שאלה:

גדרי מצוות ככל אשר יורוך ואחרי רבים להטות.
האם מצוות אלו שייכות רק בתקופה בה יש סנהדרין או גם בימינו ?
ומה הנפקא מינה במסקנה לימינו?

תשובה:

תקציר הדברים – יש מצוות עשה לעשות כפי שיורו חכמי הסנהדרין, ומצוות לא תעשה להזהר שלא לסור מדבריהם. נחלקו ראשונים האם ציווים אלו שייכים רק לגבי פרשנות דיני התורה או גם לגבי איסורים או מצוות, המתחדשים ע"י חכמים. כמו כן נחלקו המפרשים ראשונים ואחרונים האם ציווים אלו שייכים רק בסנהדרין הגדולה היושבת בלשכת הגזית או גם בכל סנהדרין של שבעים ואחד או אפילו גם בכל גדולי דור בכל הדורות.

ובכל מקרה גם כאשר לא שייכים ציווים אלו, מטעמים אחרים יש חובה לשמוע ולעשות כפי שהורו חכמי ישראל במשך הדורות כפי שמבואר בתוך הדברים.

בהרחבה -

התורה בפרשת שופטים מצווה שכאשר יתעורר ספק בענין ההלכה בנושאים שונים הסמכות להכרעת הספק היא של החכמים היושבים במקום בו יבחר ה'. מוסד זה נקרא בשם "בית הדין הגדול" (משנה סנהדרין יא,ב). ומי שימרה את הכרעת הלכה זו חייב מיתה. ונקרא בשם "זקן ממרא". התורה מדגישה שחייבים לשמוע בקול בית הדין והיא מצווה זאת במצוות עשה ובמצוות לא תעשה –

מצווה העשה היא – "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר יְקֹוָק וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ: עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה"

ומצוות לא תעשה היא -

"לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל".

וכפי שדרשו בספרי – "ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, מצות עשה. לא תסור מן התורה אשר יגידו לך, מצות לא תעשה"

מה נכלל באיסור זה-

לפי הרמב"ם (ממרים א,ב ומקומות נוספים) איסור זה כולל בין דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ובין דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ובין דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.  אבל הרמב"ן בהשגות שורש א סובר שלאו זה אינו קשור לגזרות תקנות ומנהגות אלא רק לדברים שבאו בקבלה ממשה רבינו או מה שדרשו ע"י יג' מידות. הרמב"ן (השגה שורש א) הקשה על הרמב"ם שלפי שיטתו כל מי שעובר על איסור דרבנן למעשה עובר על איסור דאורייתא בלאו ועשה וא"כ מה החילוק שמצאנו בכמה ענינים בין דאורייתא לדרבנן. האחרונים יישבו בכמה יישובים ונראה שההסבר העיקרי הוא שרק מי שממרה את דברי חכמים מתוך כפירה בסמכותם עובר על הלאו והעשה אבל אם עובר על איסור פרטי מחמת כל סיבה אחרת (לתיאבון הפסד וכיוצ"ב) לא עובר בעשה ולאו. (כך תירצו המבי"ט הלחם משנה (תחילת הלכות ממרים) הלב שמח ומרגינתא טבא (על שורש א') ובאופן דומה כתב גם המשך חכמה (שופטים) שלא תסור הוא צו כללי לשמוע בקול חכמים אבל אינו מחייב שהצווי הפרטי הוא ממש כמו דבר תורה)

לשיטת הרמב"ן התוקף לדברים אלו משתנה בין גזרות לבין מצוות או מנהגות.  גזרות תוקפם הוא האסמכתא ללא תסור כמו שמפורש בגמרא ברכות יט: "כל מילי דרבנן אסמכינהו על לאו דלא תסור", (היינו שאינו ממש בכלל הלאו אלא רק סמכו חכמים את גזרותם ללא תסור) וענשו נידוי על העובר על דבריהם, ואילו תוקף המצוות מדרבנן הוא במחלוקת אמוראים (שבת כג.) "והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור. רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך". והחילוק הוא שבגזרות שייך לומר שהם רק הרחבה של האיסור של התורה ולכן הם דומים לדרשות על האיסור עצמו ואילו במצוות לא שייך לומר כך.

