בית הדין

טז אייר התשפג | 07.05.23

 

הרב ישועה רטבי

מבוא

במהלך השנים שינויים רבים ומשמעותיים נעשו במהות הכסף. בגמ' ובפוסקים הובאו דיונים רבים המתייחסים לשאלה: כיצד יש להתייחס לשינוי שנעשה בערך הכסף. נחלק את השינויים למספר תקופות:

תקופה ראשונה - בזמן הקדום, נעשה שימוש במטבעות מזהב וכסף. למטבעות היה ערך עצמי ככל מתכת יקרה, שיש לה שווי בפני עצמו. (בגמ' ובפוסקים נקרא בשם "נסכא"). מעבר לערך העצמי שהיה למתכת (כפי שווי של גרם כסף וזהב), היה ערך כספי טבוע בכל מטבע. (בגמ' ובפוסקים נקרא בשם "טבעא"). הערך באופן כללי היה תואם לערכו העצמי כפי שיש למתכת.

תקופה שנייה - בתקופות מאוחרות יותר (בתקופת הראשונים[1]), הערך הנקוב על המתכת היקרה (כסף או זהב) לא היה בהכרח תואם את שווי המתכת, אלא הערך היה גבוה יותר או לפעמים היה שווה מעט יותר. מטבע של מלכות חזקה שיש ביקוש למטבעותיה - ערך המטבע גדול יותר מערך המתכת. לחלופין אם בתקופה מסוימת היה בשוק מתכות רבות של כסף - ערך המתכת היה יורד, היה צורך להפחית את המטבע (בצורה שתוסבר בהמשך), בכדי להתאימה לערך המתכת.

תקופה שלישית - לפני כשלוש מאות שנה הוחל בשימוש במטבע ממתכות פשוטות, כך שאין כל קשר בין שווי המתכת (שלא שווה כמעט כלום) לבין הערך הנקוב עליו. כמו כן הוחל שימוש בשטרות כסף (בפוסקים שטרות הכסף נקראים: "באנקנוטים"). בנקאי ששמו ג'ון לו, המציא את השימוש בשטרות כסף, לטענתו אין צורך שיהיה לכסף ערך בפני עצמו, אלא מספיק שיהיה לו ערך שימושי, (הוא פתח בצרפת בנק פרטי בה ייצר שטרות כסף, אך בגלל חוסר אמון של הציבור בשטרות, הבנק שלו פשט את הרגל, ומאז נקבע ששטרות הכסף יהיו רק תחת סמכות המדינה).

שטרי הכסף באותה תקופה היו שטרי חוב לכל דבר, שטר בה המדינה מתחייבת לכל המעוניין לפרוט את שווי השטר במטבעות זהב. (החתם סופר {יור"ד סימן קלד} פסק, שגם לשטרי כסף שהיו בזמנו יש דין של מטבע, שכן היה גזר דין מוות למי שלא יסכים לקבל את השטרי כסף, כך שהם חשובים כמטבע מדינא דמלכותא).

תקופה רביעית - בזמנינו כבר נותק הקשר בין כמות הזהב שיש לכל מדינה ובין כמות המטבעות שהיא מנפיקה. ערך המטבע נקבע לפי האמון שיש לכלכלה באותה מדינה. (בשנת תשכ"ח, ארה"ב הייתה המדינה האחרונה ששללה את האפשרות לפרוט את שטרי הכסף בזהב). היום כבר לא ניתן לפרוט את שטר הכסף במטבע מתכת יקר, כך שאין כל קשר בין שווי המטבע לבין הערך הנקוב עליו, במידה והשטר כסף נמחק - בנק ישראל מחליף לו את השטר באחר, שכן אנו מתייחסים לשטרי הכסף כמטבע לכל דבר[2].

בתקופת הגמ' היו שלושה סוגי שינויים עיקריים במטבע:

• א. פסילת המטבע - המלכות הוציאה צו המורה על פסילת המטבע ועל הוצאת מטבע חדש[3].
• ב. הוספה למטבע - המלכות הייתה מוסיפה למשקל המטבע מעט זהב או כסף. לדוגמא מטבע ששקל 10 גרם זהב - לאחר ההוספה היה למטבע באותו שווי 12 גרם זהב. אפשרות נוספת הייתה הוספה בזיקוק מטבע הזהב, כלומר לא הוסיפו למתכת, אלא זקקו את המטבע שיהיה בו יותר זהב צרוף ופחות סיגים.
• ג. פיחות למטבע - המלכות הייתה מפחיתה ממשקל המטבע מעט זהב או כסף. לדוגמא מטבע ששקל 10 גרם זהב - לאחר הפיחות יהיה למטבע זה 8 גרם זהב. אפשרות נוספת הייתה בפיחות זיקוק מטבע הזהב, כלומר לא הפחיתו מהמתכת, אלא הוסיפו סיגים למטבע שיהיה בו פחות זהב צרוף.

כאמור לעיל, בתקופת הגמ', ההוספה והפיחות היו בגוף המטבע כלומר המשקל של המטבע גדל או פחת, אבל במאות השנים האחרונות נוצרה מציאות של פיחות בערך הנקוב במטבע או הוספה על הערך הנקוב במטבע - גם ללא שינוי פיזי במשקל של המטבע, כי החלו להשתמש בסוגי מתכות זולים עבור מטבעות, כך שהפיחות או ההוספות נעשו בערך המטבע (כלומר כבר אין תועלת בהוספת משקל למתכת, או בהפחת המשקל מהמתכת, כי אין כל ערך עצמי למתכת). זאת בנוסף לפסילת מטבע והכנסת מטבע חדש שקיים בכל התקופות.

צריך להדגיש, שכל הדיון שנביא בהמשך מדברי הגמ' והראשונים - בכלל לא מתייחס להצמדה למדד, כי בהצמדה למדד אין שינוי במשקל המטבע, וכן אין שינוי בערך הנקוב במטבע, אלא יש הפחתה בכח הקנייה של המטבע.

פיחות הכסף בימינו - בשנת 1980 מטבע הלירה הוחלף במטבע שקלים. מטבע השקל הומר ביחס של אחד לעשר, כלומר עשר לירות שוות שקל ישן. בשנת 1985 מטבע השקל הוחלף בשקל חדש. מטבע שקל חדש הומר ביחס של אחד לאלף. כלומר אלף שקלים ישנים שווים שקל חדש אחד.

הצמדה למדד - בשנים האחרונות מטבע השקל יציב וחזק, ופחות או יותר שומר על ערכו. אומנם במקרים של עסקאות ארוכות טווח (כמו חוזי שכירות דירה) או במקרים של פירעון לטווח ארוך (תשלומי משכנתא), יש שמצמידים את החוב למדד המחירים לצרכן. ההצמדה נובעת בגלל האינפלציה, כלומר מחירי המוצרים עולים, כך שערך הכסף נשחק וניתן לקנות עם אותו סכום פחות מוצרים.

הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בוחנת בכל חודש, בכמה עלו כ-1,300 מוצרים מסוימים שנמצאים בסל המדד בכ-3,500 חנויות (בד"כ אלו מוצרי צריכה בסיסיים). ככל וההלוואה צמודה למדד, הרי שאם המדד למשל עלה באחוז - גם החזר ההלוואה יעלה באחוז. (באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ניתן למצוא מחשבון הצמדה לסוגי המדדים השונים).

מדד תשומות הבניה - בהסכמים עם קבלן על דירה שהליך הבנייה לא הושלם - מקובל להצמיד למדד תשומות הבניה. מדד זה בוחן סל של מוצרים בתחום חומרי הגלם לבנייה כמו ברזל, מלט וכד'. באופן מאוד כללי ניתן לומר שעליית מדד תשומות הבניה הוא גדול יותר מעליית המדד הרגיל (בערך פי שניים). נציין, כי תיקון 9 לחוק המכר, הגביל את האפשרות להצמיד את מחיר הדירה למדד זה, רק עד ל-40% מסך מחיר הדירה.

בפרקים הבאים נבחן קודם את סוגיות הגמ' הדנות בפסילת מטבע ובהוספה למשקל המטבע. רק בסוף המאמר נתייחס לדברי הפוסקים הדנים בשאלת הצמדה למדד. ראשית נקדים את ההבדל בין הלוואת כסף לבין הלוואת מוצרים, ומהי ההגדרה ההלכתית לכסף.

 

הקדמה: ההבדל בין הלוואת מוצרים לבין הלוואת כספים

ישנו הבדל מהותי בין הלוואת כסף ובין הלוואת מוצרים (פירות). יש איסור דרבנן בהלוואה מוצרים (גם ללא ריבית), אך אין איסור בהלוואת כספים (ללא ריבית), וכפי שנסביר. ולאחר מכן נגדיר מה נחשב למטבע.

קיים איסור דרבנן להלוות; מוצר בתנאי שהלווה יחזיר את אותו מוצר[4], איסור שנקרא סאה בסאה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קסב סעיף א). כלומר אדם שלווה משקל מסוים של חיטים (סאה חיטים), ולאחר זמן החיטים התייקרו, יוצא שהלווה מחזיר סאה חיטים יקרים יותר, ויש בכך איסור ריבית.

בדיעבד, אם הלווה עבר ולווה מוצר במוצר: אם בשעת החזרת ההלוואה המוצר אכן התייקר - יש איסור על הלווה להחזיר מוצר זהה שכעת יקר יותר, כי יש בכך איסור ריבית דרבנן, אלא הלווה יחזיר כסף בשווי המוצר כפי שהיה בשעת ההלוואה, ואם המוצר הוזל - הלווה יחזיר את המוצר הזול. במצב כזה אסור ללווה להשלים את הפער שנוצר כתוצאה מההוזלה, אלא המלווה יקבל את המוצר כפי שווי המופחת העדכני כעת[5]. (שו"ע שם).

ישנם שלושה מקרים בהם תהיה מותרת הלוואת סאה בסאה: א)- היתר "יש לו" - יש ברשות הלווה מעט מהמוצר שהוא לווה[6]. ב)- קביעת סכום החזר - הצדדים קובעים שהלווה יחזיר סכום כספי בשווי המוצר בשעת ההלוואה[7]. ג)- יצא השער - יצא שער קבוע ויציב שידוע לצדדים[8].

כאמור, אסור להלוות מוצר ולאחר זמן לבקש מהלווה שיחזיר את אותו מוצר שהתייקר. אומנם בהלוואה של כספים, מותר להלוות כסף ולבקש שהלווה יחזיר את אותו סכום כסף, גם אם לאחר זמן הכסף יתייקר[9].

השאלה היא, מה ההבדל בין הלוואת מוצר במוצר שאסורה, לבין הלוואת כסף בכסף שמותרת?

התשובה לכך היא, שבמציאות בה המשק יציב, ואין אינפלציה דוהרת, אנו אומרים שערך המטבע הוא קבוע, והפירות הם אלו שהתייקרו.

הרשב"א[10] למד מדברי הגמ' (במסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב), שמטבע נחשב ליציב ולא עולה או יורד, כך שניתן להלוות מטבע ולקבל מטבע בחזרה, גם אם המטבע התייקר - הלווה ישלם בלי להפחית, כי לא נעשה שינוי בגוף המטבע (כלומר המלכות לא הוסיפה משקל כמותי למטבע), אלא השינוי הוא במחירי הפירות[11], (רק מחירי הפירות עולים ויורדים ולא ערך המטבע). איסור הלוואת סאה בסאה שייך רק במקום שיש עלייה וירידה במחירי המוצר, אבל במטבע שנחשב ליציב - אין איסור סאה בסאה, ומכיוון שהמטבע יציב, הרי שהלווה צריך להחזיר בדיוק את הסכום שלווה.

וכך כתב תלמיד הרשב"א (מסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב):

מאחר שאמרנו שדינר זהב כמטלטל אצל כל המטבעות (כלומר דינר זהב נחשב לפירות ולא למטבע) - נמצאת אומר כשהוא עולה במחיר אצל שאר המטבעות היוקר והזול תלוי בו ולא במטבעות, שהמטבעות אינן בני יוקר וזול, אלא הרי הוא כסאה של חטים שלפעמים עולה אצל המטבע ולפעמים יורדת. הלכך כשם שאסור ללוות סאה בסאה (על הדרך שיתבאר לפנינו בפרק איזהו נשך) - כך אסור ללוות דינר בדינר.

וכך כתב הב"ח (יורה דעה בסימן קסב ס"ק א): "אסור ללוות סאה בסאה וכן כל דבר. פירוש, דכיון דהטעם שמא יתייקרו החיטין בנתיים - א"כ בכל דבר (=בכל מוצר) יש לחוש שמא יתייקר, חוץ מן המטבע, משום דלא שייך ביה יוקרא וזולא".

וכך כתב החזון איש (יו"ד סימן עב בסוף ס"ק ט): "שכן הוא הדין בחקי התורה, שהמטבע תחשב לקיץ, והיוקר והזול יחשב להפרי, ואף אם באמת סיבת היוקר והזול מצד המטבע".

הטעם מדוע אנו אומרים שערך המטבע (=טבעא) הוא קבוע, כי הוא זה שמעריך את הפירות, רק אם המעריך יציב ניתן להשוות את הפירות כלפיו. לכן יש לומר שהשינוי שאנו רואים הוא במחיר המוצר, כלומר הפירות הם אלו שמתייקרים או מוזלים, והמטבע יציב על פי ערכו הטבוע עליו.

נימוק נוסף: המוצרים (פירות/סחורות) הם אלו שנמכרים בשוק, ולכן ההתייקרות וההוזלה מיוחסים אליהם ולא למטבע (ספר מלוה ה' חלק ב פרק טו הערה 3). במילים אחרות: ההתייקרות וההוזלה נובעים מהיצע וביקוש, ככל שיש ביקוש רב למוצר מסוים - המוצר מתייקר, וככל וכמות המוצר גדלה בשוק - מחירו מוזל. ומכיוון ועיקר העסק בשוק הוא במוצרים (=פירות), לפיכך יש לומר שההתייקרות וההוזלה הם במוצרים ולא במטבע. אומנם המטבע החריף (כלומר המטבע שבו נעשות רכישות המוצרים. אצלינו המטבע החריף הוא "שקל חדש", כי הרכישות מתבצעות בשקלים ולא בדולרים) - פחות נסחר בשוק, כלומר אנשים מעוניינים להחליף את המוצרים בכסף. הכסף הוא "התחנה האחרונה", אנשים מעוניינים בסוף לקבל כסף, והם סוחרים במוצרים בכדי להרוויח כסף, לפיכך הכסף הוא יציב, וההתייקרות וההוזלה הם במוצרים.

וכך משמע מדברי הר"ן (מסכת בבא מציעא דף מה עמוד א):

משום חומרא דרבית - אסור ללות דינר בדינר, כיון שסופו של דינר להחליפו במטבע כסף, ויהי' פירא לגביה, משא"כ בכסף... - מותר ללות דינר בדינר של כסף, לפי שאינו עומד להחליפו בזהב.

נעיר כי הפוסקים נחלקו, בהגדרת מעמדם של שטרות הכסף[12], אך הברית יהודה (פרק יח הערה י) הדגיש, שכל המחלוקת שייכת רק לגבי דיני שומרים שהתורה מיעטה את דיני שמירה משטרות, וכן לעניין פדיון בכור - בזה נחלקו האם שטרות כסף נחשבים לכסף או לשטר, אבל כל הפוסקים מסכימים, שיש לשטרות דין כסף לגבי הלכות הלוואה[13], כך שמותר להלוות שטרי כסף, ואין בכך איסור סאה בסאה[14].

החזון איש (יו"ד סימן עב בסוף ס"ק ב) כתב:

וענין מטבע - כל דבר שהסכימו עליו בני המדינה, למכור ולקנות בו ולהעריך בו את כל השוק, כמו שנוהגין המדינות.

החזון איש בתחילת דבריו כתב:

ולמדנו, שקבעה התורה את התשלומין עפ"י ערך המטבע היוצאת במדינה. ותימא: דא"כ נתמכין דיני התורה בזה על הסכם מקרי, שהרי אין ענין המטבעות טבעי אלא הסכם, ואם יסכימו שלא לעשות מטבעות - אין לנו הלכה בתורה במנהג התשלומין?

