בית הדין

ד אב התשפב | 01.08.22

הרב ישועה רטבי

 

הקדמה לשמיטת כספים

בספר דברים (פרק טו פסוקים א-ב) נאמר: מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה. וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה, שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ, לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'".

כלומר שנת השמיטה מוחקת חובות כספיים, שזמן פירעונם הוא עד סוף שנת השמיטה[1], אומנם חובות שזמן פירעונם הוא אחר ראש השנה של השנה השמינית - לא נמחקים.

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה א) כתב, שיש מצוות עשה ("שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ") במחיקת החובות בסוף שנת השמיטה, ושיש מצוות לא תעשה ("לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ") למלווה שתובע את החוב לאחר שנת השמיטה[2].

הרמב"ם (ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק לט) ביאר טעם מצוה זו, לתועלת לעניים שימחקו חובותיהם: "ומהם חנינה בעבדים ועניים, כלומר השמטת כספים והשמטת עבדים". החינוך (מצוה תעז) הביא עוד שלושה טעמים למצוות שמיטת כספים, כמבואר בהערה[3]. התומים (בס"ק א) ביאר, שזו מצווה שמחנכת אותנו לא לשקוע בדברים גשמיים[4].

אומנם החובות בסוף שנת השמיטה נמחקים לכלל בעלי החובות גם לעשירים[5] (תספורת כללית), ומצב כזה עלול לגרום לקשיים כלכליים לא מבוטלים ולפגיעה כלכלית במשק.

נדגיש, לא רק חובות כספיים נמחקים אלא כלל חובות הלוואה נמחקים[6], כגון אדם שלווה דבר מאכל משכנו (בהלוואה הוא לא מחזיר את אותו מוצר שקיבל) - החוב נמחק, אומנם אדם שהשאיל דבר מחבירו ומחזיר לו את אותו חפץ - השביעית לא מוחקת חוב זה, כך שעליו להחזיר את החפץ המושאל[7]. כמו כן השביעית לא מוחקת חוב של אדם שהזיק או אדם שגנב או חוב פיקדון[8]. כמו כן השביעית לא מוחקת חוב של שכר עבודה ושל כתובה[9].

לקמן נראה, שלווה המחזיר את חובו לאחר שנת השמיטה - המלווה צריך לומר ללווה (אפשר גם בשפה רפה[10]), שהחוב מחוק, ואם הלווה בכל זאת מעוניין לתת את הכסף בתורת מתנה - המלווה רשאי לקחת את הכספים.

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כח) כתב (על פי דברי המשנה במסכת שביעית פרק י משנה ט): "כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית - רוח חכמים נוחה הימנו". יתכן והסיבה לכך היא, שהמטרה המרכזית של שמיטת חובות בשביעית היא לסייע לעני, ולא שמיטת חובות כללית, וכפי שביאר הרמב"ם (כמבואר לעיל בהקדמה), שהרי התורה התייחסה בעיקר לאביון, כמו הפסוק (דברים פרק טו פסוק ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן, וְלֹא תִתֵּן לוֹ", אך למעשה ההלכה נפסקה שגם חובות של העשיר נמחקים, אך רוח חכמים נוחה מעשיר שמציע להחזיר את החובות[11].

 

הקדמה לפרוזבול

במשנה במסכת גיטין דף לד עמוד ב מובא: "והלל התקין פרוזבול, מפני תיקון העולם". כלומר הלל לקראת סוף ימי הבית השני[12], ראה שהמלווים לא רצו להלוות בשנת השמיטה, לכך תיקן שהמלווה ימסור את חובותיו לבית הדין.

הטעמים מדוע עם מסירת החובות לבית הדין - השביעית לא מוחקת את החובות:

• א. האיסור לגבות את החוב נאמר על הלווה ("לא יגוש"), כאן המלווה לא גובה את החוב אלא הוא שליחו של בית הדין לגביית החוב[13].
• ב. עם מסירת החוב לבית הדין, החוב נחשב לגבוי כבר, וחוב גבוי לא נמחק[14].
• ג. יש בסמכות בית הדין חשוב להפקיר את החוב מרשות הלווה, שהרי הפקר בית דין הפקר[15].
• ד. בית הדין מתערב בכדי לא לגרום לפגיעה כלכלית ושהמלווים יהיו אביונים כתוצאה משמיטת הכספים[16].

הגמ' הדגישה, שהפתרון של הפרוזבול מועיל רק בזמן הזה ששמיטה היא מדרבנן, כפי שיבואר לקמן.

לקמן נראה, שהתנאי לכתיבת פרוזבול, הוא שיש ללווה קרקע (לאו דווקא בבעלותו אלא גם קרקע שמושכרת לו). אחד מההסברים לכך הוא, שתקנת פרוזבול חלה רק על הלוואות מצויות, ובהלוואה מצויה יש ללווה קרקע. ככל ואין ללווה קרקע - על המלווה להקנות ללווה קרקע כל שהוא. היום בנוסחי הפרוזבול כבר מצוין, שהמלווה הקנה לווה קרקע כל שהוא (שיהיה ברשות הלווה עד למוצאי ראש השנה).

המנחת חינוך (מצוה תעז אות א) כתב, שמצוות שמיטת כספים היא "אפקעתא דמלכא, דהחוב נפקע, כמבואר בגמ' דצ"ל במתנ' אני נותן לך, כי החוב נפקע ממילא". כלומר אין צורך במעשה הפקר מצד המלווה, אלא בצורה אוטומטית החוב נמחק[17].

הרדב"ז (חלק א סימן קעו) כתב שמספיק לכתוב פעם אחת פרוזבול על החוב, גם אם החוב לא נפרע עד לשמיטה הבאה - אין צורך לכתב שוב פרוזבול: "אם כתב פרוזבול בשמיטה הראשונה - לא נפקעה המלוה, אפילו עברו עליה כמה שמיטות, ואין צריך לכתוב פרוזבול על מלוה אחת בכל שמיטה ושמיטה, שהרי כיון שכבר מסר הלואתו לב"ד - שוב לא קרינן בה לא יגוש".

החתם סופר (קובץ תשובות סימן פו) הוסיף, שלאחר כתיבת הפרוזבול, המלווה נחשב לשליחם של בית הדין: "ופשוט דכיון שיכתוב הפרוזבול, שוב כל הנוגש הלוה - עושה שליחותם של בית דין הגדול בעלי הפרוזבול, ואפילו הבעל דין יכול ליגוש לעצמו בשליחותם, ומכל שכן בית דין אחר. ופשוט דפרוזבול אחד מהני על מאה שנים, אבל לא על הלואות של אחר כך".

הבן איש חי (שנה ראשונה פרשת כי תבוא סעיף כו) הציע, להלוות סכום קטן בסוף שנת השמיטה לאחר שכבר כתב פרוזבול, בכדי לקיים מצוות שמיטת כספים^[18]. מומלץ להלוות זאת לעניים ובכך גם לקיים מצוות צדקה.

היביע אומר (חלק ט - חושן משפט סימן ג) דייק, שצריך לקבוע את פירעון החוב לפני סוף שנת השמיטה, זאת על בסיס ההלכה שסתם הלוואה לשלושים ימים, כך שאם לא יקבע במפורש מועד סיום פריעת החוב, הרי שזמן הפירעון יחול לאחר שנת השמיטה, והשמיטה כלל לא תמחק את החוב. (לקמן תובא המחלוקת בעניין זה).

 

שמיטה בזמן הזה

בגמ' במסכת גיטין דף לו עמוד א מובא: "תנן התם (במסכת שביעית פרק י משנה ג ומשנה ד): פרוסבול אינו משמט, (מלווה שכתב פרוזבול על חובו - השמיטה אינה מוחקת את החוב). זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה ועברו על מה שכתוב בתורה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו', עמד והתקין פרוסבול^[19]; וזה הוא גופו של פרוסבול: 'מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה', והדיינים חותמים למטה או העדים". (על שטר הפרוזבול צריך שיהיו חתומים הדיינים או שיהיו חתומים העדים).

הגמ' הביאה את דברי רבי שדרש את הפסוק (דברים פרק טו פסוק ב): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט" - ביחס לשתי שמיטות: א)- שמיטת קרקע ביובל, ב)- שמיטת כספים. מדין תורה שמיטת כספים נוהגת רק כאשר נהוג היובל, שאז ביובל הקרקעות חוזרות לבעליהן והכסף חוזר לבעליו, אבל מאז שתגלת פלאסר מלך אשור עוד בבית ראשון, בימי הושע בן אלה מלך ישראל - הגלה את עשרת השבטים[20], ואין רוב יושביה עליה - היובל אינו נוהג, וגם השמיטה אינה נוהגת. כך שכבר כ-2,500 שנים שהשמיטה תקפה רק מדרבנן, בכדי שלא תישכח תורת שמיטה מישראל, ומכיוון שהשמיטה מדרבנן, לכן הלל יכול היה לתקן את הפרוזבול.

הגמ' עוד הביאה את דברי אביי שאמר, שיש בכוח החכמים לעקור דבר תורה בשב ואל תעשה, (כמו תקנת חכמים לא לתקוע בשופר, ולא לנטול ארבעת המינים ביו"ט שחל בשבת). ולאחר מכן את דברי רבא שאמר: "הפקר ב"ד היה הפקר". לפי פירוש רש"י, רבא עונה על השאלה הראשונה, כיצד ניתן לתקן פרוזבול בניגוד לדין תורה? אביי תירץ: היום שמיטה מדרבנן, לכן ניתן לתקן פרוזבול. רבא תירץ: גם למ"ד ששמיטה מהתורה - ניתן לתקן פרוזבול, שכן הפקר ב"ד הפקר. אבל לפי פירוש התוס', רבא מסכים עם אביי שהיום שמיטה מדרבנן, אלא שרבא מסביר את מקור הסמכות שיש לחכמים לתקן שמיטה.

שלוש שיטות יש בפוסקים בנוגע לשאלה, האם שמיטה בזמן הזה מהתורה או מדרבנן, או שאינה נוהגת כלל בזמן הזה?

• א. שמיטה מהתורה - הגר"א (בס"ק א) כתב: מדברי רש"י אליבא דרבא (שהלכה כמותו) משמע, ששמיטה בזמן הזה מהתורה. וכן כתב העיטור (אות פ פרוזבול): שמיטה בזמן הזה מהתורה, שכן הלכה כחכמים החולקים על רבי.
• ב. שמיטה מדרבנן - מדברי התוס' משמע, שגם רבא מסכים עם אביי שהיום שמיטה מדרבנן, אלא שרבא ביאר שיש סמכות לחכמים לתקן שמיטה בגלל שהפקר בית דין הפקר. וכן פסק הרמב"ם (הלכות שמיטה פרק ט הלכה ג), ששמיטה בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף א). הסמ"ע (סימן בס"ק ב) ביאר מדוע חכמים תקנו מצוות שמיטה: "וטעמם, כדי שלא תשתכח תורת שביעית מישראל".
• ג. שמיטה לא נוהגת בזמן הזה - הר"ן (דף כ. ד"ה ויש) כתב: י"א (הרז"ה) שהיום שאין יובל אפ' לא מדרבנן - אין שמיטת כספים נוהגת כלל, ואפ' לא מדרבנן, כך שאין צורך בפרוזבול. שמיטת כספים נוהגת מדאורייתא רק כאשר נהוג יובל מדאורייתא, דהיינו כאשר כל יושביה עליה, ושמיטת כספים נוהגת מדרבנן, רק כאשר נהגו את היובל מדרבנן, דהיינו בתקופה שבית הדין היה מקדש את היובל בתקיעת שופר, בשחרור עבדים ובחזרת השדות לבעליהן.

וכך כתב הראב"ד (תמים דעים סימן קלג) בשם רבנו נטרונאי גאון: "השמטת כספים בזמן הזה בשביעית - אינו נוהג בחו"ל ולא בארץ, שאפילו בפני הבית כשהיתה שביעית נוהג - עשה הלל הזקן תקנה לעניים, שלא תנעול דלת בפני לווין, והתקין להכי פרוזבל, שלא ישמיט מלוה את מעותו בשביעית".

 

המנהג שנהגו שאין שמיטת כספים במקומות הרחוקים מארץ ישראל

הרא"ש (כלל עז סי' ד, מובא בשלטי גיבורים דף יט. ס"ק א) כתב: "הוי יודע שתמהתי על זה מיום בואי לארץ הזאת, וצווחתי ככרוכיא, ולית דמשגח בי, ואמרו כי כבר נהגו כן בארץ הזאת, וא"א לשנות המנהג. ואמרתי מנהג כזה שהוא לעבור על דברי תורה, ולהוציא ממון שלא כדין - אין לילך אחריו".

הרא"ש בכ"ז נתן טעם לסנגר על המנהג: מכיוון שכולם יודעים שהחוב לא נשמט והמלווים גובים את החוב, נחשב כאילו התנה במפורש עם הלווה שההלוואה הינה על תנאי שהשמיטה לא תשמט אותו, וכל תנאי בדבר שבממון - תנאו קיים.

מהרי"ט (חלק ב - חושן משפט סימן קיג) נשאל על ידי הדיינים בעיר קונסטנטין על שמיטת כספים. וכך ענה:

הנה זאת חקרנוהו כן היא, ושאלנו לנתיבות עולם ומקדושים אשר בארץ החיים המה, דור דור ופרנסיו, וידענו שכל חכמי הדורות היו מורים ובאים לגבות חובותיהם אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה, ואם היה שום חכם רוצה להפקיע חובו שעברה עליו שביעית - רבני הדור היו משתקין אותו בנזיפה, ואעפ"י שמשורת ההלכה השמטת כספים נוהגת מדבריהם בכל מקום, מכל מקום ראינו בכל המקומות הרחוקים אשר שמענו שמעם מפי סופרים ומפי ספרים שאינן משמיטין, וגם לא נהגו לכתוב פרוזבול. ור"ת ז"ל כתב פרוזבול בימיו בארצות פרובינצה, והבאים אחריהם לא עשו כן, ובארצות ספרד צווח הרא"ש ז"ל ככרוכיא על השמטת כספים ולא אשגחו ביה, ואף על פי כן לא היה סותר מנהגם כלל, ושוב מצא טעם לדבר.

הבית יוסף (בשו"ת אבקת רוכל סימן קנד) השיג על מנהג זה: "ואף על פי שבאותם הארצות לא נהגו להשמיט שמיטת כספים, כיון דמדינא שביעית משמטת - מה לנו ולמנהגם? ואינו נאמן לומר פרוזבול היה לי ואבד, מאחר שלא נהגו באותם המקומות בכך".

תרומת הדשן (סימן שד) הסביר, מדוע לא נהגו בשמיטת כספים: חז"ל לא תיקנו שמיטת כספים במדינות שהיו רחוקות מארץ ישראל, וכפי שכתבו (מובא בתוס' ע"ז נט. דיבור ראשון) שאין חיוב מעשרות במקומות הרחוקים בחוץ לארץ[21].

אבל הב"ח (בס"ק ה) הקשה על הסבר זה, שחכמים כלל לא חילקו בשמיטה בין ארץ ישראל ובין חו"ל, ורק במעשרות הובא חילוק זה: "אין לזה עיקר בגמרא ובפוסקים ובתשובות, דכולם דנו דין שמטה בכל הזמנים ובכל המקומות, ואין ראיה מתרומות ומעשרות דאשכחן בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ובספרי דאין נוהגין אלא בארצות הקרובים דלא מצאנו בזה רמז לחלק בשביעית בזו בשום דברי חז"ל".

גם התומים (בס"ק ב) הקשה על הסבר זה:

ובאמת אין הנדון דומה לראיה כלל, בשלמא בתרומות ומעשרות דהוא חובת אדמה, ועיקר חיובו דבר תורה אינו אלא בא"י, רק חז"ל הוסיפו להחמיר ולקבוע חיובו אף בחו"ל משום א"י - בזו שפיר אמרינן דלא קבעו רק במדינות הסמוכים לא"י ועומדים על הגבול לבל יתחלפו בא"י, ולא במדינות המופלגים מא"י, משא"כ שמיטת כספים שהוא מצוה חובת הגוף, ואין הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל - או דנוהג בכל ארצות או דאין נוהג נמי בא"י כלל, ואין במצוה זו הבדל בין הארצות, ואם כן אם חז"ל תקנו שיהיה נוהג כשל תורה, מאי שנא חו"ל ומאי שנא ארץ ישראל, ומה נשתנה ארצות הסמוכים או הרחוקים, הלא אין מצוה זו מפאת א"י.

התומים (בס"ק א) אף הביא דברי מוסר, בעניין הצורך להקפיד על שמיטת כספים (כמובא לעיל בהקדמה).

הדרכי משה (בס"ק א) הסביר את הטעם למנהג לגבות חובות לאחר שנת השמיטה: סומכים על שיטת הרז"ה, שהשמיטה אינה נוהגת כלל היום. וכן כתב הרמ"א (בסימן סז סעיף א): "במדינות אלו (אשכנז) - שאין נוהגים דין שמיטה כלל בזמן הזה". הש"ך (בס"ק ב) כתב בשם הב"ח (סעיף ה): "והנמנע ועושה על פי הדין - תבוא עליו ברכה". כלומר גם בזמנו רק המחמירים ערכו פרוזבול.

ערוך השולחן (בסעיף י) הביא ביאור אחר למנהג מדינות אשכנז, שלא נהגו בשמיטה:

ולפ"ז נלע"ד טעם נכון, על מה שלא נהגו בהרבה מקומות גם במאות שנים מקודם בשמיטת כספים, ולא חשו לכתוב פרוזבול. דהנה שמיטת כספים בזמה"ז הוא מדרבנן, כדי שלא תשתכח תורת שביעית, וזהו מילתא דפשיטא דרבנן לא באו ע"פ תקנתם שתתעקר דבר מדברי תורה ח"ו רק בשמיטת כספים גופה, מפני שהפקר ב"ד הפקר כמדברי הגמ' מבואר, אבל אם ע"י זה תתעקר מצוה מהמצות - בוודאי לא תקנוה רבנן.

ואף שאמרו חז"ל, דיש לפעמים כח בחכמים לעקור דין תורה בשב ואל תעשה, כמו תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, זהו מפני חששת איסור דאורייתא, שלא יבואו לטלטל ד' אמות ברה"ר, כמבואר בש"ס, אבל בכגון זה, שלא תקנו רק לזכר בעלמא, פשיטא אם יתעקר ע"י זה דבר מדברי תורה - בטלוה לתקנתא. ולכן הלל הזקן ובית דינו כשראו שנמנעו מלהלות ועוברים על מה שכתוב בתורה השמר לך וגו' - עמד ותקן פרוזבול.

ועיקר תקנת הפרוזבול היה, כדי שיהיה כגבוי, כמו שנתבאר, וכ"ז היה טוב בזמן שיד דייני ישראל היתה תקיפה, ואפילו בזמן הגמ', היה עדיין ראש גולה והדיינים מתמנים ממנו, והיה להם כח מהמלוכה לגבות ולהעניש את המסרב נגדם, אבל בעונותינו הרבים זה מאות מהשנים שאין לנו שום תוקף ועוז לעשות דבר, א"כ ממילא אין תועלת במסירת החובות לדיינים כיון שאין להם כח לגבותם. ובהכרח שהמלוה בעצמו יגבה ויעבור על לא יגוש, ואין תועלת בהפרוזבול.