בית דין הגדול העומד בירושלים -

הפסוקים מדברים על בית דין הנמצא במקום ה' יבחר ה'. ודרשו חכמים (בגמרא סנהדרין יד:)   שאכן אם בית הדין אינו נמצא במקום מיוחד בבית המקדש הנקרא לשכת הגזית שהוא המקום הצמוד לעזרה של בית המקדש- כגון שיצאו למקום אחר הנקרא "בית פאגי" אין חל דין זקן ממרא ואין ממיתים את מי שהמרה על הכרעת בית הדין כי "המקום" גורם. וכעין זה בספרי אמרו שאין חייבים על המראת בית הדין שהיה ביבנה אחרי החורבן.

שלא בבית הדין הגדול בירושלים

יש לדון האם גם עצם חובת הציות להכרעת בית הדין דהיינו העשה של "ככל אשר יורוך" ו"אשר יאמרו לך תעשה" והלא תעשה של "לא תסור" תלויים במקום המסויים או שרק העונש של זקן ממרא אינו קיים כאשר בית הדין אינו במקומו אבל חובת הציות רחבה יותר.

ונראה שיש בזה ג' שיטות – א. החובה לציית מדין לא תסורו היא רק של בית הדין בירושלים בלשכת הגזית כמו בדין זקן ממרא (וכאשר בית הדין אינו שם, חיוב הציות נובע מטעם אחר) ב. לא תסור שייך על כל בית דין של שבעים ואחד שעמד לעם ישראל ובשיטה זו יש המוסיפים שאם הדבר נעשה בהסכמת רוב ישראל הרי הוא כאילו נעשה ע"י ב"ד של שבעים ואחד (אע"פ כשכבר אין ב"ד כזה) ג. לא תסור שייך בכל דור במי שאינו שומע לגדולי הדור .

ונפרטם להלן.  ונתחיל בשיטה האמצעית כי לכאורה שיטה זו מפורשת בספרי ובירושלמי.

שיטת הסוברים שלא תסור שייך רק בבית של שבעים ואחד

בספרי (שופטים פיסקא קנג) אמרו "וּבָאתָ" אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם), לרבות בית דין שביבנה". היינו שגם לגבי בית הדין ביבנה שהיו בו שבעים ואחד חכמים (שהרי הסנהדרין גלתה לשם - ר"ה לא:) שייך דין הפרשה. נראה ברור שכוונת הספרי כאן היא לרבות את הבית דין שביבנה לענין חובת הציות וזכות ההכרעה שהם קיימים גם בבית הדין ביבנה לעומת דין ההמתה של זקן ממרא שהוא קיים רק כאשר בית הדין במקומו.  כי אחרת לכאורה יש כאן סתירה עם הדין שהובא לעיל בשם הספרי שאין חייבים מיתה על המראה של בית הדין של יבנה. לכן במילה "ובאת" שהיא מתארת את עיקר החיוב לטרוח וללכת לברר את הספק שם דרשו שגם בית הדין ביבנה בכלל הציווי. וכך גם משמעות הירושלמי שהוסיף ביחס לדרשה זו "ובאת לרבות בית דין שביבנה. ר' זעירא אומר לשאילה" המשמעות הפשוטה של הירושלמי היא שלענין עצם השאלה ובירור ההלכה גם לבית דין שביבנה יש סמכות עליונה בבירור הדין. וכן הסביר שם קרבן העדה. 

