בית הדין

יד אייר התשפב | 15.05.22

הרב ישועה רטבי

מצוות הלוואה

הרמב"ם (ספר המצוות מצות עשה קצז) כתב: "שצונו להלוות לעני להרחיב לו ולהקל עניינו. ומצוה זו היא היותר חזקה ויותר מחוייבת מכל מצות צדקה. כי מי שנתבזה וגלה פניו לשאול מידי האנשים - אין צרות עניינו סר מעליו כמו המכוסה שירצה להעזר עד שלא יתגלה עניינו ולא יתבזה. והציווי במצוה זו הוא אמרו יתעלה (משפטי' כב) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך[1]. ולשון מכילתא כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה, אחד מהם אם כסף תלוה את עמי. אמרו אם כסף תלוה - חובה[2]. אתה אומר חובה או אינו אלא רשות? תלמוד לומר (ראה טו ח) והעבט תעביטנו - חובה ולא רשות".

השולחן ערוך (בסימן צז בסעיף א) כתב ע"פ דברי הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק א הלכות א-ד): "מצות עשה להלוות לעניי ישראל, והיא מצוה גדולה יותר מהצדקה[3], וקרובו עני - קודם לעניים אחרים, ועניי עירו - קודמים לעניי עיר אחרת, ואפילו עשיר שצריך להלוות - מצוה להלוותו לפי שעה[4], ולההנותו אף בדברים, וליעצו עצה ההוגנת לו".

הסמ"ע (בס"ק א) כתב: יש מצוות עשה להלוות גם לעשירים שזקוקים לכסף לזמן מסוים, (מצוות הלוואה אינה רק לעניים), אלא שיש קדימות להלוות לעניים. הסמ"ע למד זאת מדברי הגמ' (במסכת בבא מציעא דף עא עמוד א): "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות פרק כב פסוק כד) - ...עני ועשיר - עני קודם".

לדחוק את הלווה שיפרע את חובו

השולחן ערוך (בסימן צז סעיף ב) כתב: "אסור (למלווה) לנגוש את הלוה לפרוע, כשיודע שאין לו, (המלווה מודע לכך שאין ללווה כספים לפרוע את החוב), ואפילו להראות לו - אסור, (כלומר אסור למלווה לעבור לפני הלווה), מפני שהוא (הלווה) נכלם בראותו למלוה, ואין ידו משגת לפרוע".

מקורו של דין זה מובא בגמ' במסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב: "כי אתא רב דימי (מארץ ישראל לבבל) אמר: מנין לנושה בחבירו מנה, ויודע שאין לו, שאסור (למלווה) לעבור לפניו (לפני הלווה)? תלמוד לומר (שמות פרק כב פסוק כד) לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה". (יש איסור על המלווה להיראות כמו נושה שבכך הלווה יתבייש ממנו).

"רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרוייהו: כאילו דנו בשני דינין, שנאמר (תהלים פרק סו פסוק יב) הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ, בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם". כלומר את המילה לְרֹאשֵׁנוּ מבארים כלפי הנושה, שהוא כמו ראש מעל הלווה, ובכך הלווה מתבייש ומרגיש כאילו בא באש שפניו מאדימות מבושה, ובמים שהוא לאחר מכן מחוויר.

וכך ביאר המהרש"א (חדושי אגדות מסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב): "מבואר, כי בעברו לפניו - נכלם ומתבייש ממנו הלוה, ואזל סומקא ואתי חיורא, והם ב' דינין של תולדות האש והמים. הסומק מתולדות האש, והחיורא מתולדות מים").

הסמ"ע (בסימן צז ס"ק א) סייג: האיסור לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, שייך כאשר המלווה דוחק ולוחץ על הלווה כאשר הוא מודע לכך שאין ללווה מהיכן להחזיר את הכספים[5]: "לא תהיה לו כנושה, שאחר שהלוית לאחד מהן - לא תתבע ממנו בחזקה, אם אתה יודע שאין לו".

ערוך השולחן (בסימן צז סעיף ב) סייג: "ואם נתיישן הדבר והורגל בכך (הלווה התרגל לראות את המלווה), עד שאין לו צער ובושה מזה, והמלוה אין כוונתו לצערו ולביישו - אין איסור בזה".