...ואפשר, דכיון דמצוות התורה נתמכין על הנהגת מטבע - חייבין להנהיג כן, כדי שיהא אפשר להנהיג הלכות התורה. ואפשר שאם אין מטבע בעולם - כסף צרוף הוא המטבע לכל דיני התורה, כדין פדיון הבן ושאר דברים, ואם גזל חפץ - מתחייב לשלם כסף צרוף שהיה שוה בשעת גזילה, אלא בזמן שיש מטבע במדינה - חשיבא מטבעות המדינה יותר מכסף צרוף.

בשו"ת השיב משה (יו"ד סי' נה) מובא: למטבעות של ימינו יש דין של כסף, למרות שאין למתכת ערך עצמי, כי ניתן לקנות עם המטבעות כל דבר, לכן דינם כדין כסף. (הברית יהודה [פרק יח הערה י] הביאו).

 

סוגיא א' - גזל כספים ונפסלו

במשנה (במסכת בבא קמא דף צו עמוד ב) מובא: "גזל מטבע ונסדק... - משלם כשעת הגזלה. מטבע ונפסל... - אומר לו הרי שלך לפניך". כלומר המשנה מחלקת בין מטבע שנסדק, שנחשב להיזק שניכר וחייב לשלם, לבין מטבע שנפסל, שנחשב לנזק שלא ניכר ופטור מלשלם (בשוגג).

בגמרא (במסכת בבא קמא דף צז עמוד א) מובאת מחלוקת אמוראים, האם במטבע שנפסל - תמיד אומרים שזהו היזק שלא ניכר, (שהרי אין כל שינוי בגוף המטבע), גם אם המטבע לא ראוי לשימוש כלל (כך סובר רב הונא), או שמסייגים זאת רק למטבע שנפסל במדינה בה הצדדים נמצאים, אך ניתן להשתמש במטבע במדינות אחרות, שבזה אנו אומרים שנחשב להיזק שלא ניכר, אבל אם המטבע נפסל בכל העולם ולא ראוי לשימוש כלל - נחשב לנזק שניכר וחייב לשלם (כך סובר רב יהודה).

כך מובא בגמ': "אמר רב הונא: נסדק - נסדק ממש, נפסל - פסלתו מלכות; ורב יהודה אמר: פסלתו מלכות - נמי היינו נסדק, אלא ה"ד נפסל? שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת".

נחלקו הראשונים בפסיקת ההלכה:

• א. הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ג הלכה ד) פסק כדעת רב יהודה, שאם המטבע נפסל לגמרי - נחשב להיזק שניכר, כי אין למטבע שווי בשום מקום בעולם, כך שנחשב שלא החזיר כלום, ומכיוון ויש חובה על הגזלן להחזיר את מה שגזל על פי השווי שהיה בעת הגזילה, לכן עליו לשלם במטבע החדש. אומנם אם ניתן עוד להשתמש במטבע הישן במקום אחר - הגזלן יוכל לומר הרי שלך לפניך. (כאשר אין למטבע ערך בשום מקום בעולם אנו משווים אותו למטבע שנשבר, שאז יש חובה לשלם מטבע חדש ולא ניתן לומר: הרי שלך לפניך, כי למטבע שבור אין כל ערך בשום מקום ונחשב שלא החזיר כלום).
• ב. הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ט סימן י) פסק כדעת רב הונא[15], שגם אם המטבע נפסל בכל העולם, ולא ראוי כלל לשימוש - נחשב להיזק שלא ניכר, כך שיכול הגזלן להחזיר את הכסף שנפסל ולומר לנגזל: הרי שלך לפניך. הסברא לכך היא, שגם אם המטבע היה עוד ברשות הנגזל, היה מתרחש הפסד לנגזל, שהרי המלכות פסלה את המטבע, ואין זה משנה ביד מי נמצא המטבע.

השולחן ערוך (בסימן שסג סעיף א) פסק כדעת הרמב"ם, שאם המטבע נפסל לגמרי, ולא ניתן להשתמש בו בשום מקום - יש חובה על הגזלן לשלם מהכסף החדש, אך הרמ"א פסק כדעת הרא"ש, שהגזלן יכול לשלם מהכסף שנפסל. הש"ך (בס"ק ה) הביא פוסקים נוספים שפסקו כדעת רב הונא: "והתו' והרא"ש והטור ורבינו ירוחם שם פסקו, דאפי' פסלתו מלכות - א"ל: הרי שלך לפניך. וכ"פ בש"ג, וכ"פ מהרש"ל".

לסיכום: א)- גזל מטבע והמטבע נסדק או נשבר - לכו"ע הגזלן משלם מטבע חדש. ב)- גזל מטבע והוא נפסל וניתן עוד להשתמש בו - לכו"ע משלם מהמטבע הישן. ג)- גזל מטבע והוא נפסל ולא ניתן להשתמש בו: לדעת השו"ע על הגזלן לשלם מהמטבע חדש, ולדעת הרמ"א ניתן לשלם מהמטבע הישן.

 

סוגיא ב' - לווה כספים והמטבע נפסל

בגמרא (במסכת בבא קמא דף צז עמוד א) מובא: "איתמר: המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע, (המלווה סחורה לחברו, והתנו בניהם שהלווה יפרע את החוב במעות, ולאחר זמן נפסלה המטבע שהייתה בשעת ההלוואה) - רב אמר: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה". (הלווה מחויב להחזיר למלווה רק מהמעות החדשות שהמלך כעת קבען, ואין לו ללווה להחזיר את חובו מהמעות הישנות שהיו נהוגות בשעת ההלוואה, שכן אותן מעות כעת אינן שוות, שהרי המלך פסלן, לכן על הלווה לפרוע ממעות שיוצאות בשוק. רש"י כתב: אילו ההלוואה הייתה במעות, הרי שהמלווה נתן ללווה מעות ישנות, ולפיכך גם הלווה יכול להחזיר למלווה מעות ישנות, שהמלווה יקבל את מה שנתן, אבל כאן שהמלווה נתן סחורה טובה, עליו לקבל בחזרה מעות טובות ולא מעות פסולות).

"ושמואל אמר: יכול לומר לו לך הוציאו במישן". (הלווה יכול לפרוע את חובו גם עם מטבעות ישנות ופסולות, שכן יכול הלווה לומר למלווה שייקח את המעות למקום שנקרא מישן, שם המעות עדיין תקפות. למרות שבאותו מקום בו גרים הלווה והמלווה, אין מה לעשות עם אותן מעות, יכול הלווה לתת למלווה מעות אלו).

"אמר רב נחמן: מסתברא מילתיה דשמואל - דאית ליה אורחא למיזל למישן, אבל לית ליה אורחא - לא". (רק אם ישנה אפשרות למלווה ללכת למישן ולהשתמש במעות הישנות, יכול הלווה לפרוע מאותן מעות פסולות, אבל אם למלווה אין אפשרות להגיע למישן - הלווה אינו יכול לפרוע עם המעות שנפסלו).

הגמ' מתייחסת לפסילת מטבע שנובעת משינוי צורת המטבע. כלומר המלכות כלל לא שינתה במשקל המתכת של המטבע (לא הוסיפה ולא הפחיתה ממשקל המתכת היקרה), אלא רק שינתה את הצורה שבמטבע. לדעת רב על הלווה להחזיר את המטבע החדש, אך לדעת שמואל ככל וניתן להוציא את המטבע הישן במקום אחר - הלווה רשאי לשלם עם המטבע הישן. כי מדובר במתכת יקרה העשויה מזהב או מכסף שיש לה שווי בפני עצמו. המלכות כמובן לא יכולה לפסול את השווי העצמי שיש למתכת, אלא רק את הצורה, ומשכך יש למטבע שנפסל דין של פירות שהוזלו, שהלווה משלם לפי המחיר הזול, ואסור ללווה לשלם את הפער.

שיטת רש"י ע"פ הסבר התוס' (דף צז. ד"ה המלווה) - ישנם שלושה מקרים כאשר שני המקרים הראשונים מוסכמים (אין בהם מחלוקת בין רב ושמואל), והמחלוקת בגמרא שייכת רק במקרה השלישי:

• א. מלווה מעות בצורה סתמית - הלווה יכול לפרוע למלווה מהמעות הישנות הפסולות, שכן זהו הכסף שקיבל מהמלווה ואותו מטבע הוא כעת מחזיר.
• ב. מלווה שהתנה עם הלווה שיחזיר לו מעות שיוצאות בשוק - חייב הלווה להחזיר רק ממעות חדשות היוצאות בשוק.
• ג. מלווה סחורה - רב ושמואל נחלקו במקרה שהמלווה נתן סחורה ללווה, (כפי שמדויק מדברי הגמ': "המלוה את חבירו על המטבע", דהיינו שלוו סחורה), והם הסכימו שהלווה יפרע את החוב במעות, אך לאחר זמן המטבע שהייתה בשעת ההלוואה נפסל. לדעת רב, על הלווה התחייב להחזיר כספים בתמורה לסחורה שהוא קיבל מהמלווה. ולדעת שמואל (וכך נפסקה ההלכה), ככל וניתן להשתמש עם הכסף הישן במדינה אחרת, וככל ויש למלווה אפשרות להגיע לאותה מדינה בה המעות יוצאות - ניתן לשלם גם מהמטבע הישן.

שיטת התוס' (שם) והרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ט סימן יא) - אין הבדל בין המקרה השני (מלווה כספים עם תנאי) לבין המקרה השלישי (מלווה סחורה), בשני המקרים יש מחלוקת בין רב ובין שמואל, והלכה כדעת שמואל. נציין שהתוספות מסכימים לדעת רש"י במקרה הראשון. המרדכי (מסכת בבא קמא סימן קי) כתב, שרש"י בסוף ימיו חזר בו.

להלן דיון בשיטת התוספות והרא"ש:

מקרה א' - מלווה מעות בצורה סתמית - הלווה יכול לפרוע למלווה מהמעות הישנות הפסולות, שכן זהו הכסף שקיבל מהמלווה ואותו מטבע הוא כעת מחזיר. (וכך גם הדין במכירה סתמית, שהקונה יוכל לשלם מהמטבע הישן). לקמן נביא את דברי ערוך השולחן, שכוונתם למטבעות שהן מתכת יקרה, כך שגם למטבע הפסול יש ערך של המתכת היקרה, ולכן רשאי הלווה או הקונה להחזיר את המטבע בפסול.

התוס' (עמוד ב דיבור ראשון) הוסיפו, שאין להשוות בין גזלן כספים ונפסלו ובין לווה כספים ונפסלו. גזלן אם הכספים לא בעין - הגזלן צריך לשלם כשעת הגזילה[16], ולכן ככל והכספים נפסלו לגמרי ולא יוצאים בשום מקום ולא נמצאים בעין - הוא משלם את שווי המעות כפי שהיה בשעת הגזילה, ולא יכול לומר הרי שלך לפניך, אבל בהלוואת כספים שנפסלו, יש להם דין של הלוואת פירות שהוזלו, שהלווה משלם לפי המחיר הזול[17].

מקרים ב'-ג' - מלווה שהתנה עם הלווה שיחזיר לו מטבע שיוצא בשוק, או המלווה סחורה - רב ושמואל נחלקו בשני מקרים אלו, לדעת רב, על הלווה התחייב להחזיר כספים מהמטבע החדש בתמורה לסחורה שהוא קיבל מהמלווה. ולדעת שמואל (וכך נפסקה ההלכה), ככל וניתן להשתמש עם הכסף הישן במדינה אחרת, וככל ויש למלווה אפשרות להגיע לאותה מדינה בה המעות יוצאות - ניתן לשלם גם מהמטבע הישן. הנימוק לכך הוא, שהכסף שימושי עבור המלווה, כך שיש לכסף הישן שם של מטבע, וניתן לפרוע בו את החוב. אבל אם אין דרך להגיע לאותה מדינה, או שהמלכות מקפידה ובודקת שלא ישתמשו במטבעות הישנות, ואין למלווה כל אפשרות להשתמש במטבעות הישנות - לא ניתן לפרוע מהמטבעות הישנות אלא רק מהמטבעות החדשות היוצאות בשוק[18]. וכ"פ הרמ"א (בסימן עד סעיף ז).

הברית יהודה (פרק יט הערה ט) כתב בשם הגינת ורדים (חו"מ כלל ד): מדובר שהמלווה בכל מקרה תכנן ללכת למדינה בה ניתן להשתמש בכספים (מישן), אבל אם הוא צריך להוציא הוצאות כספיות כדי ללכת לאותו מקום, נחשב שלא ניתן ללכת, כי לא מטריחים את המלווה טרחה גדולה מידי בכדי לעשות שימוש בכספים, ולכן על הלווה להחזיר את הכספים לפי המטבע החדש.

ערוך השולחן (בסימן עד סעיף ח) הדגיש: הגמ' דנה על מטבעות שיש להם ערך עצמי בשווי המתכת (=נסכא), כך שלמרות שהמלכות פסלה את המטבע והמטבע לא יוצא באותה מדינה, אבל עדיין הוא שווה במקום אחר כחתיכת זהב או כחתיכת כסף. אומנם אילו היה מדובר במטבע ממתכת פשוטה שלא שווה כלום שנפסל - גם לדעת התוספות והרמ"א, לא ניתן לשלם במטבע פסול זה, והלווה צריך לפרוע את החוב מהמטבע החדש[19].

החזון איש (יו"ד בסימן עד ס"ק א) הסביר את ההבדל בין המקרה הראשון למקרה השני: כאשר ההלוואה היא סתמית (מקרה א') - החוב נחשב לפירות, וגם המטבע שנפסל נחשב לפירות, ואם הפירות הוזלו - יש איסור לתת את הפער של הפיחות, אבל אם המלווה עשה תנאי מפורש שהחוב יפרע מכסף שיוצא (מקרה ב') - החוב נחשב לטבעא, כלומר יש חובה על הלווה להחזיר מטבע עם צורה (=טבעא), ולא ניתן להחזיר מטבע שנפסל כי הוא נחשב לפירות ולא לטבעא.

שיטת הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה יב) - הגמ' התייחסה לכלל המקרים, גם על הלוואת סחורה וגם על הלוואת כספים כולל אם ההלוואה נעשתה בצורה סתמית ללא תנאי מפורש שיחזיר בכסף. בכלל מקרי ההלוואה נחלקו רב ושמואל, שלדעת רב משלם מהמעות החדשות, ולדעת שמואל כל עוד שניתן להשתמש בכספים במקום אחר - הלווה רשאי להחזיר את ההלוואה מכספים הישנים, ואם המטבע נפסל בצורה מוחלטת בכל מקום, יש לשלם מהמטבע החדש. (לשיטת התוס', אם הלווה מעות בצורה סתמית - לכו"ע יכול הלווה לפרוע למלווה מהמטבע הישן). הרמב"ם פסק כדעת שמואל.

השולחן ערוך (בסימן עד סעיף ז) פסק כדעת הרמב"ם, שאם ניתן להשתמש בכספים במקום אחר, רשאי הלווה לפרוע את החוב בכסף ישן, אך אם המטבע לא יוצא בשום מקום, יש לפרוע מהמטבע החדש. למעשה, שיטת הרמב"ם והשולחן שווה בשני המקרים: א)- גזל כסף שנפסל. ב)- לווה כסף שנפסל. בשני המקרים נפסק להלכה, שאם הכסף יוצא במקום אחר - ניתן לשלם מהמטבע הישן, אך אם המטבע נפסל לגמרי - יש לשלם מהמטבע החדש. כך גם לדעת הרמ"א, שני המקרים הנ"ל שווים להלכה, שניתן להחזיר מהמטבע הישן והפסול, גם כאשר המטבע לא שמיש בכל העולם.

המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה - דיני ריבית סימן כו) פסק כדעת הרמב"ם, והנחל יצחק (חושן משפט סימן עד סעיף ז ענף ב) הוכיח מהגמ' כפי שיטת הרמב"ם.

כאמור, הרמ"א פסק, שהלווה רשאי להחזיר ממטבע ישן. רבי עקיבא איגר (על השו"ע סימן עד סעיף ז. גם הפתחי תשובה שם ב ס"ק ה ציינו) נשאר בצריך עיון, כי מדברי הש"ך (בסימן רצב ס"ק ט) משמע שהוא פוסק כשולחן ערוך, שאם הכסף נפסל לגמרי, שיש לשלם מהמטבע החדש.