וכן כתבו בפשט הפסוקים ע"פ הספרי אדרת אליהו (הגר"א יז,ט) משך חכמה (יז,ח) המלבי"ם (יז,ט) והתורה תמימה (הערה מד) שחובת הציות היא גם לבית הדין שביבנה. (ואמנם לא כתבו מפורש שאין חובת ציות למה שאינו דומה לבית דין שביבנה אבל עכ"פ לבית דין שביבנה יש מקור מפורש ולמה שאינו ב"ד כזה אין לו מקור)

וכן כתבו בדעת הרמב"ם הלב שמח ומרגינתא טבא (על שורש א' של ספר המצוות) שחובת הציות מצד לא תסור היא לבית הדין הגדול בלבד.

וכן בספר משנת יעבץ (לגר"י ז'ולטי חו"מ סי' ו) הסביר כך את שיטת הרמב"ם וחיבר זאת עם שיטת הרמב"ם שצריך עבור קידוש החודש דוקא חכמים מבית הדין הגדול וא"כ מוכרח הרמב"ם לומר שמעמד בית דין הגדול ממשיך גם ביבנה שאל"כ כיצד קידשו שם את החודש וכיון שמעמדם ממשיך לענין קידוש החודש ה"ה שהוא ממשיך לענין חובת הציות.

ודבר זה מתיישב עם הסיפור המפורסם במשנה ראש השנה (ב,ט) ששלח רבן גמליאל לר' יהושע גוזרני עליך שתבא אצלי במקלך ובמעותיך ביום הכיפורים שחל להיות בחשבונך ושם אמרו בפירוש שכל בית דין שעמד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה רבינו אע"פ שבית דינו של רבן גמליאל היה ביבנה, כיון שהסנהדרין גלתה לשם (כאמור בר"ה לא:) ממילא בית הדין של יבנה היה של שבעים ואחד. (אמנם ראה להלן שיש שלמדו מסיפור זה גם לבית דין שאינו של שבעים ואחד כיון שמוזכר במשנה שם "כל שלושה")

וכן יוצא לפי הסבר המהר"צ חיות במאמרו לא תסורו (בספרו תורת נביאים) שכל דין לא תסור שייך רק בדין היוצא מבית דין שישבו כל החכמים ודנו פנים אל פנים אבל אם לא היה דיון במעמד כולם לא שייך על זה לא תסורו. ולומד כן מדין אחרי רבים להטות שהוא תלוי בדיון פנים אל פנים כפי שכתב הרלב"ח בקונטרס הסמיכה ע"פ דברי הרשב"א שהובא בב"י סי' יג שדין רוב הוא רק כאשר בא מכולו. (וכלל זה כתבו עוד הרבה אחרונים המובאים בכנסת הגדולה סי' יג אות כב וכ"כ המהר"ם חביב בכללים בספר גט פשוט). ושם מאריך להסביר מדוע לא תסורו תלוי בדין אחרי רבים להטות כי אחרי רבים להטות גורם לבטל את הדעה החולקת לגמרי. (ואמנם בתחילת דבריו הזכיר בית דין שבלשכת הגזית אבל לפי העקרון שקבע צ"ל שה"ה לכל ב"ד של שבעים ואחד)

וכשיטה זו משמע מפשט לשון הרמב"ם בספר המצוות קעד  שצונו לשמוע לבית דין הגדול ולעשות כל מה שיצוו בו מאיסור והיתר ועוד יותר מלשונו במנין הקצר שבתחילת היד החזקה שכתב "לשמוע מכל בית דין הגדול שיעמדו להם לישראל שנ' ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה".

ואמנם כפי שיובא לקמן ברמב"ם בתחילת הלכות ממרים משמע לכאורה רק ב"ד שבלשכת הגזית ומהקדמת הרמב"ם ליד החזקה משמע שאפילו מה שנפסק בגמרא הוא בכלל לא תסורו, ולשיטה זו צריך ליישב מקורות אלו ולדחוק קצת בהבנתם. (וראה לקמן שאכן המהר"ם שיק והקובץ שיעורים השוו את דיני הגמרא לדיני בית דין הגדול) ומ"מ  הסברא בשיטה זו היא ברורה שכן מסתבר לומר שציווי התורה מתייחס למוסד הסנהדרין הגדולה ולא לכל הכרעה של חכמים.