כסף הקדשים (על השו"ע שם) גם סייג: יש קולא בדין זה, שכל האיסור הוא על מלווה שדוחק הרבה בלווה, ולא במלווה שמסופק אולי יש ללווה כספים לפרוע ומבקש מהלווה שיפרע את החוב.

שכיון שהשמיענו השי"ת, שנכון שלא להתאכזר על הלוה, לכנוס לביתו לעבוט עבוטו, ממילא נכון לעשות משמרת מדרבנן, שלא לתובעו ביותר בזמן שהוא יודע ודאי שאין לחברו לשלם. והגם שבספק יש לו נכון לו ודאי לתובעו ודאי ולזרזו לקיים מצוות פרעון חוב ולתובעו גם בב"ד בחזקה. עם כל זה, כל שלפי אומדנא שלו יודע שאין לו - קבעו חז"ל שלא יתבענו, ואמרו חז"ל שנכון גם כן שלא יתראה לפניו, בדרך שיצטער חברו בזה לפי אומדנא שלו.

כסף הקדשים הוסיף:

ואיסור זה לא שייך, כי אם כשתובע גם שיודע שאין לו מאומה לא שום מקרקעי ולא שום מטלטלין בשום מקום והיינו כפי ההלכות דסדר בעל חוב. שכל שלפי סדר זה אין בידו לפרוע כלל - אז אסור לתובעו, מה שאין כן לעשות סדר בעל חוב יש לו לתובעו. וכשתובעו והוא נשבע שאין לו וכבש"ע  - אז מגלגל עליו שבועה אעתיד לשלם כשיהיה לו ואין זה בכלל נושה. כיון שאינו לוחצו בזמן שאין לו כדי לשלם אז על ידי שיעבוד עבודה קשה. או שהתביעה היא רק קנטור בעלמא, מה שאין כן בזה שתובעו שכשיהי' לו ישלם לו, שאין זה גדר נושה כלל. וכן בחובות שאינם על ידי מלוה רק על ידי שכירות וכדומה - לא שייך איסור זה. ואולי מכל מקום נכון ליזהר.

השולחן ערוך (בסימן צז סעיף טו): סייג, שאם יש כספים ללווה - יש מצווה לפרוע את החוב, ואז בית הדין כופה על הלווה לפרוע את החוב: "שפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה". הרמ"א הוסיף: "אם יש לו (ללווה כספים לפרוע את החוב), ואינו רוצה לשלם - ב"ד חובשין אותו, והיו מכין אותו עד שתצא נפשו, וכופין אותו לשלם[6]".

השולחן ערוך כתב בסעיף ג: "אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו: 'לך ושוב ומחר אתן', ויש אתו".

לקחת הלוואה כאשר אין ללווה מהיכן להחזיר את ההלוואה

השולחן ערוך בסעיף ד פסק, שאסור ללווה להשתמש בכסף ההלוואה, אם אינו יודע מהיכן יוכל להחזיר את חובו. הסמ"ע בס"ק ה כתב: מדובר בלווה שמבזבז את כספי ההלוואה שלא לצורך גדול, שבמקרה זה נקרא רשע, משמע שאם מוציא לצורך גדול, (כגון ריפוי מחלות וכד') - אינו נקרא רשע.

הפתחי חושן (הלואה פרק ב הערה כו) כתב: "ונראה שבמה שנהוג כהיום לכתוב (או שאומר למלוה) מטרת ההלואה - ודאי שאסור לכתחלה לשקר ולכתוב או לומר מטרה אחרת, וכ"ש כשיודע שאילו אמר לו המטרה האמיתית לא היה מלוה לו - אפשר שיש בזה משום גניבה, שהרי הלואת מעות שוה כסף הוא, אבל אם פירש המטרה הנכונה בשעת הבקשה, ואח"כ לא הוצרך לאותה מטרה ורוצה לשנות למטרה אחרת - לפי משמעות דברי הט"ז אין איסור, ואפשר שאפילו לוה לשם מטרה עיסקית ורוצה להוציא המעות להוצאות שוטפות שלו, אם יודע בודאי שיוכל לפרוע - אין איסור, אא"כ התנה עמו המלוה שאינו מלוה רק למטרה זו, ודאי שבכל אופן אסור לשנות".