הרמב"ם (שם) והשולחן ערוך (שם) הוסיפו: "וכן בכתובה". כלומר גם כתובה דינה כמו כספי הלוואה, שאם המטבע נפסל ולא יוצא בשום מקום - יש לשלם מהמטבע החדש. הסמ"ע (סימן עד ס"ק טז) העיר: לדעת התוספות והרמ"א, ניתן לשלם מהמטבע הישן והפסול, אא"כ נעשה תנאי מפורש שישלם עם כספים שיוצאים בשוק, שאז צריך לשלם ממטבע חדש.

בספר משפט הכתובה (חלק ח עמוד קעא) מובא: בכתובה כותבים זוזים ובחלק מהכתובות נכתב כסף שנקרא זקוקים. מטבעות אלו כמובן כבר לא קיימות בעולם, ומכיוון שגם בשעת כתיבת הכתובה המטבעות לא היו קיימות, לפיכך לכו"ע יש לחייב את הבעל לשלם לפי ערך המטבע היום.

דינא דמלכותא בשינוי מטבע - הדרכי משה (בסימן עד ס"ק ו), הביא מחלוקת ראשונים, האם חל דינא דמלכותא בשינוי מטבע. המרדכי (מס' ב"ק סימן קיב) פסק בשם ר"י: כאשר יש דינא דמלכותא הקובעת מה עושים עם המטבע שנפסל - יש לנהוג כפי דינא דמלכותא. אומנם מדברי הרא"ש (כלל קג סימן א) משמע, שלא אומרים כאן דינא דמלכותא. הרמ"א הביא את שיטת המרדכי בסתם, ואת שיטת הרא"ש בשם ויש חולקים.

הש"ך (בס"ק כח) פסק כשיטת המרדכי שאומרים דינא דמלכותא בשינוי מטבע. הש"ך הביא פוסקים הסבורים כדברי המרדכי. הש"ך העיר: יתכן וגם הרא"ש יסכים לדברי המרדכי, ואין הכרח להבין את דברי הרא"ש כפי שהבין הדרכי משה, כך שיתכן ואין מחלוקת ולכו"ע אומרים בזה דינא דמלכותא.

 

סוגיא ג' - מטבע שנפסל ויוקר או הופחת

הדיון לעיל היה במטבע שנפסל, והמלכות יצרה מטבע חדש בעל אותו ערך, על כך רב אמר שצריך לשלם מהמטבע החדש, ולשמואל אם המטבע יוצא במקום אחר - ניתן לשלם מהמטבע הישן. כעת הגמ' מבררת: מה הדין אם המלכות פסלה את המטבע הישן, וקבעו מטבע חדש עם משקל גדול יותר של מתכת יקרה[20], או עם משקל זהה אבל הזהב או הכסף מזוקקים יותר[21], כך שהמטבע החדש שווה יותר מהישן שנפסל.

צריך להדגיש שמדובר במקרים בהם כולם מסכימים שצריך לשלם מהמטבע החדש, אלא שהשאלה היא האם הלווה ישלם למלווה את החוב, וינכה את התוספת שהתווסף למטבע החדש, כדי שלא יהיה ריבית, או שהוא רשאי לתת את המטבע החדש, למרות שיש בו יותר כסף מאשר במטבע הפסול, כי זהו אותו שווי של מטבע חדש שמחליף את המטבע הישן. למעשה השאלה היא, האם יש איסור ריבית לשלם במטבע החדש שיש בו משקל גדול יותר של זהב או כסף.

כך מובא בגמ': "בעא מיניה רבא מרב חסדא". (רש"י הסביר ששאלת הגמ' היא אליבא דרב, שאמר שהלווה צריך להחזיר מהמטבעות החדשות. אבל הרא"ש {סימן יב} ושאר הראשונים הסבירו את שאלת הגמ' ע"פ דברי שמואל שהלכה כמותו, ובמציאויות שהובאו לעיל, שצריך לשלם מהמטבע החדש, כגון שהמלכויות מקפידות ולא נותנות לעבור עם המטבע הישן, או שמדובר שהתנה לשלם במטבע שיוצא. כאמור, הגמ' דנה במקרים בהם בוודאות צריך לשלם מהמטבע החדש, אלא שהשאלה היא, האם יש לנכות את התוספת שהתווסף למטבע החדש, כדי שלא יהיה ריבית, או שהלווה יכול להחזיר את המטבע החדש כולל תוספת המשקל שהתווסף למטבע).

"המלוה את חבירו על המטבע, (המלווה סחורה והלווה צריך להחזיר מעות), והוסיפו עליו, מהו? אמר לו: נותן לו מטבע היוצא באותה שעה". (הלווה צריך לשלם לפי המטבע החדש, למרות שהוא נותן יותר דינרים למלווה).

"א"ל: ואפילו כי נפיא? (האם צריך להחזיר מהמטבע החדש גם כאשר המלכות הוסיפה הרבה על המטבע הישן, כך שהמטבע החדש רחב כנפה)? א"ל: אין. א"ל: אפי' כי תרטיא? (מטבע שגדול כמו מידה שמכילה רבע קב, שזו כמות גדולה)? א"ל: אין".

"והא קא זיילין פירי"? (הרי במטבע החדש יש יותר דינרים מאשר היה במטבע הישן, נמצא שהמלווה יכול לקנות יותר פירות במטבע שמקבל עכשיו מהלווה, יותר מכמות הפירות שיכל לקנות במטבע שנתן לו בשעת ההלוואה, וזהו ריבית)?

"אמר רב אשי: חזינן, אי מחמת טיבעא זיל - מנכינן ליה, אי מחמת תרעא זיל - לא מנכינן ליה". (צריך לבדוק את הסיבה לכך שניתן לקנות יותר פירות במטבע החדש מאשר המטבע הישן: אם הסיבה היא, שהמלכות הוסיפה דינרים למטבע, הרי וודאי שנראה כריבית, שכוח הקנייה של המטבע החדשה יותר גדול מהמטבע הישנה, במקרה זה אנו אומרים שהלווה יחזיר סכום דינרים השווה לסכום הדינרים אותו קיבל, ולא יחזיר את המטבע החדש שיש בו יותר דינרים, אבל אם ערך הכסף לא עלה באופן אובייקטיבי, אלא הסחורות הוזלו, {כאשר יש הרבה סחורה בשוק - המחיר יורד. רש"י הביא דוגמא, כגון שירד הרבה גשם, כך שיש הרבה תבואה בכל העולם, ומחמת כך הוזלו מחירי התבואה}, במקרה זה אנו אומרים שאין כאן ריבית, ועל הלווה להחזיר למלווה מהמטבע החדש).

"והא קא שבח לענין נסכא"? (גם כאשר ערך המטבע לא עלה, אלא רק מחיר הסחורות הוזל - עדיין יש חשש לריבית, שכן במטבע החדש יש יותר כמות של כסף, ואם יתיך את המטבע - יקבל כמות גדולה יותר של כסף וזהו ריבית)?

"אלא, כי הא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדי עובדא בזוזי דאגרדמיס טייעא עד י' בתמניא". (לבית דינו של רב פפא ורב הונא הגיע מעשה דומה, באדם שהלווה לחברו סחורה עבור מעות, והמלכות ייקרה את המטבע, הדיינים הלכו לסוחר ישמעאלי ששמו ארגדמיס, לסוחר זה היה עדיין ברשותו גם מעות ישנות וגם מעות חדשות, והיה אפשר לשקול ולראות את ההבדלים שיש ביניהם. הרבנים פסקו שאם ההבדל במשקל הוא חמישית, כגון שבשמונה מטבעות חדשות יש את אותה כמות כסף שיש בעשר מטבעות ישנות - הלווה ישלם רק שמונה מטבעות, {צריך להדגיש לא מדובר במטבע שייוקר, אלא בסחורה שהוזלה, והחשש הוא מכמות כסף גדולה שיש במטבע החדשה יותר מהישנה}, במצב זה אנו אומרים שאם ההבדל אינו משמעותי, דהיינו שהוא פחות מחומש - אין כאן כל רווח, שכן ההוצאות עבור התכת המטבע, יהיו עבורו יותר גדולות מהפער, {הפער כאמור הוא פחות מחמישית}, ומכיוון שאין רווח, הרי שמילא גם אין ריבית).

הגמ' מחלקת בין מציאות בה כתוצאה מהוספת המתכת למטבע הייתה הוזלה בפירות, או שלא הייתה הוזלה:

• א. אם הפירות הוזלו כתוצאה מתוספת המטבע - אסור ללווה להחזיר את שווי המטבע החדש עם המשקל הגדול, כי יש בכך איסור ריבית. הוזלת הפירות גורמת לכך שניתן לרכוש בכסף זה כמות גדולה יותר של פירות, ויש בכך איסור ריבית[22], לכן על הלווה לנכות את התוספת. (גם אם המטבע התווסף בכל שהוא - אם הפירות הוזלו - יש לבצע ניכוי[23]).
• ב. אם הפירות לא הוזלו כתוצאה מתוספת המטבע - יש לבחון את כמות המתכת שהתווספה: אם התווסף למשקל הכסף עד חמישית (20%) והפירות לא הוזלו - לא צריך לנכות את התוספת, ורשאי הלווה להחזיר את המטבע החדש עם משקל גדול יותר. אומנם אם התווסף למשקל המטבע יותר מחמישית - יש לנכות את התוספת גם אם הפירות לא הוזלו.

צריך להדגיש, שמדובר על הוזלה במחיר הפירות שנובעת כתוצאה ישירה מהוספה על המטבע, ולא מדובר על הוזלה של הפירות מחמת עצמם (כלומר ירידה במחיר הפירות שנובעת בגלל שפע של פירות שהגיע). במקרה זה שהפירות הוזלו לא כתוצאה מעליית המטבע - יש לכך דין של פירות שלא הוזלו, כפי האמור בסעיף ב' לעיל.

הפוסקים[24] הביאו מספר טעמים מדוע הגמ' קבעה שתוספת של עד חמישית - לא נחשב לתוספת, (וככל ואין הוזלה בפירות ניתן לתת את המטבע עם התוספת ללא חשש ריבית):

• א. הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ט סימן יב) כתב: "כיון שאין בו אלא חומש - יותר אין כאן שבח לענין נסכא, דאם היה מחזירו לנסכא - יפחת החומש לחסרון היתוך ובשכר צורף". כלומר אילו הלווה היה מבקש להתיך את הזהב ולהחזירו להיות טס זהב (=נסכא), היה עליו לשלם לצורף עבור ההיתוך חמישית משווי המטבע, ולכן אם המטבע עלה עד חמישית משוויו, אין באמת העלאה במחיר המתכת. (נימוק זה לא שייך במטבעות בימינו שאין להם כל ערך עצמי ואין כל סיבה לצורפם).
• ב. הרשב"א (חלק ד סי' רפז) ביאר: גם במטבעות הישנות היו כאלו ששקלו עד חומש יותר מהמשקל הקבוע, כך שאין לראות בתוספת זו ריבית. (נימוק זה לא שייך במטבעות בימינו שמשקלם שווה).
• ג. המרדכי (מסכת בבא קמא סימן קי) ביאר: הצדדים לא מקפידים על תוספת שמגיעה לשיעור חמישית מהסכום, כי הצדדים מודעים שיש שינויים במטבע, ומראש מסכימים שככל ושלא יהיה שינוי משמעותי שהוא מעל חמישית - הם ישלמו את המטבע כפי שהוא מבלי לנכות. (נימוק זה רלוונטי גם למטבעות בימינו).

כאמור, הגמ' התייחסה למלכות שפסלה מטבע ישן, והנפיקה מטבע חלופי עם משקל גדול יותר של מתכת יקרה. השאלה היא, האם דין זה נכון גם אילו המלכות הייתה מפחיתה את משקל הכסף?

הרי"ף (מסכת בבא קמא דף לה.) כתב, שאין הבדל בניהם, וגם כאן יש חלוקה זהה למה שאמרנו בהוספה למטבע:

• א. אם הפירות התייקרו כתוצאה מהפחתת משקל המטבע - על הלווה להוסיף ולשלם למלווה את הפחת. דין זה הוא מדיני ממונות שהלווה לא השלים את פריעת החוב עד להשלמת הפחת, זאת בכדי שלא ייגרם הפסד למלווה. (גם בפיחות כל שהוא, אם כתוצאה מכך מחיר הפרות התייקר - יש להשלים את הפחת).
• ב. אם הפירות לא התייקרו כתוצאה מהפחתת המטבע - יש לבחון את כמות המתכת שפחתה: אם פחת ממשקל הכסף עד חמישית (20%) והפירות לא התייקרו - הלווה רשאי להחזיר את המטבע החדש עם המשקל הפחות, והוא לא צריך להשלים את הפער. אומנם אם פחת ממשקל המטבע יותר מחמישית - יש להשלים את הפער גם אם הפירות לא התייקרו[25].

וכ"פ הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה יא) והשולחן ערוך (שם).

אומנם הראב"ד (מובא ברא"ש מסכת בבא קמא פרק ט סימן יב) סבור, שהגמ' התייחסה במכוון רק להוספה של המטבע, כי בזה יש איסור ריבית, ועל כך הגמ' קבעה, שאיסור ריבית חל רק פער של יותר מחמישית, אך עד חמישית אין ריבית, אומנם כאשר יש פיחות - אין לחשוש כלל לריבית, ולכן גם אם יש פיחות ביותר מחמישית, הלווה יוכל להחזיר כפי המטבע שבאותה עת ולא צריך עוד להוסיף[26]. הרא"ש (שם) עצמו פסק כדעת הרי"ף: "ומסתבר כרבינו רב אלפס ז"ל, דהכי נמי אית למיחש לפסידא דמלוה".

שלטי הגבורים (מסכת בבא קמא דף לד עמוד ב) העיר, שרוב הפוסקים סבורים כדעת הרי"ף: "הרי"ף ומיי' (פ"ד מהל' לוה ומלוה) וסמ"ג (לאוין קצ"ג) והרא"ש (שם) וטור (י"ד סי' קס"ו) ורוב הפוסקים - כולהו שוין דאין חילוק בין הוסיפו על המטבע ובין פיחתו המטבע, בכל ענין אי איכא צד רבית ופסידא בין ללוה בין למלוה - אינו משלם רק כפי השיעור שלא יהיה פסידא לא לזה ולא לזה".

הבית יוסף (בסימן קסה) כתב בשם בעל התרומות (חלק ח' סי' ד): ככל ויש פיחות במשקל של המטבע, אך לא ידוע כמה נפחת, ניתן לשאול מומחה גוי שיענה כמסיח לפי תומו. וכן ניתן לסמוך על הערכאות שהתמנו לעניין זה, "דערכאות נינהו ולא מרעי נפשייהו במה שנתמנו". וכ"פ הרמ"א (יורה דעה סימן קסה סעיף א).

 

הצמדה למדד בשינויי מטבע בימינו

במבוא הרחבנו על שינויי המטבע שהיו במדינה מלירה לשקל (עשר לירות שוות שקל ישן), ולאחר מכן לשקל חדש (אלף שקלים שווים שקל אחד חדש). יש מהפוסקים הסבורים, שלא מדובר על פסילת מטבע, אלא על פיחות חד שנעשה במטבע החדש. כי בזמן שיצא המטבע החדש היה ניתן להשתמש בשני סוגי המטבעות, כלומר במשך שנים המטבע הישן עבד במקביל למטבע החדש ולא נפסל. (פסקי דין - ירושלים [דיני ממונות ובירורי יוחסין ח עמוד תלח] בשם החזון איש, וכן בספר שורת הדין [כרך ד עמוד קו]).

בפסקי דין (של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יח עמוד 42) הציגו את הבעיה בדרך הבאה: "ויש להסתפק מי שהלוה לחברו עשרת אלפי לירות, שערכם היה כדי לקנות חדר - ולאור הפיחות והמטבע נעלם, ובמקומו באו שקלים, וערכם הוא שקל היום כדי לקנות גביע אשל - כמה יחזיר לו".

