בית הדין

כד אלול התשפא | 01.09.21

הרב ישועה רטבי

המרים יד על חבירו

בגמ' במסכת סנהדרין דף נח עמוד ב מובא: "אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו - נקרא רשע, שנאמר (שמות פרק ב פסוק יג): וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ - למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע".

מהערת משה רבינו שאמר לאדם שהרים יד על חבירו להכותו: "לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ" אנו למדים, שגם הרמת יד ללא מעשה של אלימות - אסורה. וכך כתב השולחן ערוך (בסימן תכ סעיף א): "והמרים יד על חבירו להכותו, אף על פי שלא הכהו - נקרא רשע".

המרדכי (מס' סנהדרין סימן תרצ"ה): עוד כתב, שהמרים יד עובר על איסור תורה, ולכן הוא פסול לעדות, כדין אדם שמוגדר כרשע, "ופסול לעדות ולשבועה, עד שישוב מרשעו ויקבל עליו דין". וכ"פ הרמ"א (בסימן לד סעיף ד). הבית יוסף (בסימן לד סעיף א) העיר, שהפסול הוא מדרבנן, שכן אין מלקות על איסור זה. וכן כתב גם הסמ"ע (שם בס"ק ח).

הגמ' עוד הוסיפה: "(אמר) זעירי אמר רבי חנינא: נקרא חוטא, שנאמר: ואם לא (בני עלי אומרים לבעל הקרבן, אם לא תביא לי את חלקי הקרבן הטובים) - לקחתי בחזקה. וכתיב ותהי חטאת הנערים גדולה מאד". (מכיוון שהמרים יד נקרא חוטא, הרי שהוא פסול לעדות).

"רב הונא אמר: תיקצץ ידו, שנאמר וזרוע רמה תשבר. רב הונא קץ ידא. (רב הונא קצץ יד של אדם שהיה רגיל להכות). רבי אלעזר אומר: אין לו תקנה אלא קבורה, שנאמר ואיש זרוע לו הארץ".

"ואמר רבי אלעזר: לא נתנה קרקע אלא לבעלי זרועות". (רש"י: "כלומר, אין ראוי לקנות קרקע אלא לבני זרוע, מפני שהתגר רבה על ידי קרקע, {יש הרבה מריבות בעקבות רכישת קרקע}, שבאות בהמות ומפסידות, וגנבים באין וגונבין, ועוררין עליו, וצריך שיהא חזק לעמוד כנגדן).

הגהות מיימוניות (שם) כתב בשם ראב"ן: המרים יד נקרא רשע, ופסול לעדות. לכן הצד השני ישבע וייטול. כך יהיה עד שיחזור בתשובה.

הדרכי משה (בסימן תכ ס"ק א) כתב בשם מהר"ם מריזנבורק (סוף שו"ת מהר"י ווייל עמ' קעב): יש חרם הקדמונים על מי שמכה את חבירו, לכן המרים יד צריך שיתירו לו את החרם. כל עוד והחרם לא הותר - אסור לצרפו למניין. וכ"פ הרמ"א (בסימן תכ סעיף א).

הסמ"ע (בס"ק ד) הוסיף: כך גם הדין בכל נושא שיש עליו חרם, כמו חרם דרבינו גרשום - החרם חל מעצמו, כך שעל העובר לעשות תשובה ולבקש משלושה אנשים שיתירו לו את החרם. בחרם זה אין צורך בהיתר של מאה רבנים כמו שיש בחרם דרבנו גרשום לא להתחתן עם אישה שנייה, אלא מספיק התרה ע"י שלושה רבנים[1].

המנחת יצחק (חלק ט סימן צו) העיר: "וחידוש שלא הביא מדברי הרמ"א (ביו"ד) הנ"ל סי' של"ד, דמשמע דבעי עשרה". כלומר המנחת יצחק תמה על הסמ"ע שכתב שמספיק להתיר את החרם ע"י שלושה, והרי הרמ"א הצריך עשרה אנשים בכדי להתיר את החרם. כך כתב הרמ"א (יורה דעה סימן שלד סעיף כב): "מי שעבר על גזירת רבינו גרשום מאור הגולה, אם עבר בשוגג - אין צריך התרה. ואם התרו בו ועבר במזיד - כל בי עשרה שלוחי רבנו גרשום הם, להתיר לו כשחוזר מדעתו".

 

איסור אלימות בתורה

בתורה (דברים פרק כה פסוק ג) נאמר: "אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה, וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ". התורה מזהירה את בית הדין לא להלקות אדם רשע מעבר למה שהתורה ציוותה.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ב) למד מכאן: "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון (=דרך מריבה או: דרך ביזיון) - הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ"ה ג') לֹא יֹסִיף... לְהַכֹּתוֹ, אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא - קל וחומר למכה את הצדיק".

גם רש"י (מסכת סנהדרין דף פד עמוד ב ד"ה אי הכי) הביא את המקור לאלימות מהפסוק שהביא הרמב"ם: "הרי כל ישראל הוזהרו על חבלת חבירו דכתיב (דברים פרק כה פסוק ג) לֹא יֹסִיף, פֶּן יֹסִיף".

הב"ח (בסימן תכ ס"ק א) העיר: מהמילים "פֶּן יֹסִיף" אנו למדים שיש איסור להכות אדם מהשורה, והמילים "לֹא יֹסִיף" מלמדות שיש איסור גם להוסיף ולהכות אדם רשע. גם הרמב"ם מסכים בכך לרש"י ואין מחלוקת בניהם.

וכך פסק השולחן ערוך (בסימן תכ סעיף א): "אסור לאדם להכות חבירו; ואם הכהו - עובר בלאו, שנאמר: פן יוסיף (דברים כה, ג). ואם הקפידה תורה בהכאת רשע שלא להכותו יותר על רשעו - קל וחומר בהכאת צדיק".

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות נזקי גוף ונפש ודיניהם סעיף ד) כתב: "אסור להכות את חבירו, אפילו הוא נותן לו רשות להכותו, כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו[2], ולא לביישו ולא לצערו בשום צער".

