שאלה:

בס"ד
שלום הרב! האם צריך לשלם למטפלת עבור ימי המלחמה באיראן בהם המסגרות לא היו פתוחות? האם יש הבדל אם כבר שילמתי מראש או לשלם עכשיו? תודה רבה!

תשובה:

יש להורות לחלק את ההפסדים ולשלם כחצי מהתשלום המקורי, הן מפני שיש הסוברים כך העיקר הדין והן מפני שזאת היא פשרה ודרך ארץ. ואף אם המטפלת תפוסה בכסף יחלוקו.

בהרחבה:

המשנה בבבא מציעא (דף קה ע"ב) מביאה את דין התשלומים במקרה של מכת מדינה- היינו היזק שכל תושבי האזור נפגעו ממנו בשווה, וכך היא כותבת:
              "המקבל שדה מחבירו ואכלה חגב או נשדפה, אם מכת מדינה היא - מנכה לו מן חכורו, אם אינה מכת מדינה - אין מנכה לו מן חכורו"
אם כן אנו רואים שבמכת מדינה הדין הוא שמנכה לו מן החכירות.[מנכה- היינו שמוריד החוכר לבעל השדה משיעור התבואה שפסק עימו לחכירותו, לפי הפסדו.]

ב. דין אונס בחוזה בין שנים:
אמנם יש לשים לב שהדין הזה של ניכוי הוא דין יוצא דופן ואין אנו מתייחסים לזה ככל שאר אונסים. שכן בשאר אונסים שמבטלים חוזים כותב הרא"ש (ב"מ ו', ג') שהדין הוא שהולכים עם המוחזק בכסף.
             "דכל אונסא דלא איבעי לאסוקי אדעתייהו לא פועל ולא בעה"ב א"נ תרוייהו איבעי להו לאסוקי אדעתייהו פסידא דפועלים. דהמוציא מחבירו עליו הראיה וידו על התחתונה"
אם כן כל הפסד שהידיעה של הפועלים ובעל הבית לגביו שווה (לאפוקי מקרה שבו בעל הבית פושע, שיודע על אונס שיבוא ולא סיפר לפועלים) יד בעל הבית על העליונה. ועוד נראה להסביר בלשונו "דהמוציא מחברו עליו הראיה וידו על התחתונה" שאין כאן ספק כמו שאר דיני המוציא מחברו, אלא יש פה הסתברות גבוה. ולכן אנו פוסקים שהמעות יישארו ביד הבעל בית לא רק משום שאין לפועלים טענה להוציא אותם ממנו אלא מדין וודאי- היינו שבמקרה שיש חוזה והסכם בין שנים, אם היה רצון שבעל הבית ישלם גם במקרה של אונס היה צריך לכתוב את זה מפורש וכל עוד לא כתב ידו על התחתונה.

ג. דין מכת מדינה:
אמנם בדין של מכת מדינה אין אנו אומרים שיד פועל על התחתונה, אלא מנכה לו מחכירותו. בדרכי משה(סימן שכ"א) הביא את דברי מהר"ם פדאווה שכתב במקרה של שכירות שמנכה לו היינו על התקופה שלפני מכת המדינה- שיכול לחזור בו, אך מרגע שנודע מכת המדינה והלאה אז אין הוא יכול לדרוש תשלומים על אותו זמן, שאנו מניחים שהוא מחל על הזמן הזה. אמנם גם כעת יכול לבטל את המקח.

במילים אחרות, מנכה לו היינו שיכול העובד לבטל את כל המקח מדין אונס- שלא התכוון לשלם עבור דבר שאין לו בו שימוש- אך אם לא עשה כן הרי זה מחל וצריך לשלם הכל.
אך בדרכ"מ עצמו חלק על דבריו שאין הבדל בין להבא ללמפרע ואינו יכול לחזור בו והביא ראיה מדברי המרדכי על מלמד שגזר השר שלא ילמדו שכל ההפסד על בעל הבית, הרי שאינו יכול לחזור בו. ועוד למד הרמ"א מדברי המרדכי שכל ההפסד הוא על בעל הבית.
וכן פסק הרמ"א על השו"ע(שכ"א א').
               "וכל מקום שמנכה לו אין חילוק במה שעבר או להבא. וכן פסק מהר"ם על מלמד שגזר המושל  שלא ילמוד, דהוי מכת מדינה וכל ההפסד על בעל הבית. ויש חולקין וסבירא להו דמכאן ולהבא בדין חזרה קאי, כמו דאמרינן לעיל סימן ש"י לענין השוכר חמור ומת, ואם לא חזר איהו דאפסיד אנפשיה ומחל, והסברא הראשונה נראה לי עיקר".