ועוד כיון שאין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע, וזה היה טוב בזמן הגמ' שעיקר מקום ישראל היה בבבל ובמדינות הסמוכות, והיה להם קרקעות, אבל אח"כ כאשר נתפזרנו בכל כנפות הארץ ונדחנו מדחי אל דחי ואין לנו קרקעות - ממילא דאין על מה לכתוב פרוזבול. ואם ננהוג עתה בשמיטת כספים, פשיטא שלא ירצו להלות, ויעברו על מה שכתוב בתורה השמר לך וגו', דבוודאי לא אכשר דרי יותר מדורו של הלל הזקן. ולפ"ז וודאי דנדחית תקנתא דרבנן שהיא רק זכר לשביעית מפני לאו דאורייתא. ופשיטא דבכי הא לא תקנו רבנן. ובוודאי הוא למידת זכות על כלל ישראל. ומ"מ הירא את דבר ד' יעשה פרוזבול, כמו שנהגו בהרבה מקומות וכמ"ש בסעי' א' ע"ש וככה נוהגים בכל מדינת ליטא.

כתיבת הפרוזבול

דרכים לביצוע פרוזבול

נחלקו הראשונים כיצד לבצע את הפרוזבול:

אפשרות ראשונה - למסור את שטרי החובות ישירות לדיינים

רש"י (במסכת גיטין דף לו עמוד א ד"ה מוסרני) ביאר: בכדי לעשות פרוזבול, המלווה צריך למסור בפועל את כל שטרי החוב שברשותו לידי בית הדין[22].

אפשרות שנייה - למסור את החובות לדיינים מבלי למסור את השטרות בפועל

הרמב"ן (דף לו. ד"ה ומי) ביאר: כאשר המלווה מוסר בפועל את שטרותיו לבית הדין - מדין תורה החוב לא נמחק, (גם ללא תקנת הלל, הלווה חייב לפרוע את החוב). הפרוזבול מאפשר למסור את החובות לבית הדין גם ללא מסירת שטרי החוב. כלומר תקנת הלל נועדה בכדי לא להטריח את המלווה להביא את שטרי החוב לבית הדין. נמצא אפוא, שהמלווה לא חייב למסור בפועל את שטרותיו לבית הדין, ומדרבנן החוב לא נמחק, כך שהלווה חייב לפרוע את החוב.

כך גם דעת הרשב"א (חלק ב סימן שיג): "לפי שהפרוזבול איכא למיחש, דלמא לא איזדקוקו ליה בי דינא". כלומר יש לכתוב פרוזבול בנוכחות הדיינים ובהסכמתם, ויש חשש שמא זה לא נעשה.

כך גם כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת גיטין פרק ד סימן מב): "מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי אצל פלוני, שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים יחתמו". וכך גם כתבו רבנו יחיאל (במרדכי מס' גיטין סי' שפ), הר"ן (מסכת גיטין דף לו עמוד א) והתומים (בס"ק כא).

רבינו גרשום מאור הגולה, בנוסח הפרוזבול שהביא כתב (מסכת בבא בתרא דף כז עמוד א), שהדיינים חותמים על הפרוזבול: "מוסרני לכם אגב קרקע ב"ד פלוני ופלוני, חוב שיש לי על פלוני, שאגבנו בכל שעה שארצה, וחותמין עליו בית דין".

מרן היביע אומר (חלק ג - חושן משפט סימן ו) הוסיף, שכך גם סבור מהר"א הלוי (שו"ת עין משפט חחו"מ סי' יח דף לב ע"ב), וכך גם כתב "הרב יצחק בדאהב (בקונט' כ"י ביצחק קובץ ב עמוד ט) שהעתיק מתוך כת"י למי מקדושים בזה"ל: כי מה שנהגו פה עה"ק ירושלים ת"ו, לכתוב פרוזבול בלי ידיעת הדיינים ובלא כתב אליהם, לא נמצא לזה סמך, אלא שורת הדין שימסור לדיינים עצמם המומחים שבאותה עיר".

היביע אומר הסיק, שניתן לכתחילה לכתוב כפי הדרך השלישית, אומנם המחמיר לכתוב פרוזבול כפי הדרך השנייה - תבוא עליו ברכה: "ואנא דאמרי, דבודאי דהמחמיר על עצמו לכתחלה לכתוב הפרוזבול בפני בית דין - תבוא עליו ברכה, אבל הרוצים להקל בזה בשביעית בזה"ז דרבנן, ולעשות כן בפני עדים ושלא בפני ב"ד, וכמנהגינו פעה"ק ירושלים ת"ו מדורי דורות - בודאי שיש להם ע"מ שיסמוכו".

לקמן יובא שכך הוא הנוסח הפרוזבול של החתם סופר, ושל של בד"ץ העדה החרדית, שהדיינים כותבים שהמלווה בא בפניו ומסר להם את חובותיו והדיינים אף חותמים על הפרוזבול. וכך גם המליץ הגר"מ שטרנבוך (מועדים וזמנים חלק ו סימן יח): "ומטעם זה הערתי לפני ר"ה, שראוי לכל אחד בארץ ישראל לבוא בעצמו לבית דין חשוב דוקא, שבכחם לדון ולהוציא ממון, ובזה יוצא בארץ ישראל חובת פרוזבול בלי פקפוק, ואם אינו יכול לבוא לבית דין, וכמנהג היום לא לדקדק בכך מוסרים לפני ג' ת"ת או בני תורה וסגי להן". הנוסח המומלץ של איגוד בתי הדין הוא שילוב של האפשרות השנייה יחד עם האפשרות השלישית.

אפשרות שלישית - למסור את החובות בפני עדים ולא בפני לשלושה דיינים

המלווה שכותב את הפרוזבול כלל לא צריך להגיע לבית הדין, ואף לא צריך לשלוח את הפרוזבול לבית הדין, אלא המלווה עורך את הפרוזבול מול שני עדים ושומר את השטר אצלו. אפשרות זו היא היעילה והמצויה ביותר, כי בכך לא מטריחים את הצדדים להגיע לבית הדין ולא מטריחים את הדיינים לחתום על שטר הפרוזבול.

המרדכי (מסכת גיטין סימן שפ) כתב: בתלמוד ירושלמי (מסכת שביעית פרק י הלכה ב) מובא: "ואפילו נתונים ברומי", כלומר ניתן לבצע פרוזבול גם שלא בנוכחות שלושה דיינים, אלא גם אם הדיינים במקום רחוק (כמו ברומי) - המלווה יוכל לומר בפני עדים, שהוא מוסר את החובות לדיינים שנמצאים במקום פלוני.

וכך כתב השולחן ערוך (בסעיף כא) בשם בעל התרומות (שער מה סימן יז):

יש מי שכתב, עניין שטר פרוזבול כך הוא: הולך המלווה אצל שלשה עדים. ויש אומרים אפילו לשנים, ואומר: הוו עלי סהדי, וחזו דאנא מסרנא פרוזבול קמי שלשה דיינים, דאינון פלוני ופלוני ופלוני דיינים, שבמקום פלוני, ודי לו אם יחתמו בו אותם עדים. ואי חתמו ביה דייני - טפי מעלי, ואין צריך שם עדים.

גם לדעת הרמ"א (בסימן סז סעיף כ), ניתן לכתוב פרוזבול שלא בנוכחות בית הדין: "ואין חילוק בין אם המלוה בעיר הדיינים או לא, כי יכול לומר אפילו שלא בפניהם: אני מוסר שטרותי לבית דין פלוני שבעיר פלוני".

וכך כתב המבי"ט (חלק ב סימן פא): "ויש להם תקנה לשלוח למקום ב"ד חשוב על ידי עדים". וכן כתב הברכי יוסף (אורח חיים סימן תלד ס"ק ה): "דאף דיכול לעשות פרוזבול שלא בפני הדיינים, מ"מ בעי סהדי, ואיכא קצת טרחא למיזל באתרא דשכיחי עדים, וכל דאיכא טירחא כל דהו - שפיר נאה למשוי שליח".

לקמן יובא שכך היה הנוסח פרוזבול לספרדים של הראשון לציון הגאון רבי רפאל חזן, בעל החקרי לב, וכפי שכתב היביע אומר (חלק ג - חושן משפט סימן ו):

וכן העיד בגדלו גאון ירושלים בס' מזבח אדמה יו"ד (ס"ס שלא), שנוהגים לכתוב הפרוזבול בלשון עדים ולכתוב בו בפירוש הדיינים היותר גדולים פה עה"ק. ע"ש. ונראה פשוט, שדבר זה נעשה להקל על בעלי חוב. שלא יצטרכו לבוא בהמונם לבית דין, ולומר דבריהם אלו בפני הדיינים, ובפרט שרוב העולם מתעכבים מלעשות הפרוזבול עד יום ערב ר"ה של שנה שמינית, כדי שיהיו נכללים בפרוזבול כל החובות שנעשו עד שעת כתיבת הפרוזבול, וקשה הדבר מאד שיבאו בהמוניהם בער"ה לבית-דין... ולכן התירו לעשות כן ע"י חתימת ב' עדים[23].

אבל התומים (בס"ק כא) חלק על כך: "דין זה צל"ע, כי לא נראה כן מכל הפוסקים דנסתפקו אי בעינן ב"ד מומחים, וכי אלמן ישראל שלא יהיה ח"ו בכל תפוצות ישראל מומחים, והרי יכול לומר מוסרני לכם. וכן דעת רבנו יחיאל במרדכי (גיטין סי' שפ), דאין מועיל כי אם בפני ב"ד, והמרדכי חולק עליו מדברי ירושלמי (שביעית פ"י ה"ב) דקאמר אפילו נתונים ברומי. ובאמת מדברי הר"ן בפרק השולח (שם יח: ד"ה פיסקא) נראה דמפרש דאפילו נתונים שטרות ברומי ואמר מוסרני לכם והא אין שטרותיו בידו - מ"מ מועיל, וכן באמת לשון נתונים יותר מסתבר דקאי על השטרות, ולכן דין זה צל"ע".

רבנו יחיאל יבאר את דברי הירושלמי, שלא מדובר בדיינים שנמצאים ברומי, אלא בשטרי חוב שנמצאים ברומי[24]. כלומר יש צורך לערוך פרוזבול בנוכחות שלושה דיינים, ולא מספיק בפני שני עדים, אלא שניתן לערוך את הפרוזבול בדרך השנייה המובאת לעיל, שמוסרים את החובות לבית הדין, ואין צורך למסור את שטרי החוב כפי שנעשה בדרך הראשונה. וכך גם ביאר הר"ן (מסכת גיטין דף לו עמוד א).

באופן כללי ניתן לומר, שנוסח הפרוזבול של הספרדים, הוא נוסח שעליו חתומים שני עדים (כאשר העדים הם אלו שכביכול מדברים בפרוזבול), אך הפרוזבול של בני אשכנז - נעשה בחתימה של שלושה שהם למעשה הדיינים, כך שהפרוזבול נעשה בנוכחות בית הדין (שלושת הדיינים החתומים על הפרוזבול).

לפי השולחן ערוך, צריך בית דין חשוב וקבוע, ולכן בנוסח הפרוזבול - מוסרים את החובות לבית דין חשוב, ויש עדים שחותמים על כך שאכן המלווה מסר את החובות לבית דין חשוב, אבל לדעת הרמ"א אפשר למסור את החובות בפני כל ב"ד, ולכן כל שלושה (שמבינים בהלכות פרוזבול ובעיקר שמבינים שהשמיטה מדרבנן) יכולים לחתום.

אבל כאמור, גם לדעת הרמ"א, אפשר לעשות פרוזבול שלא בנוכחות בית דין, כלומר לא בפני שלושה אלא רק בפני שניים, (כפי שהרמ"א כתב בסימן סז סעיף כ), כך שלכאורה נוסח הפרוזבול של הספרדים (שיובא לקמן) - מתאים גם לדעת הרמ"א.

אפשרות רביעית - נוסח משולב

בנוסחים של פרוזבול בזמנינו (למשל: נוסח פרוזבול של הגרי"ש אלישיב ושל בית הדין ארץ חמדה), מצוי נוסח שמשלב גם את שיטת השולחן ערוך שצריך בית דין חשוב, וגם את השיטות הסבורות שצריך למסור את החובות בפני בית הדין (כמו בדרך הראשונה והשנייה).

בתחילת הפרוזבול נאמר שהמלווה מוסר את החובות לבית דין חשוב, ובהמשכו נאמר: "ועוד אמר, שאם אין מועילה מסירה אלא לפני ב"ד - הריני מוסר לפניכם שכל חוב שיש לי". ולאחר מכן חותמים שלושה, כך שהחוב נמסר לשלושה דיינים חשובים או לשלושה שחתמו על הפרוזבול. בנוסח זה השלושה שחותמים - הם עדים למסירה הראשונה לב"ד חשוב, לחלופין הם דיינים ככל וצריך מסירה בפני בנוכחות ב"ד, ולכן הם לא חותמים עד או דיין.

המבי"ט (חלק ב סימן רכה) הדגיש: הדיינים צריכים לרשום את שמותיהם למטה, בכדי שיהיה ניתן לדעת האם הדיינים אכן כשרים לכתוב פרוזבול. המבי"ט (חלק ב סימן פא) סבור כדעת הפוסקים שצריך בית דין חשוב, ולכן צריך לדעת את שמות הדיינים, אומנם לשיטות הסבורות שלא צריך בית דין חשוב - אין צורך לכתוב את שמות הדיינים.

 

נוסח הפרוזבול

המשנה (במסכת שביעית פרק י משנה ד, מובא גם במסכת גיטין דף לו עמוד א) הביאה את נוסח הפרוזבול: "וזה הוא גופו של פרוסבול: מוסרני לכם פלוני דיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי אצל פלוני שאגבנו כל זמן שארצה, והדיינים חותמים למטה, או העדים".

כלומר המלווה אומר בנוכחות שלושה דיינים[25]: "מוסרני לכם (כאן צריך לכתוב את שם הדיינים, וכן את העיר בה נערך הפרוזבול), שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה". שלושת הדיינים כותבים בשטר, שאכן המלווה מסר מודעה זו בפניהם (שהוא מוסר את החובות לשלושת הדיינים), המלווה חותם בשמו, וזהו שטר הפרוזבול.

הנוסח של השולחן ערוך (בסימן סז סעיף יט): "זה גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה".

רבנו תם (ספר הישר סימן קלח) הביא נוסח לפרוזבול[26]:

אנו פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, כך וכך לחדש פלוני, שנת כך וכך לבריאת עולם, למנין שאנו מונין כאן בכרך או במגרש פלוני. איך פלוני בן פלוני אמר לנו: קנו ממני ארבע אמות בחצירי ותנו לו לפלוני בר פלוני, וקנינא מיניה ויהיבנא לפלוני בר פלוני. וכך אמר לנו פלוני בר פלוני: מוסר אני לכם פלוני בר פלוני, ופלוני בר פלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי כך וכך על פלוני שאגבנו כל זמן שארצה. וקנין הארבע אמות קנינא מן פלוני זה פלוני זה בכל מה דכת' ומפרש לעיל במנא דכשר למיקניא ביה, ומה שעשינו כתבנו וחתמנו. פלוני בר פלוני, פלוני בר פלוני, פלוני בר פלוני אם הם שלשה. ודיי בשניים.

בהערה מובא ניסוח הפרוזבול של החזון איש^[27].

מרנן הראשון לציון הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ו), הגר"מ אליהו (מאמר מרדכי על הלכות שמיטה סימן כז) והציץ אליעזר (חלק יב סימן פה) הביאו את נוסח הפרוזבול לספרדים של הראשון לציון הגאון רבי רפאל חזן, בעל החקרי לב (מובא בספר ארץ חיים סתהן חו"מ סימן סז):

בפנינו עדים החתומים מטה. בא לפנינו____ ואמר לנו: 'קנו ממני בקנין גמור ושלם, במנא דכשר למקניה ביה. איך אני מזכה על ידכם קרקע כל שהוא שיש לי לכל אחד מבעלי חובות שחייבים לי (וחייבים לאשתי), שאין להם קרקע לכתוב עלי פרוזבול'. וקנינו קנין גמור ושלם, במנא דכשר למקניה ביה, מיד הנזכר לעיל. ובכן אמר לנו: 'הוו עלי סהדי, שאני מוסר כל חוב שיש לי ולאשתי לבית דין הצדק אשר פה עיה"ק____ תובב"א.

הרה"ג____ הרה"ג____ הרה"ג____ שאגבנו כל זמן שארצה. ועל דבר אמת חתמנו שמותינו פה עיה"ק____ בתאריך____ לחודש אלול שנת____ ליצירה. והכל שריר ובריר וקיים.

____ עד.

____ עד.

הציץ אליעזר העיד, שזהו הנוסח הפרוזבול שערכו בשנת השמיטה תשי"ט, (הדיינים שבפרוזבול היו: הציץ אליעזר, היביע אומר והגר"י קאפח).

עוד מובא (שם) נוסח שטר פרוזבול לפי עדות האשכנזים:

במושב שלושה דיינים כאחד היינו. ובא לפנינו____ ואמר לנו: 'הן שנה זו היא שנת השביעית, ויש לי חובות בשטר ובע"פ, על אילו אנשים, והרני מוסר לכם פרוזבול, ונותן לכם במתנה בקניין ארבע אמות קרקע מהאדמה שיש לי. ועל ידי אותה קרקע, הרשתי לכם לגבות את כל חובותי שיש לי על האנשים. ומעתה תהיו לי דיינים ותגבו ותקבלו עבורי את החוב. ואם לא תגבו אתם מעכשיו, כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, הרי אני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה.

ואנחנו בית הדין שמענו דבריו, ויפינו את כוחו, שלא ישמטו חובותיו. ויגבה אותם ע"יעל ידי פרוזבול זה כתקנת הלל וחכמינו ז"ל.

ועל דבר אמת חתמנו שמותינו בעיר____ יום____ לחודש אלול שנת____ ליצירה. והכל שריר ובריר וקיים.

נאם____ דיין.

נאם____ דיין.

נאם____ דיין.

החתם סופר (חושן משפט סימן קיג, מובא גם בפתחי תשובה בסימן סז ס"ק ג) הביא נוסח פרוזבול שנעשה בנוכחות הדיינים:

במותב תלתא כחדא הוינא, ואתא קדמנא מכתב הנודע לנו ב"ד ח"מ, וניכר לנו היטב שהוא כתיבת וחתימת יד החתום מטה וזה הי' נוסח הכתב ההוא מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה הק' פלוני, ומדאתברר לנא שכן הוא, אשרנוהו וקיימנוהו כדחזי ויהיה לפרוזבל זה כל תוקף ועוז עד יום ב' כ"ד מנחם יום כתיבת כ' הנ"ל בעה"ח פה ק"ק פלוני שנת תקס"ה שהוא שמטה. הק': פלוני ופלוני ופלוני (חתימות הדיינים).

המנחת יצחק (חלק ו סימן קס) הביא את נוסח הפרוזבול של בד"צ העדה החרדית[28]:

במותב תלתא כחדא הוינא ובא לפנינו____ ואמר לנא הן שנה זה היא שנת השביעית, ויש לי חובות בשטר ובע"פ על איזה אנשים, והריני מוסר לכם פרוזבול, ויהבית לכון במתנה בקנין ד' אמות קרקע מארעא דאית לי ועל גבהון ארשית יתכון למיגבא חובות דאית לי על אינשי, ומעתה תיהווי לי דיינא ותגבוהו ותקבלוהו לי, ואם לא תגבוהו אותם, מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה, אני גובה כל חוב שיש לי אצל כל אדם כל זמן שארצה. ואנחנו ב"ד שמענו דבריו ויפינו כחו דלא תשמט לי' ויגבה כל חובתיו על ידי פרוזבול זה כתקנת הלל וחז"ל. ובעה"ח יום____ לחודש____ שנת____ פעהקת"ו נאם נאם נאם.