הגמ' במסכת סנהדרין דף נח עמוד ב עוד התייחסה לחומרת אדם אלים, והשוותה זאת לאלימות כלפי השכינה: "ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה - שנאמר (משלי פרק כ פסוק כה) מוֹקֵשׁ אָדָם יָלַע קֹדֶשׁ". כלומר האדם נברא בצלם אלוקים, ובמעשה ההכאה חשוב כאילו חלילה הרים יד כלפי מעלה.

ר' מנחם מרזבורק כתב: "חרם קדמונים על המכה את חבירו, שיתירו לו הקהל חרם של עבריינות, קודם שיתמנה למניין עשרה ולכל דבר שבקדושה". כלומר אדם אלים לר יכול להצטרף למניין ולכל דבר שבקדושה, כי יש עליו חרם הקדמונים, ורק אם מתרצה להפסיק להתנהל באלימות - יהיה ניתן לצרפו למניין. וכ"פ הרמ"א (בסימן תכ סעיף א).

הסמ"ע (בסימן תכ ס"ק ד) כתב: "דאין צריך לנדותו עתה מחדש, אלא מנודה ועומד זה המכה, מהחרם שהחרימו על זה הקדמונים".

בשו"ת רב פעלים (חלק ב - אורח חיים סימן יא) מובא: "כתב הרב הגדול מהר"ח פלאגי ז"ל (ברוח חיים יו"ד סי' של"ד ס"ק י"ח) וז"ל, ש"מ דאם אינו רוצה לקבל עליו את הדין - אין מתירין לו, ואין לצרפו למנין עשרה, אף על פי שלא נידוהו והוא ברור עכ"ל. והנה דבר זה שכיח הרבה, ולא ראינו דחכמי הדור בכל מקום ומקום חוששין לדבר זה, לעשות התרה להמכה את חבירו כדי לצרפו לעשרה, והנה ודאי התרת נדרים וחרמות וכו' אשר נהגו בכל תפוצות ישראל לעשות קודם חודש אלול, וגם בער"ח אלול, וערב ר"ה וערב יוה"כ - תועיל לזה, והמתירים מתכוונים לדבר זה ולכיוצא בו, גם בודאי זה החרם של הקדמונים באדם המכה את חבירו רוב ככל אין יודעים ומכירים בו".

הפתחי תשובה (בס"ק א) כתב בשם החתם סופר (חו"מ סימן קפב): "על דבר איש רע מעללים, שהכה באגרוף רשע לבן תורה עד שפוך דם, ובעו"ה רבו עוזרי זרוע רשע, ואין דורש ואין מבקש, והנה המכה הוא אבל על אביו ואמו ומתפלל לפני התיבה, ונסתפק השואל אם לענות אחריו אמן יהש"ר וקדושה. והשיב, הנה אם הדברים כהוויתן, האיש הזה מוחרם בחרם קדמונים, עד שיקבל עליו לעמוד לפני העדה למשפט על כל הנעשה, אך אין ברכותיו ותפלותיו כתפלת הכותים שאין עונים אחריהם אמן, שהרי ברכותיו כולם לה', אלא מחמת עונש וקנס נידוהו הקדמונים ז"ל, ולא יצורף לדבר שבקדושה, ואם יתפלל בחזקה - לא יענה הצבור אחריו אמן, והכל כדי לרדות ולכוף כאגמון ראשו עד ישוב. אך בעו"ה בנידון זה אשר אין איש שם על לב לענשו ולהפרישו וכל הציבור על ימינו, ולשחוק יהיה בעיניו אם יודע שאין היחידים הללו עונין אמן אחר ברכותיו, נמצא הם יפסידו עניית יהש"ר וקדושה והוא יעמוד במרדו ויוסיף חטא על פשע, יבוא בעל הכרם כו', ואין בידינו להעמיד הדת על תילה, ואם באנו לדון כמוחרמים כל המחויבים נדוי ע"פ תקנת רבותינו ז"ל בזה"ז - לא נוכל להתעסק עם רוב בנין אנשי הדור הזה".

 

פיצוי כספי לנפגע מאלימות

ישנו חיוב כספי שמוטל על אדם שמכה את חבירו, וכך מובא במשנה במסכת בבא קמא דף צ עמוד א: "סטרו - נותן לו מאתים זוז, לאחר ידו - נותן לו ארבע מאות זוז. (אדם שסוטר על לחי חברו באחרי ידו זהו ביזיון גדול יותר מסטירה רגילה, ולכן התשלום הוכפל). צרם באזנו, (משך את אוזן חברו או גרם לפגיעה באוזן), תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, (הרוק פגע בגוף חברו), העביר טליתו ממנו, (הוריד מחברו את הבגד העליון), פרע ראש האשה בשוק - נותן לו ארבע מאות זוז. זה הכלל: הכל לפי כבודו".

וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכ סעיף מא):

יש הכאות רבות שיש בהם ביזוי וצער מעט, ואין בהם נזק, וכבר פסקו להם חכמים דמים קצובים, וכל המכה את חבירו הכאה מהן - משלם אותו הממון הקצוב, וכולם קנסות הן".

לדעת השולחן ערוך, פיצוי כספי זה מגלם בתוכו גם פיצוי עבור ריפוי ושבת: "ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבושת והריפוי והשבת, בין צריך לרפואה בין לא צריך - זהו משלם".

אומנם הרמ"א (בסימן תכ סעיף מג) סבור, שפיצוי כספי זה אינו כולל בתוכו תשלום עבור ריפוי ועבור שבת: "יש אומרים שאלו הדברים אינן רק משום בושת וצער, אבל ריפוי ושבת - הכל לפי הענין". הסמ"ע (בס"ק נח) הסביר: "כי לא קצבו דמים קצובים כי אם אצער ובושת, שהן בכל מכות שמכה אדם לחבירו, ואם יש ריפוי ושבת - משלם עוד נוסף על קצבה זו לפי הענין, ובהן לא יוכלו חז"ל ליתן בהן קצבה".

המבי"ט (חלק א סימן לה) כתב: למרות שהיום אין דיינים סמוכים שיש בסמכותם לקנוס את הסכום הכספי שמוטל על אדם אלים, בכל זאת יש בסמכות החכמים לנדות עד שהמכה יפייס בסכום המתבקש[3].