חובת הציות גם כשאין לאו של לא תסור -

לשיטה זו יש להבין מה אם כן מחייב את הציות לדברי חכמים באותם דברים שלא נפסקו מתוך הסנהדרין אלא נאמרו בדורות שלאחר מכן. ואמנם כבר הוזכר שלפי הרמב"ן הגזרות והמנהגות אינם בכלל לאו זה גם בזמן שבית הדין הגדול היה בלשכת הגזית ולשיטתו חובת הציות מלכתחילה הייתה רק מדרבנן בעצמם , אבל עדיין יש לברר לפי הרמב"ם מהי מקור החובה.

אפשרות א- מצד הסכמת וקבלת הקהל

בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה מפורש ש"כל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהם וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם וללכת בתקנותם"

והסביר הרמב"ם שהטעם הוא משום "הואיל וכל אותם הדברים שבגמרא הסכימו עליהם כל ישראל. ואותם החכמים שהתקינו או שגזרו או שהנהיגו או שדנו דין ולמדו שהמשפט כך הוא, הם כל חכמי ישראל או רובם והם ששמעו הקבלה בעקרי התורה כולה דור אחר דור עד משה רבינו עליו השלום"

משמע מדברי הרמב"ם שחובת הציות נובעת מהסכמת העם וגם מחמת שהסכימו עליהם לפחות רוב חכמי ישראל. אמנם בהמשך הדברים יוצא שלא רק הסכמת כל העם מחייבת אלא גם הסכמה של מקום מסויים מחייבת את אותו מקום שקיבל על עצמו כי כתב הרמב"ם "והיות בית דין של אותה המדינה יחידים ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור הגמרא. לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג כמנהג מדינה האחרת" משמע שאמנם מדינה אחת אינה כפופה למדינה האחרת אבל עכ"פ את אנשי אותה מדינה כן כופים ללכת לפי בית הדין של אותה מדינה ומוכח שיש חובה לציית גם לבית דין מקומי ולא רק לבית הדין הגדול.

ונראה שחובת ציות זו היא דומה בק"ו לחובת הציות לכל תקנות הקהל. כי אם יש כח לקהל לכפות על תקנות הקהל בדברי הרשות ועניני חולין ממילא יש גם כח לכפות על צורכי שמים.

וכן משמע מדברי הרשב"א (א,תשכט) בתשובה –

"שאין רשות ביד אדם להסתלק ולפטור עצמו מתקנת הקהל ולומר לא אכנס בתקנות וכיוצא בהן לפי שהיחידים משועבדים לרוב. וכמו שכל הקהלות משועבדות לבית דין הגדול או לנשיא כך כל יחיד ויחיד משועבד לצבור שבעירו. ...וכ"ש קהל שקבלו ועשו תקנה במה שיראה בעיניהם שהוא מקובל להם. וכל ציבור וציבור במקומן כגאונים וכל ישראל שתקנו כמה תקנות לכל וקיימות לכל ישראל. כמטלטלי דיתמי דמדינא לא משתעבדי והם תקנו לגבות מהם וכמה תקנות אחרות.

משמע מדבריו שיש השוואה במקור התוקף של תקנות קהל ושיעבוד לבית הדין.

אפשרות ב- מצד אסמכתא ללא תסור או זקניך ויאמרו לך

לעיל הוזכרה שיטת הרמב"ן שגזרות ומנהגות (מצוות) של חכמים אינם בגדר לא תסור אפילו כאשר הם באים מבית הדין הגדול בלשכת הגזית ושם הובא שלפי הרמב"ן התוקף לכל גזרות ומצוות של חכמים הם מדין אסמכתא של לא תסור או זקניך ויאמרו לך. ממילא ניתן לומר גם לשיטת הרמב"ם לגבי אותם דינים שהתחדשו לאחר שנפסק בית דין הגדול, שהם נסמכים ללא תסור או לזקניך ויאמרו לך, וכך אכן הסבירו הלב שמח והמרגניתא טבא בדעת הרמב"ם.