הנתיבות (בסימן עד ס"ק ה) כתב: "אם רק פיחתו המלך מכמות שהוא, כגון שהיה הדינר זהב כ"ה דינרים והעמידו על עשרים - ודאי דאינו משלם רק המטבע שהלוה לו, דהא עדיין שם מטבע עליו רק שהוזל, כמו סאה בסאה והוזל, שאינו נותן לו רק סאה שהלוהו אף שהוזל. וכ"ה בתשובת לחם רב (סי' י), ע"ש. וכן מוכח בתשובת הרא"ש (כלל ק"ג סוף סי' א) שכתב וז"ל: ועוד בזו הארץ כשעושה המלך מטבע - אינו פוסל את הראשון אלא פוחת ממנו, וכולן יוצאין לפי ערך קונדרי"ש ושולדי"ש כולן יוצאין בארץ הזאת, ואם הלוה לו קונדרי"ש למה לא יפרע לו קונדרי"ש, כיון שלא נפסלו. וכן משמע עוד בכמה פוסקים ותשובות למעיין. וכ"כ התומים (בסוף סימן מ"ב) דיוקרא וזולא במטבעות חל על המלוה".

כלומר במקרה שהמטבע לא נפסל, אלא רק הוזל, כגון מטבע זהב שהיה שווה עשרים וחמישה דינרים בשעת ההלוואה, שווה כעת רק עשרים דינרים - הלווה יכול לפרוע ולתת את המטבע כפי שהוא עכשיו, כאשר את ההפסד סופג המלווה, שכן זהו המטבע שהלווה לו, עדיין שם מטבע עליו, שהרי המלכות לא פסלה את המטבע.

לדעת הנתיבות מטבע שהופחת על ידי המלכות - אין דינו כדין מטבע שנפסל, אלא דינו כדין פירות שהוזלו, שהמלווה סופג את ההפסד, אבל לדעת החזון איש (יו"ד סימן עד ס"ק ח) אם יש הנחייה שלטונית מפורשת להפחית את ערך הכסף, דינו כדין מטבע שנפסל, "דמה לי עושה חדש ומה לי פיחתו את זה, כיון שהפחת ע"פ צואת המלך - הוי כשינה צורתו, ואם בא הגזלן לשלם - חשיב ראשון מטבע שנפסל שתות, וחושב את הדינר ה' מעין, ולא חשיב כהוזל". כלומר המזיק או הגזלן או הלווה ישלמו את חובם במטבע החדש, עם השלמת הפיחות לשווי שהיה בשעת הגזילה או הנזק או ההלוואה[27].

החזון איש (יו"ד סימן עד בס"ק ה) התייחס לפסילת מטבע בימינו, ופסק שיש לתת את אותו סכום במטבע החדש: "ענין המטבעות בזמנינו נשתנו, שיש מטבעות שאין להם שיווי בחומרם כלום וכו', וכשנפסלו אינם שוים כלום. ונראה דבזה אפי' לוה סתם, אם נפסלו ואינם מטבע כלל - חייב ליתן לו מטבע היוצא, דלא חשיב כהוזל, דלא היה לו רק צורה, והצורה נאבדה כולה".

החזון איש (ב"ק סימן יז בס"ק לא) עוד כתב: "ענין המטבעות בזמנינו נשתנו. שיש מטבעות שאין להם שיווי בחומרם כלום[28], רק שהם כשטר על אוצר הממשלה ובזה מקיימים ערכם. וכשנפסלו - אינם שוים כלום. ונראה דבזה, אפילו לוה סתם, אם נפסלו ואינם מטבע כלל -  חייב ליתן לו מטבע היוצא, דלא חשוב כהוזל, דלא היה לו רק צורה, והצורה נאבדה כולה. ואם מטבע החדש נפחת, מפני שאין אנשים נותנים לו אמון בערך שהיה להם אמון למטבע הראשון - חשיב כנפחת, ואם הוקרו פירי בשביל זה - יש לחשוב את המטבע החדש כמטבע שנפחת, וצריך להוסיף למלוה את הפחת".

בספר פסקי דין - ירושלים (דיני ממונות ובירורי יהדות ד עמוד יא) מובא: "עפ"י חוו"ד ראב"ד ירושלים הגרצ"פ פראנק זצ"ל, צודק התובע בדרישתו לתוספת עבור יוקר המחיה, אך לפי חוו"ד של החזו"א זצ"ל כפי שמסר לבן אחותו הג"ר חיים גריינמן שליט"א - אין צריכים להוסיף לו... אמנם בתחילה הסכים החזו"א לפסקו של הגרצ"פ, אך לאחר כמה ימים חזר בו, ולבקשת הגרצ"פ זצ"ל שאלתי את החזו"א לנימוקו, והוא השיב שמכיון שהיו כמה חדשים ששתי המטבעות יצאו בהוצאה וערכם היה שוה, הרי תיכף חל החוב על המטבע החדש, ולפיכך אף על פי שאחרי זמן מסויים ירד ערכו של המטבע החדש, דינו כהוזל".

בספר משפט הכתובה (חלק ח עמ' קעו) מובא: כתובה שבה כתוב סכום כסף ישן (לירות או שקלים ישנים) - מומלץ להחליף בכתובה דאירכסא או בכתובה דאישתכח בה טעותא, ולכתוב הכל בכתובה החדשה: החופה הייתה בתאריך מסוים, הבעל התחייב לאשתו סכום מסוים ולציין את המטבע הישן, ועתה בתאריך הנוכחי הבעל מתחייב לאשתו סך פלוני בשקלים חדשים.

 

המנהג לפשר בשינויי מטבע

בעל הלחם משנה (בשו"ת לחם רב סימן יג) כתב שהמנהג לפשר: "על כן אמרתי הטיבו אשר עשו גדולי וחשובי עירנו לתת פשר בין אלה העניינים, כי מאחר שהדין הוא מסופק כדכתיבנא, טוב הדבר שיפשרו, ואיש על מקומו יבא בשלום, כי הפשרה היא משפט שיש בה שלום". (סנהדרין ו ע"א).

וכך גם מובא בשו"ת גינת ורדים[29] (חלק חושן משפט כלל ד סימן א):

ואחר שבאתי עד הלום, נתתי אל לבי וחזינא בספרי האחרונים, הויות דאביי ורבא, ושקלא וטריא טובא, והרים תלוים בשערה, וסלקין לעילא ונחתין לתתא לעומקא דדינא, הללו מיימינים והללו משמאלין, וס"ס הסכימו כל בתי דינין לדון על פי הסכמת הרב אליהו בן חיים (ראנ"ח), לעשות משפט שלום זו פשרה בין הלוה והמלוה, בהפסד ירידת ועליית המטבעות.

וכך כתב כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן עד בס"ק טז): "עלתה הסכמת הרבים שעברו, וגם עתה בזמנינו - לפשר בין הסוחרים[30]. (מהר"ש הלוי חו"מ סי' לג).

גם בשו"ת אמרי יושר (חלק ב סימן קנא) המליץ לפשר: "ובכלל נראה דהוי ספקא דדינא, והמוחזק יכול לומר קים לי בזה. וטוב לפשר כי אין בידינו להכריע".

כך כתב הברית יהודה (פרק כא הלכה יא): "דעת כמה פוסקים, שבכל הנוגע לעניני שנוי מטבעות - יש לפשר בין הצדדים, ובכמה מקומות אף נקבעו תקנות פשרה לפיהם ינהגו בעניני שנוי מטבעות".

מנהג בתי הדין בירושלים בכתובות ישנות, שהסכום הנקוב בהן הוא לירות או שקלים ישנים - לחייב לשלם לפי המטבע החדש, ולפשר בעניין ההצמדה למדד, שהבעל ישלם חצי מההצמדה (ספר משפט הכתובה חלק ח עמוד קעב).

 

הצמדה למדד

עד עכשיו דיברנו על מטבע שנפסל, ועל שינויים שנעשו בגוף המטבע החדש שמשקלה הוגדל או הופחת. השאלה כעת היא, מה הדין אם יש פיחות טבעי של המטבע בגלל אינפלציה. כלומר לא מדובר שהמלכות פסלה מטבע, אלא שיש פיחות במטבע ביותר מחומש שגרם לעליית מחירי המוצרים.

החזון איש (יו"ד סימן עד ס"ק ה) כתב:

המלוה חברו מטבע והוזלה, ואייקור פירי, אע"ג דהסיבה היא במטבע, שהושפע שפע של כסף - מ"מ אינו מוסיף לו, דזהו כחו של מטבע שאמרה תורה בגזלן ומזיק, דמשלם כשעת הגזילה. וכדאמרו ר"פ הזהב: דיוקרא וזולא - מתיחס אל הפירי לעולם ולא אל המטבע, ואפי' נפסל המטבע בינתים וקם מטבע חדש, כל שלא נשתנה משקלו, הרי זה כמו מטבע ראשון, בין שהוקרו פירי בין שהוזלו, כיון שאין שינוי המטבע ראוי לגרום שינוי במחיר הפירי, אם הוזלו או הוקרו פירי - הוי כהוקרו והוזלו בזמן שהמטבע קיים ולא נשתנה.

כלומר, הפירות הם אלו שמתייקרים, אבל הכסף (=טבעא) נחשב לקבוע, כי הוא זה שמעריך את הפירות, ורק אם המעריך יציב ניתן להשוות את הפירות כלפיו. בדיני ממונות יש לשלם את שווי המטבע כפי שהיה בהתחלה (בשעת ההלוואה, או בשעת הגזילה או בשעת הנזק), ואין להשלים את הפחת שנגרם בינתיים.

החזון איש (יו"ד סימן עד ס"ק ח) חזר וכתב: "החוב נקבע על המטבע... ואף אם הסיבה היתה מתמת סגולת הכסף שהוקר, שכן הוא הדין לחשוב לעולם היוקרא וזולא בפרות, ומטבע כדקאי קאי".

מכיוון שהמטבע יציב - הרי שאם יש אינפלציה יש לומר שמחיר הפירות עלה, אך המטבע שמר על ערכו, ואם הלווה משלם את ההצמדה, יוצא שהוא עובר על איסור ריבית, שמשלם יותר בגלל ייקור הפירות, שזה ריבית דרבנן (סאה בסאה).

דברי הגמ' שהובאו לעיל, שיש מקרים בהם על הלווה לשלם את הפחת, מדובר רק כאשר בוודאות ערך המטבע ירד (כגון שמשקל המתכת הופחת והתוצאה המיידית הייתה שמחירי הפירות עלו, או שמשקל המתכת פחת ביותר מחומש), אבל במציאות של משק שמתנהל כרגיל, יתכן שמדובר על עליית מחירים של המוצרים (בפירות). כלומר התייקרות שנובעת מעליית חומרי הגלם המיובאים מחוץ לארץ, (בגלל מגיפה, מלחמות, בצורת), או מהפחתה של שיעור הסבסוד מטעם המדינה, או בגלל עליית שכר העבודה, או בגלל הדפסה מרובה של שטרות כסף, או בגלל ביקוש גובר (למשל ביקוש נרחב לסוג רכב מסוים מעלה את מחירו, או גל עלייה מעלה את מחירי הדירות), או בגלל מחסור טבעי במוצר (למשל פרי בתחילת העונה) - התייקרויות אלו נחשבות להתייקרות של הפירות ולא לירידת ערך המטבע, וככל והיוקר והזול הוא בפירות, הרי שתוספת תשלום על ייקור הפירות חשובה לריבית[31]. (תורת רבית פרק יט סעיף לה).

הפוסקים עוד ציינו, שעלייה בסל המדד לא בהכרח משקפת ירידת ערך המטבע, כי הסל מורכב ממוצרים רבים שאינם בהכרח חיוניים. וכך כתב האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קיד):

מכיון שלא לכל דבר הוזלו הפונטים (מטבע סנט שמכונה פני) והדאלארים בשוה, ונמצא שיש לאיזה דברים גם טעמים אחרים להשינוי: כמחמת תרעא וכדומה - צריך לשער לפי הפירות שקונים זה ביותר רוב בני אדם, ובדברים הנחוצים וקונים תמיד כעניני אכילה וכדומה שהן צרכי החיים ממש לחיותם, כי הדברים הגדולים כבתים וקרקעות, והדברים שקונים אותם רק מהרוחה גדולה שיש לאדם - לא שייך לשער בהם, כי לדברים האלו יש הרבה טעמים שמשנים את השיוי שלהם, ולא שייך לשער בהם.

כלומר המדד לצרכן לא משקף בהכרח ירידה של ערך המטבע, כי כדי למדוד זאת יש לבחון סל של מוצרי מחיה בסיסים ולא מוצרים שנחשבים למותרות.

וכן כתב הגר"מ שטרנבוך (קיצור דיני ריבית המצויים פרק ג הערה ד): "כשקוצץ צמוד למדד - אסור, כיון שדין תורה שאין תולין במחיר הפירי, וכ"ש במדד שקובעים הממשלה, דשיעור המדד אצלם, תלוי גם בשעשועים ולוקסוס, וראוי היה לתלות ביוקר דברים חיוניים וחיי נפש".

וכך גם מובא בספר משפט הכתובה (חלק ח עמ' רא בהערה): "מדד יוקר המחיה אינו כולל באמת את כל המוצרים כולם, אלא לפי החלטת ועדה בכנסת, וההחלטות בזה תלויים בלחץ של תעשיינים שיש להם השפעה, ובמדיניות בנק ישראל הנהוגה באותו זמן, ועוד דברים שאינם אובייקטיביים. ובנוסף, המשרד הממונה על הסטטיסטיקה של המדד, אינו קשור למשרד האוצר (שהוא קובע את ערך השקל), באופן שיתכן שהמדד יעלה ובכל אופן גם השקל יעלה ויהיה תיסוף, או ההיפך שיהיה פיחות אע"פ שהמדד לא ירד כל כך. וזה ידוע למבינים בכלכלה. ואם היה שהמדדים למיניהם משקפים לחלוטין את ערך המטבע, היה צריך להיות שאחר פרסום המדד יעלו או ירדו המוצרים כולם בצמוד לערך המדד, מה שבוודאי אינו כן, אלא עליית מחיר המוצרים נקבעת בעיקר לפי רמת הדרישה ורמת החיים, ולאו דווקא לפי ערך המטבע עצמו, ומעתה מדד יוקר המחיה - אינו משקף נכונה את העלאת או הורדת ערכו של מטבע השקל".

בנוסף, הפיחות שיש כלפי מטבעות חוץ, לא בהכרח משפיע באופן ישיר ומיידי על עליית המוצרים, כי ההשפעה מגיעה בצורה עקיפה ולאחר זמן. מה גם שלא תמיד יש התאמה בין רמת הפיחות ובין עליית מחירי המוצרים. במצב שכזה יש ללכת לפי הכלל הקבוע בגמ' ובפוסקים, שבכל מקום שלא הוכח שערך המטבע ירד - יש לומר שהמטבע יציב והתזוזה היא במחירי המוצרים, כך שיש איסור ריבית להשלים את הפער.

דוגמא: אדם הלווה לחבירו אלף שקלים, ולאחר זמן המדד עלה בעשרה אחוזים. אין הכרח שערך הכסף ירד ב-10% שהרי מחירי המוצרים לא עלו בהתאמה ב-10% הרי יתכן והייתה עליית מחירים רק של 4% ורק חלק מהמוצרים עלו. בנוסף, ביחס לשכר עבודה כתשלום לעובדים - ערך הכסף לא ירד. ובכל מקרה בו לא ברור בצורה מוחלטת שערך הכסף ירד - גם לדעת מהרשד"ם (שנביא בהרחבה בפרק הבא), לא ניתן לחייב להשלים את הפער ואף אסור לעשות כן משום חשש ריבית.

שיטת האגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קיד) - האגרות משה סבור[32], שרק במקום שיש חוק שאוסר להצמיד למדד (כמו בארצות הברית בתקופתו) - יש איסור ריבית בהצמדה למדד, אבל במקום שיש דינא דמלכותא שמצמידה למדד - ניתן להצמיד למדד בכספים שלנו היום שאין להם ערך עצמי. (במציאות היום אין הצמדה אוטומטית, כך שמי שמשלם בזמן החוב לא מוצמד. רק מי שמתעכב עם פירעון החוב יש הצמדה).