"...בספר "הזהרו בממון חבריכם" מביא בשם אחד מחכמי המוסר שנשאל אם מותר ללוות על סמך בטחון שה' יעזור לו ויוכל לפרוע, והשיב שאם מרגיש בעצמו שהיה מלוה לאחרים על סמך בטחון - יכול גם ללוות. ונראה שזהו מדרך המוסר, אמנם במ"ב סימן רמב (שעה"צ ס"ק יב) כתב בשם הב"ח בענין הלואה לצורך שבת, שאם יכול להשיג הלואה צריך ללוות ויבטח בה' שיעזרנו לשלם, ובשם עטרת זקנים כתב שלא ילוה אא"כ הוא משער שיהיה לו במה לפרוע, וסיים השעה"צ שנראה שהכל לפי הענין. ולענ"ד נראה שאף הב"ח לא התיר אלא לצורך מצות עונג שבת, שבפירוש אמרו חז"ל לוו ואני פורע, אבל בלא"ה אפשר שמודה שאסור ללוות על סמך בטחון לבד".

מצווה לפרוע חובות

בספר משלי (פרק ג פסוק כח) נאמר: "אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן, וְיֵשׁ אִתָּךְ". השולחן ערוך (בסימן צז סעיף ג) פסק להלכה על סמך הפסוק, שאסור ללווה שיש ברשותו כספים - לדחות את המלווה: "אסור ללוה לכבוש ממון חבירו ולומר לו: לך ושוב ומחר אתן, ויש אתו".

במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה ט) מובא: "צאו וראו איזוהי דרך רעה שיתרחק ממנה האדם? ...רבי שמעון אומר הלוה ואינו משלם, אחד הלוה מן האדם - כלוה מן המקום ברוך הוא, (תהלים פרק לז פסוק כא) לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן".

במסכת בבא בתרא דף קעד עמוד א מובא: "א"ר פפא: פריעת בעל חוב - מצוה". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן צז סעיף טו): "שפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו כדי לקיימה".

הפתחי תשובה (בסימן צז ס"ק ד) כתב: בשו"ת הרא"ש (כלל ח סימן ב) מובא, שאם לווה נשבע לא למכור את חפציו לצורך תשלום החוב - שבועתו לא חלה, כי כנגד השבועה עומדת מצווה לפרוע את החוב, ומכאן שלדעת הרא"ש פריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה. כך כתב הרא"ש: "הוה ליה נשבע לבטל את המצוה, דמושבע ועומד מהר סיני הוא למכור את שלו ולפרוע חובו, דפריעת בעל חוב - מצוה, ומכין אותו עד שתצא נפשו אם אינו רוצה לפרוע". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן עג סעיף ה).

הפתחי תשובה הוסיף: גם המבי"ט (חלק א סימן נא) סבור שפריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה: "מצות פריעת בעל חוב דאמרינן בכמה דוכתי - דהויא מצוה דאורייתא, ופרש"י ז"ל פרק הכותב, דנפקא לן מדכתיב הין צדק - שיהא הן שלך צדק, ולאו שלך צדק". הפתחי תשובה הקשה על כך: לא ניתן ללמוד מהפסוק הין צדק שפריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה, כי הפסוק מתייחס למידות ולא לפריעת בעל חוב, והלימוד מפסוק לפריעת בעל חוב הוא אסמכתא.

המנחת חינוך (מצוה רנט) ביאר: פריעת בעל חוב היא מצווה מהתורה ולא אסמכתא, כי כופים על הלווה, ורק במצוות עשה יש כפייה ולא במצוות דרבנן.

המבי"ט הביא בשם הרשב"ץ מקור נוסף לכך שפריעת בעל חוב מצווה: "וה"ר דוראן ז"ל כלל אותה בכלל רמ"ח מצות, ואמר שעשה המפורש בה הוא והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך העבוט החוצה, דמשמע דמצוה עליו לפרוע חובו".

