שאלה:

מה דין סטנדר שכתוב עליו "ואני קרבת *אלהים* לי טוב"?

א. האם מותר להשתמש בסטנדר לשימושי חול (כנגד המקום שכתוב בו "אלוהים", וגם שלא כנגדו)?

ב. מה הדין לשימושי קודש?

[מה ההגדרה של הנחת ספר קודש עליו כשלא לומדים בו - שימוש קודש או חול?]

תשובה:

בקיצור – שימוש של חול אסור בכלי שכתוב עליו אחד משמות ה'. האיסור הוא בכל הכלי ולא רק כנגד מקום השם כל עוד שלא חתכו משם את החתיכה שעליה כתוב השם. והיה נראה שיש לאסור אף לצורך מצוה אבל יש שהתירו  שימוש של מצוה כמו בכוס קידוש. ויש לדון אם יתירו גם לגבי שימוש של סטנדר. ואמנם יש פוסקים שאמרו שמעיקר הדין רק שימוש של ביזוי אסור אבל גם לשיטתם יש לדון בהגדרת שימוש של ביזוי ועכ"פ נראה שרוב הפוסקים מחמירים בזה. ומ"מ היות וקל לטעות ולהשתמש גם שימוש של חול במעמד זה לכן אין להשתמש בו כלל אלא לגונזו.  אם יחתכו בשלמות את החתיכה שכתוב בה השם יהיה מותר להשתמש בכלי שנותר.

בהרחבה-

בגמרא ערכין ו. שנינו "עובד כוכבים שהתנדב קורה ושם כתוב עליה, בודקין אותו, אם אמר בדעת ישראל הפרשתיה - יגוד וישתמש במותר,... והא קמ"ל, דאע"ג דשם כתוב עליה - יגוד וישתמש במותר, דשם שלא במקומו לאו קדוש, דתנן: היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה - הרי זה יגוד ויגנוז". ומקור הדברים בתוספתא מגילה פ"ב ושם כתוב "גוי שהקדיש קורה לבית הכנסת" (ובזה יובנו דברי רש"י בערכין שם שכתב "ואותה חתיכה תיגנז והשאר יבנה בבית הכנסת")

מבואר בגמרא שגוי שהתנדב קורה אם יש כתוב עליה שם ה' אסור להשתמש בו כמות שהיא ומשמע לפי התוספתא שאפילו לצורכי בית הכנסת אסור אלא צריך לחתוך את מקום השם ואז יהיה מותר להשתמש במה שנשאר.

התוספות הוסיפו שבאותה חתיכה שחותכה מהכלי אסור להנות בה בכל עוביה שכתבו "ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם, דבמקומו מיהא קידש השם" היינו החלק שעליו כתוב השם נאסר בשימוש לא רק בחלקו העליון שם כתוב השם אלא גם חלקו התחתון אסור כי השם קידש את כל עובי החתיכה שתחתיו.

על פי דברי הגמרא והתוספות הנ"ל כתבו החוות יאיר טז והשאילת יעב"ץ ב קמ לגבי טבעת שחקוק עליה שם שאין להשתמש בטבעת כולה כי כולה נחשבת כמקום שתחת כתיבת השם. והדגיש זאת בשאילת יעבץ שם שכל הטבעת נאסרה כי "הקדוש' באה מכח החותם שהוא הגורם והטבעת טפל לו ובטל אליו. וכיון שמשמש לקדוש'. ירדה קדושה לכולו ונאסר".  וכן כתב המחנה אפרים (חידושים על הטור) לגבי זהובים שכתוב עליהם שם שאסור להנות מהם. וכתב החוות יאיר שהאיסור כאן הוא איסור הנאה כמו איסור הנאה מקודש. ומדגיש שם שאינו משום שיש גנאי בשימוש או משום חשש מחיקה אלא הוא איסור עצמי מצד הנאה מקדושה ומוכיח כן מלשון הגמרא ערכין הנ"ל. אמנם כתב השאילת יעב"ץ "שאין אסור אלא בהנאת החושים. אבל לסגולת השמירה שרי" ולכן התיר להחזיק טבעת כזו לסגולת שמירה כמו שמותר לומר פסוקים להגנה.

אבל הפנים מאירות ב,קלג דייק מזה שהדוגמא בגמרא היא בשם הכתוב על "ידות הכלים" משמע שטעם האיסור הוא משום בזיון וחשש מחיקה כי בידות הכלים יד הכל ממשמשים בו וכן כרעי המטה הוא מקום בזיון אבל אם השם היה כתוב על כלי מכובד לא היה צריך לקצוץ את מקום השם והיה מותר להשתמש בו (ואמנם הקשה שברמב"ם ושו"ע לא הזכירו דוקא יד הכלי אלא כתבו שהשם כתוב על הכלי אבל כתב שמאחר ובגמרא הוזכר ידות זו ראיה ברורה שאין כל הכלי קדוש אלא עיקר האיסור הוא משום בזיון השם). ויש להקשות על דבריו לפי נוסח התוספתא שמשמע שאסור להשתמש בקורה אפילו לצורך בית כנסת.