רבים מפוסקי זמנינו אסרו להצמיד חוב למדד, כאשר המשק יציב והאינפלציה לא דוהרת: המנחת יצחק (חלק ו סימן קסא), ברית יהודה (פרק כ סעיף ג), הגר"מ שטרנבוך (קיצור דיני ריבית המצויים פרק ג הלכה ד), הגרז"נ גולדברג (כתר א עמ' 228), תורת רבית (פרק יט סעיף לו), שערי עזרא (יו"ד סימן מז), מלוה ה' (פרק טו סעיף יב).

הגרז"נ גולדברג (כתר א עמ' 229) התיר להצמיד למדד בתנאי שיהיה ברור שמצמידים רק לסל הצריכה הבסיסי, וזאת כאשר הצדדים הסכימו לכך מראש וכתבו את הנוסח הבא: "פלוני נתן לפלוני סך כך וכך מעות, והמקבל התחייב להחזיר מצרכים הניתנים להשגה כעת, והכלולים בסל המצרכים הנקבעים, שעל פיהם מודדים את המדד, שישלם על המצרכים האלו, כמות הניתן להשיג במעות שקיבל". הגרז"נ הוסיף: "אכן הדברים ניתן לקצר הנוסח, אבל באופן שיצא כוונת הדברים".

 

שיטת מהרשד"ם

מהרשד"ם (חלק יורה דעה סימן קעו) סבור, שיש לחייב את הלווה להחזיר את החוב לפי שווי הכסף כפי שהיה בשעת ההלוואה. לדבריו אין הבדל בין דברי הראשונים שהתייחסו לפיחות בכמות המתכת ובין המצב בזמנו שבו יש פיחות בגלל הוראה מצד הרשויות. בשני המקרים יש לומר שצריך להוסיף את הסכום שנפחת. כך גם הדין אם היה ייסוף וערך המטבע עלה, שהלווה יפחית מהתשלום לשווי שהיה בשעת ההלוואה. על פי דברי מהרשד"ם, כאשר בוודאות ערך המטבע ירד - ניתן להצמיד את החוב למדד.

וכך כתב כנסת הגדולה (הגהות טור חושן משפט סימן עד) בשמו:

ולכן פסק, דהמלוה לחבירו מאה גרוש"ש או מכר דבר אחד במאה גרוש"ש, ונפחתו משקל הגרושי"ש או שגזר המלך שלא יעבור מה שהיה עובר קודם אלא פחות. אם הוקרו הפירות מחמת הפחת - צריך שיתן שיווי מטבע הראשון ולא יפסיד המלוה.

כלומר ככל ויש וודאות שיש פיחות בערך המטבע, וכתוצאה מכך הפירות התייקרו, על הלווה להשלים את הפער. דברי הגמ' שהמטבע הוא יציב והפיחות הוא במחיר הפירות ולא במטבע - מתייחסים למצב רגיל, אבל אם ניתן להוכיח שהפיחות הוא בוודאות במטבע, (למשל יש שפע של מתכת מסוג כסף, או שיש הנחיה שלטונית ברורה להפחית את ערך הכסף), אנו אומרים שיש צורך להשלים את הפחת.

מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן עה) עוד כתב[33]:

אלא שלפי האמת, אין הדעת סובל שימכור אדם סחורה ומרויח בה... ובשעת הפרעון נהפוך הוא, שמפסיד מן הקרן. וכן שהלוה אדם לחברו ק' זהובים או ק' גרושוש, ובשעת הפרעון יתן לו פ' ויצא פטור.

לזה אני אומר שאחרי העיון במה שבא בגמ', אחר מחלוקת רב ושמואל: בעא מיניה רבא מרב חסדא, המלוה את חברו על המטבע והוסיפו עליו מהו... חזינן, אי מחמת טבעא זיל - מנכי לו, ואי מחמת תרעא זיל - לא מנכינן ליה... למדנו מכאן, שאם אנו רואים שבשביל המטבע חדש נותנים לאיש פירות יותר ממה שנותני' בשביל הישן - לא יפרע אלא לפי חשבון הישן.

... אם פחתו משקל המטבע, עד שנראה שאין נותנים כ"כ פירות עתה במטבע החדש כמו שנותנים במטבע הראשון - צריך שיתן לו שווי מטבע הראשון כדי שלא יפסיד מלוה.

כלומר לדעת מהרשד"ם, אין הבדל בין פיחות במשקל המתכת שבמטבע, ובין פיחות בערך המטבע, כשם שבפיחות במשקל שגורם לעליית מחיר הפירות - אנו אומרים שיש להשלים את הפחת, כך גם בפיחות בערך המטבע - יש להשלים את הפחת.

הנימוק המרכזי של מהרשד"ם הוא, שמכיוון ושווי המטבע השתנה, נמצא שהלווה לא פרע את מלוא החוב, ולכן יש להשלים את הפחת.

מהרשד"ם הוכיח זאת גם מדברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב ד"ה למקח) שכתבו: "נראה לפרש, שאם מכר לו חפץ בכ"ד איסרין, כשהיו כ"ד בדינר, ואח"כ זול והיה ל"ב בדינר - אינו יכול לפטור עצמו בכ"ד איסרין, ולומר: הדינר הוא דאייקר ואיסרין עמדו במקומן, אלא יתן לו דינר כסף או ל"ב איסרין".

התוספות מתייחסים לפיחות שאירע באיסרים, שבהתחלה 24 איסרים היו שווים דינר אחד, אך כעת ערכם פחת, ורק 32 איסרים שווים דינר אחד. במצב כזה על הקונה להשלים את הפחת ולשלם 32 איסרים[34].

צריך להעיר, שהפיחות המובא בדברי התוספות - לא נבע מהנחיה שלטונית, אלא זהו פיחות טבעי שנוצר מתנודות השוק, ומכאן שלדעת מהרשד"ם, גם פיחות שלא נובע כתוצאה מהוראה שלטונית - יש לראות בה כפיחות שמצריך את הלווה או הקונה להשלים את הפער[35].

מהרשד"ם הסביר, שגם אם בהסכם יש התייחסות מפורשת למטבע הישן, אין לומר שהלווה או הקונה יכולים לשלם במטבע שנפחת, אלא עליהם לשלם את הערך התואם לזמן ההלוואה/המכירה, כי יש אומדנא ברורה שהמלווה/המוכר לא היו מסכימים להלוות/למכור אילו היו יודעים שהם יקבלו פחות, כי יש "אנן סהדי" שהמלווה/מוכר לא מוכנים להפסיד את כספם:

ועתה אני אומר, שידוע לכל, שאנו הולכים לעולם בתר אומדן דעתא... ועל כן אני אומר, שאפילו שכתב בשטר שחייב ליתן לו ק' גרושוש, (לפני ירידת הערך של 100 גרושש היה 5,000 מטבעות לבנים, אך כעת שווי 100 גרושש רק 4,000 לבנים שזה 80 גרושש ישן) - שיש לנו לילך בתר אומד הדעת, שלא התנה כן אלא לתועלת ותוספת טובתו, ואיך אפשר יהפך לו אור לחושך, ויתן לו פ' בעד ק'? אלא ודאי לעולם יש לו ליתן שיעור ק'. (כלומר ייתן לו את שווי מאה גרושש הקודם, שזה 5,000 מטבעות לבנים).

כלומר גם אם הצדדים התייחסו במפורש למטבע הישן (מטבע ששמו "גרושש" שהיה בו 50 מטבעות שנקראת "לבנים", והמלכות הפחיתה כל גרושש לארבעים לבנים) - אנו לא אומרים שיש לשלם על פי שווי המטבע העדכני המופחת (ארבעים לבנים לכל גרשוש), אלא יש לשלם על פי שוויו הגבוה כפי שהיה בשעת הרכישה (או בשעת ההלוואה).

מהרשד"ם עוד הסביר, מדוע אנו אומרים שיש לשלם לפי שווי הכסף הישן, למרות שהצדדים לא התנו על כך בצורה מפורשת:

וכי תימא, למה לא התנו דבר זה, כמו שהתנו שיפרע לו בגרושי"ש או בזהובים כנהוג, ככה הי' להם להתנות, שאם ירד הגרושי"ש - שיפרע לו שיעור שוויו כשעה הראשונה? ...מי שיאמר כן - לא בדעת ידבר, שכבר אמרו שדבר דלא שכיח ואינו מצוי - לא שייך ביה תנאי. ...וכתב הרמב"ם: וה"ה נמי דכל תנאי שבממון שאומדין דעת המתנה. למדנו מכאן ב' דברים, שיש לנו לילך בתר אומדן דעתא עד שאפי' שאמר כל אונסא כו' - אנו אומרין שדבר שאינו עולה בדעת ולא שכיח - אינו נכנס בכלל כל וא"כ בנדון שלנו, יש לנו לילך בתר אומדן דעתא.

מהרשד"ם ביאר, שירידת ערך הכסף אינה מצויה כלל, לפיכך יש לדון זאת על פי דיני אונס שלא היה ניתן לעלות על הדעת, וכדברי הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יט הלכה ו), שבמקרים אלו אין צורך בתנאי מפורש, אלא יש לבחון מה היה דעת הצדדים בשעת עריכת ההסכם.

כנסת הגדולה (שם) העיר, שאומנם מהר"ם גאלאנטי (סימן כז) ומהר"י באסן (הובא בשו"ת מהרימ"ט חלק ב סימן מ) סברו כדעת מהרשד"ם. גם הגינת ורדים (חו"מ כלל ד סימן א) פסק כדעת מהרשד"ם.

אבל רוב הפוסקים חלקו על מהרשד"ם. כנסת הגדולה ציין את הפוסקים הבאים שחלקו על מהרשד"ם וסברו, שיש לשלם כפי הסכום שלווה ולא מעבר לכך: מהרש"ך (ח"א סימן סב), ראנ"ח (ח"א סימן קד), מהר"י אדרבי (סימן קיח), מהר"ח רופא (סימן יז), מהר"ם אלשיך (סימן עט) ומהרש"ח (סימן מט) "ולזה הסכים הרב מהר"א מונסון ז"ל (בתשו' כתב יד), וכתב שכל מי שלא יסכים בזה - אינו בעל הוראה".

נוסיף, שגם המחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה - דיני ריבית סימן כה) פסק שלא כדעת מהרשד"ם[36], ולעיל הובא, שגם מדברי הנתיבות משמע, שלא כדעת מהרשד"ם. וכך גם משמע מדברי התומים (בסימן מב ס"ק טז).

וכ"פ החתם סופר[37] (חלק ג אבן העזר סימן קכו). וכ"פ הגר"ש קלוגר[38] (חכמת שלמה חושן משפט סימן עד סעיף ז). וכ"פ גם ערוך השולחן (חושן משפט סימן עד סעיף ח): "ואם המטבע הולכת כמקדם רק שהוזלה או הוקרה מפני איזה סיבה כמו שמצוי בזמנינו - משלם אותה כפי מה שלוה, ואינו מחשב מה שהוזלה או הוקרה".

הפוסקים העירו[39], שיסוד דברי מהרשד"ם, כבר נמצא בדברי המאירי (מסכת בבא קמא דף צז עמוד ב):

הלוהו על מטבע שמשקלו ידוע, ונתוסף המטבע: אם הוזלו הפירות מחמת אותו התוספת - מנכה לו כשיעור אותו התוספת, ואפילו בהוספת משהו. ואם לא הוזלו מחמת התוספת, אלא שהוזל השער מאליו - אינו מנכה לו אלא נותן לו מטבע היוצא עכשו. ומ"מ דוקא בשלא נתוסף עליו אלא עד חומש, כגון שהיה משקלו ארבעה ונתוסף למשקל חמשה, הא אם הוסיפו עליו יתר מחומש, אף על פי שלא הוזלו פירות מחמת המטבע - מנכה לו כל התוספת. ועל דרך זה אתה דן במלוה את חברו על מטבע ופחתו משקל המטבע. וכן הדין בכתובה. וכן הדין לדעתי בניתוסף ערך המטבע או פחת, אף על פי שלא נתוסף במשקל.

המאירי בסוף דבריו מעיר, שאין הבדל בין מטבע שמשקלו פחת לבין מטבע שערכו ירד, בשני המקרים הללו יש לפסוק שאם כתוצאה מכך התייקרו הפירות - יש להשלים את הפער, וכן להיפך אם ערך המטבע עלה וכתוצאה מכך הוזלו הפירות - יש להפחית את הפער.

 

סייגים בשיטת מהרשד"ם

יש מהפוסקים שהתירו להצמיד את החוב למדד בהתבסס על דברי מהרשד"ם אלו, אך נזכיר שרבים הפוסקים שחלקו על מהרשד"ם, ובנוסף גם למהרשד"ם עצמו יש שתי הסתייגויות שמקשות על מתן היתר רחב להצמיד למדד:

• א. מהרשד"ם התיר הצמדה רק כאשר ידוע לנו בוודאות שערך המטבע ירד, (למשל אם יש עליית מחירים של כלל המוצרים שמראה שכוחו של המטבע ירד), אבל אם המדד עלה בגלל אינפלציה שנבעה כתוצאה מעליית מחירי מוצרים ספציפיים, (כגון שיש מחסור בתבואה במוצר בגלל בצורת או בגלל מגיפה או בגלל מלחמה וכד') - אין לשלם את עליית המדד, כי יש בכך איסור ריבית. בדרך כלל במצב בו המשק חזק והאינפלציה לא חדה - ערך המטבע לא יורד בצורה מורגשת, אלא עליית המדד נובעת גם מעליית המוצרים, ובכך יש איסור ריבית. אומנם כאשר האינפלציה היא לאורך זמן, יש השפעה על האמון במטבע, ואז יש ירידה גם בערך המטבע.
• ב. מהרשד"ם (חלק חושן משפט סימן עה) העיר, שההיתר הוא בגלל שהפיחות נחשב לאונס שאינו צפוי: "וגם יש לנו לומר, כי לא הפסיד המלוה או המוכר בשביל שלא התנה, כיון דהוי דבר דלא שכיח, כפי מה שאומרים כל העולם שלא נשמע מעולם שיעשה מלך ממלכי תוגרמ' דבר כזה שיכריז ויקפיד בירידת שיווי המטבעות כמו שהיה אפשר שהיו עושים כן במלכות בזמן התלמוד".

כלומר מהרשד"ם התיר הצמדה, רק כאשר יש פיחות לא צפוי, ולא במקרים הרגילים בהם הפיחות הוא צפוי, שאז יש לומר שהיה על הצדדים להתנות שהחוב צמוד להצמדה, וללא תנאי זה גם לדעת מהרשד"ם אין להצמיד[40].

 

הצמדה בזמן שהאינפלציה דוהרת

האגרות משה (אורח חיים חלק ה סימן מג) פסק, שאין איסור להצמיד למדד בזמן שהאינפלציה דוהרת[41]:

הנה ודאי שהלירות דבא"י, שברור וידוע לכל שהולכין וניזולין מיום ליום - אין שום חשיבות מטבע להם, אלא אף בא"י חשיבות המטבע הוא בדאלארן. אך מ"מ אם אחד לווה מחברו רק לאיזה שעות מהיום, שלא שכיח כלל שיהיה איזה שינוי - לא מסתבר כלל לומר שיוכל לתבוע ממנו דאלארן בסתמא, ויכול לשלם לו גם בלירות באותו יום, כשלא התנו כלום. ...לכתחילה צריך המלווה לומר שהוא מלווה לו דאלארן, דאף שנותן לו לירות הוא על חשבון דאלארן. אבל אף אם לא אמרו בפירוש, הווה אנן סהדי לכך, דשום איש לא היה מלווה לירות שהיה יכול להוציאם ולהחליפן על דאלארן לפי שווים היום, ולקבל מהלווה הלירות אחר שיוזלו.

כאשר יש אינפלציה דוהרת - ערך המטבע יורד בגלל שאין אמון במטבע. במצב כזה ניתן לומר שיש אומדן ברור שערך המטבע ירד ולא שהפירות עלו, ואז ניתן להצמיד למדד. וכך נראה מדברי החזון איש (יו"ד בסימן עד ס"ק ה):

ואם מטבע החדש נפחת מפני שאין אנשים נותנין לו אמון בערך שהיה להם אמון למטבע הראשון - חשיב כנפחת, ואם הוקרו פירות בשביל זה - יש לחשוב את המטבע החדש כמטבע שנפחת, וצריך להוסיף למלוה את הפחת.