אפשרות ג – מצד הכרעת הרוב

מדברי הר"ן (דרשות הרן יב) יוצא שמקור התוקף הוא מהפסוק "אחרי רבים להטות" שהוא חיוב ללכת אחרי רבים שכתב "וכיון שהסכימו רוב מנין החכמים ההם בדברים המוסכמים בגמרא, נצטוינו לילך אחריהם מזאת המצוה שהיא אחרי רבים להטות". (וזה דלא כשיטה שהובאה לעיל שחיוב הליכה אחר הרוב הוא רק ברוב מתוך הכל ושצריך פנים אל פנים)

אמנם הדגיש הר"ן שכל זה הוא במה שנוגע בביאור דיני התורה, אבל בגדרים ותקנות שחידשו חכמים אכן אין לזה מקור מן התורה אלא שחכמים הסמיכו זאת אל הפסוק לא תסורו "שכמו שנתן זה הכח לסנהדרין להיותם מורי התורה וגדוליה, כן ראוי שינתן לכל חכמי גדולי ישראל בדרך האסמכתא". (ונראה שהר"ן כתב כך ע"פ שיטת הרמב"ן הנ"ל שבגדרים ותקנות לא שייך לא תסור)

אפשרות ד - קבלת כל ישראל נחשבת כבית הדין הגדול שבלשכת הגזית

המהר"ם שיק (יו"ד רטו) סובר באופן עקרוני שלא תסור שייך רק בבית הגדול אבל מוסיף שאם יש הסכמה של כל ישראל תוקף ההסכמה היא כמו בית הגדול בעצמו כי מסביר שגם הבית דין הגדול תוקפו בעצמו נובע מהסכמת הקהל כפי שמוכח מדין גזרה שלא התפשטה בציבור וכוחו של בית הדין הוא בכך שהוא אחראי על העם והוא כעין אפוטרופוס על העם וא"כ ודאי שהסכמת העם עצמו יש לה כח כמו בית דין הגדול. ובזה מסביר מה שמשמע מדברי הרמב"ם כפי שיובא לקמן שגם על דיני הגמרא שייך האיסור של לא תסור וזה נובע כפי שהובא מדברי הרמב"ם לעיל שעל דיני הגמרא הסכימו כל ישראל.

ומעין זה כתב גם בקובץ שיעורים (קונטרס דברי סופרים סי' ב) "קיבוץ כל חכמי ישראל או רובן בכל מקום שהם, הם ב"ד של כל ישראל מאליהן וע"כ עליהן אמרה תורה אל השופט אשר יהיה בימים ההם אין לך אלא שופט אשר בימיך" והדגיש שהיינו אפילו אינם סמוכים , והסביר שזו הסיבה שאין לחלוק על המשנה ולא על הגמרא.

שיטת הסוברים שלא תסור שייך רק בבית הדין שבלשכת הגזית

נזכר לעיל שמפורש בגמרא (סנהדרין יד) שדין זקן ממרא הוא רק כאשר המרה על סנהדרין היושבת בלשכת הגזית, ממילא לכאורה בפשטות כל הדינים האמורים באותה פרשה - העשה והלא תעשה שייכים  רק באותו אופן היינו סנהדרין היושבת בלשכת הגזית.

ואכן כך משמע מדברי הרמב"ם בתחילת הלכות ממרים שהעשה של אשר יורוך והלאו של לא תסור שייכים רק בבית הגדול שישב בירושלים שכתב "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה... כל מי שאינו עושה כהוראתן עובר בלא תעשה שנאמר לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

אמנם כבר הוזכר שבמקומות אחרים ברמב"ם משמע שהאיסור כולל לא רק את בית הדין הגדול בירושלים אבל יש אחרונים שסברו כפי המשמעות הפשוטה של דברי הרמב"ם הנזכרים.