כך כתב מהרי"ט: "ולענין ההכאה שהכה החבר את הבונה, נראה דהיינו הכאה דאיתמר עלה פ' המניח: שלח ליה רב חסדא וכו' לסנוקרת - שלש עשרה סלעים... ודבר זה הוא קנס, ואין גובין קנסות בזמן הזה... ואפ"ה כתב הרי"ף ז"ל שם והרמב"ם ז"ל (פ"ה מה' סנהדרין) דמנהג ב' ישיבו' דאע"ג דאין גובין קנס - דמנדין אותו עד דמפייס ליה לבעל דיני,ה וכד יהיב ליה שיעור מאי דחזי למיתב ליה - שרו ליה לאלתר, בין איפייס בעל דיניה, בין לא איפייס... וכן הרא"ש ז"ל (בכלל ק"א) על סוס שבעט - שחייב חצי נזק שהוא קנס - כתב מנהג ב' הישיבות וכו' שהביא הרי"ף ז"ל וכו', הילכך ישומו ב"ד הנזק ויתן לו עכ"ל. הרי שגם בזמן האחרונים הרשב"א והרא"ש זלה"ה - היו נוהגים כמנהג ב' ישיבות".

 

המתגונן בפני המכה

במשנה במסכת בבא קמא דף לג עמוד א מובא: "וכן שני אנשים שחבלו זה בזה - משלמין במותר נזק שלם". דוגמא: ראובן הזיק את שמעון בעשרים שקלים, ושמעון הזיק את ראובן במאה שקלים - שמעון ישלם לראובן שמונים שקלים, דהיינו סכום ההפרש שבין ההיזק של ראובן וההיזק של שמעון.

הרא"ש (מסכת ב"ק פרק ג סימן יג) כתב: מדובר ששניהם התחילו לריב יחד, אבל אם אחד חבל בשני, והוא החזיר בכדי להתגונן ולהציל את עצמו - פטור, אלא שצריך לאמוד האם יכול להציל את עצמו במעט נזק, והציל את עצמו בנזק מרובה - חייב על ההפרש, כשם שהיכול להציל עצמו באחד מאיבריו של הרודף, אך הרגו - חייב, כמובא במסכת סנהדרין דף עד עמוד א. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכא סעיף יג).

עוד כתב הרא"ש: "וכן הדין באדם הרואה חבירו מכה את אביו או בנו או אחיו, והרואה הכה המכה להציל את קרובו - שפטור". כלומר יש זכות לאדם לא רק להציל את עצמו, אלא גם להציל את קרובי משפחתו. הטור הביא מקרה זה, אך השולחן ערוך לא הביא הרחבה זו.

הרא"ש עוד כתב: "וכן אם רואה אחד מישראל מכה את רעהו, ואינו יכול להצילו אם לא שיכה המכה, אע"פ שאינו מכהו מכת נפש - יכול להכות למכה כדי לאפרושיה מאיסורא".

כלומר: אדם שרואה אחד שמכה את חברו, והאפשרות היחידה להפריד בניהם היא רק עי"כ שהוא יכה את המכה - יכול להכותו בכדי להצילו מאיסור הכאה. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן תכא סעיף יג), שהכאה לצורך הגנה עצמית - מותרת, כי אדם רשאי להציל את עצמו.

ערוך השולחן (בסימן תכא סעיף טו) כתב: "אם התחיל האחד להכות את השני, ובעוד השני בחמימותו או ברוגזו (ט"ז) חזר וחבל להראשון - הראשון חייב והשני פטור, שיש לו רשות להשני לחבול בו כדי להציל עצמו, ואפילו אחרים חייבים להצילו (סמ"ע). ולכן אף על גב שכבר גמר הכאתו, מ"מ כיון דעודו בחמומו או ברוגזו - פטור השני, דאין אדם נתפס על צערו במה שהראשון התחיל (כ"נ לפי' הט"ז). ומדברי הטור והש"ע משמע, דמיד לאחר שגמר הראשון הכאתו, אם חבל בו השני - שניהם חייבים ואין השני פטור אא"כ לא גמר הראשון הכאתו (וכ"כ הב"ח ועי' סמ"ע סקכ"ד). וכן משמע ממה שכתבו דאין השני פטור אא"כ לא היה יכול להציל את עצמו באופן אחר, ולכן צריך אומד ב"ד, ואם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה - חייב. ולדעה ראשונה למה יתחייב בכה"ג והרי הוא בעוצם רוגזו וחימומו".

 

הכאה או ביוש בתגובה לקנטור

הדרכי משה (בסימן תכא ס"ק א) כתב בשם המרדכי (מס' קידושין סימן תקנ"ד): כן הדין במבייש ומגדף את חברו, שאם אחד התחיל לקלל את חברו והוא ג"כ החזיר וקילל - מי שהתחיל את המריבה צריך לפייס את השני (וניתן לנדות את הראשון עד שיפייס). וכ"פ הרמ"א בסימן תכא סעיף יג.

הפתחי תשובה בס"ק יג כתב בשם מהרש"ל (סימן כו): אדם שקילל את חבירו, והוא היכה את המקלל - עבר על לאו וצריך לעשות תשובה, אך לא נקרא רשע, שכן "ליביה רתח ואין אדם עומד על צערו". המכה ישלם נזק, צער, ריפוי ושבת. ומי שקילל צריך לבקש סליחה, להתוודות ברבים ולומר ששקר דיבר.

החוות יאיר (סימן סה) הקשה על המרדכי[4]: ההשוואה בין קללה ובין הכאה אינה נכונה, כל ההיתר של הראש נובע מכך שעביד אינש דינא  לנפשיה, לכן דין זה שייך רק בהכאה שיכול להכות בחזרה בכדי למנוע מחברו להזיקו, אבל בקללה אין כל הפסד ואסור לקלל את חברו בחזרה.