הגר"ש דיכובסקי (כתב עת: תורה שבעל פה כו, עד - פג) כתב בשנת תשמ"ה (1985), שיש להצמיד את החוב למדד. נציין שבשנים אלו השקל לא היה יציב, והאינפלציה הייתה גבוהה מאוד. וכפי שכתב בסוף דבריו: "סיכומם של דברים, השינויים בערך השקל הישראלי, הפכו את השקל למטבע חסר ערך עצמי, כאשר מטבע זה מוערך רק בהתאם לשער הדולר. יש מקום גדול להנחה שהדולר הוא המטבע הישראלי לעת עתה באופן בלתי רשמי".

וכך גם כתב בפסק הדין מאותה תקופה (תחומין ו החל מעמ' 208): "בתקופה האחרונה, אנו עדים למצב שבו איבד הציבור את אימונו במטבע הישראלי, השקל, וכל העיסקאות הגדולות או הבינוניות נעשות לפי ערך דולרי... בתקופתינו שהפיחות הוא יום יומי קשה לראות את השקל הישראלי כטיבעא לכל דבריו וכבעל ערך קבוע, ואת הפירות כניידים. ויש מקום לומר שהשקל אינו נחשב למטבע כמובן ההלכתי בשל אי יציבותו והפיחותים הבלתי פוסקים שבו, ובשל העובדה שכמעט בכל עיסקה מעריכים את השקל בהתאם לשער הדולר או שמצמידים אותו למדד. ולפ"ז יש מקום לדון שהלואה או חוב בשקלים, לא יחשב כהלואה של מטבע אלא כהלואה של פירות, דהיינו של ערך המטבע בזמן ההלואה. ותהיה מותרת הלואה כזו בהתאם לכללים המתירים הלואת סאה בסאה".

בפסק דין זה יש שני יסודות לחיוב: א)- נתבע שבמשך זמן רב לא שילם את חובו, ויש חיוב נזקי על פי דברי מהרש"ל (כפי שמבואר בפרק הבא). ב)- הסתמכות על שיטת מהרשד"ם במצב של אינפלציה דוהרת. אך אין ללמוד מדבריו, שניתן בכל מצב להצמיד למדד.

הגר"ש דיכובסקי (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק יג עמוד 308) במפורש פסק במקרה רגיל, שאין להצמיד למדד אא"כ תנאי זה נכתב במפורש: "הסכום המופיע בכתובה בשקלים אינו צמוד, ואין לחייב את החתן בהפרשי הצמדה כל עוד לא הוצמדו במפורש".

שבט הלוי (חלק ו סימן רלב) פסק: במצב בו יש אינפלציה חדה - ניתן בהסכמת שני הצדדים להצמיד רק לדולר (אך לא להצמיד למדד), וכאשר המצב יציב - יש לאסור כל הצמדה[42].

 

ירידה בערך המטבע לאחר עיכוב בתשלום

אדם שהלווה כספים לחברו. הצדדים קבעו בניהם במועד לפירעון החוב. בהגיע מועד הפירעון - הלווה התעכב ודחה את המלווה, לאחר זמן המטבעה נפסל. השאלה היא, האם הלווה יכול לשלם את חובו לפי שווי המטבע הישן, או שעליו לשלם לפי שווי המטבע החדש, כי היה עליו לשלם במועד הקבוע בהסכם, ובזמן זה המטבע לא השתנה.

לדעת השלטי גיבורים (מס' ב"ב דף עו: ס"ק א), הלווה יכול לשלם לפי שווי המטבע הישן שנפסל, שכן התנאי היה שישלם ממטבע שיוצא בתאריך הפירעון, ובתאריך זה, המטבע הישן יצא בשוק. אבל הש"ך (בסימן עד ס"ק כז) כתב בשם מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ט סימן יג), מכיוון שהמלווה תבע ממנו מספר פעמים את השבת הכסף, והלווה "דוחה בלך ושוב, עד שנפסל" - הלווה חייב לשלם לפי שווי המטבע החדש, שזהו המטבע היוצא בשעת הפירעון בפועל. כלומר גם במקרים שניתן לשלם במטבע הפסול, זה רק כאשר משלם בזמן, אך אם דוחה את המלווה, בכל מקרה יחויב לשלם מהמטבע החדש. הנימוק לכך הוא, שהמסרב לשלם נחשב לגזלן, ועל גזלן לשלם כפי השווי שהיה בעת הגזילה, לכן עליו להשלים את הפיחות כדי להגיע לשווי שהיה בעת הגזילה. (צריך להדגיש, שמהרש"ל התייחס למטבע שנפסל, ולא למטבע שאיבד מערכו).

הש"ך פסק כדעת השלטי גיבורים. התומים (בס"ק יב) כתב: למרות שמעיקר הדין, דברי מהרש"ל נכונים, "הואיל ודחהו בלך ושוב, אם כן היה גרם בהפסדו, ואילו פרעו בזמנו היה מוציאו במקום אחר". כלומר העיכוב בתשלום גרן לנזק בכל שהיה ניתן להשקיע את הכספים במקום אחר ולהרוויח. אומנם למעשה התומים פסק שלא ניתן להוציא מיד המוחזק, כי מדובר בנזק בגרמא.

הרדב"ז (חלק ד סימן קעח [אלף רמט]) כתב שניתן לחייב את המסרב לשלם מדיני נזיקין: "ואם יש עדים שתבע ראובן (המלווה) את שמעון (הלווה) או הבנים לבנים (שיחזיר) את הסחורה בזמן היוקר, ולא רצו ליתנם להם (והסחורה הוזלה) - חייבים משום דינא דגרמי, כשורף שטרותיו של חברו, שחייב מדין מזיק. וזה ברור". הרדב"ז התייחס להלוואת סחורה (הלוואת סאה בסאה באופנים המותרים, כגון שיש לו), שאם יש עדים שהמלווה תבע את סחורתו בחזרה, אך הלווה התחמק מפירעון החוב, ובינתיים הסחורה הוזלה - הלווה חייב להחזיר את הסכום של הסחורה כפי שהיה שוויו בעת התביעה. (הברית יהודה [בפרק יז הערה סה] הביאו).

וכך כתב כנסת הגדולה (הגהות טור יורה דעה סימן קסב):

כתבתי בתשובה, בראובן שקבל מעות משמעון כדי ליתן לו כ"כ מוחייריש לזמן פ', ושמעון נתעצל ויותר מן המועד שהיה לו חיוב לתתם, ועלו המוחייריש בשויונם, דאף אם נתחייב ליתן לשמעון מוחייריש או דמי שויונם כמו ששוין עכשיו - אין כאן שום איסור רבית דסאה בסאה, דמה שפורע יותר ממה דנתן אינו מפני ההלואה, אלא מפני העיכוב שעיכב מליתן הסחורה שנתחייבה בה יותר מן הזמן המוגבל, ובשביל העיכוב מחייב לפרוע לא מפני ההלואה, משא"כ בלוה סאה בסאה, דאם פורע יותר, אינו בשביל העיכוב אלא בשביל ההלואה, שאם אתה אומר דבשעת הפרעון יפרע בשע' הגבוה הוי רבית. אבל אה"נ שגם בלוה סאה, אם בעת הפרעון אמר לו המלוה: תן לי חטים שהלויתיך, ואיני רוצה בתוס', והוא עכבם בידו ולא נתנם לו, והוקרה הסחורה - חייב ליתן לו הסחורה, ואם הוזלה - משלם לו כשער הגבוה כאן שאין ההלואה גורמת היתור אלא העיכוב, ושוב מצאתי כן להרדב"ז במודפסות סי' קע"ח.

השולחן ערוך (אבן העזר סימן קיד סעיף א) כתב: "הנושא אשה, ופסקה עמו לזון את בתה ה' שנים - חייב לזונה במאכל ובמשקה חמש שנים הראשונים שאחר הנשואין... ואם לא זנה בהם, והוזלו המזונות - אם הוא עיכב צריך לפרוע לה כזמן היוקר... ואם היו בזול והוקרו, אפילו אם עיכב הוא - אינו נותן לה אלא כדמי הזול".

השולחן ערוך מתייחס לבעל שעיכב את חובו למזונות, אם מחיר המזונות הוזל - הוא משלם כפי השער היקר, ואם מחיר המזונות התייקר - הוא משלם כפי השער הזול. הט"ז (שם בס"ק ג) ביאר[43]: "דכל הגזלנים משלמים כשעת הגזלה[44]".

שער משפט (סימן עד ס"ק ה) למד מדברי השולחן הללו, שאם אדם עיכב את התשלום, הוא צריך לשלם את שווי הכסף כפי שהיה בעת ההתחייבות. ואם המטבע נפסל - עליו לשלם כפי המטבע החדש, וכדברי מהרש"ל. שער משפט סיים: "ולפ"ז הוא הדין בהלואת חיטים לזמן, ועבר הזמן, ואח"כ הוזלו - חייב לשלם כזמן ההלואה, וזה דין חדש וברור".

 

 

[1] ברית יהודה (עמ' שכז).

[2] להגדרת שטרי הכסף והצ'קים כמטבע או כשטרי חוב, יש הרבה השלכות: כל דיני שומרים, אינם שייכים בשטרות חוב אלא רק במטבע, וכן דין מודה במקצת החייב שבועה מהתורה שייך רק בכסף ולא בשטר חוב, וכן לגבי דיני ריבית, הצמדת החוב למדד ועוד.

[3] עיינו בדברי הגמ' (במסכת בבא מציעא דף מה עמוד ב): "אמר רב פפא: מאי טעמא דמאן דאמר אין מטבע נעשה חליפין? משום דדעתיה אצורתא, וצורתא עבידא דבטלא". כלומר אדם נותן את דעתו במטבע על הצורה שהמלכות חקקה על המטבע, וייתכן שהמלכות תפסול את המטבע, לכן לא ניתן לקנות במטבע, שנחשב כדבר שאינו שלם, שלא ניתן להקנות בו. וכ"פ השולחן ערוך (חושן משפט סימן רג סעיף ג): "המטבעות של כסף או של זהב או של נחושת - הרי כולם דמים כנגד שאר מטלטלים, והנותן אחד מהם בדמי מטלטלים - לא קנה, ואין אחד מהם נקנה בקנין, ולא נעשה קנין".

[4] אין בכך איסור תורה, כי בשעת ההלוואה הצדדים לא סכמו על ריבית קצוצה, אלא הסכימו שיחזיר את אותה כמות שלווה, שאם לווה סאה יחזיר סאה, אלא שיש חשש שהסאה תתייקר, וזה נראה כריבית שמחזיר מוצר יקר יותר, לכן חכמים אסרו להלוות מוצר בתנאי שהלווה יחזיר את אותו מוצר.

[5] הרמ"א (שם סעיף ב) עוד כתב בשם ריב"ש (סימן יט): יש איסור למלווה לעשות תנאי עם הלווה, שאם המוצר יתייקר הוא יקבל את המוצר (במחירו היקר), ואם המוצר יוזל, הוא יקבל כסף כפי שהיה שוויו (היקר) בשעת ההלוואה, כי בכל מצב שהמלווה קרוב לשכר ורחוק מהפסד, יש בכך איסור ריבית.

[6] א)- היתר "יש לו" - במשנה (במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א) מובא: "לא יאמר אדם לחבירו: הלויני כור חטין ואני אתן לך לגורן. (זהו המקור לאיסור הלוואת סאה בסאה), אבל אומר לו: הלויני עד שיבא בני, או עד שאמצא מפתח". כלומר כאשר ללווה יש בבית את המוצר שהוא לווה, (בדוגמא במשנה: יש ללווה בבית חיטים שנמצאים אצל בנו או שנמצאים במחסן וצריך להשיג את המפתח) - ההלוואה מותרת, ואין בזה איסור הלוואת סאה בסאה, כי אנו מחשיבים כאילו הלווה כבר הקנה למלווה את הפירות שיש לו בבית, כך שמדובר על החלפת חיטים ולא על הלוואה, וגם אם מחיר החיטים התייקר זה לא משנה כי הלווה כבר הקנה למלווה את החיטים לפני שהם התייקרו.

צריך לציין, שגם אם יש ללווה מעט מאותו מוצר - ניתן להלוות סאה בסאה, (זאת כדעת רבי יצחק בגמ' במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א). הטעם לכך הוא, שאנו כביכול מחלקים את ההלוואה למספר חלקים רב, ואומרים שבוצעה החלפה על אותה כמות חיטים שיש ברשות הלווה. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף ב).

[7] ב)- קביעת סכום החזר - בגמ' (במסכת בבא מציעא בסוף דף עד עמוד ב) מובא: "תנו רבנן: אומר אדם לחבירו: הלויני כור חטין וקוצץ לו דמים". כלומר הצדדים מסכימים שהלווה יפרע את המוצר בתשלום כספי כפי שוויו בשעת ההלוואה. כלומר הלווה לא יחזיר חיטים אלא יחזיר כסף בסך שווי החיטים כפי שהיו בשעת ההלוואה, ובכך כבר אין משמעות לעליית מחירי המוצר ככל ותהיה. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף א): "אסור ללוות סאה בסאה... אם לא שיעשנו דמים, שאם יתייקרו - יתן לו אותם הדמים".

[8] ג)- יצא השער - במשנה (במסכת בבא מציעא דף עב עמוד ב) מובא: "יצא השער - פוסקין, ואף על פי שאין לזה יש לזה". כלומר ככל ויש מחיר קבוע ויציב שידוע לכל - נחשב כאילו יש לו את המוצר, למרות שבאמת אין לו, אבל כאשר היוצא השער, הלווה יכול בקלות לרכוש את המוצר שלווה בכל מקום.

הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק י הלכה א) הדגיש, שיש צורך בשער קבוע, אבל שער זמני - לא נחשב ל-"יצא השער". (ומכאן ששער הדולר שמשתנה כל הזמן - לא נחשב לשער קבוע). וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף ג): "היה לאותו מין שער בשוק, קבוע וידוע לשניהם - מותר ללוות סאה בסאה".

[9] הקדמה: רבי סבר בילדותו, שדינרי זהב נחשבים למטבע ולא לפירות, כי דינרי הזהב חשובים יותר, אומנם רבי בזקנותו סבר, שדינרי זהב נחשבים לפירות, ודינרי כסף הם המטבע, כי יש עדיפות למטבע מכסף שהוא חריף, כלומר עובר לסוחר, שכל העסקים נעשים במטבע כסף. להלכה נפסק (שולחן ערוך חושן משפט בסימן רג סעיף ד) כדעת רבי בזקנותו, שהכסף נחשב למטבע.

כך מובא בגמ' (במסכת בבא מציעא בסוף דף מד עמוד א): "בילדותיה מאי סבר? ובזקנותיה מאי סבר? בילדותיה סבר: דהבא (=זהב) דחשיב - הוי טבעא, כספא דלא חשיב - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא. בזקנותיה סבר: כספא דחריף - הוי טבעא, דהבא דלא חריף - הוי פירא, וקני ליה פירא לטבעא".

[השלכה המעשית למציאות היום: רוב הפוסקים היום השוו את הדולר לדינר זהב, שנחשב לפירות, ואילו שקל חדש נחשב למטבע (טיבעא) שכן הוא חריף, כלומר כל הרכישות נעשות בשקלים ולא בדולרים. כאמור אנו פוסקים להלכה כדעת רבי בזקנותו, שלמרות שהדולר חשוב יותר ממטבע השקל, יש להעדיף את מטבע השקל שהוא חריף ויוצא בשוק].