בקישור זה ניתן לראות את ניסוח הפרוזבול המומלץ של איגוד בתי הדין, שכתב הג"ר ברוך פז שליט"א.

 

תאריך בפרוזבול

צריך לכתוב תאריך בפרוזבול, מכיוון שפרוזבול עם שטר מוקדם כשר, שכן המלווה הפסיד לעצמו שיוכל לגבות רק את ההלוואות שנעשו את התאריך המוקדם ולא את ההלוואות שניתנו לאחר מכן, אך פרוזבול עם תאריך מאוחר - הפרוזבול פסול, כגון פרוזבול שנכתב בחודש ניסן והתאריך נכתב לאלול - יוצא שהמלווה יוכל לגבות שלא כדין את ההלוואות שנעשו עד חודש אלול המאוחר, (ההלוואות שבוצעו לאחר כתיבת הפרוזבול בחודש ניסן נשמטים, מכיוון שלא נכתב עליהם פרוזבול).

וכך מבואר במשנה במסכת שביעית פרק י משנה ה: "פרוזבול המוקדם - כשר, והמאוחר - פסול. שטרי חוב המוקדמים - פסולים, והמאוחרים - כשרים".

רבנו תם בספר הישר (חידושים סימן קלח) כתב: שטר פרוזבול ללא תאריך - פסול, שכן המשנה השוותה בין פרוזבול לשטר חוב, וכשם שלא ניתן לגבות מנכסים משועבדים עם שטר ללא תאריך, כך גם לא ניתן לגבות מהלווה לא תאריך בפרוזבול. אבל הגידולי תרומה (שער מה ס"ק כב) כתב: פרוזבול ללא תאריך - כשר.

הגידולי תרומה הוכיח זאת מדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כה) שכתב: "הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר: 'מלוה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה היתה', והתובע אומר: 'קודם פרוזבול היתה' - התובע נאמן". (המלווה נאמן לטעון שההלוואה הייתה לפני כתיבת הפרוזבול, כך שהחוב לא נשמט). הרמב"ם דיבר על מקרה בו אין תאריך בפרוזבול, ולכן יש חילוקי דעות בין הלווה למלווה מתי הייתה ההלוואה.

 

פרוזבול בעל פה

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד א מובא: "רבנן דבי רב אשי מסרי מילייהו להדדי". (הרבנים בביהמ"ד של רב אשי, היו עושים פרוזבול בדיבור ללא שטר, רש"י - "אלא כך אמר לחברים: 'הרי אתם בית דין, וחובי מסור לכם, לגבותו כל זמן שארצה'").

"רבי יונתן מסר מילי לר' חייא בר אבא, אמר ליה (רבי יונתן לרבי חייא): צריכנא מידי אחרינא, (האם מספיק מסירת המילים, או שצריך לעשות עוד דבר לפרוזבול)? אמר ליה: לא צריכת".

גם כאן נחלקו הראשונים, האם ניתן למסור את החובות לכל ב"ד, או שצריך ב"ד מומחה. הרמב"ם (הלכות שמיטה פרק ט הלכה כז) סבור, שלא ניתן למסור את החובות לכל בית דין, אלא רק לב"ד חשוב כמו ב"ד של רב אמי ורב אסי, אומנם ת"ח שיודעים ששמיטה בזמן הזה היא מדרבנן, יכולים הם למסור את החוב זה לזה, ואין צורך שימסרו לב"ד חשוב^[29].

הרא"ש (סימן יג) כתב: ישנה מחלוקת אמוראים האם צריך ב"ד חשוב, בדף לו עמוד ב הגמ' כתבה, שצריך ב"ד חשוב כמו ב"ד של רב אמי ורב אסי, אבל להלכה הגמ' פסקה בדף לז עמוד א, שאין צורך בב"ד חשוב, אלא ניתן למסור את החוב בע"פ לכל שלושה אנשים, ולא רק ת"ח יכולים לעשות כך, אלא גם כל אדם יכול למסור את חובותיו בפני שלושה.

וכן כתבו התוס' (דף לו: ד"ה דאלימי), שרבנו תם היה כותב פרוזבול, "כי היה אומר, דלא בעינן אלא ב"ד חשוב שבדור".

הריטב"א (מסכת גיטין דף לז עמוד ב) כתב: "ובמסירת מילי - סגי לן כרבנן דבי רב אשי, ולא כמותם ממש, אלא גדולים בדורם". כלומר ניתן לבצע פרוזבול בעל פה, בתנאי שמוסרים את החובות לבית דין של גדול הדור.

השולחן ערוך (בסימן סז סעיף כ) פסק כדעת הרמב"ם, שלא ניתן לעשות פרוזבול בעל פה, כי אם נקל לעשות פרוזבול בעל פה, יש חשש שיאמרו שהשמיטה כלל לא חלה בזמן הזה, וכל דין פרוזבול הוא חומרא בעלמא. אומנם אם המלווה והלווה תלמידי חכמים שמודעים למצוות שמיטת כספים בזמן הזה - רשאים לעשות פרוזבול בעל פה, אך הרמ"א פסק כדעת הרא"ש, שכל אדם יכול לעשות פרוזבול בעל פה.

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כז) הגדיר, מי נקרא תלמיד חכם, שרשאי לעשות פרוזבול בעל פה: "מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם".

 

הפרוזבול מועיל רק כאשר יש ללווה קרקע

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד א מובא, שרק אם יש קרקע ללווה, - ניתן לכתוב פרוזבול. ואפ' אם מדובר בקרקע בגודל קטן מאוד בשיעור קלח של כרוב או עציץ נקוב, או אם מדובר בקרקע שהלווה שוכר או שואל. וכ"פ השולחן ערוך (בסעיף כב).

ישנם שני טעמים מדוע יש צורך שיהיה ללווה קרקע: רש"י (ד"ה אלא) הסביר: חכמים תקנו פרוזבול רק על מקרה מצוי, רוב ההלוואות נתנו רק אם יש ללווה קרקע, שאז יש אחריות למלווה. רבנו שמשון (פ' המשניות פרק י משנה ו) הסביר: כאשר יש קרקע החוב נחשב לגבוי כבר. השביעית לא משמטת חוב גבוי, כי אין לא יגוש.

הר"ן (דף יט: ד"ה ומסתברא) הביא נ"מ בין הטעם של רש"י לטעם של ר"ש: האם צריך שתהיה ללווה קרקע משעת כתיבת הפרוזבול ועד סוף שנת השמיטה. לדעת רש"י, מספיק שתהיה קרקע ללווה בשעת כתיבת הפרוזבול, וגם אם הלווה מכר את הקרקע לאחר מכן ואין לו קרקע בסוף שנת השמיטה - הפרוזבול מועיל, אבל לפי הסבר ר"ש, צריך שתהיה ללווה קרקע עד סוף שנת השמיטה, רק אז החוב נחשב לגבוי ולא נשמט, אבל אם מכר את הקרקע לאחר כתיבת הפרוזבול, ובסוף שנת השמיטה אין ללווה קרקע - החוב נשמט.

הטעם מדוע מספיק שיהיה ללווה קרקע כל שהוא: רש"י (שם) הסביר: גם כאשר יש ללווה קרקע כל שהוא - ניתן לגבות חוב גדול עי"כ שהמלווה גובה את הקרקע מספר פעמים (בכל פעם הלווה פודה את הקרקע), כמובא במסכת כתובות דף לא עמוד ב. אומנם הרשב"ם (תוס' ד"ה אלא) הסביר: קרקע כל שהוא שווה לכל החוב כי אין הונאה בקרקעות.

בגלל שיש צורך שיהיה ללווה קרקע, לכן נהוג בנוסח הפרוזבול לכתוב שהצדדים עשו קניין על כך שהמלווה מזכה ללווה קרקע כל שהוא[30]. אומנם המבי"ט (חלק א סימן שא) סבור, שאין חובה להקנות קרקע, כי כמעט ואין אדם שאין לו קרקע שהוא לפחות שוכר או שואל.

לסיכום, לווה שאין לו קרקע ניתן לכתוב פרוזבול ע"י אחת מהאפשרויות הבאות:

• א. המלווה יכול לזכות לו (ע"י אדם שלישי) קרקע כ"ש שלו.
• ב. מלווה שהשאיל לו קרקע לשים שם כיריים, (אין לו זכות בקרקע רק חזקת תשמישים), או השכיר לו דירה - ניתן לכתוב פרוזבול^[31]. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף כג).
• ג. אם יש ללווה קרקע למרות שהיא ממושכנת לערב. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף כד).
• ד. אם לערב יש קרקע.
• ה. אם יש לאדם שחייב ללווה קרקע מדר' נתן.

הפתחי תשובה (בס"ק ד) כתב: מהר"ם א"ש תלמיד החתם סופר (חו"מ סימן נ) שאלו: לאור הנ"ל יוצא, שלא מצוי שתהיה מציאות בה לא ניתן לכתוב פרוזבול, כי לכל אדם יש קורת גג שהוא לפחות שוכר או שואל? החתם סופר ענה: לא ניתן לכתוב פרוזבול במקרים הבאים: א)- אדם שסמוך על שולחן אחר ויכול לסלקו בכל שעה, (כגון בחור ישיבה שאין לו דירה משלו). ב)- אדם שגר בחצר חברו שלא מדעתו במציאות בה זה נהנה וזה לא חסר, שהגר לא משלם אך בעל הבית יכול לסלקו בכל שעה.

 

מלווה שמזכה קרקע עבור הלווה

ככל ואין ללווה קרקע - המלווה יקנה ללווה קרקע כל שהוא עד למוצאי ראש השנה של השנה השמינית. בכדי להקנות קרקע כל שהוא המלווה ייקח סודר (או עט) של חבירו, ירים אותו ויכוון להקנות קרקע כל שהוא ללווה.

הרא"ש (סימן טו) כתב: כאשר מזכים ללווה קרקע - גורמים לו שהוא יהיה חייב את המעות והשביעית לא תשמט, ורק בדיני פרוזבול יש קולא זו שניתן לזכות קרקע למרות שהזיכוי יגרום לתוצאה בה הוא יהיה חייב לשלם מעות.

הר"ן (גיטין יט: ד"ה ומסתברא) כתב: אם הלווה מוחה ולא מסכים שיזכו עבורו את השדה - לא מועילה הזכייה, כי לא ניתן לזכות לאדם בעל כורחו, רק כאשר הלווה לא מוחה - ניתן לזכות עבורו קרקע. וכ"פ הרמ"א בסעיף כב.

הר"ן הוסיף: מכאן ניתן לכאורה ללמוד, שאפשר לזכות לאדם למרות שהתוצאה של הזיכוי תהיה חובה. דהיינו כאן מזכים קרקע, ברגע הזיכוי הלווה זוכה בקרקע, אך לאחר מכן נגרם לו חובה בכך שהלווה יתחייב לשלם את החוב והשביעית לא נמחק.

הר"ן דחה זאת וכתב כדברי הרא"ש: רק בפרוזבול מקילים לזכות לאדם למרות שבעתיד תגרם לו חובה, (בוודאי בזמן הזה ששמיטת כספים היא מדרבנן^[32]), אבל בשאר המקרים - לא ניתן לזכות לאדם זכות שתגרום בעתיד לחובה.

הסמ"ע (בסימן סז ס"ק מד) חיבר בין הטעמים: "דאע"ג דאין חבין לאדם שלא בפניו, מ"מ כיון דבזיכוי שם זכות הוא לו, אף על גב דיבוא לו ע"י הזיכוי חובה - הולכין אחר שם זיכוי דמעיקרא, והטעם: דקיל הוא שמיטת כספים בפרט בזמן הזה".

 

האם המלווה יכול להאריך את מועד פירעון החוב לאחר שנת השמיטה?

בתשובות והנהגות (כרך ב סימן תשז) מובא: החלקת יואב (קבא דקשייתא קושיא מ"ו) הביא עצה למלווה שהחוב לא ימחק גם ללא כתיבת פרוזבול: המלווה יאריך את מועד הפירעון לאחר השנה בשמינית, וכך החוב לא יישמט גם בלי לכתוב פרוזבול. וכשם שהמלווה מזכה ללווה קרקע בעל כורחו, כך גם ניתן להאריך את מועד הפירעון גם בעל כורחו של הלווה.

עצה זו מועילה למי ששכח לכתוב פרוזבול ונזכר בערב ראש השנה של השנה השמינית, שלכל הפחות יאריך את זמן פירעון החוב עד לצום גדליה, וכך החובות לא ימחקו.

אבל הגר"מ שטרנבוך סבור, שיש לחלק בין זיכוי קרקע שיש בכך זכות ללווה שמקבל נכס, (למרות שהתוצאה היא שהחוב לא נמחק), לבין הארכת מועד הפירעון שאין בכך כל זכות ללווה, כי דחיית מועד הפירעון גורמת שהחוב לא ימחק. אומנם אם הלווה מסכים להארכת מועד הפירעון - החוב לא נמחק.

 

לכתוב פרוזבול עבור צד ג'

האם ניתן לכתוב פרוזבול עבור מלווה ולווה, או עבור בני קהילה בני העיר וכד', למרוות שהם לא ביקשו זאת, אלא לזכות זאת עבורם? בתוספתא (מסכת בבא בתרא פרק יא הלכה ז) מובא: "(כותבים) גזרי דינין ופרוזבולין שלא מדעת שניהן. ורבי אומר: אומר אני, שאין כותבין פרוסבול אלא מדעת הלוה". (תוספתא זו מובאת גם ברשב"א, מסכת בבא בתרא דף קסז עמוד ב).

האור זרוע (חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קכ) גרס בדעת רבי: "שאין כותבין פרוסבול אלא מדעת המלוה". ומכאן הוא למד, שגם לדעת רבנן וגם לדעת רבי - לא צריך את דעת הלווה, אלא שנחלקו האם צריך גם את דעת המלווה, לפי רבנן לא צריך לשאול את דעת שניהם, ולדעת רבי צריך לשאול את דעת המלווה, כי יתכן והמלווה מעוניין לקיים את מצוות התורה המקורית למחוק את החוב, ואינו מעוניין בפרוזבול, ולכן אין לכתוב פרוזבול ללא ידיעתו.

שבט הלוי (חלק ז סימן ריח) למד מכך, שהבעיה אינה בזכיה אלא בגלל החשש שמא המלווה מעוניין לקיים את מצוות השמיטה כהלכתה, ולכן אם מדובר על מלווים שבוודאות לא מוכנים למחוק את החוב ולא מעוניינים לקיים את מצוות השמיטה המקורית - ניתן לזכות עבורם פרוזבול.

הגר"מ שטרנבוך (תשובות והנהגות כרך ב סימן תשח) כתב: "ויכולים בית דין בעיר לכתוב, דמי שלא כתב פרוזבול - אנו מזכין אותו שאנו נגבה, וכשם שבכתב הפוסקים הקילו גם מדין זכיה אולי כן, אבל לא נהגו כן, וצריך עוד בירור".

בעל כותב פרוזבול עבור רעייתו - במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה ו) נאמר: "רבי חוצפית אומר, כותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפוטרופין". כלומר בעל יכול לכתוב פרוזבול עבור אשתו. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף כה).

 

האם כל בית דין רשאי להוציא פרוזבול

בגמ' במסכת גיטין דף לו עמוד ב מובא: "דאמר שמואל: לא כתבינן פרוסבול אלא אי בבי דינא דסורא (בית הדין של רב), אי בבי דינא דנהרדעא, (בית הדין שלי שמואל)... דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא - כגון בי דינא דידיה, וכרב אמי ורב אסי, דאלימי לאפקועי ממונא, אבל לכולי עלמא - לא". (יתכן שבכדי לכתוב פרוזבול - צריך ב"ד חשוב שמסוגל להוציא ממון, ולא ניתן לכתוב פרוזבול בכל ב"ד של שלושה אנשים).

נחלקו הראשונים, האם הלכה כשמואל שאמר, שפרוזבול נכתב רק בבית דין חשוב שיכול להוציא ממון, או שאין הלכה כשמואל, וניתן לכתוב פרוזבול בכל ב"ד של שלושה. הרמב"ם (הלכות שמיטה פרק ט הלכה יז) כתב: "אין כותבין פרוזבול אלא חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי, שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם, אבל שאר בתי דינין - אין כותבין". (מובא בר"ן דף יט. ד"ה גרסי'). אבל הרמב"ן (מס' גיטין דף לו: ד"ה והא) סבור, שלא קיי"ל כשמואל, אלא ניתן לכתוב פרוזבול בכל ב"ד של שלושה אנשים. וכ"פ הרא"ש (מסכת גיטין פרק ד סימן יג) והרשב"א (חלק ג סימן לג).

הבית יוסף (בסימן סז אות יח) ביאר את שיטת הרמב"ם: "ונראה לי שדעת הרמב"ם גם כן, דכל בית דין חשוב בדורו כותבין, ומה שכתב כבית דינו של רב אמי ורב אסי - היינו שהם גדולים בדורם, כרב אמי ורב אסי בדורם, דכל בית דין חשוב בדורו - ראוי להפקיע ממון, דיפתח בדורו כשמואל בדורו".

גם הרדב"ז (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יז) כתב, שאין צורך בבית דין של גדולי הדור, אלא בבית דין החשוב בעיר: "וכבר נהגו לכתוב פרוזבול בכל בתי דינין, וסמכו להם דיפתח בדורו כשמואל בדורו, דאי לא תימא הכי - בטלה לה תקנת הלל, דהא לית לן ב"ד כדרבי אמי ורבי אסי. ומ"מ בעינן שיהיה גדול בעירו, דחשוב לאפקועי ממונא, ולא כמו שנהגו לכתוב פרוזבול אפי' בג' הדיוטות".

גם רבנו תם (תוספות מסכת גיטין דף לו עמוד ב ד"ה דאלימי) סבור, שיש צורך לכתוב פרוזבול בבית דין חשוב שבדור, אך אין צורך בבית דין של גדול הדור, שהרי תלמידי החכמים בבית מדרשו של רב אשי עשו פרוזבול זה עם זה ולא עשו דווקא אצל גדול הדור ראש ישיבתם רב אשי[33].

הבית יוסף בשם בעל התרומות (שער מה סי' טז) הגדיר מי נקרא בית דין חשוב: בית דין הבקיא בדיני פרוזבול ובני העיר קיבלוהו עליהם: "ומסתברא, דכל שלשה בקיאין בדין ובענין פרוזבול, ויודעים מצות שמטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר שהם דרים בה - הרי הם באותה העיר ובאותו זמן כבי דינא דרב אסי, וראויים להפקיע ממון בני עירם, כתקנתם הנראה להם כמו הם בדורם".

השולחן ערוך (בסימן סז סעיף יח) פסק כדעת בעל התרומות: "ואינו נכתב אלא בבית דין חשוב, דהיינו שלשה בקיאים בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר^[34]". והרמ"א פסק כדעת הרמב"ן, שניתן לכתוב פרוזבול בכל ב"ד של שלושה אנשים.

