יעוד המצוה ואילו בספרים יעוד המצוה נשאר כפי שהיה.

כמו כן אפשר למכור את הספר ולקנות בשוויו ספר אחר אם נשתקע שם התורם היינו ששמו אינו כתוב על הספר , שכל זה תחת סמכות הגבאי. ואם רוצים להשתמש לצרכי מצוה אחרים שאינם קשורים לספרים יש יסמוך על הסכמת ראש הישיבה או הסכמת הממונה הכללי על כל התרומות שעל דעתם נתנו התרומות. ולכאורה רשאים הממונים לשנות גם לצורכי חולין של הישיבה ויש לומר שהם דומים לאנשי העיר שיכולים לשנות גם לדבר הרשות ואינם רק כמו גבאי שלגביו כתב הש"ך שאינו יכול לשנות לדבר הרשות כי בנידון של מוסד פרטי אין עוד ממונים מלבדם ולא שייך כאן מושג בני העיר אלא רק האחראים (כעין זה כתב בצדקה ומשפט פ"יד אות לא).



מסקנת הדברים –

א. אם לא לומדים בספרים במקום זה וילמדו בספרים במקום אחר מותר להעביר את הספרים כי מן הסתם התורם יסכים לכך. וכן אם הגבאים רוצים בכל מקרה לשנות את יעוד הספרים כגון להחליפם או למוכרם , עדיף להעבירם למקום אחר בו יהיה שימוש לספרים כי נראה שהתורם יעדיף כך.

ב. אם נשתקע שם הבעלים, אפשר למכור את הספרים ולהשתמש בדמיהם לצרכים אחרים של הישיבה בהסכמת הממונים של הישיבה.

ג. לגנוז את הספרים נראה שאסור בכל מקרה.






[1] בספר פסקים ותשובות סי' רנו אות יא כתב שבני העיר רשאים לשנות לצורכי עיר אחרת ושם דייק כן מדברי התוספות ב"מ עח: וציין גם ליד רמ"ה ב"ב המובא בדרך אמונה. והנה המעיין ביד רמ"ה (נראה שהציון שם לעמוד ט. כי דברי הגמרא שהיד רמ"ה מתייחס אליהם הם בתחילת ט. אבל הודפס ביד רמ"ה בחידושים על דף ח:) יראה שמתייחס לגדול העיר כמו רב אשי "אנא אתנויי נמי לא צריכנא, דכל דקא אתי אדעתא דידי אתי, ולמאן דבעינא יהיבנא ליה" ועל זה כתב היד רמ"ה "כלומר כיון דכל מאן דאתי מעניי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם אדעתא דידי אתי, מאן דיהיב צדקה נמי אדעתא דידי יהיב למיתביה למאן דאתי לי בין מעניי מאתא בין מעניי עולם הילכך מאי דבעינא עבידנא בין למיתביה לעניי מאתא בין למיתביה לעניי עולם למאן דאתי ברישא ואתי למיתב ליה יהיבנא ליה". מפורש ששם רב אשי היה נותן גם לעניי העולם וכל מי שנתן לו ידע ונתן על דעת כך אבל א"א ללמוד מזה לבני העיר שודאי לא נותנים על דעת עיר אחרת. (גם בדרך אמונה הובא דין זה על דין חכם גדול שבעיר) ואדרבא בדעת תורה רנו כתב "ועי' תוס' ערכין י' (צ"ל ו והוא בתוספות ו. ד"ה משבאת) דלצורך דבר שחוץ לעיר אין בידם לשנות" ושם בדעת תורה לא הביא חולק על כך וניתן לומר שהתוספות והיד רמ"ה אינם חולקים והיד רמ"ה דיבר רק באופן שברור שנתנו על דעת שיכול להעביר לאחרים.

ומה שלכאורה משמע מהתוספות ב"מ שרק מגבת פורים צריכה להיות לאנשי אותה העיר צ"ל שמדובר במגבה שהיעד שלה אינה מפורש ובכל זאת בפורים נותנים אותה לעיר כיון שהייתה בתוכה אבל מגבה מסודרת שגובים עבור צורכי העיר לא נראה שתהיה אפשרות לומר שיכולים לקחת אותה לעיר אחרת שהרי ודאי לא ניתן להם זכות כזו להוציא את הכסף מבני העיר.
{בברכה הרב יעקב סבתו}