בגמ' (במסכת בבא מציעא דף מד עמוד ב) מובא: "דרב אוזיף דינרי מברתיה דרבי חייא, (רב לווה דינר זהב מביתו של רבי חייא), לסוף אייקור דינרי (בשעת פירעון החוב, דינרי הזהב התייקרו, למשל בשעת מתן ההלוואה כל דינר היה שווה 25 דינרי כסף, וכעת כל דינר שווה 30 דינרי כסף). אתא (רב) לקמיה דרבי חייא, (לשאול אותו האם הוא יכול להחזיר את ההלוואה עם הדינרים החדשים שהתייקרו, או שיש בכך בעיה של ריבית). אמר ליה: זיל שלים לה טבין ותקילין". (רבי חייא פסק לרב, שאין בכך כל בעיה של ריבית, וניתן להחזיר את כסף ההלוואה גם אם הוא התייקר. על פי הסתכלות זו יש לומר, שהמטבע שהוא דינר הזהב נשאר בערכו היציב, ואילו  מטבע הכסף שנחשב לפירות הוא שהוזל, כך שעל כל דינר זהב יש לשלם 30 דינרי כסף ולא מספיק לשלם 25 דינרי כסף כמו שהיה בשעת ההלוואה).

הגמ' בהוו"א הבינה, שרב סבור כדעת רבי כפי שסבר בילדותו, שדינרי זהב נחשבים למטבע ולא לפירות, ולכן רבי חייא פסק לרב, שיחזיר את אותו סכום דינרי זהב, כי דינרי הזהב נחשבים למטבע שערכו יציב, ואת עליית המחיר יש לייחס לפירות. וכך ביאר רש"י (שם ד"ה אי אמרת): "דהבא - טבעא הוי - ואין היוקר והזול תלוי בהן, אלא הזול תלוי במעות, דמעות הכסף הם שהוזל להנתן הרבה בדינר, וזה - מטבע הלוה, ומטבע יקבל". כלומר ביחס למטבע אנו אומרים שאין את גזירת סאה בסאה, וניתן להלוות מטבע ולקבל בחזרה אותו סכום מטבע גם אם נראה שהמטבע התייקר, אנו אומרים שלא היא, אלא שהפירות הם אלו שהתייקרו.

הגמ' דחתה, שיתכן ורב סבר כדעת רבי בזקנותו, שדינרי זהב נחשבים לפירות, ואכן מדובר בהלוואת סאה בסאה, ומה שרבי חייא התיר להחזיר את הסכום הגבוה, מדובר במקרים בהם הלוואת סאה בסאה מותרת, כגון ההיתר שנקרא "יש לו", כלומר ללווה יש בבית את הפירות שהוא לווה, כך שנחשב כאילו הלווה כבר הקנה למלווה את הפירות שיש לו בבית.

מדברי הגמ' הללו מבואר, שניתן להלוות מטבע ולקבל בחזרה מטבע. וכ"פ השולחן ערוך (יורה סימן קסב סעיף א): "אסור ללוות סאה בסאה... וכן כל דבר, חוץ ממטבע כסף היוצא אז בהוצאה".  

[10] הבית יוסף (יורה דעה סימן קסב,א) כתב: וזה לשון הרשב"א, שאלת דינר בדינר שאסרו כסאה בסאה (ב"מ מה.) - אם יש שער קבוע לדינרים ולבסוף נתייקרו - מי שרי כסאה בסאה או יש שום טעם לחלק? תשובה: דינר זה שאמרת שיש לו שער קבוע - איני יודע אם הוא מטבע היוצא שם לכל מקח וממכר כשאר המטבעות היוצאין במקומן, או הוא דינר שאינו יוצא שם כמו זהוב שאינו אלא כפרי, והוא העולה והיורד כפירות. שאין המטבע עולה ויורד אלא הפירות והדינרים הנקנים והנמכרים שלא במקומם. ואם זה שאתה בא לשאול עליו הוא מטבע היוצא - זה ודאי מותר, דאיהו מטבע הוא, ולאו איהו דאייקר וזל אלא הפירות, ובהדיא גרסינן בריש פרק הזהב (מד:)...". (עיינו בדברי הרשב"א בחלק ג סימן מ).

[11] וכך גם משמע מדברי המרדכי (מסכת בבא קמא סימן קי): "והמלוה חבירו על המטבע - נותן לו המטבע היוצא באותה שעה, ומיירי כששוין החדשים והישנים במשקלם, [פי' לא מיירי השתא בתוספת], ואף על גב דזילי פירי בחדשים, הואיל ומחמת חריפותא הוי - אין בכך כלום".

[12] בקצרה נזכיר (להרחבה עיינו דברינו על סימן צה סעיף א):

• א. שיטת החתם סופר (יו"ד סימן קלד, מובא בפתחי תשובה ס"ק א) - דין שטרות כסף כדין כסף. אומנם בפדיון הבן לא ניתן לראות בשטרות כסף כמטבע, כי, זו מצווה שבן אדם למקום, שהרי פודים את התינוק מהקב"ה, והתורה דרשה דווקא סלעים.
• ב. שיטת העונג יום טוב (סימן קב) - דין שטרות כסף כדין שטרות.
• ג. שיטת החזון איש (יו"ד סימן עב ס"ק ט) - דין שטרות כסף כדין מטבע לכל דבר. לכן ניתן לחלל מעשר שני על שטרות כסף. מדבריו משמע שניתן גם לפדות בכור בשטרי כסף, שכן דינא דמלכותא תקף בכל גם בדבר שבין אדם למקום.

[13] עיינו בדברי החזון איש (יו"ד סימן עב ס"ק י) שכתב: "דבן מטבעות כסף ובין מטבעות זהב - כלהו טבען שוה שאינו אלא כשט"ח שכתוב על הכסף ועל הזהב. ותרווייהו שוין ביחוס טבען בחשיבותן ובחריפתן, והו"ל ככסף וכסף. [ומשמע דכל מטבעות כסף - הן מטבע זה כנגד זה, ואין קונין זא"ז לא בתורת דמים ולא בתורת חליפין]. וכן מטבעות הנייר והזהב - כלהו שוין. ונראה דאלו המטבעות, אף שהן כשט"ח, מ"מ כיון שיש להן דין מטבע שבתורה לכל שומת הענינים לחקי התורה, הו"ל חפץ, ולא אמרה תורה שט"ח אין גופו ממון אלא בהיותו בגדר הפרי... אבל בהיותו בנדר המטבע - כבר הוחשב ערכו לעצמיות, גם י"ל דהו"ל גופו ממון, מצד הנאת תשמישו".

[14] כסף שנפסל - דינו כדין פירות ולא כדין טבעא. וכך פסק השולחן ערוך (חושן משפט בסימן רג סעיף ח): "מעות הרעות שפסלתן מלכות או מדינה, או דינרים שאין יוצאים באותה מדינה ואין נושאין ונותנין בהם עד שמשנים אותם למטבע אחר - הרי הם כפירות לכל דבר, ונקנין בקנין, ומתחייבין על ידי משיכתן לתת מעות שפסקו, ואם נטלו כנגדן מעות - לא נקנו".

[15] כך כתב הרא"ש: "ונראה דהלכה כרב הונא, דהוה רביה דרב יהודה. ועוד דרב ושמואל דפליגי במלוה חבירו על המטבע ונפסל - סברי כרב הונא".

[16] לדעת התוספות, רק אם הכסף בעין - יכול להחזיר את הכסף הפסול ולומר לנגזל: הרי שלך לפניך, אבל אם הכספים לא בעין - הגזלן צריך לשלם כשעת הגזילה.

[17] כמבואר בגמ' (במסכת בבא מציעא דף עה עמוד א) בדין הלוואה סאה בסאה שלא כדין (כלומר הצדדים לא קצצו מעות בשווי החיטים העכשווי, או שלא יצא השער או שאין לו חיטים) - "אם לא קצץ: הוזלו - נוטל חטיו (הלווה מחזיר חיטים כפי מחירם העדכני הזול), הוקרו - נותן דמיהם". (הלווה מחזיר שווי חיטים כפי מחירם הזול שהיה בשעת ההלוואה). וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן קסב סעיף א): "ואם לא עשהו דמים, ונתייקרו - נותן לו הדמים שהיו שוים בשעת הלוואה, ואם הוזלו - נותן לו הסאה שהלוהו".

הברית יהודה (פרק יט הערה א) כתב, שמהרש"ך (חלק א סימן סב) נשאר בצריך עיון על התוספות, כיצד התוספות השוו בין מטבע שהוזל ובין הלוואת סאה בסאה, הרי קיי"ל שאין גזרת סאה בסאה במטבעות? מהר"ש חיון (בני שמואל סימן מט, [נכדו של מהרשד"ם]) הסביר, שאכן אין גזירת סאה בסאה במטבעות כאשר יש ייקור של המטבע, שהלווה יכול להחזיר את סכום ההלוואה למרות שהמטבע יוקר, אבל בפיחות - יש להשוות את המטבע לפירות, שאם המטבע פוחת - אין להשלים את הפער, אלא הלווה משלם כפי הסכום הישן. התוס' א"כ השווה מטבע לפירות רק ביחס להוזלה ולא ביחס לייקור.

הברית יהודה עוד הביא בשם החקרי לב (חו"מ סימן קנד) שכתב בשם מהר"י זאבי, שלמטבע אין פחת כמו שאין יוקר, כך שיש לבאר את דברי התוספות, שמדובר במקרה בו ניתן להוכיח שערך המטבע ירד או עלה, למשל אם יש מספר סוגי מטבעות, והפיחות או הייקור נמצא רק במטבע אחד, כנראה שלא מדובר בעליה במחירי המוצרים, אלא בשינוי בערך המטבע, ואז דין המטבע שווה לדין הפירות.

החקרי לב עצמו ביאר, שהתוספות התייחסו למטבע ממתכת יקרה, שהמלכות פסלה רק את הערך שנקוב במטבע (=צורה), אך כמובן שהיא לא פוסלת את הערך העצמי שיש בו כמתכת יקרה העשויה מזהב או מכסף. מטבע שנפסל דינו כדין פירות שהוזלו (=נפסלו), ולגבי נקודה זו התוספות השוו את הכסף לפירות שהוזלו.

[18] כספים ישנים שנפסלו ועדיין ישנם בעין - הדרכי משה (בסימן עד ס"ק ו) הביא מחלוקת הפוסקים, במקרה בו כסף ההלוואה נמצא בעין, והמלכות פסלה את המעות. הגהות מיימוניות (שלטי גיבורים מס' ב"ב דף עו: ס"ק א) סבור, שגם במקרה זה צריך הלווה לפרוע רק ממעות יוצאות וחדשות, שכן המלכות פסלה את המעות לגמרי, אבל המרדכי (מס' ב"ק סימן קי) סבור, שאם המעות בעין - אומר הלווה למלווה הרי שלך לפניך. הש"ך (בסימן עד ס"ק כד) פסק, שאם המלכות פסלה את הכספים ולא ניתן לעשות בהם שימוש בשום מקום, שאז גם לשמואל יש לשלם לפי המטבע החדש, הרי שגם אם הכסף הישן נמצא בעין - על הלווה לשלם מהמטבע החדש.

[19] הגר"ש קלוגר (חכמת שלמה חושן משפט סימן עד סעיף ז) כתב: "והנה נשאלתי מהרב... בנדון באנק נאטען שהוזלו האיך ישלמו הלוין? וכתב ששמע מהגאון מוה' משולם מפרעסבורג זצ"ל שכתב שאין דינו כמטבע רק כשטרות, ובלוה שטרות ונפסלו - צריך לשלם דמיהן. רק רו"מ כתב דאפשר רק בנפסלו לגמרי ולא בהוזלו הנה הטיב אשר דבר רו"מ בזה דלו יהא דאינו מטבע עכ"פ יהי' כמו לוה סאה בסאה דמפורש בש"ס וטור וש"ע יו"ד סי' קמ"ב דבלוה סאה בסאה בהוזלו - נותן לו הסאה ובהוקרו נותן לו דמיו, א"כ מוכח דבהוזל יכול לחזור לו סאה כזו אף שהוזיל וה"ה בשטרות הוי כן אם מחזיר לו שטרות מאותו הלוה בעצמו שהלוה ממנו יכול לחזור לו כן. ה"נ בבאנק נאטען ודוקא בנפסלו לגמרי בזה אף סאה בסאה אם נרקב הסאה אינו יכול לחזור לו. כיון דאינו ראוי כלל כן ה"נ בנפסל לגמרי הוי כמו מום בגוף הדבר, ודבר שיש בו מום אינו יכול להחזיר. אבל בלא נפסל לגמרי רק שהוזל זה אינו כמום, ויכול להחזיר לו שטרות כאלו וז"ב ופשוט".

[20] כך ביאר הרא"ש (מסכת בבא קמא פרק ט סימן יב) את דברי הגמרא: "המלוה את חבירו על המטבע, ונפסל המטבע, ועשו מטבע אחרת והוסיפו עליו שהוא יותר גדול וכבד מן הראשון".

[21] כך כתב הברית יהודה (פרק יט הערה כג) בשם מהרי"ט (חלק א סימן י).

[22] הבית יוסף (יורה דעה סימן קסה) כתב בשם בעל התרומות (שער מו ח"ג סי' לב), שאם הפירות הוזלו והלווה נתן למלווה את כל המטבע בלי לנכות את התוספת שהמטבע התווסף - יש אומרים שעבר על איסור ריבית מהתורה, ויש אומרים שזהו אבק ריבית ולכן לא מוציאים ממנו. וכן משמע מדברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק ו הלכה א), שגם אם נתן לו לשם ריבית, כל עוד שלא קצצו את הריבית בשעת מתן ההלוואה - אין בכך איסור תורה.

[23] כך כתב הרי"ף (מסכת בבא קמא דף לה עמוד א): "ואי קא זילי פירי מחמת ההיא תוספת, אפילו לא אוסיפו עליה אלא כל שהוא - מגבי ליה מהאי טיבעא כוותיה".

[24] הבית יוסף (יורה דעה סימן קסה) והש"ך (שם בס"ק ד) הביאו את שלושת הנימוקים הללו.

[25] אומנם החוות דעת (בסימן קסה ס"ק ד) כתב, שהחובה להשלים את הפער בהפחתה הגדולה מחומש, שייכת רק כאשר הפירות התייקרו, כי יש נזק למלווה, אבל אם הפירות לא התייקרו, למרות שהנסכא הופחת ביותר מחמישית - אין צורך להשלים את הפחת, כי ערך הכסף נשאר כפי שהיה.

הדרכי תשובה (שם בס"ק י) העיר שהפוסקים חלקו על החוות דעת: "ועיין בספר מקור מים חיים שהביאו והשיג עליו, והוכיח שהוא לא כדעת הפוסקים הראשונים, דלא משמע מדבריהם כן... ועיין בספר עצי לבונה שכ' ג"כ דלא משמע כן מדברי הפוסקים. עיין שם. ועי' בספר שארית חיים (דף כ"ה ע"א)... מדברי העט"ז והשטמ"ק מבואר להדיא שלא כדברי החוו"ד בזה".

[26] מהרי"ט (חלק ב - אבן העזר סימן ב) הסביר: הראב"ד דיבר רק על מציאות בה יש פיחות במתכת אבל אין הוזלה של הפירות, או להיפך יש הוזלה של הפירות אך אין פיחות במשל המתכת, אבל אם יש פיחות במשקל המכת וגם הוזלה בפירות, גם הראב"ד יודה שמלווה לא צריך להפסיד את כספו, ועל הלווה להשלים את הפער.

[27] החזון איש (יו"ד סימן עד ס"ק ד) כתב, שהנתיבות סבור כדעת הראב"ד שהובאה לעיל, שהגמ' התייחסה רק להוספה של המטבע, כי בזה יש איסור ריבית, ועל כך הגמ' קבעה, שאיסור ריבית חל רק פער של יותר מחמישית, אך עד חמישית אין ריבית, אומנם כאשר יש פיחות - אין לחשוש כלל לריבית, ולכן גם אם יש פיחות ביותר מחמישית - הלווה יוכל להחזיר כפי המטבע שבאותה עת ולא צריך עוד להוסיף. ומכאן שלדעת השולחן ערוך יש להשלים את הפער כאשר המטבע נפסל ויש פיחות.