כלומר לדעת השולחן ערוך, ישנם שלושה תנאים איזה בית דין רשאי לכתוב פרוזבול: א)- שלושה דיינים שבקיאים בדיני חושן משפט. ב)- דיינים הבקיאים בדיני שמיטה. ג)- אנשי העיר המחו אותם עליהם. צריך לציין את דברי השולחן ערוך והרמ"א (בסימן ב סעיף א), שכל בית דין שהרבים המחוהו עליהם או בית דין של גדול הדור - יש להם סמכות להוציא ממון, מדין הפקר בית דין הפקר. (כלומר התנאי השני [בית דין שהרבים מינו או בית דין של גדול הדור] - גורם לתוצאה שיש לבית הדין סמכות להוציא ממון).

הגר"ח קנייבסקי (דרך אמונה הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יז) ביאר את שיטת הרמב"ם כדעת השולחן ערוך: "כבית דין של ר' אמי ור' אסי - לאו דוקא, אלא שיהיו שלשה בקיאין בדין ובענין פרוזבול, ויודעים ענין שמיטה, והמחום רבים עליהם באותה העיר".

הגר"ח קנייבסקי עוד כתב (דרך אמונה - ציון ההלכה הלכות שמיטה ויובל פרק ט ס"ק רט): "ומרן החזו"א היה מהדר לעשותו בב"ד הקבוע בעיר".

הש"ך (בס"ק ה) הפנה לדברי המבי"ט (חלק ב סימן פא) שכתב: גם לדעת הרמב"ן, צריך לעשות בבית דין הגדול ביותר שיש באותו מקום, למרות שהם לא חכמים כמו רבי אמי ורבי אסי. המבי"ט בסוף כתב: "ובשנת השמטה שעברה, שנת הש"ך ליצירה, בטלנו כמה פרוזבולין שלא נעשו בב"ד החשוב שבעיר, יכתבו אחרים תחתיהם בב"ד החשוב".

 

זמן כתיבת הפרוזבול

בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קיא) מובא: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים (תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה) - יכול מתחלת השנה או בסופה? הרי את דן נאמר כאן קץ ונאמר להלן (דברים פרק לא פסוק י) מִקֵּץ (שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת) - מה קץ האמור להלן בסופה ולא בתחלתה - אף קץ האמור כאן בסופה ולא בתחלתה".

נחלקו הראשונים, עד מתי יכול המלווה לכתוב פרוזבול: הרא"ש (מס' גיטין פרק ד סימן יח) כתב ע"פ התוספתא (מס' שביעית פרק ח הלכה יא): שיש לכתוב פרוזבול רק עד סוף השנה השישית, לפני שמתחילה שנת השמיטה. הרא"ש סבור שאומנם החוב נשמט בסוף שנת השמיטה, אבל יש איסור ליגוש כבר מתחילת שנת השמיטה[35].

הב"ח (בס"ק לב) ביאר כך את דברי הרא"ש: כבר בתחילת שנת השמיטה חל איסור לא יגוש, לכן כל החובות שנערכו לפני שנת השמיטה - אסור למלווה לגבות אותם, וגם בית הדין לא גובים חובות אלו, ולפיכך על המלווה לכתוב פרוזבול רק עד ערב ראש השנה של שנת השמיטה. אומנם כספי הלוואה שניתנו במהלך שנת השמיטה - מודה הרא"ש שהם נמחקים רק בסוף שנת השמיטה, ועל כך נאמר: שמוט. ואם הלווה יבוא מעצמו וירצה לפרוע את החוב - יוכל המלווה לקבל את המעות ולא יצטרך לומר משמט אני, שלצורך זה אנו אומרים שהשביעית משמטת בסופה[36].

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ד) כתב: ניתן לכתוב פרוזבול עד סוף שנת השמיטה, דהיינו עד ערב ראש השנה של השנה השמינית, "וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית - אבד החוב". מותר למלווה ולב"ד לגבות את החוב מהלווה בכל שנת השמיטה, והחוב נשמט רק בסוף השנה, לכן עד אז ניתן לכתוב פרוזבול.

 

פרוזבול ללא תאריך

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כה) כתב: פרוזבול ללא תאריך - הפרוזבול כשר, ולכן הלווה לא יוכל לטעון שההלוואה בוצעה לאחר שהפרוזבול נערך, "שאילו אמר היה לי ואבד - נאמן, ואף ע"פ שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף לה).

אומנם מדברי ר"ת (ספר הישר סימן קלח) משמע, שיש לכתוב תאריך בפרוזבול: "שטר פרוזבול אם אין בו זמן - אמרי שמא היום כתבו, ומשום שמיטה הבאה. דעדיף למיטען פרוזבול היה לי ואבד, מפרוזבול המזוייף בתוכו, דאיכא ידים מוכיחות דשבק היתירה ואכיל איסורא".

כלומר מלווה שהוציא שטר פרוזבול לאחר השמיטה ללא תאריך - השטר לא תקף, כי הלווה יכול לטעון שרק כעת השטר הכתב והחובות כבר נמחקו בסוף השנה השביעית. לשטר ללא תאריך יש ריעותא, ולכן הוא גרוע יותר מאשר מלווה שאין לו כלל שטר, וטוען שהיה בידו שטר שהיה כתוב כהלכתו.

צריך לציין, שרבנו תם חשש שמא הפרוזבול נכתב עבור שנת השמיטה הבאה, ומכאן שמספיק לכתוב שנה את שנת השמיטה הנוכחית. אין צורך להפקיד על תאריך מוקדם, אך צריך להיזהר שלא יהיה תאריך מאוחר, כפי שמבואר במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה ה): "פרוזבול המוקדם - כשר, והמאוחר - פסול". הברטנורא הסביר מדוע שטר פרוזבול מוקדם כשר: "מפני שהורע כחו של מלוה בכך, דפרוזבול אינו מועיל אלא להלואות שלפניו, (הפרוזבול מועיל רק על חובות שהיו לפי עריכת הפרוזבול), דמשנמסרו לבית דין - הרי הן כגבויות ושוב אין משמיטות". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף לב).

 

מקרים בהם השביעית לא מוחקת את החובות

א)- התנה שהשביעית לא תשמט

הגמ' במסכת מכות דף ג עמוד ב דנה בשאלה, האם המלווה יוכל להתנות עם הלווה שיפרע את החוב: "על מנת שלא תשמטני בשביעית - אין שביעית משמטתו. על מנת שלא תשמטני שביעית - שביעית משמטתו".

כלומר, אם התנאי מופנה כלפי הלווה, שהמלווה מתנה עם הלווה שימחל לו על שמיטת כספים - התנאי חל ככל תנאי שבממון, והשביעית אינה משמטת את החוב, אך אם התנאי לא מופנה כלפי הלווה, אלא מופנה כלפי עצם ההלכה, שהשביעית לא תשמט את החוב - התנאי בטל ככל תנאי על דבר האמור בתורה. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף ט).

הריטב"א (מסכת מכות דף ג עמוד ב) הקשה: אם הצדדים יכולים לערוך בניהם תנאי, שהשביעית לא תמחק את החוב - מדוע א"כ הוצרך הלל לתקן פרוזבול, שכל מלווה יתנה מול הלווה שיפרע את החוב, וכך כבר החוב לא ימחק? הריטב"א ענה:

• א. לא כל מלווה זוכר לערוך תנאי כזה בשעת ההלוואה, ולכן יש צורך בפרוזבול. (מכאן גם נלמד, שהתנאי צריך להיות בעת ביצוע ההלוואה).
• ב. המלווה לא מעוניין להיראות כאילו הוא מתייאש מלגבות את החוב בזמן.
• ג. אמירה כזו מראה כביכול אינו מחובר למצוות השמיטה ("שנראה כאילו מראה עין הרעה לשמיטת השביעית").
• ד. התנאי עלול לגרום לכך שישכחו את מצוות שמיטת כספים, "אבל פרוזבול הוא זכר לשביעית, דאושא מילתא, כשבאין כולם לעשות פרוזבול".
• ה. הפתחי תשובה (בסימן סז ס"ק ב) תירץ בשם ספר תבואות שור (חידושים בסוף הספר על מסכת מכות שם): תנאי תלוי בהסכמת הלווה, ואם הלווה יסרב לתנאי - יוכל המלווה לסרב להלוות לו, אך יעבור על איסור תורה (דברים פרק טו פסוק ט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר, קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ", אך בתקנת הלל - המלווה יכול להלוות, ולאחר מכן לכתוב פרוזבול מבלי לקבל את הסכמת הלווה.

 

הרשב"א (ח"ב סי' שיד) כתב: גם במקום שמקובל ונהוג לכתוב בהסכמי הלוואה תנאי כזה, אם התנאי לא נכתב במפורש - אנו לא אומרים שיש לדרוש לשון הדיוט (כפי שאומרים באופן כללי בתנאי שמקובל להתנותם, כמבואר בסימן מב סעיף טו), כי כאן יש למלווה אפשרות לכתוב פרוזבול.

אולי ניתן לומר, שבזמן שהשמיטה תהיה מהתורה, וכבר לא יועל פרוזבול, שההלוואות יהיו עם תנאי שמופנה כלפי הלווה שהשביעית לא תמחק את החוב, אלא שבכך יש חשש שהביאו הראשונים כנ"ל: "אבל פרוזבול הוא זכר לשביעית, דאושא מילתא, כשבאין כולם לעשות פרוזבול", כלומר אם נסתמך רק על התנאי - חלילה תישכח מצוות שמיטה? לכן יתכן ויהיה ניתן לשלב את העצה שהביא הבן איש חי כאמור לעיל, ולתקן שמי שמתנה על אי שמיטת החוב, שילווה גם סכום כסף ללא תנאי, ולאחר השמיטה יאמר משמט אני, וכך לא תישכח תורת שמיטה.

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות הלואה סעיף לה) כתב, שבזמנו כלל לא נהגו לכתוב פרוזבול, והסתמכו על כך שהמנהג לגבות חוב גם לאחר השמיטה, כך שנחשב כאילו יש תנאי מכללא שהצדדים ערכו בניהם, שהחוב לא ימחק בשמיטה. כך מובא שם:

ועכשיו לא נהגו בפרוזבול במדינות אלו, שנתנו טעם למנהג לומר, שכיון שנהגו כן לגבות כל חוב בלא פרוזבול אחר השביעית, והלוה יודע מזה - הרי זה כאילו התנה עמו המלוה בשעת הלוואה, על מנת שלא ישמיט הלוה חוב זה לעולם ואפילו בשביעית, שנמצא שחייב עצמו בממון, שלא חייבתו התורה, שתנאו קיים וחייב מן התורה.

אבל כל ירא שמים יחמיר לעצמו לעשות פרוזבול, שהוא דבר שאין בו הפסד, וקל לתקן: לקבץ שלשה אנשים כשרים שהם בית דין, ולומר להם: הריני מוסר לכם כל חובות שיש לי שאגבה אותם כל זמן שארצה.

 

ב)- חוב שזמן הפירעון הוא לאחר השמיטה

בגמ' במסכת מכות בסוף דף ג עמוד א מובא: "איכא דאמרי, א"ר יהודה אמר שמואל: המלוה את חבירו לעשר שנים - אין שביעית משמטתו, ואע"ג דאתי לידי לא יגוש, השתא מיהא לא קרינן ביה לא יגוש".

ר"ת (מובא בתוס' ד"ה איכא) פסק כלישנא בתרא זו, שהשביעית אינה משמטת חוב שמועד הפירעון הוא לאחר שנת השמיטה, כי מועד פירעון החוב טרם הגיע, ולכן לא שייך בו "לא יגוש". וכ"פ הרמב"ם (פרק ט הלכה ט) וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף י).

גם הרא"ש (סימן ג)  סבור כר"ת, זאת מכיוון ששביעית מדרבנן, לכן נלך לקולא למלווה התובע, ונחייב את הלווה להחזיר את החוב[37]. ולמרות שבספיקא דממונא, אנו אומרים שיש ללכת לקולא לנתבע, וא"כ היינו צריכים לומר שהלווה לא יצטרך להחזיר את החוב? יש לומר שהגדר של שמיטת כספים הוא איסורים ולא דיני ממונות.

הגמ' במסכת מכות בדף ג עמוד ב כתבה: סתם הלוואה - היא לשלושים יום, (וכ"פ המחבר בסימן עג סעיף א), לכן אם אדם הלווה לחברו יותר משלושים יום לפני סוף שנת השמיטה - החיוב יהיה בשנת השמיטה וההלוואה נשמטת.

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן טו) כתב: לווה שנתן למלווה המחאה (צ'ק) עם תאריך לאחר ראש השנה של השנה השמינית - החוב לא נמחק ככל חוב שתאריך פירעונו הוא לאחר השנה השמינית. כמו כן החוב נחשב לגבוי כבר, שהרי לפי החוק אסור לבטל צ'ק.

שבט הלוי (חלק ט סימן רצא) אף הוסיף, שגם צ'ק שניתן לפדות לפני סוף שנת השמיטה - החוב לא נמחק, כי הצ'ק נחשב לגבוי, או לכל הפחות הצ'ק נחשב למשכון שנמצא בידי המלווה, ולקמן נראה שאם המלווה מחזיק ברשותו משכון - החוב לא נמחק[38].

צריך לציין, שלדעות הסבורות שצ'ק דינו ככסף (להרחבה עיינו במאמר: מעמדו של הצ'ק בהלכה) - וודאי שהשביעית לא מוחקת את החוב, אך לרוב הפוסקים שצ'ק דינו כשטר חוב, יש מקום לומר שהחוב נמחק, שהרי לעיל נאמר שגם חוב בשטר נמחק, לכן יש צורך בפרוזבול. אומנם לדעת השואל ומשיב (מהדורה חמישאה סימן עא), שטר חוב נחשב כבר לגבוי (ממרני נחשב לגבוי), ולכן החוב לא נמחק בשביעית.

 

הלוואה סתמית שניתנה בסמיכות לראש השנה

נחלקו הפוסקים בסתם הלוואה שניתנה פחות משלושים לפני סוף שנת השמיטה, כך שמועד החיוב יהיה בשנה השמינית, האם ההלוואה נשמטת, או שנאמר שדין ההלוואה כדין הלוואה לעשר שנים, והחוב לא נשמט.

האור זרוע (חלק ד פסקי עבודה זרה סימן קכג) כתב: יש להשוות הלוואה זו להלוואה לעשר שנים, כך שהשביעית לא מוחקת את החוב והלווה חייב לשלם, שהרי בסוף שנת השמיטה אין לא יגוש, שסתם הלוואה היא לשלושים יום שיסתיימו רק בשנה השמינית. וכ"פ הילקוט יוסף (שביעית פרק כד בהערות לסעיף יב) והביא לכך הוכחות רבות.

אבל הב"ח כתב: רק במלווה לזמן קבוע (כגון לעשר שנים) - אנו אומרים שהשביעית לא מוחקת את החוב, אבל סתם הלוואה שהיא לשלושים יום, גם אם השלושים יום הסתיימו לאחר שנת השמיטה - השביעית תמחק את החוב, שכן במלווה סתם אנו אומרים שיש לא יגוש, ורק במלווה לזמן קבוע לא קרינן לא יגוש^[39].

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן יד) הסביר: בסתם הלוואה ניתן לגבות גם בתוך השלושים יום אם המלווה זקוק למעות^[40], לכן יש לא יגוש וההלוואה נשמטת. (רק בית הדין לא יגבו לפני שיעברו שלושים יום, אבל המלווה באופן עצמאי יכול לגבות לפני שעברו שלושים יום כאשר הוא צריך את המעות).

המגן אברהם (או"ח סימן שז ס"ק יד) כתב: שבמדינתו נהגו שניתן לתבוע באופן מידי הלוואה בסתם, ובמקומות אלו וודאי שהחוב נמחק לכו"ע. (מובא בפתחי תשובה סימן עג ס"ק ג).

 

ג-ד)- חוב ממכירה ושכר עבודה

במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה א) מובא: "הקפת החנות - אינה משמטת. (חוב הנוצר ממכירה - השביעית לא נמחק). ואם עשאה מלוה, (יבואר לקמן) - הרי זה משמט... שכר שכיר - אינו משמט. (המעסיק מחויב לשלם את שכר הפועל, שאין השביעית משמטת חוב שאינו של הלוואה). ואם עשאו מלוה (יבואר לקמן) - הרי זה משמט".

כלומר השביעית משמטת רק חוב הנוצר מהלוואה, אך אין השביעית משמטת חוב הנוצר ממכירה או חוב של שכר עבודה. לכן חוב שיש לקונה ממכירה - אין השביעית משמטת את החוב. התומים (בסימן סז ס"ק טו) הסביר: "דלכך הקפת חנות אינו משמט, הואיל ולא חייב מכח מלוה".

הכסף משנה (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יא) הסביר, מדוע חוב ממכירה לא נמחק: "ונראה לי שטעם הדבר, שמאחר שדרך להקיף זמן אחר זמן, ואינו נפרע ממנו עד שיזדמנו לו מעות, ואין דרך לנוגשו - הוי כאילו הלוהו עד אחר שביעית, שאין שביעית משמטתו[41]".

אומנם במידה וזקפו במלווה - אנו אומרים שהחוב נעשה הלוואה והשביעית משמטת אותו. נחלקו הראשונים, מאיזה שלב נקרא 'זקפו במלווה', דהיינו חוב ההקפה יחשב כהלוואה והשביעית תשמטו:

• א. הרא"ש (מס' גיטין פרק ד סימן יז) ביאר: המוכר קבע לקונה זמן שיפרע בו את חובו. הרמ"א הביא שיטה זו בסתם.
• ב. הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יב) ביאר: מרגע שהמוכר העמידו לדין.
• ג. המרדכי (מס' שבועות סימן תשפ) ביאר: מרגע שהמוכר עשה חשבון כללי וסיכם את הסכום הכללי שחייב הקונה למוכר - נחשב כהלוואה. הרמ"א הביא שיטה זו בשם ויש אומרים.

השולחן ערוך (בסעיף יד) פסק שחוב שיש בהקפה מחנווני - לא נמחק, אא"כ החננוני עשה את החוב להלוואה. הרמ"א (בדעה הראשונה בסתם) הביא את הסבר הרא"ש: המוכר קבע עם הלקוחות שישלמו לפני ראש השנה של השנה השמינית, שאז החובות נמחקים. הרמ"א הביא גם את ההסבר של המרדכי: המוכר עשה סיכום שללי של החובות של הקונה, בשלב זה החוב נחשב להלוואה והוא נמחק.

למעשה, כל החובות שהחנווני רושם בהקפה, ככל והחננוני לא קבע עם הלקוחות שישלמו לפני ר"ה - החובות לא נמחקים והלקוחות צריכים לשלם[42].

 

ה-ו)- כספי פיקדון וכספי שותפים

מהרי"ק (שורש קפב ענף ה) כתב: הלוואה שנכתבה בניסוח של פיקדון - השביעית לא מוחקת את ההלוואה, זאת מכיוון שההלוואה נכתבה בלשון פיקדון, ולשון זו מורה כאילו היה תנאי שעשה המלווה עם הלווה שהשביעית לא תשמט את החוב, והתנאי תקף ככל תנאי שבממון. וכ"פ הרמ"א בסעיף ט.