וכן משמע מדברי היראים שצח שכתב "הזהיר הבורא יתברך שלא לסור מדברי בית דין הגדול שבירושלים"

גם הר"ן בדרשותיו יב סבור שהפרשה של החובה לשמוע את הסנהדרין נאמרה רק ביחס לבית הדין שבירושלים כפי דין זקן ממרא, אלא שחידש כנזכר לעיל שעדיין יש חובה לשמוע אל החכמים בפירוש דיני התורה מדין "אחרי רבים להטות"

הרדב"ז ח"ח כתב (בהלכות ממרים) שהרמב"ם פתח בדין זה "להודיענו שאין המצוה הזאת אלא לשמוע מבית דין הגדול שבירושלים, לפי שבו עיקר ההוראה ותורה שבעל פה"

וכ"כ התוי"ט סנהדרין יא,ב "לפי שלא נאמר ע"פ התורה אשר יורוך. אלא בסנהדרי גדולה היושבים במקום ר"ל בלשכת הגזית. כדדרשינן וקמת ועלית אל המקום מלמד שהמקום גורם".

וכ"כ בשו"ת מים חיים (א,עא לגר"ח דוד הלוי) "אחרי שגלתה סנהדרין מירושלים, נראה שבטל דין זה מהתורה. ואף שכל בית - דין בעירו וכל רב בקהלתו פוסקים הלכות מתקנים תקנות וכדומה, ברור ביותר שהעובר על דבריהם לא עובר על לאו דלא תסור, ואפילו בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, ואפילו גזירות רבותינו הראשונים, העובר על דבריהם עבריין ייקרא, אך בודאי לא יעבור על לאו דלא תסור, שמכוון לבית - דין הגדול בירושלים דוקא".

גם לשיטה זו צריך להסביר כמו שהובא לעיל את תוקף החיוב לציית לדברי חכמים שנאמרו לאחר שהסנהדרין עזבה את ירושלים.

שיטת הסוברים  שהעשה של ככל אשר יורוך והלא תעשה של לא תסורו  שייכים בכל דור בחובת השמיעה  לגדולי הדור .

בספר החינוך ביחס למצוות העשה של ככל אשר יורוך וכן לגבי מצוות לא תעשה של לא תסור הדגיש שחובות אלו נוהגים בכל הדורות. יובא לקמן שאפשר לדייק כן מעוד ראשונים אכן דברי החינוך הם המפורשים ביותר והם נחשבים כבסיס חשוב לציות לדעת חכמים .

זה לשונו- (מצוה תצה- ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה) – "ובכלל המצוה גם כן לשמוע ולעשות בכל זמן וזמן כמצות השופט, כלומר החכם הגדול אשר יהיה בינינו בזמננו, וכמו שדרשו זכרונם לברכה [ראש השנה כ"ה ע"ב] ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, יפתח בדורו כשמואל בדורו, כלומר שמצוה עלינו לשמוע בקול יפתח בדורו כמו לשמואל בדורו.

ועובר על זה ואינו שומע לעצת הגדולים שבדור בחכמת התורה בכל אשר יורו מבטל עשה זה. וענשו גדול מאד שזהו העמוד החזק שהתורה נשענת בו, ידוע הדבר לכל מי שיש בו דעת.

ולגבי מצוות הלא תעשה של "לא תסור" - "ובכל דור ודור גם כן שנשמע אל החכמים הנמצאים שקבלו דבריהם ושתו מים מספריהם ויגעו כמה יגיעות בימים ובלילות להבין עומק מליהם ופליאות דעותיהם, ועם ההסכמה הזאת נכוין אל דרך האמת בידיעת התורה, וזולת זה אם נתפתה אחר מחשבותינו ועניות דעתנו לא נצלח לכל.