וכך גם כתב הרמב"ן (מסכת בבא בתרא דף קעה עמוד ב): "כיון דפריעת בעל חוב מצוה מן התורה, וכופין על מצות עשה... ופריעת בעל חוב מצוה דקאמר - היינו מהכא: והאיש אשר אתה נושה בו, יוציא אליך העבוט, שהכתוב מצוה עליו לעשות כן, ולא כדברי רש"י ז"ל שפי' מצוה מוהין צדק, שיהא הן שלך צדק, דההוא שלא ידבר אחד בפה ואחד בלב הוא, אלא מהאי קרא דוהאיש קאמר מצוה".

הרדב"ז (חלק ב סימן תרי) כתב: "שאלת ממני על הא דאמרינן פריעת בעל חוב מצוה - אם היא מצוה מן התורה או מדרבנן... תשובה: מצות עשה של תורה היא, דכתיב והשיב את הגזלה אשר גזל, או את העושק אשר עשק, או את הפקדון אשר הופקד אתו, או את האבדה אשר מצא".

הפתחי חושן (ברית יהודה פרק ב הערה לא) כתב:

ראיתי מקום לעורר בזה, מפני שבעוונותינו הרבים, נתפשט ונשתרש אצל הרבה אנשים, הזלזול בפריעת חוב, אם זה פרעון חוב הלואה לאחר שהגיע הזמן, ואם על ידי קנייה באשראי או חוב אחר, ולפעמים הורגלו בכך שאפילו כשיש לו מעות מזומנים, אינו טורח להמציא לבעל חובו המגיע לו, מתוך קלות הדעת, או חסרון ידיעת האיסור שיש בזה.

וכל שכן בזמננו שערך הכסף הולך ויורד מיום ליום, שהפסד גמור הוא לבעל המעות כשאינו יכול לקנות חפץ הצריך לו, ולמחרת ישלם עבורו ביוקר או לפעמים משלם רבית עבור השגת מזומנים כדי לקנות חפץ הצריך לו, ואפילו אינו צריך לקנות שום חפץ - היה יכול להשקיע כספו בדרך היתר, באופן שלכל הפחות לא יאבד הכסף את ערכה, ונמצא זה עושה סחורה במעות חברו, וחושב בעצמו שבעל המעות לא יוכל לתבוע ממנו שום פצוי או תוספת משום איסור רבית, וגורם לו הפסד ממש, ובמקום להכיר בטובה שעשה לו חברו במה שהלוהו לתקופת זמן מסוימת, או שממתין לו מלשלם עבור מה שקנה ממנו - נמצא זה משלם לו רעה, ומעכב ממונו לאחר זמן הפרעון.

ועל פי דברי הנתיבות המשפט (סימן פו סק"ב) נראה, שאפילו אין לו מזומנים לשלם - שצריך לתת חפצי ביתו, ולשלם לבעל חובו, כמו שמצינו במקום שהבעל חוב תובעו בב"ד, שהב"ד מחייבים אותו למכור חפציו, ומשאירים לו חפצים הצריכים לו כדין סידור (כמבואר בשו"ע חו"מ סימן צז), והוא הדין כשאינו תובעו בב"ד צריך בעצמו לעשות כן. וכ"כ בשו"ע הרב דיני הלואה סעיף ה. ובפרט כשיודע שחברו זקוק ביותר למעות אלו, ומפסידו בעיכוב הפרעון.

מלווה שלא תובע את פירעון החוב

הרא"ש (כלל ח סימן ו) כתב: לווה שהתחייב בשבועה להחזיר את ההלוואה עד מועד מסוים, ועבר מועד הפירעון, אך עדיין המלווה לא תבע את חובו - אינו עובר על שבועתו, אך עדיין השבועה עומדת במקומה עד שיתבע המלווה. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן עג סעיף ו).

הש"ך (בסימן עג ס"ק יט) דקדק מדברי הרא"ש: הלווה מחויב להחזיר את ההלוואה רק לאחר שיתבעהו המלווה, ורק אז עובר על שבועתו ולא קודם לכך. (עיין שלטי גיבורים מס' ב"ק דף מה: ס"ק א).