החוות יאיר הוסיף: דברי הרא"ש שמותר לשני להכות בכדי להינצל זהו דינא דגמ' כנ"ל, ודברי המרדכי זהו מנהג או תקנת הקהילות שהמקולל חם לבבו ואם קילל בחזרה - לא משלם על בושת. החוות יאיר הביא מספר הבדלים בין ההיתר של הרא"ש שהוא מדינא דגמ' לבין ההיתר של המרדכי שהוא ממנהג ותקנת הקהילות:

• א. אדם שקיללו אותו - יכול רק לגדף בחזרה, אך אסור להזיק בממון, ואם היכה או הזיק - צריך לשלם. אך אדם שהיכו אותו מותר לו מדינא דגמ' להכות בחזרה גם אם יגרום נזק כספי, שכן עביד אינש דינא לנפשיה.
• ב. אדם שקיללו אותו - יכול לגדף בחזרה בכל זמן שהוא כועס (שעת חימום), אך אדם שהיכו אותו מותר לו להכות רק בשעה שמכים אותו, אך לאחר שהמכה הפסיק להכותו - אסור לו להמשיך להכות למרות שזהו שעת חימום.
• ג. אדם שקיללו אותו - עדיף לכתחילה שלא יגדף בחזרה, "רק שבדיעבד נחשבו כאונס משעת חימום דחם לבבו, ואין אדם שליט ברוחו", אך אדם שהיכו אותו מותר לו גם לכתחילה להכות בשעה שמכים אותו.

עוד כתב הדרכי משה בשם האור זרוע: אדם שהכה את חברו, והמוכה קרא למכה ממזר בשעת ההכאה - פטור מבושת, שכן קרא לו בכינוי בשעת מריבה, וכפי הנאמר גבי גואל הדם הרודף אחר הרוצח (דברים פרק יט פסוק ו): "פן ירדף גאל הדם אחרי הרצח, כי יחם לבבו, והשיגו כי ירבה הדרך, והכהו נפש, ולו אין משפט מות, כי לא שנא הוא לו מתמול שלשום".

השבות יעקב (חלק ב סימן קעט) דן באדם שהיכה את חבירו שקרא לו גנב: "כיון שחבירו ביישו תחלה וקראו גנב, ויש בוטה כמדקרות חרב, וכה"ג כתב מהרש"ל (בפ' המניח סי' כ"ו ובפ' החובל סי' מ"ב) כתב וז"ל: אם אחד חירף את חבירו בשם רע, וחזר זה והכהו, אף שעבר בלאו דלא יוסיף וצריך כפרה - מ"מ אין עליו דין רשע כלל, אלא אמרינן לבו רתחו אין אדם עומד על צערו, שהרי יש בוטה כמדקרו' חרב, דאין בושה גדולה מהוצאת שם רע, ואינו משלם אלא נזק וצער וריפוי ושבת... וכיון דבנדון שלפנינו, שאין כאן נזק ולא שום ריפוי ושבת, ועל הבושת פטור, א"כ בזמן הזה אין מקום לקנסו רק על הצער לפי שעה בשעת הכאה שהוא דבר מועט, ויש לקנסו לפי ראות עיני הב"ד".

 

הכאת גנב שנכנס לדירה

בגמ' (במסכת בבא קמא דף כח עמוד א) מובא: עבד שהגיע זמנו להשתחרר אך הוא לא מעוניין לצאת מהבית - בעל הבית לא רשאי להכותו שיצא, ורק אם יש חשש שמדובר בגנב - ניתן להכותו עד שיצא.

הטור (בסימן תכא) כתב: הנכנס לחצר חברו ללא רשות, ובעל החצר מנסה לשכנע את הנכנס, שיצא מהחצר, ותוך כדי שכנוע, בעל החצר הזיקו - פטור.

הבית יוסף הסביר: לכאורה, הגמ' התירה להכות רק גנב שלא מעוניין לצאת ולא התירה להכות מי שאינו גנב. אך ניתן לומר  שהגמ' התייחסה רק לשיטה הסבור שלא עביד איניש דינא לנפשיה, אך מכיוון שלהלכה נפסק (בסימן ד), שעביד איניש איניש לנפשיה, לכן יכול בעל הבית לסלק בכוח אדם שחדר לרשותו ומסרב לצאת.

השולחן ערוך (בסימן תכא סעיף ו) הביא את דברי הטור בשם י"א: "אם הוא מסרב בו ואינו רוצה לצאת - י"א שיש לו רשות אפילו לחבול בו כדי להוציאו".

המרדכי (סימן לה) כתב: כך גם הדין באדם שיש לו עוזר, והוא חושש שהעוזר גונב ממנו - הוא רשאי לסלקו גם לפני סיום תקופת ההעסקה, ואם העוזר מסרב לצאת ויש חשש שהוא גונב- ניתן להכותו עד שיצא. וכ"פ הרמ"א (בסימן תכא סעיף ו): "מי שיש לו משרת, וחושש שיגנוב לו, יוכל להוציאו קודם זמן השכירות; ואם מסרב - יוכל להכותו עד שיצא".

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת ב"ק פרק ג סימן ט) כתב: "הנכנס לחצר חבירו שלא ברשות והזיקו - בעל הבית חייב, מפני שיש לו רשות להוציאו, ולא להזיקו. מכל מקום כשהוא מגרשו מן הבית ואינו רוצה לילך - יכול לחבל בו, משום דינא דעביד לנפשיה, שיוציאו בכל עניין שיהיה. וכן פסק הטור (סימן תכ"א ס"ח) להדיא. אלא שאין דרך של אדם לגרש את חבירו מן הבית, אם לא בחשש גניבה, או כה"ג. ואם הוא שונא שלו אין דרך שנכנס לביתו, אלא בסתם אדם מעלמא, שנכנס לביתו, ויצא עליו שם גנב. אבל לא יצא עליו שם גנב - אסור לאחזוקי בר ישראל ברשע".

 

להתלונן במשטרה על אדם מכה

בגמ' במסכת גיטין דף ז עמוד א מובא: "שלח ליה מר עוקבא לר' אלעזר: בני אדם העומדים עלי (לחרף ולגדף), ובידי למסרם למלכות, מהו? שרטט וכתב ליה (תהלים פרק לט פסוק ב): 'אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני, אשמרה לפי מחסום, בעוד רשע לנגדי', אף על פי שרשע לנגדי - אשמרה לפי מחסום". (לא למסור למלכות, אלא לחסום את פיו).