אם כן הרמ"א פסק שכל ההפסד הוא על בעל הבית. אמנם בסמ"ע חלק על דברי הרמ"א והסביר שבוודאי שאין כוונת המרדכי שישלם הכל- שהרי אין טעם שזה דבר שאינו שכיח וגם הבעל בית וגם הפועל הפסידו שניהם ולכן מסיק שצריכים לחלק בניהם את התשלום. אמנם הש"ך שם השיג על הש"ך שמהר"ם פדוואה עצמו כתב שצריך שאליבא דמרדכי משלם לו בעל הבית את הכל.

בספר הזיכרון של החת"ס (עמ' נא) דן ממש בנידון דידן- שמפני מלחמה שהייתה בזמנו התבטלו הרבה מלמדים מלימודם ונשאל האם צריך לשלם להם. והסיק שם שעיקר דין התורה אינו ברור לו- מדוע הרמ"א והמרדכי סוברים שישלם הכל, והרי במכת מדינה מזל שניהם שווה. אך מכל מקום הסיק למעשה לעשות פשרה בניהם שישלמו חצי מן השכר.

דעה שלישית יש בנתיבות(סי' שלד, א) שמסביר שאף הרמ"א עצמו אין כוונתו שיתחייב בעל הבית לשלם את כל הסכום, אלא שהביא את דברי המרדכי בתור הוכחה לדחות את דברי מהר"ם פדאווה שאין הבדל בין להבא לשעבר. ובעיקר דברי המרדכי הסביר שזה רק במקרה של הוראת השר שהיא רק כנגד הלימוד, אך השכר הוא על השימור (נדרים ל"ז) וכנגד זה לא אסר השר ולכן עדיין צריך לשלם לו.
אך בעיקר הדין של מכת מדינה נראה שכיון שבגרמת האונס אין פשיעה של בעל הבית, יהיה פטור לגמרי. ואף הגר"א (סי' שכ"א, ז') פסק כן להלכה, שבעל הבית פטור.

סיכום השיטות בדין מלמד במכת מדינה:
1. פשט דברי הרמ"א חייב בעל הבית לשלם הכל. 2. סמ"ע, חת"ס ישלם חצי מהשכירות המקורית. 3. נתיבות, גר"א בעל הבית פטור לגמרי מתשלום.

ד. הצעה לדברי הרמ"א והמרדכי:
ונראה להציע הסבר בדברי הרמ"א שסובר להסתכל על מכת מדינה בצורה שונה בבסיסה מאשר מהר"ם פדוואה ודעימה- שמכת מדינה כלל אינה מדיני אונס, אלא זה פשוט שינוי של כל השוק. שהרי היסוד של דין אונס זה שעל מציאות כזו החוזה לא שייך, שסיכמו דווקא על מקרה רגיל. אך במקרה של מכת מדינה כלל אין להתחשב במקרה הרגיל, שבכל המדינה המציאות השתנה ולכן כלל אין שום בסיס לבטל את כל החוזה אלא צריך להחיל אותו על המציאות החדשה. ולכן בחכירות ששניהם שייכים ברווחים אז הוא מנכה לו מחכירותו בהתאם לרווח שהתקטן בגלל מכת המדינה, אך במלמד שאין לשניהם שייכות בדבר המציאות ביטלה את הלימוד לגמרי, אך מכיון שאין יסוד לבטל את החוזה אז ממילא ההפסד הוא על בעל הבית.

וחילוק זה נראה עולה מדברי התוס' בגמ' בדף קג, שם המשנה כותבות שאם יבש המעיין אינו מכנה לו מחכירותו:
"המקבל שדה מחבירו והיא בית השלחין או בית האילן, יבש המעין ונקצץ האילן - אינו מנכה לו מן חכורו"
והגמ' דנה באיזה מקרה מדובר:
"היכי דמי? אילימא דיבש נהרא רבה - אמאי אינו מנכה לו מן חכורו? נימא ליה: מכת מדינה היא! - אמר רב פפא: דיבש נהרא זוטא, דאמר ליה: איבעי לך לאתויי בדוולא".