אבל הקצות (בסימן עג ס"ק ו) כתב: הלווה מחויב להחזיר את ההלוואה גם ללא תביעת המלווה, וכך מוכח מדברי השולחן ערוך (יורה דעה סימן רכח סעיף לט). הקצות (בסימן קד ס"ק ב) הדגיש: הלווה אומנם מחויב להחזיר את ההלוואה גם ללא תביעה מצד המלווה, אבל אין מצווה ללווה להחזיר כל עוד והמלווה לא תובעו, ורק לאחר שהמלווה תובע את הלווה - יש מצווה לפרוע את החוב[7].

הנתיבות (בסימן קד ס"ק א) חולק על הקצות (שם בס"ק ב). לדעתו, גם ללא תביעה מצד המלווה - יש מצווה על הלווה לפרוע את החוב: "דודאי אף שהמלוה שוכח ואינו תובע - חייב לפרוע, ולא דמי לנשבע דאינו חייב בלא תבע, דאמדינן לדעתיה שכך היתה כונתו בשעה שנשבע, משא"כ מצות פריעת בעל חוב - דרחמנא חייביה לפרוע".

הש"ך (בסימן רלב ס"ק ב) עוד כתב: "וכתב עוד (השלטי גיבורים), שהמלוה לחבירו ואינו תובע הלואתו - אין הלוה חייב לשלם לו מאיליו, הואיל ואינו תובע - במתנה ביקש ליתן לו. ע"כ. וצ"ע בזה".

הט"ז (על סעיף ו) הקשה על פסק השולחן ערוך: בסעיף ז מבואר, שיש חיוב על הלווה לשלם את חובו כאשר מועד הפירעון חל בשבת, גם ללא תביעת המלווה. וכן משמע מדברי המחבר ביורה דעה סימן רלח סעיף יח.

ערך ש"י (בסימן שלט סעיף י) הסביר את דברי השלטי גיבורים: כל עוד והמלווה לא תובע מהלווה שיפרע את החוב, ניתן להסיק שהמלווה מסכים להאריך את תקופת ההלוואה, ולכן הלווה לא מחויב לפרוע את החוב בזמן זה. כלומר דברי השלטי גיבורים שהמלווה רצה לתת ללווה מתנה, הכוונה שנתן לו במתנה את הארכת מועד פירעון החוב.

צריך להעיר, שניתן להסיק כך, רק כאשר אפשר להניח שהמלווה לא שכח מהחוב, שאז אנו אומרים שהוא מודע לחוב ומסכים להאריך את מועד הפירעון, אבל אם המלווה שכח מהחוב, וודאי שאין לומר שהוא הסכים להאריך את מועד הפירעון. ובכל מקרה גם כאשר הלווה מודע לחוב ומסכים להאריך את מועד הפירעון, ברור שהחוב לא מתבטל ויש חיוב על הלווה לפרוע את החוב ברגע שהמלווה יתבע זאת ממנו.

[1] רש"י (שמות פרק כב פסוק כד) ביאר: "את העני עמך - הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני".

[2] אור החיים (שמות פרק כב פסוק כד) כתב: "אם כסף - תלוה את עמי. (אם יש לך כסף יתר - אזי תלווה את הכסף הנותר לנצרכים). פירוש, אם ראית שהיה לך כסף יתר על מה שאתה צריך לעצמך שאתה מלוה לעמי, תדע לך שאין זה חלק המגיעך אלא חלק אחרים שהוא העני עמך, ובזה רמז כי צריך לפתוח לו משלו".

[3] כך מבואר בגמ' במסכת שבת דף סג עמוד א: "ואמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה". וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמט סעיף ו): "שמונה מעלות יש בצדקה, זו למעלה מזו: מעלה הגדולה שאין למעלה ממנה, המחזיק ביד ישראל המך ונותן לו מתנה, או הלואה, או עושה שותפות, או ממציא לו מלאכה כדי לחזק ידו שלא יצטרך לבריות ולא ישאל, ועל זה נאמר: והחזקת בו (ויקרא כה, לה)".