גם החתם סופר ח"ו ליקוטים סי' ה כתב שלא שייך איסור הנאה בכתבי הקודש אלא שייך איסור רק משום בזיון. אלא שלא הזכיר כלל את הגמרא בערכין וקשה כיצד יפרשה.

גם בשו"ת שב יעקב סי' נה (צה:) כתב שכוס שכתוב עליה שמות אסור להשתמש בה לשתיה רגילה כי שימוש זה נקרא שימוש מבוזה כמו שמבואר ביו"ד (כנראה כוונתו לסי' קמא,ג) אבל לצורך קידוש מעיקר הדין מותר להשתמש בה לקידוש כי הוא צורך קדושה אלא מחמת חשש תקלה שישתמש בה שימוש חול אסר להשתמש בה במשך השנה והתיר רק בכוסות של ליל הסדר שלא רגילים להשתמש בהם שימוש אחר.

הבית יצחק הקשה על השיטה שיש כאן איסור הנאה, הלא מותר להנות ממכירת ס"ת אף שהוא מלא בשמות ולכן פירש בתחילה שטעם האיסור הוא משום "שלא יבא השם לידי בזיון וגם תשמיש חול הוה בזיון ולא משום איסור הנאה" אבל לבסוף יישב את דעת המחמירים וחילק בין דבר שיש בו שמות ויעודו הוא למצוה כמו ס"ת ותפילין ששם כמו שמותר להשתמש בו למצוה מותר גם למוכרו, לבין כלי של חול שאסור להנות ממנו כלל ואף למוכרו אסור.

ובספר גידולי הקדש (על הדעת קדושים רעו,לג) הובא גם במנחת יצחק (ח,פז) כתב לתרץ את הקושיה מדין מכירת ס"ת שאין כוונת הפוסקים המחמירים הנ"ל ל"איסור הנאה ממש, אלא אסור משום הורדה מקדושה" היינו שאסור להשתמש כי מוריד אותם מקדושתם. (והוא כעין הלשון שצוטט לעיל מהשאילת יעב"ץ)

להלכה פסק בשבט הלוי ב,קמח כשיטת החוות יאיר להחמיר וטען שזהו פשט הגמרא בערכין ורש"י שם שהוא מטעם איסור הנאה ושכן מוכח מסתימת השו"ע שלא כתב שהשם כתוב על יד הכלי כנזכר לעיל. גם במנחת יצחק ח,פז הסכים למעשה לאסור קופות צדקה שכתוב עליהם שמות.

בשו"ת עולת יצחק (רצאבי) היקל להשתמש בכוס קידוש כיון שהוא שימוש לצורך מצווה והביא הוכחה מלשון המאירי (שבת סב.) "אפי' היה כתוב לו שם על ידות הכלים או על כרעי המטה והוצרך להשתמש בהם תשמיש של חול חייב הוא לגררו ולגנזו" וטען שאפילו לשיטת המחמירים מותר כי אמנם סוברים שגם לשימוש מכובד אסור אבל עכ"פ לשימוש למצוה מותר. ולכאורה יש להקשות מהתוספתא הנ"ל שמשמע שאפילו קורה לצורך בית הכנסת אסור ואולי יש לחלק בין חפץ המצווה עצמו לבין מכשירי מצוה כמו קורה לבית כנסת.

אבל עכ"פ לא הזכיר את דברי שו"ת שב יעקב שחשש לתקלה ולשימוש של חול ואולי בכוס הנ"ל יש היכר ברור שלא משתמשים בה לדבר אחר מלבד קידוש.

למעשה בנידון הסטנדר נראה שאפילו שימוש לצורך לימוד אינו מחוור להתיר כי לא עדיף הסטנדר מקורה של בית כנסת ואינו החפץ שעושה בו המצווה ממש כמו כוס קידוש. ואפילו אם נאמר שיש צד לצרף את המקילים להשתמש כאשר אין ביזוי לשם מ"מ יש לחשוש לתקלה שיבואו להשתמש בו גם שימושים של חול -כגון ששמים עליו דפים או חפצים של חול -וכמו שחשש בתשובת שב יעקב הנ"ל.

ולכן למעשה נראה שאין להשתמש בסטנדר הנ"ל עד שיחתכו בשלמות את החתיכה שהשם כתוב בה.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}