הרא"ש (כלל עז סימן ג) כתב: שותפים שיש להם עסק מסוים, והכספים נמצאים בידי שני השותפים - החוב לא נמחק, כי הכספים לא נחשבים להלוואה אלא לפיקדון, וכספי פיקדון לא נמחקים בשביעית. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף ד).

הסמ"ע (בס"ק יב) ביאר: "ששניהן (שני השותפים) מתעסקין בו, ומה שיש ביד כל אחד משל חבירו - אין שם הלואה עליו, אלא שחלק חבירו מופקד בידו".

 

ז)- מלווה המחזיק משכון

במשנה (במסכת שביעית פרק י משנה ב) מובא: מלווה שמחזיק בידו משכון (מטלטלים) - החוב לא נמחק. הגמ' (במסכת גיטין דף לז עמוד א) ביארה: המשכון נחשב כקנוי למלווה, כך שהחוב נחשב לגבוי.

המשנה התייחסה למשכון שהמלווה קיבל בשעת ההלוואה, כך שהחוב נחשב לגבוי ולכן השביעית לא מוחקת את החוב. התוספות (מסכת גיטין דף לז עמוד א ד"ה שאני) הוסיפו: גם משכון שהמלווה קיבל לאחר ההלוואה - החוב לא נמחק, למרות שהמלווה חייב להחזיר את החוב ללווה, (בגד לילה מחזיר בלילה ובגד יום מחזיר ביום), בכ"ז החוב נחשב גבוי, והחוב לא נמחק. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיפים יב-יג).

הסמ"ע (בס"ק כה) הסביר: "והטעם דאינו משמט, דמיד שמשכנו - קנה המשכון, והוי שלו בעד חובו עד שישלם לו, אלא שחוזר ומשאיל לו בעת צרכו. והראיה: שהלוה צריך להחזיר לו כלי יום בלילה".

נחלקו הראשונים, במקרה בו ערך המשכון אינו שווה לגובה החוב, האם כל החוב לא נמחק, או רק סכום החוב השווה לערך המשכון. הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יד) סבור, שרק סכום החוב השווה למשכון לא נמחק, אבל שאר הסכום העודף על שווי המשכון - נמחק. אבל הרא"ש (מס' גיטין פרק ד סימן יז) כתב: החוב לא נמחק כלל, למרות שהמשכון שווה חצי מסכום החוב. הסמ"ע (בס"ק כד) הסביר: מלכתחילה המלווה לקח את המשכון כנגד כל ההלוואה, לכן נחשב כאילו יש בידו משכון השווה לכל סכום ההלוואה.

השולחן ערוך (בסעיף יב) הביא את דברי הרמב"ם בסתם, ואת דברי הרא"ש בשם ויש מי שאומר.

 

ח)- פסק דין

במשנה (במסכת שביעית פרק י משנה ב) מובא: "וכל מעשה ב"ד - אינן משמטין", כלומר השביעית לא מוחקת את החוב הכספי הכתוב בפסק דין, כי החוב נחשב כבר לגבוי[43]. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף ח.

הסמ"ע (בס"ק לא) העיר: כאשר יש תביעה בב"ד, החוב נשמט רק כל עוד ואין פסק דין, אבל לאחר שיש פסק דין - החוב לא נשמט, שכן כל חוב הכתוב בפסק דין נחשב כגבוי.

כאשר פסק הדין סופי, החוב נחשב לגבוי, והשמיטה לא מוחקת את הסכום הכתוב בפסק הדין, אומנם בבתי דין בהם קיימת מערכת ערעור - פסק הדין לא ייחשב כפסק דין סופי עד לאחר הערעור (או עד לאחר שיחלפו שלושים ימים בהם ניתן לערער). במקרים אלו נכתב במפורש בהחלטות, שלא ניתן לגבות את החוב בתוך שלושים ימים, כך שהחוב לא נחשב לגבוי, וככל והתביעה לא הסתיימה - יתכן והחוב נמחק. (עיינו בשער משפט סימן סז ס"ק ג, שנותר בצריך עיון).

לאור החשש שאולי החוב הכתוב בפסק הדין ימחק - יש שנהגו שבית הדין יכתוב פרוזבול עבור הצדדים. (תשובות והנהגות כרך ב סימן תשח), או לשלוח פרוזבול יחד עם פסק דין, ולבקש מהצדדים למלא את הפרוזבול. 

 

ט)- חוב של יתומים לא נמחק

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד א מובא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: יתומין - אין צריכין פרוסבול". (רש"י: "שאין שביעית משמטת חוב של אביהן המת". אבל הר"ן {דף יט: ד"ה גרסי'} ביאר: מדובר ביתומים שהלוו מעות מכספם, שאין השטרי חוב שלהם נשמטים בשביעית, גם אם הם לא כתבו פרוזבול).

"וכן תני רמי בר חמא: יתומין אין צריכין פרוסבול, דר"ג ובית דינו אביהן של יתומין". (רש"י: "אביהן של יתומין הן - וממונים עליהן ועל ממונם, והיו שטרותיהן כמסורים לב"ד. הא דנקט רבן גמליאל, שהיה בית דינו קיים ונוהג כשנשנית משנה זו, והא דרמי בר חמא - ברייתא היא").

הסמ"ע (בס"ק נ) כתב: יש חילוק בין יתומים קטנים ליתומים גדולים. ביתומים קטנים אנו אומרים שגם שטרי חוב שלהם וגם שטרי חוב שירשו מאביהם - לא נשמטים בשביעית, שכן בית הדין הוא אביהן של יתומים, "ושטרותיהן וכל אשר להן - כמסורין לב"ד דמי", אבל יתומים גדולים, רק שטרי חוב שירשו מאביהם, אנו טוענים עבורם שמא אביהם כתב פרוזבול, או שמא אביהם התנה ע"מ שלא ישמיטנו בשביעית, משא"כ שטרי חוב שלהם - מוטל עליהם לכתוב פרוזבול, ואם לא כתבו, השביעית משמטת.

חוב של מלווה קטן - התומים (בסימן סז ס"ק כה) כתב: "כשמלוים בקטנותם א"כ לא היה שטר בכלל שמיטה דקטן לאו בר מצוה, אף כשיגדילו תו לא חל שמיטה כלל". כלומר לווה שחייב למלווה קטן - החוב לא נמחק, כי קטן לא בר מצוות.

אבל המנחת חינוך (פרשת ראה מצוה תעז אות א) כתב: "אם יש לחש"ו מעות כגון בירושה או בשכר פעולה, והלוו לאחד, ועבר שמיטה, אף על פי שאינם בני מצות - מ"מ נחלט החוב, כי הוא אפקעתא דמלכא". כך שגם קטן צריך לעשות פרוזבול על ידי אביו שיהיה שליח עבורו.

היום, ביטוח לאומי חוסך לכל ילד עד גיל 18 - 50 ש"ח בחודש. כספים אלו מוגדרים ככספים ששייכים לילדים ובשום פנים לא להורים. ככל ומדובר בילדים או נוער שלא יהיו בני 18 בשנת השמיטה - הם לא צריכים לעשות פרוזבול, כי מדובר על הלוואה שזמן פרעונה הוא לאחר השמיטה והיא לא נמחקת, אך בחור שהגיע לגיל 18 השנה, הרי הוא רשאי להוציא את הכספים, ומכיוון שמדובר בכספי הלוואה - עליו לעשות פרוזבול.

 

י)- חוב של צדקה לא נמחק

בגמ' במסכת בבא קמא דף לו עמוד ב מובא: "א"ל רב יוסף: כבר זכו ביה עניים; ואף על גב דליכא עניים הכא - אנן יד עניים אנן". (אדם שהיכה את חברו באוזן, והתחייב לשלם חצי זוז דמי בושת, הניזק לא רצה לקבל סכום כ"כ פעוט, ואמר שהוא נותן את הסכום לעניים, אך לאחר מכן התחרט ורצה לקחת את החצי זוז לקנות אוכל, רב יוסף אמר לו, שהעניים זכו בכסף זה, ואין הוא יכול להתחרט).

רש"י ביאר: הטעם שהניזק אינו יכול לחזור בו, שכן רב יוסף היה גבאי הצדקה, נמצא שהניזק נתן את הכסף במעמד שלושתם. הניזק נחשב למלווה הנותן את המעות, ואומר למזיק שהוא כביכול הלווה: תשלם את המעות לעניים שהם המקבלים, ורב יוסף נחשב שליח המקבל.

התוס' (ד"ה יד) הקשו: מדוע אנו לא אומרים שהטעם מדוע הניזק אינו יכול לחזור בו, הוא מדברי הגמ' במסכת ר"ה דף ו עמוד א: "בפיך זו צדקה"? התוס' ענו שלא ניתן להקדיש דבר שלא בא לעולם, וכן גם לא ניתן לתת צדקה בדבר שלא בא לעולם. אומנם כתבו התוס': אילו היה משתמש בלשון של נדר - לא היה יכול לחזור בו.

הרשב"א (מס' ב"ק דף לו: ד"ה הא) כתב: מדברי הגמ' במסכת בבא קמא משמע, שדין עניים כדין יתומים, ומכאן שמי שחייב מעות לקופת צדקה - אין השביעית משמטת. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף כח): "מי שחייב לקופת הצדקה - אינו משמט".

מכאן ניתן ללמוד לקרנות צדקה של גמחי"ם שמסייעים לנזקקים, שהחוב לא נמחק. אומנם אם מדובר בגמ"ח שמלווה בצורה רחבה ולא רק לנזקקים - על נציגי הגמ"ח לערוך פרוזבול, כי למעשה מדובר בהלוואה רגילה.

ערוך השולחן (בסימן סז סעיף ח) הוסיף, שגם אם התורם זקף את כספי התרומה כהלוואה - החוב לא נמחק: "והקדשות בית הכנסת או צדקה לעניים, אף על פי שאין דינן כהקדש (כמ"ש בסי' צ"ה) מ"מ חייב לשלם גם אחר שביעית, דאין כאן מי שינגשנו, ולא קרינא ביה לא יגוש. ועוד דכל אלו אינם הלואות ששביעית תשמטם, ואפילו אם נדר צדקה לעני פלוני וזקפו עליו במלוה קודם שביעית - יראה לי דחייב לשלם להעני, דהא נדר הוא, ובמה שזקפו עליו במלוה לא תפקיע שביעית את נדרו, וכן אם נדר ליתן מתנה לפלוני, אף שהוא עשיר - אין שביעית משמטתו, אף שזקף עליו במלוה, מפני נדרו שעשה".

 

יא)- חובות לגויים

בספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קיב) נאמר: "לא יגוש - ליתן עליו בלא תעשה. את רעהו - פרט לאחרים. ואת אחיו - פרט לגר תושב". מכאן אנו למדים שאם המלווה הוא גוי - השביעית לא מוחקת חובות של יהודים שחייבי לנכרים.

הרשב"א (חלק ג סימן נט) נשאל: יהודי שהיה ערב לחוב של לווה יהודי, כאשר המלווה הוא גוי. הלווה לא שילם את החוב והגוי גבה את החוב מהערב. כעת הערב מעוניין לגבות את החוב חזרה מהיהודי הלווה, השאלה היא, האם השביעית מוחקת את החוב?

הרשב"א ענה: אם המלווה הגוי נתן רשות לערב לגבות את החוב דרך שטר החוב, ואכן הערב גובה מהלווה דרך שטר החוב, הרי שמדובר באותה הלוואה של הגוי, שהגוי מכרה לערב, וכאמור לעיל, מלווה של גוי או של מי שבא מכוחו של הגוי - לא נמחק, ולכן הערב יכול לגבות את החוב, אך אם הערב לא גובה דרך השטר חוב של הגוי, הרי שמדובר בחוב של הלווה לערב, וזהו חוב בין שני יהודים, ולכן החוב נמחק. וכ"פ הרמ"א (בסימן סז סעיף יז).

הסמ"ע (בס"ק לג) העיר: לכאורה ניתן לומר, שהרמ"א לשיטתו שפסק (בסימן קנד סעיף יח): "כל כח העובד כוכבים יש לישראל הבא מכחו", אבל השולחן ערוך חולק וסובר, שלא אומרים כך כאשר יש גריעותא לצד השני? הסמ"ע הסביר: שטר של גוי ניתן לגבות ממנו על פי דינא דמלכותא, לכן יש לומר, שהשטר לא נמחק גם לדעת השולחן ערוך.

 

יב)- האם השמיטה מוחקת תביעה שהלווה כפר וחזר והודה

בירושלמי (מסכת שביעית פרק י הלכה א) מובא: "מלוה שהיא נעשית כפרנית - אינה משמטת, כפרנית שהיא נעשית מלוה - משמטת".

הירושלמי דן בלווה שכפר בכל התביעה ולאחר מכן חזר והודה ששיקר והוא אכן חייב כספים למלווה - האם השביעית מוחקת את החוב שהוא כעת מודה בו? התשובה לכך היא, שתלוי מתי הוא הודה, אם הוא הודה לפני סוף שנת השמיטה, הרי שנוצר חוב כלפי התובע, והחוב אכן נמחק בסוף שנת השמיטה, אך אם הנתבע הודה רק לאחר שעברה שנת השמיטה, הרי שהחוב נוצר בשנה רגילה שאין בה שמיטת כספים, ולפיכך הלווה חייב לשלם לתובע. וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף ז).

וכך הסביר הסמ"ע (בס"ק טז): "הטעם, דהא בשעת שמיטה, כיון שכבר נשבע - לא היה למלוה עליו שום חוב, ואחר השמיטה כשהודה - ה"ל כהלואה חדשה, משא"כ כשהודה קודם השמיטה, דהשמיטה הבאה אחר ההודאה משמטת לאותה הלואה החדשה".

 

יג)- חוב כתובה

השולחן ערוך (בסימן סז סעיף יז) פסק: בעל שגירש את אשתו לפני סוף שנת השמיטה - חוב הכתובה לא נמחק בשביעית, כי חוב זה נחשב למעשה בית דין שלא נמחק. אומנם אם האישה קיבלה חלק מחוב הכתובה, או שהאישה זקפה את החוב כהלוואה - החוב נמחק, כי מרגע זה החוב כבר לא מוגדר עוד כמעשה בית דין, אלא מוגדר כהלוואה פרטית שיש בין אנשים, שהשמיטה משמטת[44]. (אא"כ האישה כתבה פרוזבול).

כמובן שאם הבעל לא גירש את אשתו, שחוב הכתובה לא נמחק, כי הוא כלל לא עומד לגבייה, ולא מוגדר בלא יגוש.

 

יד-טו)- מוסר שטרותיו לב"ד או פרוזבול

לעיל מבואר בהרחבה, שגם מלווה המוסר שטרותיו לב"ד או שכותב פרוזבול - חובותיו לא נמחקים.

 

שמיטת כספים בהלוואות לבנקים

השולחן ערוך (בסימן סז סעיף ג) כתב: "מי שיש לו עסקא משל חבירו - שביעית משמטת פלגא שהיא מלוה". כלומר בעסקה חצי מהסכום המושקע בעסק נחשב לפיקדון וחצי מהסכום נחשב להלוואה[45], כך שחצי הפיקדון - לא נמחק בשביעית, ורק חצי ההלוואה - נמחק בשביעית.

אומנם לדעת הרדב"ז (חלק ד סימן ריד), השביעית כלל לא מוחקת הלוואות שניתנו בהיתר עסקה: "מסתברא דאין השביעית משמטת העסקא כלל, דקושטא דמלתא לאו מלוה היא, אלא דרבנן עשאוה פלגא מלוה ופלגא פקדון, דטבא לתרוייהו. אבל לא לענין דתשמטנו שביעית".

התומים (בס"ק ו) העיר, שאין הלכה כדברי הרדב"ז: "ואולם לא הביא הרדב"ז בכל תשובתו הנ"ל דברי מהר"ם הנ"ל, וכמדומה שהיה אז בהעלם עין ממנו, וא"כ כללא הוא, כל שלא ראה האחרון דבר פוסק קדמון הלכה כקדמון".

הכספים המופקדים בבנק (בפק"מ שבו התוכנית הסתיימה וניתן להוציא את הכספים, או ביתרה בחשבון) נחשבים כהלוואה לבנק, ולכן יש צורך בכתיבת פרוזבול. היום הבנקים עושים היתר עסקה, כך שמחצית מהכספים הם כספי פיקדון, ואין צורך לכתוב פרוזבול, אך יש צורך על החצי השני.

ישנם היתרי עסקה שבהם כל הכספים פיקדון, ובמקרים אלו - השביעית לא מוחקת את החוב גם ללא פרוזבול. ויתכן וזה יכול להיות אחד מהפתרונות לזמן בו שמיטת כספים תהיה מהתורה שאז ההלוואות יינתנו על פי היתר עסקה שכולו פיקדון, והחוב לא ימחק.

אפשרות נוספת היא, להסתמך גם על שיטת הרדב"ז שהלוואות בהיתר עסקה לא נמחקות, בצירוף השיטות הסבורות שאין איסור להלוות בריבית לחברה בע"מ, כפי שמבואר בהרחבה במאמר: חברה בע"מ בהלכה.

 

הבנק כותב רק פרוזבול אחד

במשנה במסכת שביעית (פרק י משנה ה) נאמר: "אחד לוה מחמשה - כותב פרוזבול לכל אחד ואחד. חמשה לוין מאחד - אינו כותב אלא פרוזבול אחד לכולם".

כלומר כל מלווה צריך לכתוב פרוזבול לעצמו, לכן לווה שלווה מחמישה מלווים - כל מלווה יכתוב פרוזבול, ואם מלווה אחד הלווה כספים לחמישה לווים - מספיק פרוזבול אחד למלווה. וכ"פ השולחן ערוך בסעיפים כו-כז.

לאור זאת, לכאורה יצטרכו כל בעלי המניות בבנק (או לפחות בעלי השליטה) לכתוב פרוזבול, שהרי לדעת חלק גדול מהפוסקים, בעלי המניות ששולטים בחברה - נחשבים לשותפים, וכאמור, כאשר יש מספר מלווים - יש צורך שכל מלווה יכתוב פרוזבול, א"כ ניתן לשאול מדוע בבנקים אנו אומרים שמספיק כתיבת פרוזבול אחד לבנק ולא מצריכים כתיבת פרוזבול לכל שותף?

התשובה לכך היא, שקופת הבנק נחשבת לקופה אחת, ולכן מספיק שטר פרוזבול אחד, ורק במקרים בהם מדובר בשותפים שמלווים מקופות שונות, שאז יש צורך שכל מלווה יכתוב פרוזבול.

וכך מוכח מדברי השולחן ערוך (בסימן קעח סעיף א): "שותפים שבקש אחד מהם מהמוכס שימחול לו, ומחל לו - הוא לאמצע, כאילו הוא שלוחם לבקש בשביל כולם". כלומר מעשה שעושה שותף אחד לטובת העסק המשותף - כולל בתוכו את שאר השותפים.

 

מלווה בחו"ל שיש לו לווים בארץ ישראל

הגרש"ז אויערבך (מנחת שלמה חלק א סימן מז) הסתפק, מה הדין במלווה שנמצא בארצות הברית, ויש לו לווים בארץ, האם הוא יכול לכתוב פרוזבול עד לשקיעה בארצות הברית, או שעליו להקדים ולכתוב פרוזבול לפני השקיעה בארץ.