אם כן למסקנה מדובר על שיבש הנהר הקטן ויכול להביא מים ממקום אחר שאין מכת מדינה. אמנם התוס' על המקום שואלים מדוע צריך את הטעם שיכול להביא מים בדלי, מספיק רק להניח שאין מכת מדינה ממילא אין דין של ניכוי? ומביאים שני תרוצים:
"דאפשר לאתויי בדוולא - וא"ת אפילו לא אפשר נמי אמאי מנכין לו דכיון דלא יבש נהרא רבה תו לא הוי מכת מדינה? וי"ל דנקט האי טעמא לאשמועינן דאפילו יבשו נמי שאר יאורי שדות אחרים דהשתא הוי מכת מדינה אפילו הכי אינו מנכה לו כיון דאפשר לאתויי בדוולא מנהרא רבה דדוקא באכלה חגב או נשדפה שאין יכול לתקן הקלקול ע"י שום טורח מנכה לו אי נמי יש לומר דודאי בחכירות לא היה צריך לטעם זה אפילו בלא אפשר לאתויי אתי שפיר אבל משום קבלנות איצטריך שלא יוכל לומר לא אתעסק בה ואפ"ה לא אשלם במיטבא לפי שאינו מחוייב להביא מנהרות אחרים הרחוקים ביותר ועל כן הוצרך לומר דלא יבש נהרא רבה ומצי לאתויי בדוולא ולכך מחוייב לעשות בקבלנותו"

התרוץ הראשון מסביר שהחידוש הוא שאפילו אם יבשו שאר מעיינות הסביבה שנחשב למכת מדינה עדיין לא ינכו לו אם יכול לאתויי בדוולא. והתרוץ השני הוא שבכל אופן מנכים אלא שבאריס הייתה לו מחשבה להקל לעצמו- קמ"ל שאסור לו.
ויש לשאול במה נחלקו תרוצי התוס'? נראה שנחלקו בשאלה עקרונית- האם היכולת "לאתויי בדוולא" מגדירה את המציאות כמכת מדינה או לא. התרוץ הראשון מסביר שאם יבשו כל נהרות הסביבה ויכול להביא מנהר רבה אז אין זו מכת מדינה- משמע שבמקרה שנהר רבה קיים אך אי אפשר להביא משם לא יהיה מוגדר כמכת מדינה. אמנם התרוץ השני כלל לא לוקח את היסוד של "לאתויי בדוולא" להגדרת מכת מדינה, אלא הוא נשאר עם פשט דברי הגמ-' האם יבש נהר רבה או לא. ואם לא יבש נהר רבה אף אם אינו יכול להביא בדוולא עדיין לא מנכים לו.
ונראה שזה ממש החילוק שהבאנו בראשית דברינו, התרוץ הראשון בתוס' מבין שמכת מדינה זה סוג של אונס גדול וכללי ולכן אם יבשו כל נהרות האזור אף ואין אפשרות להביא מנהר רבה, בוודאי שזה מכת מדינה שהרי יש כאן מציאות של אונס. אך לתרוץ השני כלל אין שייכות לדון כאן על מקרה של אונס, אלא השאלה היא האם הייתה שינוי מציאות כללי שכעת אין אפשרות להתייחס למציאות הקודמת אלא חייב להתאים את החוזה למציאות החדשה. וכל עוד נהר רבה קיים אין אפשרות להתייחס למציאות החדשה בתור מכת מדינה.

והדברים מתקבלים שהרי מהר"ם פדוואה גם כן הביא בתחילת התשובה שכל עוד יש אופציה של שימוש לא נחשב למכת מדינה, והוא גם כן מביא דוג' מחמור מפני שמבין שאין הבדל מהותי בין מכת מדינה לשאר אונסים. והרמ"א שתמה על ראיותיו של מרה"ם פדאווה ממילא מבין אחרת את דין מכת מדינה.

ה. הלכה למעשה:
כפי שראינו בשאלה זו רבו השיטות, ואף שהסברנו את סברתו של הרמ"א, מ"מ רבו האחרונים המחזיקים בשיטות אחרות, הן אם פוטרים לגמרי והן אם מחייבים רק חצי מן השכר. ואחרי שהחת"ס הנ"ל כתב שהוא נוהג לעשות פשרה, מסתבר שאין כלל לשנות מן הפסיקה, ועוד שיש בכך קבלת פשרה ודרך ארץ, ויש להנהיג שימחלו זה לזה וישלמו חצי מן השכירות.
ואף במקרה שבו כבר שילם את השכר ויכולה המטפלת לטעון שקים ליה כדעת הנתיבות והגר"א שמשאירות את השכר אצלה, ראה בתחומין יב' (עמ' 217 - 218) במאמרו של רב צבי יהודה בן יעקב שכתב שכיון שזה הוראה ציבורית יש לנהוג בזה בצורה קבועה לכולם, ולכן אף אם המטפלת תפוסה בכסף הדין הוא כן שיחלקו בניהם את תשלום השכר.

{בברכה: הרב אייל גרשון}