שאלה:

חבר שמוכר אוכל כמו צונט וכדו' האם מותר לי לקנות ממנו אע"פ שאין לו תעודת כשרות?
מה התוקף ההלכתי של תעודת הכשרות?

תשובה:

מעיקר הדין די בזה שמוכר הוא מוחזק בכשרות לכן קשה לומר שאסור לקנות בלא הכשר ממי שמוחזק בכשרות, אבל מ"מ גם אין לומר שזו דרך בטוחה וטובה. כי בעבר בועד ארבע ארצות עשו תקנה שלא לקנות בלא תעודת הכשר. וטעם וחשש התקנה גבר עם הדורות. לכן ראוי מאוד שכל מי שרוצה למכור בצורה ציבורית יהיה מושגח. אכן לקבל תעודת כשרות ממש מהרב המקומי במקרים רבים אין אפשרות לעשות זאת כי יש תנאים מסוימים לקבל תעודה כזו ובדרך כלל במוכר בביתו לא שייכים אצלו תנאים אלו. לכן כדי לעמוד ביסוד התקנה נראה שדי שמישהו נאמן ומוחזק בכשרות שמבין בעניני כשרות , יבדוק מפעם לפעם את חומרי הגלם של המוכר וכן יברר על דרך עבודתו ויבדוק שהכל מתנהל כראוי.

בהרחבה-

גמרא ע"ז לט: שנינו – "ת"ר: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא, (דהיינו) לא יין ולא מורייס ולא חלב, ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן אם נתארח אצל בעל הבית – מותר".

מבואר בגמרא שלעיתים אין לקנות מכל יהודי דברים שיכול להיות בהם איסור כגון יין או גבינה או תערובת של מאכלים אלא רק ממומחה.

נחלקו הראשונים מדוע אין לקחת ממי שאינו מומחה ומה היא למעשה הגדרת מומחה בהקשר זה. רש"י פירש שהחשש בסוריא היה שהמוכרים היו חשודים למכור דברים אסורים ומשמע לפ"ז שהמוכר צריך שלא יהיה חשוד בדבר זה וזהו המומחה מי שאינו חשוד באותו מקום. כדעת רש"י כתבו הראב"ד (אסורות יא,כה) והטור (קיט). ולשיטתם די בזה שאין ידוע שהוא חשוד אף שגם אינו ידוע בצורה ברורה שהוא מוחזק בכשרות.

אבל הרמב"ם כתב (אסורות יא,כה) "בזמן שהיתה ארץ ישראל כולה לישראל היו לוקחין היין מכל אדם מישראל ואין חוששין לו, ובחוצה לארץ לא היו לוקחין אלא מאדם שהוחזק בכשרות, ובזמן הזה אין לוקחין יין בכל מקום אלא מאדם שהוחזק בכשרות וכן הבשר והגבינה וחתיכת דג שאין בה סימן כמו שביארנו" מבואר ברמב"ם שצריך שהמוכר יהיה מוחזק בכשרות, וגם מוכח ברמב"ם שאינו דין מיוחד לסוריא אלא דין כללי לפי המציאות ושכיום בכל מקום כך הדין שצריך מוכר מוחזק בכשרות.

להלכה מרן בשו"ע בסי' סה לגבי בשר העתיק את הרמב"ם ואילו בסי' קיט לכאורה משמע שפסק כרש"י (וראה לקמן שאינו ברור) והרמ"א שם הביא את שיטת הרמב"ם.

הש"ך העיר על הסתירה לכאורה בדעת השו"ע (שהיא גם בטור) ותירץ שהטור והשו"ע החמירו לגבי שחיטה שצריך דוקא מוחזק בכשרות כי שם חשש התקלה מצוי יותר מחמת ריבוי ההלכות והפרטים, אבל בשאר דברים סוברים שדי שאינו חשוד.

אמנם הפרי תואר והחכמת אדם וערוך השלחן כתבו שאין הכרח בלשון השו"ע שפסק כרש"י כי יש לומר שלא פירט את דין המכירה אלא את דין המתארח שכאשר הוא חשוד אסור להתארח וכשאינו חשוד מותר להתארח ומ"מ לקנות ממנו יתכן וצריך להיות מוחזק בכשרות.

להלכה בזמננו צריך עכ"פ מוחזק בכשרות כפי שכתב הרמ"א, בין אם כך הוא דעת השו"ע וממילא ודאי שכך הלכה, ובין אם השו"ע חולק, מ"מ בזמננו שאחסור דרי כפי שכתב הט"ז יש להצריך שהמוכר יהיה מוחזק בכשרות. וכן העלה הגר"ע יוסף בכף החיים קיט,ו והוסיף שגם לפי השו"ע כבר כתב הרשד"ם שאם יש אמתלא לחוש לדבר ואין האיש מוחזק בכשרות חוששים להחמיר , (ובדורנו נחשב שיש אמתלא).

בספר בית הילל (יו"ד סי' סה) כתב "תיקנו בפנקס המדינה שלא ליקח שום דבר מאכל או יין אלא אם כן שיש בידו כתוב וחתום מאיזה אב"ד שנעשה בהכשר, שקורין כשר בריב"ל, ואף אם הוא מוחזק בכשרות, משום לא פלוג. אכן אם אירע שנאבד ממנו הכתב ראיה והוא מוחזק בכשרות, יש להאמינו אף בלא כתב ולסמוך עליו, כן נראה לי".