[28] החזון איש (סימן עב ס"ק י) עוד כתב: "ואל תתמה שיתנו דבר שיש בו חפץ בעד חרס, (הכסף הוא ניר ששוויו כחרס פשוט, ומדוע שמוכר ייתן מוצרים יקרים בעד נייר כסף)? שהרי גם כסף וזהב - אין צורך בהם בחיי נפש כל בשר, ובכל זאת כל אשר לאדם יתן בעדם. וסיבת הדבר, כי צרכי האדם תוציא הארץ בשפע לפני כל יושבי חלד, לאכול ולשבוע ולהותיר, וכל הניתן במחיר הזהב - הוא רק המותר, לאחר שיאכלו וישבעו. ובשנת בצורת רחמנא לצלן, כספם בחוצות ישליכו, ושב העושר לבעלי החומרים ההכרחיים לחיי האדם, ואחרי שכל מחיר המטבעות הוא המותר, אין פלא שבסיבה קלה מעוררת חפץ קל, יחליף האדם את המותר שבידו בחפצו הקל, בלי חשוב הרבה, ואחרי שנגדרו ענין המטבעות, עד שמציאותן קשה, יקנו את לב האדם לאהבה, בעשותם את פעלם על פני הארץ. וזאת ימריץ את ערכם, בחושבם כי לעולם ימצאו להם לוקחים. וכן חוזר הדבר מן המסובב אל הסיבה, ומן הסיבה אל המסובב. אמנם אם יפסידו ערכם חוץ למדינתם - כרגע יתבטלו גם במדינתם, כי למה יתעו בשוא כי השער אתרי שאיננו יסודי, יעלה וירד בסיבות היותר קלות, ופעם גם העברת הרצון ימיטנו".

[29] הגינת ורדים בפתח דבריו, הביא את המציאות העגומה שהייתה בזמנו בשל פיחות הכספים: "כי שמעתי את נעקת עקת זעקת העם אשר במצרים, וכהתה כל רוח, ונמס כל לב, ורפו כל ידים, וימים על ימים שאין אדם יודע במה להשתכר, זר כחו ונמר ריחו, ושערי הפרנסה סוגר כל שער מבוא כשערי יריחו, ושבעה נפשם ברעות, ועתה הוסיף עליהם שבר על שבר ביריד' המטבעות, ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו, ופשתה המספחת בין האחים הנאהבי' והנעמי', ובאין אגודות אגודות ריבין ונגעים, זה אומר טול מה שנתת, וחברו מעכב על ידו. והנה העיר הזאת עליזה ועדינה היתה מימי קדם כגן ה', לא נשמע שוד ושבר בגבולה, ואין בידינו מנהג מדינה בזה כלל, ע"כ נתתי אל לבי לדעת עיסקה של ריבה זו, כדת מה לעשות על פי התורה, ועד היכן עומק הדין יוכר והיה זו כי נפייס בין אדם לחבירו לוותר קצת ולסייע בהפסד תהיה הפשרה קרובה לדין, ואם לא ישמעו לדבר הזה יקוב הדין את ההר, והיה זה שלום בארצנו, כי מאן דמבי דינא שקלו גלימיה ליזיל ולומר ושלו' על דייני ישראל".

[30] כך מובא בשו"ת מהר"ש לבית הלוי (חושן משפט סימן לג): "וכבר שמענו בדורות שעברו האלהים האדירים הרבנים הגאונים איתני עולם רבותינו הקדושים אשר בארץ החיים זלה"ה, הסכימו בהסכמה לפשר בין הסוחרים בענינים כיוצא באלו, וגם עתה בזמננו זה בעירנו עיר גדולה לאלהים לשאלוניקי יע"א, הסכימו הרבנים הגדולים המאירים לארץ ולדרים יחיו עולם לפני אלהים, לעשות פשרה, ועלתה הסכמתם שמן הראוי הוא ללכת בדרכי הישר והטוב ולבקש הדרך הנכון, והוא הפשרה, על כן גם אני אומר שבעלי שטר אלו יתפשרו פשרה כפי ראות עיני פני עדתם, ולא ישמע שוד ושבר ומחלוקת במסילותם, ובעל השלום יפות שלום בינם ובין כל ישראל, וברכינו בברכת שלומו אמן".

[31] הגר"ש קלוגר (חכמת שלמה חושן משפט סימן עד סעיף ז) כתב: "נשאלתי מהרב מוה' מרדכי זיידמאן דיין דק' אוזיראן, בנדון באנק נאטען (שטרות כסף) שהוזלו - האיך ישלמו הלוין? וכתב ששמע מהגאון מוה' משולם מפרעסבורג זצ"ל שכתב, שאין דינו כמטבע רק כשטרות, ובלוה שטרות ונפסלו - צריך לשלם דמיהן. רק רום מעלתו כתב, דאפשר רק בנפסלו לגמרי ולא בהוזלו. הנה הטיב אשר דבר רום מעלתו בזה, דלו יהא דאינו מטבע עכ"פ יהי' כמו לוה סאה בסאה דמפורש בש"ס (וטור וש"ע יו"ד סי' קמ"ב) דבלוה סאה בסאה: בהוזלו - נותן לו הסאה, ובהוקרו - נותן לו דמיו. א"כ מוכח דבהוזל - יכול לחזור לו סאה כזו אף שהוזיל, וה"ה בשטרות הוי כן אם מחזיר לו שטרות מאותו הלוה בעצמו שהלוה ממנו יכול לחזור לו כן. ה"נ בבאנק נאטען. ודוקא בנפסלו לגמרי בזה אף סאה בסאה אם נרקב הסאה אינו יכול לחזור לו. כיון דאינו ראוי כלל כן ה"נ בנפסל לגמרי הוי כמו מום בגוף הדבר ודבר שיש בו מום אינו יכול להחזיר. אבל בלא נפסל לגמרי רק שהוזל זה - אינו כמום. ויכול להחזיר לו שטרות כאלו וזה ברור ופשוט".

[32] האגרות משה נשאל על אדם שרכש דירה באלף פונט אנגלי (סוג מטבע), ולאחר עשר שנים הוא מכר את הדירה באלפיים פונט, אבל בגלל האינפלציה אלפיים לירות שווים כמו 1,200 לירות בזמן שרכש. השאלה הייתה האם הוא מפריש מעשרות לפי הרווח הריאלי (על 200 לירות), או שיש לפי הערך המספרי (נומינלי), ומכיוון שכעת מכר באלפיים עליו להפריש מעשרות מהרווח בסך אלף. האגרות משה פסק, שביחס למעשר כספים יש ללכת לפי השווי הריאלי, ומכיוון שהוא הרוויח רק 200, לפיכך עליו להפריש מעשרות רק על סכום זה.

[33] במקרה שהביא מהרשד"ם (חו"מ סימן עה), אדם רכש ארבעים מוצרים במחיר כולל בסך שמונים גרוש (=גרושש) פלוס ארבעים מטבעות שנקראות "לבנים". בזמן הרכישה היה בכל גרושש חמישים לבנים. כך שבשמונים גרושש יש 4,000 לבנים, (מחיר 40 המוצרים היה 4,040 לבנים, כאשר כל מוצר עולה 101 לבנים). המוצרים היו אמורים להיות מסופקים בתוך חודשיים, אבל בתוך זמן זה המלכות הפחיתה כל גרושש לארבעים לבנים, כך שבשמונים גרושש יש רק 3,200 לבנים, וכדי להגיע ל- 4,000 לבנים, יש צורך לשלם מאה גרושש.

[34] החזון איש (יו"ד סימן עד ס"ק ח) הסביר אחרת את דברי התוספות. החזון איש הביא שני יסודות:

א)-המטבע החשוב יותר מבין שני המטבעות - נחשב לטבעא (=מטבע), והמטבע הפחות חשוב נחשב לפירא. כך שבמקרה זה האיסר הוא פירא, והדינר הוא טבעא.

ב)- חוב שנובע ממכירה או חוב שנובע מגזל או מנזק - נקבע לפי ערך המטבע ולא לפי ערך הפירא.

במקרה כאן אמרנו שהמטבע הוא הדינר ולא האיסרים, ולכן יש לשלם כפי שווי של דינר, ומכיוון שכעת דינר דשווה 32 איסרים, לכן יש לשלם 32 איסרים. כלומר התשלום לא נובע בגלל שיש להשלים את הפחת שנוצר באיסרים, אלא התשלום מראש היה על מטבע הדינר, ולכן יש לתת את שוויו.

[35] זאת בניגוד לפוסקים שטענו, שמהרשד"ם התייחס רק לפיחות שנבע כתוצאה מהנחיה שלטונית להפחית את ערך הכסף, ולא לאינפלציה שבה ערך הכסף יורד בצורה טבעית ללא הנחיה ישירה מצד השלטונות. אך טענה זו לא נכונה כי מהרשד"ם הוכיח שיש להשלים את הפחת מדברי התוספות כאן שהתייחסו לפיחות טבעי.

[36] בגמ' במסכת בבא מציעא דף ס עמוד ב מובא: "דאוזפיה מאה במאה ועשרים, מעיקרא קיימי מאה בדנקא ולבסוף קיימי מאה ועשרים בדנקא... אי בתר מעיקרא אזלת - הרי נשך והרי תרבית". הגמ' מתייחסת להלוואה של מאה פרוטות נחושת ששווים היה מעה כסף אחת (=דנקא). הצדדים הסכימו שהלווה יחזיר ריבית בסך עשרים פרוטות (כלומר שיחזיר 120 פרוטות במקום 100 פרוטות שקיבל). לאחר זמן חל פיחות בשווי הפרוטות, ובמקום שמאה פרוטות יהיו שוות מעה - כעת רק 120 פרוטות שוות מעה. להלכה (שולחן ערוך יורה דעה סימן קס סעיף כא) אנו פוסקים, שהריבית נקבעת בנקודת ההתחלה, שבה קצצו את הריבית ("בתר מעיקרא אזלת"). בנקודת ההתחלה 100 פרוטות היו שוות מעה כסף, וסוכם שהלווה יחזיר 120 פרוטות, כך שיש למלווה רווח שנחשב לריבית. (יש נשך [הלווה מפסיד כסף] ותרבית [המלווה מרוויח כסף]).

המחנה אפרים הקשה על מהרשד"ם על פי דברי הגמ' הנ"ל: "משמע דמדינא אינו חייב לשלם אלא מאה, ואף על פי שהוזלו, דאי מדינא חייב לשלם לו מאה ועשרים מה שהיה שוה מעיקרא, א"כ אמאי תחשב רבית, ואי משום שהתנה באיסור מה בכך סוף סוף דנקא יהיב ושוה דנקא שקיל, אלא מוכח דכיון דאינו חייב לשלומי דנקא אלא מאה - מה שנותן לו עשרים - הוי רבית". כלומר על פי שיטת מהרשד"ם, כאשר יש פיחות על הלווה להחזיר לפי שווי הכסף הישן, כך שבמקרה של הגמ' היה על הלווה להחזיר 120 פרוטות, ומדוע לשיטתו הגמ' כתבה שיש בכך איסור ריבית?

האור שמח (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה יב) הסביר, שיש לחלק בין דברי הגמ', בהם דובר במפורש שהלווה ישלם ריבית בסך 20 פרוטות מעל הקרן בסך 100 פרוטות, ובסיכום כזה יש ריבית: "ובמחילת כבוד תורתו, קושיא זו אינה ראויה לו, דסוף סוף כיון שהתנה מאה פרוטות הוא מלוהו, ועבור זה ישלם לו מאה ועשרים פרוטות, אף אם לא יוקרו ולא יוזלו, והרי כאילו התנה דמאה יהיה הקרן של ההלואה, ועשרים פרוטות התוספת, שהוא הריבית, והוי כאילו התנה שישלם לו מעותיו מן המטבע הישנה שהוא הקרן, נמצא דכי השתא זיל פרוטות, הרי אין צריך לשלם לו רק מאה ממטבע ישנה, וא"כ העשרים הוי תוספת ריבית, דהא התנה ליתן לו מפרוטות מטבע שהלוהו מאה ועשרים, ובהתנה מפורש ממטבע שמלוה לו עכשיו, ודאי דהתוספת הוי ריבית, רק כאן התנה מאה ועשרים, היינו עשרים בעד ריבית, אבל אם אינו מתנה רק מלוה סתם - סתמא דעתו על המטבע שיוצא".

[37] החתם סופר כתב: "מי שהלוה לחבירו מאה באנקא, ואפי' נפסלו אח"כ מהמלכות, אלא דמסגו עדיין בחד אתרא ואית ליה למלוה אורחא להתם - הי' נותן לו מטבע שהלוהו כמו במטבע ממש ומכ"ש אי לא נפסלו אלא שפחתם הקיר"ה ואמר חמשה יהי' שוים זהוב אחד, ועדיין הוה מסגי בכל המדינה עד זמן ועידן כידוע, א"כ עדיין שם מטבע עליהם, ומשלם לו מטבע שהלוהו, ופסידא דמלוה הוא".

החתם סופר (חלק ה חושן משפט סימן עד) עוד כתב: "כל שהמטבע הראשונה יוצאת, רק שהוקר והוזל מחמת הסכמת המדינה וחריפא - נ"ל פשוט שאין לחלק ולעולם משלם המטבע דשעת הפרשה".

[38] כך כתב החכמת שלמה: "והנה נשאלתי מהרב מוה' מרדכי זיידמאן, דיין דק' אוזיראן, בנדון באנק נאטען שהוזלו, האיך ישלמו הלוין? ...בנפסל לגמרי - הוי כמו מום בגוף הדבר, ודבר שיש בו מום אינו יכול להחזיר. אבל בלא נפסל לגמרי, רק שהוזל - זה אינו כמום, ויכול להחזיר לו שטרות כאלו. וזה ברור ופשוט".

[39] תורת רבית (עמ' שפט בהערה פז), מלוה ה' (פרק טו הערה 4).

[40] כך כתב בעל הלחם משנה (בשו"ת לחם רב סימן סט): "א"כ יצא לנו מזה, דבעינן אונסא דשכיח ולא שכיח, כדי שיהא פטור מהשבועה והנזירות, דאי שכיח טובא - לא הוי אונס, ובכל אונסי השאלה לא ראיתי אלא אונס דשכיח טובא, דירידת המעות מצוי הוא בזמן הזה, וכל שאר האונסים - אינם כדאים להתיר דשכיחי ורגילי טובא".

וכך גם מובא בשו"ת בית אפרים (חושן משפט סימן ד): "דהאי יוקרא וזילי - שכיחא טובא בחטים, וכל דלא אתני' - הוי כאילו גילה דעתי' שאין רצונו רק בחטים כמות שהן, משא"כ בזה דמהרשד"ם דלא אסיק אדעתי' שיקפיד המלך ויכריז בירידות שווי' המטבעות וממילא דאית לן למיזל בתר אומדן דעת שדעת המלוה והלוה שוים בזה שיהא הפרעון כשעת הלוואה שלא יבא לידי פסיד'".

[41] בספר תורת רבית (בפרק יט סעיף מא) כתב שיתכן וכך הדין.

[42] כך מובא שם: "בא"י שהמטבע יורדת פלאים בכל יום, ועי"ז הורגלו הסוחרים לחשוב הכל נגד הדולר, ואיכא אומדנא דמוכח ולא שייך לומר דזימנין אצטרך זוזי, דאדרבה בנ"ד אין ברצונו להפסיד בשום אופן... בזמן הזה נמוס המדינה לשלם כשווי המקורי בשעת הלואה, ואומדנא דמוכח גם בלי תנאי שמלוים ע"ד זה. ואעפ"י שדרכינו להורות דלכתחלה, מכל מקום אין לחייב להוציא ממון מהלוה. מכל מקום פשיטא דכ"ז אהני שאם רוצה לוה לשלם - שמותר המלוה לקחת".

"אבל דע שבתקופה זאת ממש עכשיו שאנו עומדים, שהמטבע שוב יציבה יותר, ויש רק מעט מאד ירידה של השקל, ושוב הרבה נותנים עיניהם בשקל ולא בדולר, דעתי דאם לא חשב בפירוש בחשבון הדולר ע"ד שכ' נתה"מ סו"ס ע"ד הנ"ל שאסור לקחת. כן יראה".

[43] על פי ביאור הרא"ש (במסכת כתובות פרק יב סימן א).

[44] כמבואר במשנה (במסכת בבא קמא דף צג עמוד ב): "זה הכלל: כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן שנג סעיף א, וכן בסימן שסב סעיפים: א, ב, ז, י, יא, וכן בסימן שסג סעיפים א-ב).