[4] רבינו יונה (מסכת אבות פרק א משנה ב) כתב: "גמ"ח היא אף לעשירים להלוות להם ממון בשעה שאינו מצוי בידם, ולתת להם עצה, כמו שאמר שלמה המלך ע"ה (משלי פרק כז פסוק ט): שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב, וּמֶתֶק רֵעֵהוּ מֵעֲצַת נָפֶשׁ. כלומר כאשר שמן וקטרת הן משמחין את הלב - כך ימתק רעהו מעצת נפש, וכשיתן לו עצה טובה - ישמח עליה. והיא מדת חסד גורמת להיות רצון לפני ה', ובשבילה נברא העולם".

[5] וכפי שניתן ללמוד מדברי רש"י (מסכת בבא מציעא דף עה עמוד ב ד"ה גמרא): "והוא לו כנושה, כשתובעו ודוחקו". משמע שאם לא דוחקו, שלא עובר על איסור לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה.

[6] זאת על פי דברי הריב"ש (סימן תפד): "ועוד תקנו הקהל, שאף בלא חיוב - יתפש כל אדם על כל תביעה שיתבעוהו, או יתן ערבים על התביעה הנקרא קיום ב"ד. ואני רציתי למחות בידם על התקנה ההיא, באשר היא שלא כדין תורתינו. ואמרו לי: כי זו תקנת השוק מפני הרמאין, ושלא לנעול דלת בפני לווין, והנחתים על מנהגם. ומכל מקום אפשר לומר, שאם הלוה מוחזק שיש לו מטלטלין ומבריחן - אפשר לבית דין לכופו ולאסרו גם להכותו בגופו".

[7] הבית יוסף (בסימן קד סעיף ג) הביא דברי תשובות מיימוניות (ספר משפטים סימן מא), שאם יש ללווה הרבה נושים ואין ללווה מספיק כסף להחזיר לכולם - בית הדין לא יכול להיענות לתביעה של נושה אחד ולחייב את הלוה לפרוע רק ללווה אחד, כי בכך ייגרם הפסד לשאר המלווים. אבל הבית יוסף השיג על דבריו: "ותמהני על דבריו, שאם אחד מהבעלי חובים במדינת הים - יפסידו האחרים? ולא יכופו אותו בית דין שיפרעם עד שיבוא אותו האחד? ולקתה מדת הדין. ועוד, דאם כן לא לישתמיט חד מהפוסקים לכתוב כן. הילכך נראה דליתה לההיא תשובה, אלא אם אין תובעו אלא אחד - כופין אותו לפרעו".

הדרכי משה (שם בס"ק ג) העמיד את דברי התשובות מיימוניות, שמדובר שלא הגיע מועד פירעון החוב של שאר הנושים. הב"ח (שם בס"ק ב) הסכים לדברי התשובות מיימוניות: "ותימה גדול (על הבית יוסף), וכי משום שהבעל חוב במדינת הים - יפסיד חובו? אלא כך הוא הדין במי שיש עליו חובות הרבה, ואין דין קדימה במטלטלין חולקין יחד, ואלו שהם לפנינו נוטלין כל אחד חלקו, וחלק האחד יהא מונח בבית דין, עד שיבא ממדינת הים".

הקצות ענה על שאלת הב"ח על הבית יוסף: כסף נחשב למטלטלים, ובמטלטלים אין דין קדימה לבעל חוב קודם, אלא יש מצווה לפרוע את החוב, אך המצווה שייכת רק במלווה שתובע את הלווה, ואילו מלווה שנמצא במדינת הים ולא תובע - אין מצווה לפרוע לו, לעומת זאת כעת מגיע מלווה שתובע, לפיכך פסק הבית יוסף שיש מצווה לפרוע לו את החוב.

הקצות סיים: "וא"כ הכא נמי אותו (מלווה) שזמנו [עכשיו] - עדיף, וצריך לקיים קודם מצותו, אעפ"י שלא יהיה לו לצאת ידי חובתו במצוה שיבא לו לאחר זמן כישתבענו השני. ולפי"ז נראה, דאם כבר תבעו אותו שארי הבעלי חובות, וכבר רמיא עליהו מצותו אלא [לא] באו לב"ד לתבוע חלקם - בזה מודה הב"י דאינו מפסיד אותו שאיננו כאן, והב"י לא אמר אלא כשאינו תובעו, וכמו שכתב אלא [אם] אינו תובעו אלא אחד - כופין אותו לפורעו".