מבואר בדבריו שעשו תקנה לענין מכירה שלא לסמוך אפילו על מוחזקות אלא גם על כתב הכשר. ונראה שהסבר הדבר שחששו בדורות הללו שהכסף יעוור עיני המוכר וימכור דבר שאין לו כשרות.

את דברי הבית הלל הביאו הבית לחם יהודה ולחם הפנים[1].

תקנה זו היא בפנקס ועד ארבע ארצות שהיה ועד שפעל בפולין מלפני בערך חמש מאות שנה למשך 200 שנה וגדולי הרבנים היו שותפים בו הלבוש הסמ"ע ועוד גדולי עולם. תקנה זו היא בפנקס משנת שסז תקנה מו. ובזמנו ועד זה היה מחייב את כל היהודים באיזור פולין שהיו כפופים לועד. ואמנם ברור שאין תוקף מחייב לאותם תקנות בזמננו, שהרי הקהילות שהיו בזמנם אינם קיימות וגם התערבו בקהילות אחרות, אבל מ"מ ודאי שראוי לקיים את התקנה הנ"ל כי אדרבא הצורך בתקנה כזו רק עלה יותר ויותר עם ירידת הדורות. וגם היות ויש דברים מסובכים ביצירת החומרים שאינם ידועים לכל אחד ממילא עולה חשיבות ההשגחה.

וכך כתב בשו"ת תשובות והנהגות ב,שעז שראוי להחזיק התקנה. וכן בספר נהרות איתן ב,לח (לג"ר אברהם רובין) האריך בענין זה בחשיבות התקנה. ואמנם הגר"ע יוסף בכף החיים קיט, סוף אות ו כתב שבמוחזק בכשרות מיהא יש להקל וכן יוצא מערוך השלחן שהובא בהערה כאן.

למעשה בדורינו נראה שקשה לומר שאסור לקנות בלא הכשר ממי שמוחזק בכשרות, אבל מ"מ גם אין לומר שזו דרך בטוחה וטובה. כי כידוע מכמה צדדים מנסים להפריע ולקלקל את ענין מתן הכשרויות אם מסיבה ממונית ואם מסיבה של ניגוח היהדות ועוד. לכן כאשר יש מציאות של מכירה ללא כשרות הדבר מסייע לכל אותם שמנסים לחבל במערך הכשרות ונותן פתח ויד שתתרבה חלילה מציאות כזו של מכירה ללא כשרות ואין לדעת כמה יכשלו מחמת זה.

לכן ראוי מאוד שכל מי שרוצה למכור בצורה ציבורית יהיה מושגח ויעיד עליו עד אחד נאמן מבחוץ כדי לשמור על יסוד התקנה שלא לסמוך על המוכר לבדו אף שהוא מוחזק בכשרות. וממילא ראוי מאוד שהציבור לא יסכים לקנות אם אין למוכר השגחה מסויימת. ואמנם אם כבר קנו ממנו אין לומר שאסור לאכול כי ודאי מעיקר הדין די בזה שהוא מוחזק בכשרות. וגם אם אדם נצרך לקנות ממנו באופן אקראי מחמת דוחק ניתן לעשות כן כיון שאין כאן איסור ממש אלא הנהגה לכתחילה.

והנה לקבל תעודת כשרות ממש מהרב המקומי במקרים רבים אין אפשרות לעשות זאת כי יש תנאים מסוימים לקבל תעודה כזו ובדרך כלל במוכר בביתו לא שייכים אצלו תנאים אלו. לכן כדי לעמוד ביסוד התקנה נראה שדי שמישהו נאמן ומוחזק בכשרות שמבין בעניני כשרות , יבדוק מפעם לפעם את חומרי הגלם של המוכר וכן יברר על דרך עבודתו ויבדוק שהכל מתנהל כראוי. וכעין זה כתב בנהרות איתן ח"ו עמ' רטו. אכן עוד כתב בנהרות איתן בח"ב סי' לח הנ"ל, שאפשר שהקונה בעצמו יהיה המשגיח אם הוא מכיר היטב את המוכר ויודע שלא ירמה מחמת ממון ויודע שהוא בקי בעניני כשרות וע"י זה תתקיים יסוד התקנה שצריך השגחה. לכאורה יש להעיר על זה שעדיין יש כאן פתח למכירה בלא השגחה כי אחרים שרואים שאנשים יראי שמים קונים ללא השגחה לא ידעו שהקונים סומכים על הכרותם עם המוכר , לכן לכאורה עדיף שיהיה ידוע שיש מי שמשגיח ומפקח לפחות באופן מסויים כדי שהתקנה תשמר.
[1] אמנם בערוך השלחן משמע שצריך כתב הכשר רק במקרה שאינו מוחזק בכשרות שכתב ערוך השולחן סימן קיט,ט "וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל כשאחד שאין מכירין אותו שהוא מוחזק בכשרות הביא יין או גבינה וחמאה או קמח פסח או כרכשאות יבשות ובשר מעושן וכיוצא באלו מביא עמו כתב הכשר מרב היושב על כסא ההוראה וביחוד בזמה"ז שרבתה הפריצות והמינות אסור ליקח מאדם שאין מכירין אותו בלא כתב הכשר".
{בברכה: הרב יעקב סבתו}