...ונוהגת מצוה זו לענין זקן ממרא בזמן הבית, ולענין החיוב עלינו לשמוע לדברי חכמינו הקדמונים ואל גדולינו בחכמת התורה ושופטינו שבדורנו נוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות.

בספר גנזי חיים להגר"ח פאלג'י אות ב סימן לא ציין עוד ראשונים העומדים בשיטה זו –

הרשב"א בתשובה ב,שכב כתב – "ואל החכמים שומעין בכל זמן שהרי כתוב ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. ואפילו אומרין על הימין שהוא שמאל כלומר אפילו על מה שיראה בעיניך שהוא ימין והם אומרים שאינה אלא שמאל שמע להם"

וגם המאירי יבמות קיב כתב –"שהרי מצוה מן התורה לשמוע לשופט שבימיו וכל שהם רואים לגדור שומעין להם אף להתיר"

יש להעיר שלכאורה יש מקום להבין גם ברמב"ם כשיטה זו ממה שכתב בהקדמת היד החזקה –

"וכן יתבאר מהם (מהגמרות בבלי וירושלמי) המנהגות והתקנות שהתקינו או שנהגו בכל דור ודור כמו שראו בית דין של אותו הדור. לפי שאסור לסור מהם שנאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. וכן משפטים ודינים מופלאים שלא קיבלום ממשה ודנו בהם בית דין של אותו הדור במדות שהתורה נדרשת בהן. ופסקו אותם הזקנים וגמרו שהדין כך הוא".

מפשט דבריו משמע שדין לא תסור נוהג בכל דור. (ואמנם אפשר לדחוק ולומר שכוונתו לאותם המנהגות שנהגו במשך הדורות שהיתה נוהגת בהם סנהדרין גדולה ולא במשך כל הדורות ממש, אבל היות ובגמרא ברור שיש הרבה הלכות מאוחרות אם כן אפשר לומר שכוונת הרמב"ם היא לכל אותם הלכות שבגמרא למשך כל הדורות עד חתימתה). אלא שלעיל הובא שמדבריו במנין המצוות ובפרט בהלכות ממרים משמע שלא תסור נוהג רק בבית דין הגדול . ולכן היו שהעלו את החילוק שדין הגמרא הוא יוצא דופן כי הוא נעשה בהסכמת כל או רוב חכמי ישראל.

וכן יש משמעות כזו בדברי הרמב"ם בספר המצוות בשורש א שכתב לדחות שאין למנות מצוות דרבנן בתרי"ג מצוות מחמת איסור לא תסור כי "ואם יימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצות מפני שהוא נכנס תחת אמרו יתעלה לא תסור,....ובכלל אם נמנה כל עשה דרבנן וכל לא תעשה דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים". ומשמע שגם הרמב"ן הבין כן ברמב"ם שכתב בהשגות שלדעת הרמב"ם "כל מה שיאסור אותו התלמוד או יצוה עליו שאנחנו מוזהרים להתנהג כדבריהם מלאו דלא תסור".

וגם הרמב"ן אע"פ שחלק על הרמב"ם לענין לא תסור במה שנוגע לתקנות וגזרות מ"מ יוצא מדבריו שבדברים שיש בהם לא תסור לשיטתו דהיינו במה שנוגע לפירושי התורה אכן שייך "לא תסור" בכל דור שכתב "והעובר על דברי ב"ד הגדול שבדורו וסומך על דעתו עובר על עשה ועל לא תעשה הללו". ועוד כתב "מה שאמרו (ספרי שם) אפילו אומרין לך על שמאל שהוא ימין ועל ימין שהוא שמאל ...וכעניין שנהג רבי יהושע עם ר"ג ביום הכפורים שחל להיות בחשבונו כמו שהוזכר במסכת ר"ה (כה א)". ואמנם כבר הוזכר לעיל ששם היה ב"ד של יבנה אבל הרמב"ן לא חילק וגם לפני כן כתב "שבדורו" ולא חילק. ואמנם אפשר לפרש שהביא את הסיפור של רבי יהושע כדוגמה ולא כהוכחה וקצת משמע כן בפירושו לתורה אבל סו"ס הזכיר בפירוש "שבדורו".