"שלח ליה: קא מצערי לי טובא, ולא מצינא דאיקום בהו! שלח ליה (תהלים פרק לז פסוק ז): 'דום לה' והתחולל לו', דום לה', (התוס' {ד"ה השכם} הסבירו: דום מלשון דמדומי חמה, דהיינו יש להתפלל[5] בזריחה ובשקיעה), והוא יפילם לך חללים חללים, השכם והערב עליהן לבהמ"ד והן כלין מאיליהן. הדבר יצא מפי ר"א, ונתנוהו לגניבא בקולר".

הרי"ף (מסכת בבא קמא דף מג עמוד ב) הביא את דברי הגמ' הנ"ל, ולאחר מכן כתב: "שמעינן מינה, דאפילו במקום צער - אסור למימסר בר ישראל למלכות עובדי כוכבים, לא שנא גופיה, לא שנא ממוניה".

צריך לציין, הגמ' במסכת גיטין דיברה על צער בדברים, (מחרף ומגדף), שבזה אסור למוסרו, אך כאשר יש אלימות פיזית - ניתן להתלונן במשטרה. וכך כתב מהר"י ווייל (סימן כח) בשם מהר"ם: אדם שרגיל להכות את הבריות - מותר להתלונן עליו אצל הגויים, וכן ניתן לחתוך את ידו, ולהפסיד את ממונו.

אומנם הדרכי משה (בסימן שפח ס"ק יד) כתב: "ואין דבריו נראים, דהא אפילו מסור גמור - אסור לאבד ממון, וכל שכן זה". הרמ"א בסעיף ז כתב בשם י"א, שניתן להתלונן אצל שופט על אדם מכה, למרות שיגרם למכה נזק גדול.

הש"ך בס"ק מה תירץ את קושיית הדרכי משה: יש לחלק בין מוסר ובין מכה, במוסר באמת אסור לאבד ממונו, אבל כאן מדובר באדם שבא להציל מיד המכה, הוא כלל לא מתכוון למסור אלא מתכוון להציל, אך רק ע"י תלונה במשטרה ובבית המשפט, ניתן להציל מיד המכה, "ופשיטא, דאם יכולים להציל הנמסר ע"י שיפסיד המוסר ממון, דשרי, ומצוה הוא. ועוד, דממון מוסר דוקא לאבדו ביד - אסור, אבל להפסיד ע"י גרמי - מותר".

האור זרוע (סימן קמב) כתב: אדם שהיכה את חברו באקראי, ובד"כ הוא לא אדם אלים, ויש אומדנה שלא יחזור ויכה - לא ניתן לגרום להפסד ממונו, אבל אם הוא אדם אלים ויש חשש שיחזור ויכה, וכן כאשר יש חשש לשפיכות דמים - "מצוה לכל אדם להגיד לשופט פלוני הכה את פלוני".

מדברי האור זרוע מתבאר יסוד חשוב, מצווה להתקשר למשטרה, כאשר המטרה היא להציל את המוכה או להציל נפגעים עתידיים נוספים.

ערוך השולחן (סעיף ז) חילק לחלק בין מדינות מתורבתות ובין מדינות ללא חוק[6]: "ידוע לכל קוראי הדורות, שבזמן הקדמון במדינות הרחוקות, לא היה לאיש בטחון בגופו וממונו מפני השודדים והאנסים, אף שנשאו עליהם שם משרה. כידוע, גם היום מאיזה מדינות מאפריקא, השוד והחמס שפחות הממשלה עושים, ועל טוב יזכרו מלכי איירופא, וביחוד אדונינו הקיר"ה מרוסיא, ואבותיו הקיסרים, ומלכי בריטניא, שפרשו כנפי ממשלתם בארצות הרחוקות, למען יהי לכל איש ואיש בטחון על גופו וממונו, באופן שהעשירים לא יצטרכו להסתיר עצמם, שלא ישללו ממונם ויהרגו אותם, ועל זה סובב הולך כל דיני מסור ומלשין שבש"ס ופוסקים, כאשר נבארם בס"ד, כי המוסר ומלשין את חבירו לפני שודדים כאלה - הלא רודפו בגופו וממונו ולכן ניתן להצילו בנפשו".

בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן נב) מובא: "בכה"ג, (הורים מכים בצורה קשה שיש חשש לפיקוח נפש), נראה דבודאי מותר, מכיון שהמציאות היא, שכהיום אין כח בי"ד לדון על כך, אלא כוונת שאלתו היא, בנוגע למקרה של מסירה לערכאות של עכו"ם, וכמודגש באמת בחו"מ שם בסעיף ט' בלשון: אסור למסור לישראל ביד עכו"ם וכו'. ורק גבי מסירת ממון בידי אנס כתוב בסעי' ב' שם "בין אנס עכו"ם ובין אנס ישראל" ע"ש. 2. גם בערכאות של עכו"ם נראה שיש חילוק בזה בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות".

הבית יוסף (סעיף טז) כתב בשם הרשב"א: "שכל שהוא ממונה על כך מן המלך - דן ועושה כאלו במשפטי המלוכה, כי מלך במשפטים אלו יעמיד ארץ". דהיינו יהודי שהתמנה ע"י המלכות למסור למלכות פושעים - צריך למוסרם למלכות. וכך נלמד מדברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף פג עמוד ב, כמבואר בהערה[7].

 

בעל מכה

בתשובות הגאונים (שערי צדק חלק ד שער ד סימן מב) מובא: "אשה שאמרה אי אפשי בפלוני בעלי שהוא מכה אותי ומצער אותי, ונמצא הדבר אמת ובקשה ממנו גט... הוו יודעין: שאם נתקיים הדבר בעדיםשהכה אותה פעם ופעמים - חייבין בית דין להוכיחו על כך ולומר לו: הוי יודע שאי אתה רשאי להכותה, ואם שנית באולתך - תצא בכתובתה... שכך אמרו חכמים: לחיים נתנה ולא לצער נתנה". כמבואר בגמ' במסכת כתובות דף סא עמוד א: "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי (בראשית פרק ג פסוק כ) - לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה".