יש להסתפק במלוה שנסע מא"י לחו"ל, וכגון שנסע לארה"ב, אשר שם מתאחר היום ביחס לא"י בז' או ח' שעות, ובשעה שאצל הלוה שהוא בא"י כבר שקעה חמה והתקדש חג - עדיין אצל המלוה חצות היום של ערב שביעית, ויש לדון לפי"ז אם יכול אז המלוה לכתוב פרוזבול או לא, מי אזלינן בתר מלוה שאצלו עדיין ערב שביעית, או אזלינן בתר לוה שכבר קידש היום וכבר נשמט החוב... ולענ"ד אין זה כ"כ פשוט שצריכים לילך בזה דוקא אחר המלוה, כי יש גם מקום לומר שאסור לנגוש לוה שבא"י, ושביעית משמטת אף אם המלוה הוא בחו"ל.

כלומר יש להחמיר ולכתוב את הפרוזבול לפני השקיעה בארץ ישראל. גם שבט הלוי (חלק ט סימן רצא) הסתפק לומר, שמכיוון ושמיטת כספים תלויה בשמיטת קרקע שבארץ ישראל, לפיכך ברגע שהגיע ראש השנה של השנה השמינית בארץ ישראל - פקעה קדושת השביעית ונשמטו החובות, "אם כן אין כאן כי קרא שמיטה לה', וגם בחו"ל כבר נפקעו החובות, אף שעדין לא שקעה שם החמה. אמנם היות כי לא מצאתי עדין מקור לסברתי הנ"ל מסתפינא למימר כן וצ"ע. וה' יאיר עיני".

הילקוט יוסף (שביעית פרק כד בס"ק א) סבור, שרק לכתחילה יש להחמיר לכתוב פרוזבול כשעון ארץ ישראל, אך בדיעבד מכיוון ששמיטה מדרבנן, ניתן להקל ולומר שהשמיטה היא מצווה שמוטלת על האדם, כלומר על המלווה באשר הוא שם, והמלווה יכול לכתוב פרוזבול לפי המקום בו הוא נמצא.

 

מלווה שטוען שאיבד את הפרוזבול

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד ב מובא: "אמר רב יהודה אמר רב נחמן: נאמן אדם לומר פרוסבול היה בידי ואבד ממני; מאי טעמא? כיון דתקינו רבנן פרוסבול, לא שביק היתירא ואכיל איסורא". (המלווה לא יעזוב את ההיתר הקל לגבות מהלווה עם פרוזבול, בכדי לגבות מהלווה באיסור ללא פרוזבול).

"כי אתו לקמיה דרב, (ולא היה למלווה פרוזבול), אמר ליה: מידי פרוסבול היה לך ואבד? כגון זה פתח פיך לאלם הוא. תנן: וכן בעל חוב שמוציא שטר חוב (לאחר שנת השמיטה) ואין עמו פרוסבול - הרי אלו לא יפרעו (המלווה לא יכול לגבות את החוב ללא פרוזבול)? תנאי היא, דתניא: המוציא שטר חוב - צריך שיהא עמו פרוסבול, וחכמים אומרים: אינו צריך".

הרשב"א (חלק ב סימן ריב) ביאר: "אם טען הלוה: פרוזבול היה לי ואבד - נאמן ואפילו בלא שבועה, דאנן נמי טענינן ליה, כדאמר רב בגיטין בפרק השולח כגון זה פתח פיך לאלם... משום דחזקה לא שביק היתירא ואכיל איסורא".

כלומר כאשר יש חזקה ואומדנה ברורה שמאששת את טענת בעל הדין - מותר לדיינים לטעון אותה, ועל כך נאמר בספר משלי (פרק לא פסוק ח) נאמר: "פְּתַח פִּיךָ לְאִלֵּם".

הרשב"א (חלק ב סימן שצג) הוסיף: "פעמים יש שאפילו בית דין טוענין בשבילו, כגון שאמרו כגון זה פתח פיך לאלם, כל שהבית דין מכירין שאינו נמנע מלטעון כן אלא ממיעוט ידיעתו, והדבר קרוב לפי ראות הבית דין שהיה כן, כמו שאמרו בשמא פרוזבול היה לך ואבד, וממנה בית דין דן בכל מה שיראה בעיניו שהוא האמת, שלא בחרה התורה השלמה והאמתית רק בדרכי האמת. ומפני זה אמרו שטוענין ליורש וטוענין ללוקח. וכן בכל כיוצא בזה".

אומנם הרא"ש (כלל עז סימן ד) הסתייג מכך בגלל החשש מרמאות: "ואני לא סמכתי מעולם על זה, משום דלא שכיחי האידנא כותבי פרוזבול. (וגם אין איסור שביעית לשמוט כספים ידוע להמון העם, ולא מחזקו ליה באיסור להיות חרד בדבר ולכתוב פרוזבול), וכשהיה בא אחד לפני והיה טוען פרוזבול היה לי ואבד, הייתי שואל לו מהו פרוזבול, ולמה כתבת אותו, ומי הוא שכתבו לך, עד שהיה נתפס בשקרו, ומעולם לא זכה אדם בפני באשכנז בטענה זו".

הרשב"א (חלק ב סימן שיג) כתב: מלווה שלא טען בבית הדין שיש לו פרוזבול, ורק לאחר שיצא מבית הדין טען שיש לו פרוזבול - אינו נאמן, שכן המלווה שתק בשעת הדיון, ושתיקה כהודאה. וכן יתכן שלאחר שיצא מבית הדין - אחרים למדוהו לשקר ולטעון שהיה לו פרוזבול ואבד.

הבית יוסף הקשה: הרי הרשב"א בתשובה אחרת (חלק ד סימן לב) פסק, שגם לאחר שהמלווה יצא מבית הדין - יכול הוא לטעון שהיה לו פרוזבול ואבד?

הבית יוסף תירץ: יש לחלק בין יציאה לפני פסק הדין ובין יציאה לאחר פסק הדין. מלווה שיצא מבית הדין לפני פסק הדין - נאמן לטעון שהיה לו פרוזבול ואבד, אבל מלווה שיצא לאחר פסק הדין - אין הוא נאמן עוד לטעון, שכן שתיקתו בשעת אמירת פסק הדין כהודאה. וכ"פ הרמ"א בסימן סז סעיף לג.

להחרבה בדינים אלו עיינו במאמר: נתבע שמשנה את טענותיו.

הסמ"ע (בס"ק נה) כתב: "ולא דמי למה שכתבו הטור והמחבר בסימן סו סעיף יא, דאין אדם נאמן לומר שטר קנין היה לי, כתוב בו "קני לך איהו וכל שעבודיה" ואבדתיהו? דשאני התם, דלאו בידו הוא, דדילמא המוכר לא רצה לכתוב לו כן, או שבעל השטר אבד השטר וזה מצאו, אבל כאן שהשט"ח ודאי שלו הוא, ובדידיה תליא מילתא למסור לב"ד חובתו, מסתמא עשאו".

הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כו) כתב: תובע שטוען שלא עשה פרוזבול כי מדובר בחוב שהשביעית לא מוחקת, כגון חוב של הקפת חנות, או שערכו בניהם תנאי מועיל - התובע נאמן, כי יש לו מיגו שיכל לומר שהיה לו פרוזבול ואבד, "שכיון שתקנו חכמים פרוזבול - חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור". וכ"פ השולחן ערוך (בסימן סז סעיף לד).

ערוך השולחן (בסימן סז סעיף יב) כתב: "ואין להקשות, למה נאמן במיגו, הא הוי מיגו להוציא? די"ל, דבחזקה אלימתא כזו ככתיבת פרוזבול, דאין הפסד, ובקל לעשות - נאמן במיגו זה אף להוציא".

 

לווה המחזיר את חובו לאחר השמיטה

בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד ב מובא: "המחזיר חוב לחברו בשביעית, (רש"י ביאר: מדובר שהלווה החזיר את החוב למלווה לאחר שנת השמיטה, לאחר שהשביעית שמטה את החוב) - צריך שיאמר לו (המלווה ללווה): 'משמט אני', ואם אמר לו (הלווה למלווה): 'אע"פ כן' - יקבל הימנו, שנאמר: וזה דבר השמטה". (צריך לומר רק דיבור אחד של שמיטה, דהיינו המלווה צריך לומר רק פעם אחת שהוא משמט). הגמ' עוד כתבה: "...כשהוא נותן לו, (הלווה מחזיר ללווה), אל יאמר לו בחובי אני נותן לך, אלא יאמר לו: שלי הן ובמתנה אני נותן לך".

כלומר, מלווה שלא ערך פרוזבול, ולאחר שנת השמיטה מבקש הלווה לפרוע את החוב - על המלווה לומר ללווה בצורה ברורה, שהחוב נמחק, וכי הוא פטור מלשלם, אך אם הלווה יתעקש לשלם את הכספים - המלווה רשאי לקבל את הכספים בתורת מתנה.

רבה הוסיף: "ותלי ליה עד דאמר הכי". רש"י (ד"ה ותלי) ביאר: המלווה יכול לכפות את הלווה שיחזיר את החוב ויאמר 'אף על פי ששמטת, רצוני להחזיר ולתנם במתנה', כנ"ל. אבל הרא"ש (מסכת גיטין פרק ד סימן יט) כתב: ולא נהירא, שאם כך בטלת תורת שמיטה, לכן יש לפרש שיכול המלווה שיהיו עיניו תלויות בלווה, אולי ירצה אעפ"כ להחזיר את החוב. הרא"ש הסביר את דברי הגמ' שכתבה: "תלי ליה נמי עד דאמר הכי" - "ונראה לפרש ותלי ליה - כלומר יהא עיניו (של המלווה) תלויות, יושב ומצפה עד שיאמר כך".

וכך כתב הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה כט): אם הלווה לא אומר מעצמו שהוא מתעקש לפרוע את החוב - המלווה "מסבב עמו בדברים, עד שיאמר לו (הלווה יאמר למלווה) שלי הם ובמתנה נתתים לך. ואם לא אמר (הלווה לא אומר שהוא מעוניין לתת את הכספים במתנה) - לא יקבל ממנו, אלא יטול מעותיו וילך לו". וכ"פ השולחן ערוך בסעיף לו.

אומנם הב"ח (בסימן סז בס"ק לו) כתב כדעת רש"י: ברגע שהמלווה אמר שהחוב נמחק - הו כבר קיים את המצווה של שמיטת כספים, שהרי כתוב (דברים פרק טו פסוק ב): "וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט" - כלומר השמיטה נעשית על ידי דיבור באמירה שהחוב נמחק, כך שלאחר מכן המלווה יוכל לכפותו להחזיר את החוב. הב"ח סיים: "ולפיכך נראה דהמיקל כרש"י ז"ל - זריז ונשכר".

הרא"ש (כלל עז סימן ד) כתב בשם הרמב"ן: מלווה שלא כתב פרוזבול - עליו להחזיר את שטר החוב ללווה. וכ"פ השולחן ערוך בסעיף לז.

 

 

[1] מדוע אין ברכה על מצוות שמיטת כספים? - הרשב"א (חלק א סימן יח) הביא מספר טעמים מדוע לא מברכים על מצוות שמיטת כספים:

• א. "כל מצוה שאין בה מעשה - אין מברכין עליה, כגון השמטת כספים וכיוצא בהן". כלומר השמיטה נעשית מאליה, ולכן אין בה ברכה.
• ב. "וכן אין מברכין על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה, מפני שאפשר שלא יתרצה בה חברו, ונמצא מעשה מתבטל, כגון מתנות עניים והלואת הדלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בהם". כלומר יתכן והלווה ירצה לשלם את חובו ולמעשה לא תקיים את מצוות שמיטת כספים.
• ג. יש מבארים שאין ברכה על דבר שיש בו צער. זאת ע"פ דברי הרשב"א (שם): "וכן אין מברכין על מיתות בית דין לפי שהשם יתברך חס על בריותיו ואינו חפץ במיתתן של רשעים ולפיכך אין מברכין עליהן".

[2] החתם סופר (חלק א אורח חיים סימן טו) כתב, שבפרשת ראה (עליית שישי), אין לעלות לתורה מלווה שלא ערך פרוזבול: "ראה זה ראיתי במנהגי מורי הגאון מ' נתן אדלער זצ"ל, שבי"ט של סוכות לא קרא ללוי למי שאוכל חדש, כי באותו זמן כבר נקצרו השעורים שהם חדש קודם העומר... וכיוצא בזה השתא הכא שנת השמיטה אינו ראוי לקרות בתורה לא יגוש את רעהו למי שלא עשה פרוזבול".

[3] כך כתב ספר החינוך: "(א)- ללמד נפשנו במדות המעולות מדת הנדיבות ועין טוב. (ב)- ונקבע בלבבנו הבטחון הגדול בשם ברוך הוא, ואז תכשר נפשנו לקבל טוב מאת אדון הכל כלול הברכה והרחמים. (ג)- וגם נמצא מזה גדר חזק ומחיצה של ברזל להתרחק מאד מן הגזל ומן החמדה בכל אשר לרענו, כי נשא קל וחומר בנפשנו לאמר, אפילו הלויתיו ממוני והגיע שנת השמטה - אמרה תורה להשמיט בידו המלוה, שלא לגזול ושלא לחמוס משלו- לא כל שכן שראוי לי להתרחק עד הקצה האחרון".

[4] כך כתב התומים: "ובאמת אף שהיה אמת ונכון כדברי הרז"ה (בתשו' הובא בבעה"ת שער מה ח"א ס"ד) וסייעתו דאמרינן דאין שמיטה נוהג בזמן הזה כלל וכלל - היה מהראוי ויפה לנו להחמיר בזה ולנהוג דין שמיטת כספים, כי מה מאד מזהיר אותנו הנביא בגולה (ירמי' לא כ) הציבי לך ציונים, ולעשות זכר למצות ה' שהיה חובה עלינו בהיותנו שוכנים בקרב הארץ ובהלו נר ה' על ראשינו, ואיך לא נשים זכר למצות שמיטה, ונשים אחר הדלת מצוה זו בזכרונה מבלי תת לה זכר כלל, היא המצוה אשר היה ראשון בסיבת גלות הארץ, וראשון מהמרי והחולי אשר גרם שקאה הארץ אותנו כמאמר הפסוק (ויקרא כו לד) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה.

ובעו"ה מאז אשר חודלנו והולכנו בקרי באנו מדחי אל דחי אשר לא זכינו עליה עוד בשלימות, כי אף כי פקד ה' את עמו בבית שני, מכל מקום לפי דעת הרמב"ם (פ"י משמיטה ויובל ה"ג) ורבים מפוסקים לא היה יובל נוהג מן התורה בבית שני כי לא היו כל יושביה עליה, ואף שביעית לא היה מן התורה לדעת הפוסקים כרבי (גיטין לו א) דסבירא ליה שמיטה ביובל תליא, והיא המצוה אשר בא בגללה נס מפורסם באומה ישראלית ובארץ חמדה, אשר תמיד בשנת שש לשמיטה היה הברכה מצויה בגדולי ארץ על הספקה לשלשה שנים, וכאשר נסמכה ליובל על ארבעה שנים, והתמיד הענין תמיד במכוון בשנת שש לשמיטה לא הקדים ולא האחיר כלל, עד שיכירו וידעו כל כי לא בא במקרה, ולא מפאת מערכת כוכבי השמים וכסליהם אשר שמם משטרם בארץ, כי המקרה לא יתמיד, וכוכבי השמים נבוכים בארץ לפי מסילתם ומעגלתם פעם שנה זו פעם שנה זו, לא יסבו בלכתן להסכים תמיד אל שנה זו ולהתמיד תמיד, וידעו כל העם כי ה' בקרב ישראל לברך את עמו ולקדשם במצותיו.

ומה עצום מצוה זו וטעם יש בה, ועל ידה ידע איש הישראלי אשר ימינו כצל על הארץ וגרים ככל אבותיו אריסי בתי אבות ולה' הארץ ומלואה, וידע כי לא שלימות אנושי לעסוק בקיבוץ הקנינים ולאסוף חמרים חמרים יצבור ולא ידע מי אוספם, כי יראה כי שבתה הארץ שבת לה', ויד הכל שוה בארץ אשר עיני ה' בה תמיד, והוא הרומז על עולם שכולו טוב אשר שם ינוחו כל יגיע כח מעצבם ומעבודתם להוציא לחם מהארץ, עשיר ורש נפגשו קטון וגדול שם הוא ועבד חפשי מאדוניו, והיא שנת שביעית שנת רצון לה', אשר ישליך אדם אלילי כספו ולא יאמר אלקינו למעשי ידינו הוא היקום והרכוש, כי אז אין כסף נחשב כלום ולא יועיל הון ביום עברה, ולכך נוהג שמיטת קרקע וכספים בשנה ההיא, שבתה נוגש עול מדהבה [ירמי' יד ד].

ומצוה זו גרמה לישראל שלא נשתקעו יותר מדאי בעסק מו"מ ולהרבות בסחורה כאניות סוחר ולבלות בו זמן יום ולילה כהגוים אשר על פני האדמה, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, כי לזו צריך הלואת איש באחיו ולהיות איש נושה ברעהו מזמן לזמן, וזה אי אפשר בהחזיק מצוה הנ"ל, כי בהגיע תור השמיטה ישמט הנושה ויצא נקי מכל חובו, ואם כן היה חובה עלינו להחזיק במדת הסתפקות כראוי ונאות לעובד השלם מבלי לשים כל חושו וחילו וראשית אונו בהבל המדומה, ותחבולות לאסוף עושר שלא כמשפט התורה, כי אם להיות מתמימי דרך ההולכים בתורת ה', יבטח באלקי יעקב הוא הנותן לחם לכל בשר, ובתורתו יהגה יומם ולילה, עושר וכבוד אתה, וכאשר היו אבותינו לא פנו אל הון רועי צאן מגז כבשים יתחממו ומחלב עתודים ישתו, וברכת ה' היא תעשיר, ברצונו נותן וברצונו נוטל, ושוא כל תחבולות בני אדם.

ואם כן הוא מצוה זו למה לא נדבק בה בתכלית הדביקה ושמחה, ואילו חכם אחד מחכמי פילסופים בעלי מדות ואנשי מוסר אמרו שיעשה האדם אותו לקנין מדות השלימות, ידעתי כי יאותו האנשים לשמוע בקולו, ויאמרו ראה וחכם, אף כי יצא מפי ה' בעל החכמה ותבונה עצמו, וחכמינו בתורה שבע"פ מעתיקי שמועה ז"ל קבעו כי מסמרות להיות נוהג בזה"ז ג"כ, והכל מרועה אחד יהיב חכמתו לחכימין [דניאל ב כא], הלא ראוי על כל הירא וחרד לדבר ה' לשמוע ולשמור ולעשות עכ"פ זכר למצוה זו שהיה נוהגת אצלינו בזמן שהיינו שרוים על אדמתינו, זכרה ירושלים בימי ענים ומרודים כל מחמדיה אשר היה מקדם עד לא נפל עמה ביד צר ראו צרים שחקו על משבתיה [איכה א ז]. וזהו אילו הדין כהרז"ה, אבל באמת רבו עליו חכמי הדור, וממש רובם ככולם קיימו וקבלו כפי פשטות ומשמעות דברי הגמ' דנוהגת אף בזה"ז, ואם הם דעתם מדרבנן, האחרון לחכמי קדם וראש במעלה הרמב"ן ז"ל כפי שהעתיק דבריו בעה"ת בשער מ"ה ח"א דין ד' שהאריך ודעתו דשביעית בזה"ז אפילו בחו"ל מהתורה לענין השמטת כספים, דלא קי"ל כרבי דתליא ביובל, רק תליא בשמיטת האדמה כל זמן שנוהג בארץ ישראל, ולפי דעת הרמב"ם [עי' פ"ד משמיטה ויובל הכ"ה] ותוס' שמיטת קרקע נוהג בזה"ז בארץ ישראל דבר תורה, כי קדושת עזרא לא בטלה, ואף שמיטת כספים נוהגת בכל מקום דבר תורה, ואם כן מאוד ראוי לכל איש להחמיר לעשות עכ"פ זכר למצוה זו בפרוזבול וכמש"כ לעיל, לבל ישכח זכר מצוה זו מקרב ישראל.

