שאלה:

בתור אחראי מועדון ביישוב, קרה מקרה ומשפחה שהתארחה בשבת לא הצליחה לפתוח את המועדון, הם ניסו ולקחו מפתחות אחרים מאשתי שהייתה בבית (בזמן שאני הייתי בתפילת שחרית) וזה לא עבד, לאחר כמה זמן אחד הדודים פשוט עקר את הסורגים, שבר את החלון, הכניס איזה ילד קטן דרך החלון וכך פתחו מבפנים את המועדון.
במוצ"ש הזמנתי את האחראי ביישוב על תקלות, הוא רק שימן את הצילינדר והדלת נפתחה...

שאלה - בשבת יש בעיה לשמן את הדלת מכיוון שזה מתקן מנא ומכה בפטיש,
אך השאלה האם ניתן להתיר כשיש צורך רבים וצורך מצווה (כל האוכל שלהם בפנים, סעודת שבת ובר מצוה, יותר מ 100 אורחים).
ובהנחה ואין פתרון - מה על האורחים לעשות? הדרך שבה אחד הדודים נקט היא דרך ראויה?
כאן זה קצת נכנס לבית דין, אבל מי יוצא אחראי מבחינה כספית על שבירת החלון ועקירת הסורג?

תשובה:

אסור היה לשבור את החלון והסורגים ע"י יהודי ויש הסוברים שהוא איסור דאורייתא . הפתרון הוא לקרוא לגוי. לכתחילה יש  להשתדל לרמוז לו מחשש שיש כאן איסור דאורייתא. אם הגוי לא מבין ברמיזה, אפשר לומר לו בפירוש שיסתור את הדלת או החלון ולסמוך על רוב הדעות הסוברות שאין איסור דאורייתא מאחר והוא סותר שלא על מנת לבנות.

בהרחבה-

הסותר דבר המחובר לקרקע עובר על איסור סותר, וכפי שאמרו בגמרא ביצה לא: שמי שפוחת בית יש בו איסור סותר וכ"כ הרמב"ם שבת י,טו שהסותר אהל קבוע חייב משום סותר. ואמנם ראה לקמן את הדיון מצד סותר על מנת לבנות.

גם אם מטרת הסתירה היא רק כדי להוציא דברים מתוך הבית אסור הדבר. כך מפורש במשנה וגמרא ביצה לא: שאסור לסתור קיר של בית כדי להוציא פירות משם ולדעת חכמים אסור לסתור אפילו אם קיר הבית אינו בנין גמור כגון שהוא עשוי מלבנים המונחות זו על זו. בגמרא עירובין לד: - לה. מוכח שאסור לשבור מגדל בשבת כדי להוציא אוכל מתוכו (ורק לר' מאיר מותר אם עשוי מלבנים המונחות זו על זו).

אמנם יש לדון כפי שיובא לקמן אם איסור זה הוא דאורייתא או מדרבנן בלבד כי לכאורה הוא סותר שלא על מנת לבנות. אבל עכ"פ ודאי שאסור לעשות זאת בשבת. אפילו במקום הפסד אסור לסתור בית ע"י יהודי כי גם אם הוא רק איסור מדרבנן מ"מ לא התירו לעשות בשבת איסור דרבנן במקום הפסד אלא רק במקרים מסויימים.

משמעות הדיון אם האיסור הוא דאורייתא או דרבנן היא לענין האם מותר לקרוא לגוי שיעשה זאת. אם הוא דרבנן ויש כאן צורך גדול אפשר להתיר אפילו אמירה מפורשת שיסתור את הבנין מדין שבות דשבות (שו"ע שז,ה) אבל אם הוא דאורייתא אסור לומר לגוי לעשות זאת אע"פ שיש כאן הפסד ונראה שגם אסור יהיה להכנס דרך הפתח שייוצר מן הסתירה כי הוא בכלל הנאה ממעשה גוי בשבת.

בביאור הלכה סי' שצד לגבי קניית עירוב הנמצא בתוך מגדל, הביא שתי אפשרויות. אפשרות ראשונה לומר שהסתירה היא איסור דאורייתא כי "חשיב זה סותר ע"מ לתקן דצריך להסתירה משום העירוב שמונח בתוכו" היינו התיקון  אינו בכלי עצמו אלא התיקון הוא במה שע"י הסתירה משיג את הדבר שנמצא בתוך הבית וגם זה ייחשב כסותר על מנת לתקן. (וציין לעיין בביאור הלכה סי' שמ ד"ה הנייר שם הביא מחלוקת אחרונים בזה לגבי קריעת מעטפה אמנם שם כתב שאם המעטפה היא נייר אחר מהמכתב נחשב כמקלקל.). ואפשרות שניה לומר שאכן הוא אסור רק מדרבנן כי הוא בגדר מקלקל ואע"פ שלפ"ז היה צריך לקנות את העירוב שהרי יכול היה לעשות שבות בין השמשות מ"מ הוא שבות חמור שגזרו גם עליו.