במנחת חינוך אע"פ שכתב שאינו יודע מה המקור לדברי החינוך מ"מ כתב שכך יוצא מהרמב"ם בספר המצוות ובהקדמה ליד החזקה והרמב"ן, ולא ביאר היכן כתבו כן וכנראה כוונתו לדברים שהובאו לעיל. (ולענין המקור לפי הדברים שהתבארו יש שני מקורות – א. הספרי והירושלמי שגם ביבנה שייך דין שאילה ב. הסיפור במשנה ראש השנה)

בספר הזכרונות למהר"ש אבואב זכרון א האריך ביסוד זה שיש חובה לשמוע אל חכמי התורה בכל דור ושהוא בכלל הציווי של לא תסור ועיקר טענתו היא שכך מוכח מהסיפור במשנה ראש השנה על רבן גמליאל ור' יהושע שהובא לעיל. ונראה מדבריו שעיקר הדיוק הוא מזה שבמשנה מוזכר "שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה" ומשמע מזה שאפילו ב"ד שאינו של שבעים ואחד אלא של שלושה גם כן יש בו ציווים אלו. ואח"כ הביא את דברי ספר החינוך , ורצה ללמוד כן גם בשיטת הרמב"ם ממה שמנה בסוף מצוות העשה את המצוות ההכרחיות הנוהגות תמיד ושם הסביר שצ"ל שיש ט"ס בציון הרמב"ם למצוה אחת וצריך לומר במקומה מצוה זו של העשה לשמוע בית הדין שגם היא נוהגת תמיד, ומוכח לטענתו שגם הרמב"ם סובר כספר החינוך. והוסיף שיסוד זה הוא המקור לדין השמיעה לחכם העיר כפי שהובא בגמרא שבעירו של ר' יוסי הגלילי היה אוכלים עוף בחלב ובמקומו של ר' אליעזר היו כורתים עצים בשבת להכין סכין למילה ועוד דוגמאות שהיו הולכים אחר רב העיר ומנהיגה.

גם הכנסת הגדולה (יו"ד ח"ד על לשונות הרמב"ם) כתב שאמנם מדברי הרמב"ם בהלכות ממרים משמע שרק ב"ד הגדול בירושלים אבל מהסיפור במשנה ראש השנה משמע לא כך וכמו שכתב בספר החינוך. 

גם בספר לחם יהודה למהר"י עייאש על הלכות ממרים כתב שמוכח מהקדמת הרמב"ם ליד החזקה שלא תסור שייך בכל דור וכן בספר עמודי הארזים (לבן החקרי לב על ספר היראים סי' לא) סובר שלדעת הרמב"ם גם מה שנכלל בתלמוד הוא בכלל לא תסור. אמנם החקרי לב יו"ד ח"ד פד: סובר שהוא מחלוקת בין הרמב"ם לבין החינוך.

בספר כלי חמדה האזינו פירש שלא תסור נוהג גם לאחר החורבן שכן מוכח מהסיפור של רבן גמליאל , וגם התעוררות לתשובה (נכד החת"ס) אע"פ שבתחילה (ח"א קמא) כתב שנוהג רק בבית הגדול אח"כ כתב (בח"ב מד) שמוכח מהקדמת הרמב"ם הנ"ל שגם לאחר החורבן שייך לא תסור.

היוצא לשיטה זו היא שחובת הציות בכל דור לגדולי הדור היא מן התורה ולשיטתם מובן היטב חובת הציות לתלמוד.

{בברכה: הרב יעקב סבתו}