[5] וכפי שנאמר במדרש תנאים (דברים פרק טו פסוק ג): "ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך - אחד עני ואחד עשיר במשמע".

[6] בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד א מובאת מחלוקת, האם השביעית מוחקת שטר עם אחריות: לדעת רב ושמואל - השביעית מוחקת גם שטר עם אחריות, אבל לדעת רבי יוחנן ור"ל, אין שביעית מוחקת חוב עם אחריות. למעשה, גם רבי יוחנן פסק שהשביעית מוחקת אפ' שטר שיש בו אחריות. (ק"ו שהשביעית תשמט שטר ללא אחריות או מלווה בע"פ).

לדעת מהרי"ק (שורש צב), שטר חוב שיש בו אחריות נכסים - החוב שבו לא נמחק בשביעית, אך הראשונים חלקו עליו, הבית יוסף (סימן סז אות ב) תמה על דברי מהרי"ק: "ותמהני עליו למה כתב כן, שהרי אין כן דעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א, וגם לא דעת הרא"ש". השולחן ערוך (בסימן סז סעיף ב) פסק, שאין הבדל בין הלוואה בעל פה לבין הלוואה בשטר שיש בו אחריות נכסים, גם שטר חוב עם אחריות- נמחק בשמיטה.

[7] נציין שיש הבדל בין שואל ובין לווה. שואל מחזיר בחזרה את החפץ ששאל, אך לווה מחזיר חפץ אחר. דוגמא אדם שלווה כסף או אדם שלווה משכנו חבילת סוכר וכד' - הוא יחזיר כסף אחר או חבילת סוכר אחרת, ולכן זה מוגדר כהלוואה, אך אם אדם שאל מחבירו ספר הוא יחזיר את אותו ספר וזה מוגדר כהשאלה. (עיינו בדברי התוספות במסכת שבת דף קמח עמוד א).

שואל נכלל בדיני שומרים, אך לווה נכלל בדיני הלוואה, ויש לכך הרבה השלכות מעשיות. אחת מההשלכות זו השאלה האם החוב נמחק וצריך לכתוב פרוזבול. אם מדובר על הלוואה - החוב נמחק בסוף שנת השמיטה, אך אם מדובר על השאלה - אין מחיקת חובות של שואל וגם ללא פרוזבול השואל חייב להחזיר את החפץ המושאל.

[8] הספרי (דברים פרשת ראה פיסקא קיב) נאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל (דברים פרק טו פסוק ב) - יכול אף בגזילה ובפקדון? תלמוד לומר מַשֵּׁה יָדוֹ".

[9] במדרש תנאים (דברים שם) נאמר: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ - יכול הכל במשמע: המלוה והלווה, והחנוני על פינקסו, וכתובת אשה, ושכר שכיר? ת"ל אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ - יצא שכר שכיר והקפת החנות וכתובת אשה - שאינו משמיט עד שיעשם עליו חוב".

[10] בירושלמי (מסכת שביעית פרק י הלכה ג) מובא: "המחזיר חוב בשביעית, אומר לו משמט אני - רב הונא אמר: בשפה רפה, והימין פשוטה לקבל".

[11] הג"ר יוסף חיים קרא, בספרו "קול קורא קרא" (חלק ה, דרוש ה לפרשת שופטים, הערה בסוף ס"ק ד) כתב: אביון הוא מלשון תאב, כלומר יכול להיות גם עשיר גדול שתאב לעוד כסף, וכפי שכתב רש"י (דברים פרק טו פסוק ד): "ולשון אביון - שהוא תאב לכל דבר". גם אם יש לו מיליון הוא רוצה שני מיליון, כך שהוא אביון גמור, כי הוא תמיד תאב לעוד.

במשלי (פרק י פסוק כב) נאמר: "בִּרְכַּת ה' הִיא תַעֲשִׁיר, וְלֹא יוֹסִף עֶצֶב עִמָּהּ", כלומר אם מדובר בעשירות שבאה יחד עם תאווה לעוד כסף - יש בזה עצבות, אבל עשיר שמסתפק בחלקו, זהו עושר שנובע מברכת ה', ואין בה עצבות.

לאור זאת, לווה שעשו לו טובה והלוו לו כסף, אם הוא יכול להחזיר את כספי ההלוואה, אך מסתמך על מחיקת החובות שקבעה התורה - "אין זה כי אם רוע לב, המשלם רעה תחת טובה, ולא יזכור טובת המלווה כי הושיע לו בעת צר לו, בלי ספק אין זה מהשלמים השבעים מברכת ה', אבל הוא מכת האביונים, תאבי כסף, ואם ירבה כחיל - לא יספוק לו... אכן האיש השלם אשר נתברך מה' עד שאפשר לו לגמול טוב למי שגמל טוב עמו, בלא ספק יקיים דברי חז"ל: המחזיר חוב בשביעית - רוח חכמים נוחה הימנו... הרי שמי שאינו עושה כן - הוא אביון אמיתי, אפ' אם יש לו עשרו של קרח, דנראה ממעשיו שהוא אינו שבע כסף, אבל הוא רעב ותאב, והוא עומד ומצפה שיגיע השביעית, עד שהנושה לא יוכל לכופו לשלם. משא"כ באיש השלם, מלא ברכת ה', נפלה מצות שמיטת כספים בבירא, דאם אין לו - פשיטא שאינו משלם, ואם יש לו - מחזיר חובו אף אחר השביעית... ולפי זה לא הבטיחה תורתנו הקדושה שלא יהיו עניים בישראל, ולא הבטיחה שלא יהיו אביונים, דהיינו בעלי תאוה, כי אם הבטיחה כאשר ישפיע ה' וברכתו על ישראל, ימצאון הרבה בלי בעלי תאוה, שלא יפסידו ממון המלוה על ידי דין שמיטה".

[12] בגמ' במסכת שבת דף טו עמוד א נאמר: "הלל ושמעון גמליאל ושמעון - נהגו נשיאותן בפני הבית (השני) מאה שנה".

[13] כך כתב רש"י (מסכת בבא בתרא דף כז עמוד א ד"ה פרוזבול): "ותו לא משמטת ליה שביעית, דלא קרינא ביה לא יגוש, שאין תובע חובו אלא מב"ד".

[14] כך ביאר ר"ש (מסכת פאה פרק ג משנה ו): "וכשיש ללוה קרקע - חשוב כגבוי בבית דין דמי, ולא קרינא ביה ולא יגוש".

[15] כך כתב הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף סו עמוד א דיבור ראשון): "משמסר שטרותיו לב"ד לגבותן, ואיהו לא קגבי - לא קרינא ביה לא יגוש, דדיינין קמגבו ליה, והפקר ב"ד הפקר".

[16] כך כתב הנצי"ב (העמק דבר דברים פרק טו פסוק ד): "אפס כי לא יהיה בך אביון וגו' - לא יגרום השמטת כספים שתהיה אביון, שהרי המלוה על מסחור, אם לא ישיב חובו - נעשה המלוה אביון, וא"כ יש לעשות תקנה לזה, והיינו תקנות פרוזבול, או למסור לב"ד, וא"כ אין הב"ד רואים להשמיט, אדרבה בית דין נכנסין בעובי הקורה, שלא ישמיט ויהיה אביון". כלומר פסוק אינו רק ברכה שלא יהיו אביונים למי שמקיים את מצוות שמיטת כספים, אלא הוא הנחיה מעשית לבית הדין לוודא ששמיטת הכספים לא תגרום לאביונים.

[17] המרדכי (מסכת גיטין סימן שפ) כתב: "ולפי הענין נראה, דשביעית הפקעתא דמלכא הוא, אף על גב דלא אמר משמט אני. וזו השיב: לענין השמטת כספים קבלתי, שהשביעית משמטת מאיליה, אף על פי שלא אמר משמט אני". וכך כתב בעל התרומות (שער מה אות ה) בשם הרמב"ן: "אפילו בא מלוה לעבור על דברי תורה ולתבוע חובו אחר שביעית - הלוה פטור, שכבר נפקע שעבודו לגמרי, ומוציאין אותו ממלוה ומחזירין אותו ללוה".

אבל היראים (סימן קסד, דפוס ישן - רעח) כתב: "וחוב שעבר עליו שביעית - אינו רשאי לוה לעכבו אלא על פי מלוה, שכל זמן שלא השמיטו מלוה - חייב לפרוע, אלא לוה יזמין מלוה לדין שישמיט לו חובו כאשר צוה היוצר, וב"ד יחייבו למלוה לומר משמיט אני כאשר צוהו חכמים".

הנפקא אמינא בין השיטות תהיה בשאלה, האם חוב קטן נמחק, שלדעת היראים החוב לא נמחק, כי הוא לא בר מצוות, אך לדעת המרדכי הוא נמחק, כי מדובר על הפקעת המלך.

[18] כך כתב הבן איש חי: "והנה יש מתחסדים אחר שכותבין הפרוזבול - מלוה לחבירו סך מה, עשרה גרוש או פחות או יותר, ועל זה הסך לא יחול הפרוזבול כיון שהלוהו אחר זמן הפרוזבול, ואז אחר ר"ה כשיביא לו חבירו המעות לפרעו - יאמר לו: 'משמט אני' ולא יקבלם ממנו, ויאכל הלוה ולחדי במעות אלו, והמלוה לחדי במצות שמיטת כספים שקיים אותה בפועל, ותהילות לאל ית' הנהגתי מצוה זו פה עירנו בגדא"ד יע"א, הדפסתי שטרות של פרוזבול וחלקתי אותם לכמה בני אדם ועשאום, וגם למדתי אותם שיעשו כן להלוות אחר זמן הפרוזבול סך מה ולקיים המצוה בפועל כאמור לעיל, אשריהם ישראל אוהבי מצות ה' ועושים אותם בשמחה".

"וגם אם לוה אדם מחבירו ככרות לחם אפילו ככר אחד נוהג בזה דין שמיטה, על כן טוב שתלוה האשה יום ערב ר"ה ככר או שתים או שלש לחברתה, ואחר ר"ה כשתפרע לה תאמר לה: 'משמטת אני', והרי זו מקיימת מצות שמיטה, ועיין חיים שאל ח"ב סי' ל"ח אות י"ג, וכן עשו קצת נשים פה עירנו יע"א כי דרשתי דבר זה בעזה"י ברבים אשריהם ישראל".

[19] הגמ' בדף לו עמוד ב ביארה: "מאי פרוסבול? אמר רב חסדא: פרוס (תקנה) בולי (לעשירים) ובוטי (ולעניים)". כלומר תקנה לטובת העניים והעשירים. לטובת העניים שיסכימו להלוות להם, ולטובת העשירים שלא יפסידו את סכום ההלוואה. בשם "פרוזבול" מזכירים את התקנה לעשירים (פרוז-בול), אך לא מזכירים את התקנה לעניים (בוט), כי למעשה העניים פחות מעוניינים בתקנת הפרוזבול, שהרי ללא הפרוזבול החוב היה נמחק. כמו כן, לעניים יש תקנה פשוטה חלופית, שיערכו תנאי מועיל שהם ימחלו על השביעית וישלמו את החוב, כמבואר בסעיף ט. עוד יכולים העניים לתקן שיתנו משכון מטלטלים וכך שהחוב לא ימחק, או שיכולים לקבוע שהחוב יהיה לאחר השמיטה וכך החוב לא ימחק.

[20] בספר מלכים (ב פרק טו פסוק כט) נאמר: "בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיִּקַּח אֶת עִיּוֹן וְאֶת אָבֵל בֵּית מַעֲכָה וְאֶת יָנוֹחַ וְאֶת קֶדֶשׁ וְאֶת חָצוֹר וְאֶת הַגִּלְעָד וְאֶת הַגָּלִילָה כֹּל אֶרֶץ נַפְתָּלִי וַיַּגְלֵם אַשּׁוּרָה". ובפרק יז פסוק ו: "בִּשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן, וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה".

[21] כך כתבו התוספות: "ר"י אמר, כי לא נתחייבו בתרומות ובמעשרות אלא הסמוכות לא"י, כגון מצרים ובבל מואב ובני עמון, כי שם היו רגילים להפריש, שלא יבואו להקל במעשר א"י, אבל במקומות הרחוקים - לא חייבו חכמים שום מעשר, ואפי' בדגן ותירוש ויצהר".

[22] בגמ' במסכת גיטין דף לז עמוד א מובא: "והמוסר שטרותיו לבית דין - אין משמטין". כלומר המוסר שטרותיו לבית הדין - אין חובו נשמט בשביעית. הסמ"ע (בס"ק כג) הסביר: "דהתורה לא הזהירה אלא דלא יגוש המלוה להלוה בשביעית, משא"כ זה דכבר סילק המלוה נפשו מזה ומסרו לב"ד, ואין הב"ד מוזהר על זה".

הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת שביעית פרק י משנה ב) הסביר: "גם מוסר שטרותיו לבית דין - אין חובו נשמט, לפי שנאמר (דברים פרק טו פסוק ג): וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ - וזה כבר העמיד בית דין במקומו באותו החוב, ונסתלק מלתבוע, ומסר הדבר להם, שנעשו בית דין הם שיש להם החוב אצל אחיו". וכך גם ביאר הרא"ש (כלל עז סימן ה): "ובמאן דתפיס בי דינא - לא קרינן ביה לא יגוש, דהוא אינו מנגש, אלא בית דין בשטר שבידם נוגשין אותו".

נחלקו הראשונים, מה נקרא "המוסר שטרותיו לבית דין". רש"י (מס' מכות דף ג: ד"ה מוסר) סבור, שזהו הפרוזבול. מלווה שעושה פרוזבול, צריך בפועל למסור את שטרותיו לב"ד, והחוב לא נשמט בגלל שהפקר ב"ד הפקר.

אומנם התוספות (שם ד"ה המוסר) סבורים, שפרוזבול ומסירת שטרות לב"ד, אלו שני דברים שונים. המוסר שטרותיו לב"ד - גם מדאורייתא החוב לא נשמט, שכן החוב נחשב כגבוי. אך העושה פרוזבול ולא מוסר בפועל את שטרותיו לב"ד - החוב לא נשמט בגלל תקנת הפרוזבול.

הרא"ש (כלל פו סימן טו) כתב: תובע שהתחיל בדיון בבית הדין, והדין נדחה עד לאחר השביעית - החוב נשמט, ואין לומר מכיוון שבית הדין ראו את החוב, נחשב הדבר למוסר שטרותיו לב"ד, "אין לנו אלא מה שאמרו חכמים ז"ל: המוסר שטרותיו לב"ד דוקא, משום דלא קרינן ביה ולא יגוש, שא"צ ליגוש, שב"ד נוגשין אותו, אבל בנדון זה - נוגש ונוגש הוא".

[23] עוד מובא שם: "והנה חדשים מקרוב באו ובייחוד מאחינו האשכנזים, שהחלו לעשות חדשה בארץ ולהנהיג פעה"ק ירושת"ו, שכל המבקש לעשות פרוזבול יבא לב"ד, והדפיסו הפרוזבול בנוסח במותב תלתא כחדא הוינא אנן ב"ד וכו', וכעין הנוסח שהוזכר בב"י בח"מ (סי' סז). ובסמ"ע (ס"ק לח). ובשו"ת חת"ס (חחו"מ סי' קיג). ובס' ראשית בכורים (דנ"ו ע"א). ובשו"ת שערי עזרה (חיו"ד סי' כב). ועוד. וכ"כ הרה"ג רי"מ טוקצינסקי בספר השמטה (עמוד סב)".

"ואנא דאמרי, דבודאי דהמחמיר על עצמו לכתחלה לכתוב הפרוזבול בפני ב"ד - תע"ב, אבל הרוצים להקל בזה בשביעית בזה"ז דרבנן, ולעשות כן בפני עדים ושלא בפני ב"ד, וכמנהגינו פעה"ק ירושלים ת"ו מדורי דורות - בודאי שיש להם ע"מ שיסמוכו, וכדעת המרדכי, והאלברצלוני, ובעה"ת, והרא"ש, ומרן, והרמ"א, והמבי"ט, ומהר"י קורקוס, והב"ח, והגר"א, והתפארת ישראל, והמשנה ראשונה, והשושנים לדוד, וסיעתם. והכי עביד עובדא מרא דעובדא הגר"נ אדלר. וכמ"ש בשו"ת חת"ס (חחו"מ סי' נ). ע"ש. ומכ"ש במקום שאין שם ב"ד שבודאי כדאים הרמ"א וסיעתו לסמוך עליהם, ומה גם בשביעית בזה"ז דרבנן. וכמ"ש להלכה החכ"א בשערי צדק (פכ"א סי' ו) והקיצור ש"ע (ס"ס קפ). ע"ש. (ובשעה"ד אפי' עשאו שלא בפני ב"ד ושלא בפני עדים, רשאי לגבות חובו.) ובהיות שבעוה"ר מצוה זו רופפת בידינו, עבדינן עובדא לכתחלה, להדפיס הנוסח של הפרוזבול, בפנינו עדים החת"מ וכו', כדי שלא להטריח את הבעלי חוב לבא לב"ד, וביום ערב ר"ה, דילמא ממנעי ולא עבדי. ועל רבני ומנהיגי הדור להזכיר ולהזהיר את כל קהל ישראל בזה, לעשות הפרוזבול בפני ב' עדים. וכמ"ש להעיר ע"ז בס' בן איש חי (ס"פ כי תבא)".

[24] ר"י קורקוס (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה יז) כתב: "אבל שאר כל המפרשים סברי, שאפילו נתונים ברומי - אשטרות קאי, לא על הדיינין".

[25] במשנה במסכת שביעית נאמר: "מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני הדיינים". מוזכרים רק שני דיינים. בגמ' במסכת גיטין בדף לב עמוד ב, מובאת מחלוקת בין רב נחמן שהבין שהכוונה לשני עדים, ולכן המשנה כתבה רק פלוני ופלוני, אך רב ששת שהבין שהכוונה לשלושה דיינים. הסיבה מדוע המשנה כתבה רק פעמיים פלוני כי "אטו תנא כי רוכלא ליחשיב וליזיל"? כלומר אין צורך בפירוט: פלוני פלוני ופלוני.

בגמ' במסכת גיטין בדף לו עמוד א כתוב: "מוסרני לכם פלוני דיינין". נראה שהכוונה היא לשלושה דיינים. וכך כתב השולחן ערוך (בסימן סז סעיף יט): "זה גופו של פרוזבול: מוסרני לכם פלוני ופלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה".

[26] גם ראבי"ה (חלק ג - פרוסבול סימן תתצ"ב) הביאו.