ואמנם ניתן לראות בפוסקים דעות לכאן ולכאן. מרש"י בסוגיא ביצה לא: הנ"ל משמע שבבנין גמור (שאינו רק לבנים סדורות זו על זו) יש איסור דאורייתא לסותרו שכתב "דלא הוה פחיתתו איסורא דאורייתא, כדמוקמינן לה באוירא דלבני" משמע שאם לא היה "אוירא דלבני" היה כאן איסור דאורייתא. גם הרא"ש שם בדומה לרש"י כתב שאם הבית הוא "בנין גמור דאיכא בסתירה איסורא דאורייתא" וכן משמע במגן אברהם סי' תקיח שגוי הפותח בור כדי להוציא לפתות נחשב שהגוי עשה מלאכה דאורייתא והביא ראיה מדין שבירת מגדל כדי לקחת את העירוב שבו שלא קנה עירוב ויוצא שפירש ששבירת מגדל היא איסור דאורייתא (כמו האפשרות הראשונה בביאור הלכה הנ"ל).  בהערות הגרי"ש אלישיב בביצה שם כתב "דחשיב ע"מ לבנות כיון דאית ביה משום תיקון הבית" (וצ"ע מדוע נחשב תיקון הבית).

אבל הריטב"א עירובין לה כתב שבשבירת חבית כדי לקחת את העירוב "ליכא למימר סתירה דאורייתא דהא סתמה של חרס וסותר שלא ע"מ לבנות הוא", וגם במעשה רוקח כתב שאם רק שובר את  המגדל לקחת את העירוב נחשב מקלקל , וכן כתב הפני יהושע ביצה ל: לגבי פחיתת בית כדי להוציא פירות שאין בזה איסור דאורייתא כי הוא סותר שלא על מנת לבנות. וכ"כ בקרן אורה עירובין לד: וכ"כ בספר יד המלך יו"ט ב,ט וכן בספר שורשי הים שם.

בראש יוסף (לבעל הפמ"ג) בנידון הבית הנ"ל בביצה לא: כתב בתחילה שאם יהודי סתר את הבית כדי להוציא את הפירות נחשב כאילו היהודי בישל (ומשמע מדבריו שהפירות שבבית נאסרו) א"כ משווה זאת לעשה איסור דאורייתא. אמנם בהמשך דבריו כתב שיש לומר שפוחת אין בו איסור דאורייתא כי צריך סותר על מנת לבנות.

יש להעיר שהאחרונים המקילים הסבירו שגם כוונת רש"י והרא"ש היא לומר רק שיש כאן יסוד של איסור דאורייתא כאשר הוא בנין גמור אבל בפועל אינו איסור דאורייתא כי הוא שלא על מנת לבנות.

יש להוסיף שאפילו בסותר על מנת לבנות כתב בשו"ע הרב (סי' רעח סע' ב ובשיג סע' יז) שיש הסוברים שרק אם סותר על מנת לבנות בנין יותר טוב ממה שהיה חייב משום סותר כי אז הסתירה היא צורך הבנין שללא הסתירה לא היה יכול לבנות בנין טוב יותר. ויש הסוברים שאין צריך שיהיה טוב יותר. וכתב שליטול חלונות על מנת להחזירם תלוי במחלוקת זו שלסוברים שצריך שיהיה טוב יותר אין כאן איסור דאורייתא כי מחזיר את החלון כפי מה שהיה, ולסוברים שאין צריך בנין טוב יותר יש כאן איסור דאורייתא שהרי נוטל על מנת להחזיר. והסביר שהנ"מ בזה היא לענין אמירה לגוי ושם כתב שאין למחות במקילים כיון שיש להם על מה שיסמוכו אבל כל אדם יחמיר לעצמו.

לפי זה בנידון כאן יש שני צדדים להקל לסתור על ידי גוי – א. כאן לא מחזיר מה שסתר אלא שאח"כ יצטרכו לבנות זאת מחדש אבל כעת אינו מכוון לזה אלא רק לסתירה ולפי רוב הדעות משמע שהוא רק סותר שלא על מנת לבנות אע"פ שעושה כדי ליטול דברים מבפנים. ב. התיקון אחרי הסתירה לא יהיה יותר טוב ממה שהיה .

יש להוסיף שהיות ואמירה לגוי היא איסור דרבנן ממילא יש מקום להקל כאשר יש ספק אם מותר או אסור בפרט במקום צורך גדול.[1] ויש לצרף גם את דעת בעל העיטור שהתיר לומר לגוי אפילו במקום איסור תורה.

לכן הפתרון בנידון כאן הוא לקרוא לגוי ולהשתדל לרמוז לו לחשוש לדעות שמדובר באיסור דאורייתא, ואם הגוי לא מבין ברמיזה אפשר גם לומר לו בפירוש כי כאמור לפי רוב הדעות משמע שאין כאן איסור דאורייתא, ובמקום צורך גדול ניתן לומר לגוי בפירוש לעשות איסור דרבנן מדין שבות דשבות.

[1] ואין שייך לומר שהוא ספק דאורייתא שהתגלגל לדרבנן שיש מחמירים בו כי כאן הספק הוא לגבי הגוי שהוא גוף אחר וכן אם הוא מחלוקת הפוסקים יש לומר שנחשב שנפל הספק בבת אחת שהרי כל מקרה הוא בפני עצמו ספק חדש.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}