התשב"ץ (חלק ב סימן ח) כתב: "אשה שבעלה מצער אותה הרבה, עד שמרוב הצער היא מואסת אותו... קרוב הדבר בזה שיוציא ויתן כתובה, דקי"ל לחיים ניתנה ולא לצער... כ"ש בצער תדיר, שיש לנו לומר יוציא ויתן כתובה, לפי שאין אדם דר עם נחש בכפיפה... ואיזו טובה יש לאשה שבעלה מצערה במריבה בכל יום ויום... ואלו הות דידהו לא הוו אמרי הכי (התשב"ץ מעיר לדיינים, שאילו היה מדובר בבנותן שהיו מוכות, הם לא ההיו מחמירים לא לגרש בכפייה).... וראוי לב"ד לגעור בו, ולקרא עליו המקרא הזה: הרצחת וגם ירשת? שזה יותר קשה ממות הוא, שדומה לארי שדורס ואוכל... ור' ישמעאל קראו עליו כשמת: בנות ישראל אל ר' ישמעאל בכינה, מפני שהיה מחזר אחר זכותן... והדיין הכופה לחזור לבעלה, אם מרדה כדין הישמעאלים - מנדין אותו".

הראשון לציון הג"ר דוד חזן (בספרו ישרי לב דף לה עמוד ב) כתב כנגד בעל מכה: "מי הוא זה ואי זה הוא, שנותן רשות להבעל להכותה... ואם לבו נוקפו - ליזיל לבי דינא, לדרש אלקים ויגרשנה".

הבית יוסף (אבן העזר סימן קנד סעיף ג 2) כתב: "מצאתי בתשובת רבינו שמחה: המכה את אשתו - מקובלני שיש יותר להחמיר מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ואשתו חייב לכבדה יותר מגופו (יבמות סוף סב:). והעושה כן יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולענשו בכל מיני רידוי, ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך (סנהדרין נח: ורש"י שם ד"ה קץ ידא), ואם היא רוצה לצאת - יוציא ויתן כתובה".

"...וכן כתב בהגהות אשיר"י (פ"ג סימן י) בשם אור זרוע (חלק ג פסקי בבא קמא סי' קסא) וזה לשונו: אסור לאדם להכות את אשתו וגם חייב בנזקיה אם הזיקה ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים - כופין אותו להוציא וליתן כתובה. וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו ע"י גוים עשה מה שישראל אומרין לך".

אומנם הבית יוסף סיים: ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה ורבינו שמחה ואור זרוע לכפות להוציא על דבריהם, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים[8]".

הדרכי משה (בס"ק כא) העיר על דבריו: "ואיני רואה בזה דבריו כלל, דכדאי הם הגאונים לסמוך עליהם. כ"ש שרמב"ן ומהר"ם הסכימו בתשובותיהן בענין הכאת אשתו, והביאו ראיות ברורות לדבריהם. גם הסברא מסכמת עמהן. ומה שלא הוזכרו בדברי הפוסקים - אפשר לומר שהיה דבר פשוט בעיניהם, וק"ו מהאומר איני זן ואיני מפרנס... ולכן אין לדחות דברים ברורים בקש".

הרמ"א (בסימן קנד סעיף ג) פסק, שכופים לגרשה לאחר שהתרו בבעל, ההתראה לא צריכה להיות דווקא ע"י בית הדין.

הבית יוסף בסימן עד (סעיפים ז-יב) כתב בשם הרמב"ן (סימן קב): "אין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. וא"א ואם טען שהיא מקללתו בית דין חוקרים מהשכנים מי הגורם ואם הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת - הדין עמה. זכר לדבר: הגר. אבל אם מקללתו חנם - הדין עמו, שהרי מן היוצאות שלא בכתובה היא. ומכל מקום אם הדבר מסופק לבית דין מי הוא הגורם, או אפילו הגיעו לדבר ברור שהבעל מכה שלא כדין איני רואה שבית דין יכולים להשביעו שלא לעשות כן אלא גוערין אותו ומייסרים ומודיעים שאם יכה שלא כדין שהוא חייב להוציא וליתן כתובה, שאפילו על שאר דברים שאין לה כל כך צער כגון שמדירה שלא תלך לבית אביה או לבית האבל וכו' או שלא תשאל נפה וכברה וכו' כל שכן במכה ופוצע ומצערה בגופה. וקרוב בעיני הדבר שאם ידוע שהוא מתמיד להכותה שאינו נאמן לטעון עליה שהיא מקללתו בפניו דלאו כל הימינו לאחזוקה בפרוצה וכענין שאמרו בפרק המדיר גבי על מנת שלא תלך לבית המשתה".

"...מצאתי כדברי בספר מישרים (נכ"ג ח"ה) בשם הרמ"ה: אם חבל בה הבעל - יש יכולת לב"ד ליסרו ולהחרימו ולנדותו ולהלקותו ולרדותו בכל מיני רידוי ולקוץ ידו אם רגיל בכך, כי הא דרב פפא קץ ידא כי חייב לכבדה יותר מעצמו או יוציא ויתן כתובה".

"ובסימן קג מהתשובות הנזכרת כתוב, על הבורחת מפני שמכה אותה או מפני חמותה שמצערתה ולא במרד - חייב הבעל לתת לה מזונות. ואם לותה ואכלה - הבעל חייב לפרוע".

מהר"ם מרוטנבורג (חלק ד סימן פא) כתב שבעל המכה את אשתו חמור יותר מסתם אדם שמכה את חבירו: "כי כן נ"ל, כל בן ברית חייב לכבד את אשתו יותר מגופו. עולה עמו ואינו יורדת עמו. בעולת בעל כתיב, בעלייתו ולא בירידתו. לחיים נתנה ולא לצער. ומספר כתובה נלמוד: אנא אפלח ואוקיר ואיזון. והמכה את אשתו, מקובלני שיש יותר להחמיר בו מבמכה את חבירו, דבחבירו אינו חייב בכבודו, ובאשתו חייב בכבודה".

"ודרך הגוים בכך, אבל חלילה וחלילה לשום בן ברית מעשות זאת, והעושה יש להחרימו ולנדותו ולהלקותו ולעונשו בכל מיני רידוי ואף לקוץ ידו אם רגיל בכך, כי הא דרב הונא קץ ידא (סנהדרי' נ"ח ע"ב) אפי' בבבל, אע"ג דאין דנין דיני קנסות בבבל - מכין ועונשין שלא יקילו ראשם בכך. ואם היא רוצה לצאת יוציא ויתן כתו'. ובתשובות הגאונים מצאתי ושכחתי שם הגאון: והאשה שקובלת על בעלה א"א לדור עם אמך ואחיותך המחרפים ומגדפים אותי - חייב הבעל להוציאה משם לגור בבית אחר. ואם לאו - יוציא ויתן כתובה. דאמר קרא היא היתה אם כל חי - לחיים נתנה ולא לצער".

הרשב"א (חלק ז סימן תעז) כתב: "אין לבעל להכות את אשתו, דלחיים נתנה לא לצער. ואדרבא צריך לכבדה יותר מגופו". הרשב"א כתב בשם רבי יוסף בן אביתור (מובא בתשובת הגאונים ח"ד ש"ד סימן מב): במידה והבעל מכה אותה שלא בצדק - כופין אותו לגרשה.

בשו"ת בנימין זאב (סימן פח) מובא: "שהמכה אשתו - רעה עושה. ומג' רבנים שמיע ליה, ואינון: רבינו שמואל ור"ת ואחיו ר"י ז"ל, שהיו בני רבינו ברוך, ושמעו כי יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות תוך הקהלות ,לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה על כל בר ישרא,ל ליכנס בחרם לבקשת אשתו או לבקשת אחד מקרוביה הפסולין לה להעיד, שלא להכות אשתו... כי לא יעשה זאת בישראל".

באר הגולה (על סעיף ג) כתב: "עונשו של המכה אשתו יותר ממכה חברו, דבחברו אינו חייב בכבודה, ואילו באשתו חייב בכבודה לכבדה יותר מגופו, עולה עמו ואינה יורדת עמו. לחיים נתנה ולא לצער. ועוד עונשו גדול ממכה חבירו, כי היא יושבת לבטח אתו ודמעתה מצויה".

הרמ"א (אבן העזר סימן קנד סעיף ג) פסק: "איש המכה אשתו - עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך - יש ביד ב"ד ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הב"ד י"א שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים, כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובד כוכבים הוא".

בפסקי דין רבניים (חלק ג פס"ד בעמוד 220 בהרכב הדיינים: הגרא"י וולדינברג, הגר"ע יוסף הגר"י קאפח) מובא: גם לדעת הבית יוסף שלא כופים לגרש, במידה והבעל מכה ויש חשש לסכנת חיים - כופים על הבעל שיגרשה[9].

בפסקי דין רבניים (חלק יא פס"ד בעמוד 327, בהרכב הדיינים: הגר"ע יוסף, הגר"ב זולטי והגר"ש ישראלי) מובא: בעל שהוזהר לא להכות את אשתו, אך לאחר מכן יש הוכחות שהבעל חזר והיכה את אשתו, (הוכחות יכולות להיות ע"י מסמכים רפואיים) - הב"ד יחייבו את הבעל לגרש את אשתו[10].

בספר שורת הדין (חלק טו עמוד שיד) מובא: "חשוב מאוד להסביר לכל אישה שמספרת על אלימות, שעליה לבוא לבית הדין מיד עם הופעת מקרה האלימות הראשון, ואפילו היה זה מקרה קל ביותר, כדי שבית הדין יתרה בו שלא יחזור על מעשיו, ולא להמתין שהאלימות תחמיר. כי מכל מקום ללא התראה - לא יחויב הבעל בגט".

אומנם ישנם מספר מקרים בהם אין צורך בהתראה:

• א. כאשר האלימות גובלת בחשש לסכנת נפשות - אין צורך בהתראה, וניתן לחייב את הבעל בגט באופן מידי. (כך מובא בשו"ת גינת ורדים כלל ד סימן יא).
• ב. כאשר האלימות נובעת ממחלת נפש ומאיבוד שליטה - לא שייך להתרות באדם שמגיע למצב של איבוד שליטה. (פד"ר ו עמוד 222).
• ג. כאשר יש הוכחה לאלימות שהייתה במשפחה במשך תקופה ארוכה - ניתן לחייב בגירושין גם ללא התראה. (תשב"ץ ח"ג סימן ח).

בשולי הדברים נציין את דברי הגמ' במסכת בבא מציעא דף נט עמוד א: "אמר רב: לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה אונאתה קרובה". וכ"פ השולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח סעיף ג).

 

 

[1] כך כתב הסמ"ע: שלא מצינו שהחמירו בזה (כלבו סי' קט"ז), כי אם בהרוצה לישא אשה על אשתו הראשונה, משום צורך שהתירוהו עליו להנשא, ודוקא אחר היתר גדול כזה, אבל בשאר חרמות הקהילות או דרבינו גרשום - לא מצינו זה".

[2] עיינו בדברי הרדב"ז (הלכות סנהדרין פרק יח הלכה ו) שכתב: "לפי שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקדוש ברוך הוא, שנאמר הנפשות לי הנה (יחזקאל י"ח), הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו, ומלקות פלגו דמיתה הוא, אבל ממונו הוא שלו, ומש"ה אמרינן הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו, כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו. ועם כל זה אני מודה שהיא גזירת מלכו של עולם ואין להרהר".

[3] כך גם כתב הסמ"ע (בסימן א ס"ק יח), שניתן לנדות אדם שחבל בחברו. וכן כתב הש"ך (שם בס"ק יד): מנדים את החובל בחברו, "משום דאל"כ, כל אחד יחבול ויזיק לחבירו".

[4] החוות יאיר הקדים וכתב: "הנה נשלחו אלו מק"ק פלוני דברי ריבות אשר נפלו בין בעלי חיצים פלוני ופלוני ברוב דברי' וגביית עדות וטענות, אשר היה עלי לטורח רב הקריאה בהם, אם מפני אריכות ממנה לשון שעלה על ל"ד דפין גדולים מליאים על כל גדותיהם, ואם מפני דברים הבזוים ולשון סרוח אשר בא בהם, וגעלה נפשי בקראי אותם, ומ"מ להשקיט הריב קריתי ושניתי ושלשתי אותם עד כי היו שגורים בפי ובלבבי כפסוקי דזמרא, ואמרתי אחכמה לדעת פשר דבר בין הצדדים, והיא רחוקה מכליותיהם כאשר דברתי אתם עמם בהיותי אצלם. ולדבר ע"פ הדין בדברים האלה קשה כתורמס, כי מי יתן פלס ומאזני משפט תומן ועוכל' על כל דבר קינטר הרב הוא או מעט הקל הוא או קשה".

[5] התוס' בהסבר השני כתבו: יש ללמוד תורה בבית המדרש, בזריחה ובשקיעה.

[6] אם כי ניתן לומר, שכתב זאת מחמת יראת הצנזורה. אך הציץ אליעזר (חלק יט סימן נב) כתב לחלק כך ע"פ דברי ערוך השולחן: "גם בערכאות של עכו"ם, נראה שיש חילוק בזה, בין מדינות פראיות לבין מדינות נאורות".

[7] הגמ' במסכת בבא מציעא דף פג עמוד ב כתבה: "רבי אלעזר ברבי שמעון אשכח לההוא פרהגונא דקא תפיס גנבי, אמר ליה: היכי יכלת להו, לאו כחיותא מתילי? דכתיב בו תרמש כל חיתו יער. איכא דאמרי מהאי קרא קאמר ליה: יארב במסתר כאריה בסוכו, דלמא שקלת צדיקי ושבקת רשיעי? - אמר ליה: ומאי אעביד? הרמנא דמלכא הוא! - אמר: תא אגמרך היכי תעביד; עול בארבע שעי לחנותא, כי חזית איניש דקא שתי חמרא וקא נקיט כסא בידיה וקא מנמנם שאול עילויה, אי צורבא מרבנן הוא וניים - אקדומי קדים לגרסיה, אי פועל הוא - קדים קא עביד עבידתיה, ואי עבידתיה בליליא - רדודי רדיד. ואי לא - גנבא הוא, ותפסיה. אישתמע מילתא בי מלכא, אמרו: קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרונקא. אתיוה לרבי אלעזר ברבי שמעון, וקא תפיס גנבי ואזיל. שלח ליה רבי יהושע בן קרחה: חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלהינו להריגה! - שלח ליה: קוצים אני מכלה מן הכרם. - שלח ליה: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו".

[8] בעל הכנסת הגדולה (סימן קנד הגהות ב"י ס"ק מט) הביא רשימה של פוסקים הסבורים כדברי הבית יוסף: תשובות הגאונים (סימן קלה), מהר"א די בוטון בספרו לחם רב (סימן לא), הבנימין זאב (סימן פח) והרדב"ז (חלק א סימן קנז).

[9] וכך מובא שם: "אולם במה דברים אמורים - בהכאות שאין בהם בכדי להמית, אבל אם מתברר לפנינו שהכה אותה הכאות של מיתה במכשיר כהה וכדומה, והאשה ניצלה ממכות - המות שלו רק בדרך נס, נראה ברור שבכגון דא כו"ע יודו שהאשה צודקת לטעון שאינה יכולה יותר להמשיך לדור בכפיפה אחת עם נחש כזה, ולאו בכל יומא מיתרחיש ניסא וכופין את הבעל לפטרה בגט פיטורין".

"...והכי מצינו בספר שו"ת מטה לחם (חאה"ע ח"א סי' ח) שהעלה בנידונו שם דמשך זמן המחלוקת בין הבעל והאשה מתוך גודל כעסו פגע בשוק לאשתו והוציא סכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה וגזים ועביד והגיע הסכין לה וקרע את הצעיף שעליה נס היתה ההצלה, דבכה"ג גם המשפטי צדק שהעלה שלא לכוף גם ברודף אחריה בסכין משום דעביד אינש דגזים ולא עביד - יודה לכוף מכיון דגזים ועביד וזרק סכין מתוך ידו אדעתא שיגיע אליה וכבר הגיע אליה אלא דבדרך נס ניצלה, דהיכי יצוייר אשר לא תעלה מורא ופחד בלבה להתקרב אצלו, לכן בכה"ג ודאי יש לה רשות למרוד בו ויש צד לכופו לגרשה".

"...למותר לציין דבכגון דא, הוי טענת מאיס עליו של האשה טענה ברורה ומבוררת, וכל הפוסקים מגדולי הראשונים והאחרונים דס"ל לכוף בזה יסברו במכ"ש לכוף בכגון נידוננו. ובודאי כדאים המה כל גדולי הפוסקים לסמוך לעשות על ידיהם מעשה רב בכגון חשש סכנת - מות. וכללא קיימא לן, בכל דוכתא דחמירא לחוש לסכנתא מלחוש לאיסורא ובסכנתא חיישינן אפילו למיעוטא. ויתר על כן יש לומר דבכגון אמתלא גדולה ומבוררת בכדנא של נידוננו - כו"ע לא פליגי ומודים דכייפינן כי גם שבויית חרב אינה נתונה למות בידי שוביה".

[10] "מסקנות א. אין לקבל גירסת הבעל שהחבלה באשתו נעשתה שלא במתכוון כאשר רופא קבע אחרת. ב. אף אם לבעל סיבה להתרגזות על אשתו - אין בזה צידוק להכותה. ג. המכה את אשתו - עובר עבירה. ד. אם רגיל בכך - יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו. ה. אם אינו מציית לדברי בי"ד - יש אומרים שכופין אותו לגרש. ו. ברחה מן הבית משום שבעלה מכה אותה - הדין עמה. ז. המכה אשתו תכופות - אינו נאמן לטעון שהיא הגורמת. ח. הוזהר ובכל זאת נישנו המכות מספר פעמים - חייב לגרשה אם האשה תובעת זאת".