[27] בדרך אמונה (פרק ט ס"ק צט) מובא נוסח הפרוזבול שעשה החזון איש אצל הרב וואזנר. החזון איש קרא את הנוסח כאשר הוא עומד (החזון איש לא פירט את שמות הרבנים, אלא אמר בצורה כללית: מוסרני לכם הדיינים).

"מוסרני לכם הרב שמואל הלוי רב דזכרון מאיר שליט"א, והרב משה יצחק ב"ר יהושע זאב שליט"א, והרב רפאל יצחק בהרב ר' נחמן שמואל, הדינים היושבים כעת בזכרון מאיר, שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה. באתי עה"ח יום ה' כ"ח אלול תשי"ב פה זכרון מאיר. נאום אברהם ישעי' באאמו"ר הגאון ר' שמרי' יוסף".

לאחר מכן הדיינים כתבו בשטר:

"במותר תלתא הוינא, ושמענו דבריו, והכרנו חתימת ידו הנ"ל, ויפינו כוחו דלא תשמט לי', ויגבה כל חובותיו ע"י פרוזבול זה כתקנת הלל וחז"ל. ובעה"ח היום לחדש אלול זכרון מאיר בני ברק נאם... נאם... נאם...".

[28] ע"פ דברי רבנו יהודה אלברצלוני שהביא בעל התרומות (בשער מ"ה) והבית יוסף בב"י (חו"מ סי' ס"ז).

המנחת יצחק סיפר: "ושוב שמעתי מידידנו הרה"ג מוה"ר אברהם מרדכי ברייטשטיין שליט"א, ספרא דדיינא, שהי' באותו מעמד, כאשר הגאון האדיר מוהר"ז סלאוויטשיק זלה"ה מבריסק בא למסור שטר פרוזבול להרבנים הגאונים וצדיקים הבד"צ שלפנינו זלה"ה, ואמר לפניהם בהלשון המבואר בש"ע, ואח"כ כאשר ראה התופס מהנוסח של הבד"צ, שאל מה זאת, כלומר ענין של הקנאת בקנין אגב, ואמרו לו שזה מנוסח של הבעל התרומות בשם הר"י ברצלוני כנ"ל, קם הגאון האדיר מוהר"פ עפשטיין ז"ל הראב"ד, ולקח מהארגז של הספרים גמ' בבא בתרא, והראה דברי הרבינו גרשום הנדפס בגליון הש"ס (ווילנא) שם (כ"ז ע"א בד"ה ולכתוב) וז"ל וכתוב הכי מוסרני לכם אגב קרקע ב"ד פלוני ופלוני חוב שיש לי שאגבנו בכל שעה שארצה וחותמין עליו ב"ד עכ"ל, והרי שגם הרבינו גרשום ס"ל כן, ושם לא כתב לשון הרשאה כלל, רק מוסרני לכם אגב קרקע, ומשום דל"ה משום כח הרשאה רק מסירת חוב לבד, וממילא כן אף בנוסח הר"י אלברצלוני אף דכתב לשון ארשית, אין הכוונה לכח הרשאה בתור בע"ד או שליח, אלא תנא והדר מפרש ומעתה תיהווי לי דיינא כנ"ל, ועוד שמע מינה מלשון הרבינו גרשום שכתב סתם חוב שיש לי, שכולל כל חוב, ולאו דוקא שטר חוב כבנוסח הר"י אלברצלוני הנ"ל, וממילא יש לנו מקור נאמן לנוסח הנהוג אצלינו, והכל שריר בריר וקיים".

[29] מדברי הרמב"ם נראה שזו ההגדרה לת"ח לצורך מסירת פרוזבול בע"פ: "מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית".

[30] עיינו בכותרת נוסח הפרוזבול, שכך היה נוסח הפרוזבול של רבנו גרשום מאור הגולה, רבנו תם, ראבי"ה והחקרי לב.

[31] כך כתב העיטור (מאמר ג' טו ע"ג), שדין קרקע שכורה כדין קרקע שאולה, ובקרקע שאולה הגמ' במפורש התירה לכתוב עליו פרוזבול.

[32] מדברי הט"ז (יורה דעה סימן קסב ס"ק ח) משמע, שבכל איסור דרבנן ניתן לזכות לאדם למרות שבעתיד תגרם לו חובה. אבל הש"ך (נקודות הכסף שם) כתב: רק בפרוזבול מקילים בכדי שלא תנעל דלת בפני לווים ולא בכל איסור דרבנן.

[33] הרא"ש (מסכת גיטין פרק ד סימן יג) כתב: "רבינו תם ז"ל כתב בספר הישר, דשביעית נוהגת בזמן הזה, והביא ראיה מדחזינן לכל הנהו אמוראי שמואל ורב נחמן רבה ואביי ורבנן דבי רב אשי - שהיו נוהגין שמטת כספים בבבל, ואין לכתוב פרוזבול בזמן הזה, שאין אנו מומחין כרב אמי ורב אסי, ושוב חזר בו רבינו תם, וכתב הוא בעצמו פרוזבול, כי היה אומר דלא בעינן אלא בית דין חשוב שבדור".

[34] לכאורה צריך להקפיד שהדיינים לא יהיו קרובים זה לזה, שאם היו קרובים - פסולים לדון, כמבואר בסימן ז סעיף ט. אומנם המנחת יצחק (חלק י סימן קמ) התיר לדיינים קרובים לכתוב פרוזבול שהיום חיובו מדרבנן.

[35] האבן עזרא (דברים פרק טו פסוק א) אף כתב: "קץ שבע שנים תעשה שמטה - בתחלת השנה". כלומר כבר בתחילת שנת השמיטה - החובות נמחקים. הרמב"ן (שם) העיר על דבריו: "כן אמרו המדקדקים כלם, כי הראש והסוף יקראו קצה, שכל דבר יש לו שתי קצוות, וכענין שכתוב מן הקצה אל הקצה (שמות כו כח), על שני קצותיו (שם כה יט), על ארבע קצותיו (שם כז ד). ואין דבריהם נכונים אצלי, כי ראש שבע שנים הוא השנה הראשונה והוא הקצה שנקרא בהם ראש, ואלו אמר הכתוב "מקץ השנה השביעית" היה דברם נכון".

[36] כך גם פסק שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות הלואה סעיף לו): "וזמן הפרוזבול הוא לכתחלה בסוף הששית לפני ראש השנה של שביעית".

[37] הרא"ש הביא את דעת ריב"א שסבור כלשון הראשון, שהשביעית משמטת גם חוב שמועד הפירעון הינו לאחר שנת השמיטה.

[38] צ"ע מדוע שבט הלוי סבור שהחוב לא נמחק, הרי לשיטתו (חלק ז סימן רכב), דין המחאה כדין כתב הרשאה, ובעל הצ'ק אף רשאי לבטל את הצ'ק (בניגוד לדעת רוב הפוסקים שלא ניתן לבטל צ'ק), א"כ כיצד ניתן לומר שהצ'ק נחשב כבר לגבוי?

[39] הב"ח הוכיח זאת מדברי הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ה): אדם שקנה מחברו בשר פרה, (למרות שקיבל את בשר הפרה ביום שלושים לחודש אלול, דהיינו ביום האחרון של שנת השמיטה) - השביעית משמטת בסופה, לכן הקונה לא חייב לשלם למוכר עבור הבשר שרכש מחברו. כאן לא נקבע זמן להלוואה, וכל סתם הלוואה היא לשלושים ימים יסתיימו רק בשנה השמינית, ובכ"ז השביעית משמטת.

[40] הכסף משנה (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ט) כתב בשם מהר"י קורקוס: "נ"ל טעם הדבר שאע"פ שאינו יכול לנגוש אותו, כיון שהחוב מוטל עליו, והוא חייב לפרוע בכל עת לצאת ידי שמים, גם אם יתפוס המלוה משל הלוה יכול ליקח אותו בחובו קרינן ביה לא יגוש, ולא דמי לקובע זמן שאין עליו שום חיוב בתוך הזמן. וכן כתב התומים בס"ק טז: אם המלווה תפס מהלווה בתוך השלושים יום - לא מוציאים ממנו.

[41] הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת שביעית פרק י משנה א) ביאר: "והקפת החנות, הוא מה שדרך בני אדם להתקשר עם בעלי החנויות שיקח ממנו צרכיו עד שיתקבץ אצלו סכום וישלם לו - אין אותו הסכום הנקבץ נשמט בשביעית, לפי שאינו כדרך החובות, שלא מכר בעל החנות מה שמכר כדי שיהא חוב, ואינו אלא מוכר בדמים מועטים עד שיצטרף עם דמים אחרים ויקח את שלו".

[42] הבית יוסף הקשה: המשנה (שם משנה ב) ביארה, שבמקרה בו אדם קנה מחברו בשר פרה, (למרות שקיבל את בשר הפרה ביום שלושים לחודש אלול, דהיינו ביום האחרון של שנת השמיטה) - השביעית משמטת בסופה, לכן הקונה לא חייב לשלם למוכר עבור הבשר שרכש מחברו. נמצא אפוא, שהשביעית מוחקת גם חובות שנוצרים ממכירה?

מדברי הירושלמי (שם הלכה א) ניתן לתרץ: משנה זו היא אליבא דרבי יהודה, הסבור שהשביעית משמטת חוב הנוצר ממכירה, (חוץ מההקפה האחרונה שהשביעית אינה משמטת), אך להלכה פוסקים כדעת רבנן, שחובות הקפה - לא נמחקים.

הבית יוסף הוסיף והקשה: לא ניתן לתרץ שהמשנה היא אליבא דרבי יהודה ולא נפסקה להלכה (כפי שכתב הראב"ד), שכן הרמב"ם (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ה) פסק כדברי משנה ב', א"כ חוזרת השאלה: במשנה א' כתוב שחוב הקפה של חנווני - לא נמחק, אך במשנה ב' כתוב שחוב הקפה מרכישת בשר - החוב נמחק?

הבית יוסף בביאורו ובכסף משנה הביא מספר תירוצים:

• א. הכסף משנה (הלכות שמיטה ויובל פרק ט הלכה ה) ביאר: לעולם חוב בהקפה לא נמחק, אך בכדי שהחוב יחשב לחוב בהקפה צריך שהלקוח ירכוש מספר פעמים מהמוכר והוא ירשום לו בהקפה, אך אם מדובר על הלוואה חד פעמית - החוב נמחק. במשנה א' מדובר על מוכר שרשם בהקפה מספר פעמים ללקוח, ואז אכן החוב לא נמחק, אך במשנה ב' מדובר על אדם שרכש באופן חד פעמי ממוכר מסוים, ולכן זה לא נקרא רכישה בהקפה, אלא הלוואה רגילה והחוב נמחק.
• ב. הכסף משנה עוד ביאר: לעולם חוב בהקפה לא נמחק כפי שנפסק במשנה א', אומנם במשנה ב' כלל לא מדובר על חוב בהקפה, אלא על הלוואה, שהרי מדובר על קונה בשר ביום טוב, ואילו היה קונה את הבשר ביום חול - הקונה היה משלם מיד ולא בהקפה, אך כאן הוא קנה ביום טוב בזמן שהקונה כלל לא יכול לשלם למוכר, ואי התשלום לא נחשב לקנייה בהקפה אלא להלוואה, כאילו המוכר זקף את הכסף כהלוואה עד לזמן שיוכל לתבוע ממנו, ולכן דינו כחוב רגיל והחוב נמחק.
• ג. הבית יוסף ביאר בצורה שונה את דברי הרמב"ם: השביעית מוחקת גם חובות הנוצרים מהלוואה, וגם חובות הנוצרים ממכירה, (או חוב הנוצר מתביעת נזיקין), לכן מובן מדוע במשנה ב' כתוב שהשביעית מוחקת את חוב קניית הבשר. אומנם במשנה א' בדין קונה בהקפה, מדובר על מקרה מיוחד, שהחוב מצטבר ורק אחת לשנה או שנתיים, המוכר גובה את חובו. במקרה זה אנו אומרים שהשביעית לא מוחקת את החוב, לא בגלל שזה חוב הנוצר ממכירה, (שכן גם בחוב הנוצר ממכירה - השביעית מוחקת), אלא השביעית לא מוחקת את חוב ההקפה, בגלל שעדיין לא הגיע זמן הפירעון, כך שניתן להשוות מקרה זה לאמור בסעיף י, שהמלווה לעשר שנים - אין השביעית מוחקת, משום דלא קרי ביה לא יגוש.

הבית יוסף הוסיף: במשנה א' מבואר (לפי ת"ק), שהשביעית לא מוחקת את שכר הפועלים, כך שהמעסיק מחויב לשלם לפועלים את שכרם. גם כאן מדובר במעסיק המשלם לפועלים רק אחת לשנה או שנתיים, ולכן החוב לא נמחק, שכן המעסיק לא עובר על לא תיגוש.

הסמ"ע (בסימן סז ס"ק כו) הביא את התירוץ של הבית יוסף, אבל הב"ח (בס"ק יט) כתב, שהסבר זה אינו להלכה, כי המשנה הדנה בקונה בשר לפני ראש השנה - דיברה אליבא דרבי יהודה, ולכן אין לפסוק כרמב"ם שהביא משנה זו להלכה.

גם התומים (בס"ק טו) כך כתב: "ונראה דלא לחנם השמיטו הב"י בשו"ע, דטרח רק בזה התירוץ ליישב ברמב"ם". כלומר הבית יוסף הביא תירוץ זה רק בכדי לבאר את הסתירה בדברי הרמב"ם, אך לא התכוון לפסוק זאת להלכה, ולכן השולחן ערוך כלל לא הביא להלכה את דין הקונה בשר לפני ראש השנה, ולפיכך יש לומר שחובות בהקפה לחנווני - לא נמחקים.

[43] במשנה (במסכת שביעית פרק י משנה ב) עוד מובא: "האונס והמפתה (משלמים חמישים כסף), והמוציא שם רע (משלם מאה כסף), וכל מעשה בית דין, (פס"ד שאדם צריך לשלם לחברו) - אין משמטין". (כל חוב המגיע מבית הדין נחשב כגבוי, לכן השביעית לא משמטתו).

הגמ' במסכת גיטין דף יח עמוד א הוסיפה: "אונס, וקנס, (מוציא שם רע), ופיתוי, וכתובת אשה שזקפן במלוה, (האישה תבעה את הסכום בב"ד) - משמטין, (חוב זה נעשה כמלווה והשביעית משמטת). ואם לאו - אין משמטין, (כל עוד שלא תבעה בב"ד - לא נחשב כהלוואה אלא כמעשה ב"ד שלא נשמטים). מאימתי נזקפים במלוה? משעת העמדה בדין".

מדברי המשנה והגמ' מבואר, שהשביעית משמטת רק חוב שהאדם התחייב בעצמו, אך אין השביעית משמטת חובות שהאדם חייב בגלל פסק דין, או בגלל חיוב תורה או חיוב החכמים. אומנם במידה והאדם שחייבים לו את התשלום, תבע את החייב בבית דין - החוב נעשה כהלוואה, והשביעית משמטת את החוב.

[44] הגמ' במסכת גיטין דף יח עמוד א כותבת: "איתמר: מאימתי כתובה משמטת? (מאיזה שלב השביעית משמטת את חוב הכתובה)? רב אמר: משתפגום ותזקוף". (יש שתי סיבות מדוע חוב הכתובה אינו נשמט: א)- השביעית משמטת רק הלוואה שהמלווה נוגש ועומד לגבותו, ולא חוב שלא עומד לגבייה. הכתובה אינה עומדת לגבייה, שכן האלמנה מעדיפה לקבל מזונות ולא לגבות כתובתה. ב)- השביעית לא משמטת מעשה ב"ד, מכיוון שהכתובה נקראת מעשה ב"ד - אין השביעית משמטתו. לדעת רב, בכדי שהשביעית תשמט את הכתובה צריך שני תנאים שיענו על שתי הסיבות הנ"ל: א)- האישה קיבלה חלק מחוב הכתובה, כך שוודאי היא תמשיך לגבות את המשך הכתובה. ב)- האישה זקפה את המשך תשלום כתובתה כחוב לבעל. כך שהחוב כבר אינו מעשה ב"ד, אלא חוב הכתובה נעשה כמו כל חוב הדנים בו בבית דין).

"ושמואל אמר: (מספיק תנאי אחד בכדי שחוב הכתובה יהיה כמו כל חוב רגיל, והשביעית תשמטו). פגמה אע"פ שלא זקפה, זקפה אע"פ שלא פגמה. תניא כוותיה דרב, תניא כוותיה דשמואל. תניא כוותיה דרב: מאימתי כתובה משמטת? משתפגום ותזקוף; פגמה ולא זקפה, זקפה ולא פגמה - אינה משמטת עד שתפגום ותזקוף. תניא כוותיה דשמואל: אונס, וקנס, ופיתוי, וכתובת אשה שזקפן במלוה - משמטין, ואם לאו - אין משמטין, מאימתי נזקפים במלוה? משעת העמדה בדין".

הרי"ף (דף כב.) והרמב"ם (הלכות שמיטה פרק ט הלכה יג) פסקו להלכה כשמואל, אומנם הרא"ש (מסכת גיטין פרק ב סימן ו) פסק כדעת רב, שרק אם מתקיימים שני התנאים המצטברים הנ"ל - החוב נמחק. הרא"ש ציין: "ובכל אשכנז וצרפת נהגו משעת נתינה כרב". וכ"פ הרשב"א (חלק א סימן תשס"ט).

אגב, מדברי הגמ' הללו אנו למדים שהשביעית משמטת גם חובות של נשים.

[45] הגמ' במסכת בבא מציעא דף קד עמוד ב דנה בעסקה בין שני צדדים, בה צד אחד משקיע כספים בעסק, והצד השני עובד בעסק, ומייצר רווחים שמתחלקים לשני הצדדים. חכמים תקנו שחלוקת הרווחים וחלוקת ההפסדים תהיה שווה בין הצדדים, (ולכן הכספים מוגדרים כחצי הלוואה וחצי פיקדון כפי שיוסבר בהמשך), ובכך יש תקנה לשני הצדדים שלעולם לא ייגרם הפסד לכל צד יותר מחצי מהסכום.

צד א' הוא בעל הון שמשקיע כספים בעסק של צד ב' שעובד בעסק. חצי מהסכום המושקע בעסק נחשב לפיקדון וחצי מהסכום נחשב להלוואה, ובכך מחלקים את האחריות בין שני הצדדים. האחריות על חצי הפיקדון הוא על צד א' המשקיע, (כל הרווחים וההפסדים שיהיו בחלק הפיקדון - יהיו של המשקיע), אך האחריות על חצי ההלוואה הוא על צד ב' מקבל המעות, המקבל מחויב בכל מצב להחזיר את סכום ההלוואה (שזה מחצית מסכום ההשקעה), גם אם יפסיד בעסקה.

כאמור מחצית מסכום ההשקעה נחשב לפיקדון. לפי ההלכה שומר שעשה רווחים בכספים - הרווחים שייכים לבעלים ולא לשומר. לכן כל הרווחים שיהיו בחצי זה - יהיו שייכים למשקיע שהוא הבעלים של הכסף. ומאידך גם כל ההפסדים שיהיו בחצי זה של ההשקעה יהיו באחריות המשקיע, כך שההפסד בחצי הפיקדון הוא של המשקיע.

החצי השני של סכום ההשקעה נחשב להלוואה. סכום זה הוא באחריות צד ב', לכן עליו להחזיר למשקיע חצי מסכום ההשקעה גם אם יהיו הפסדים, וזה ככל הלוואה שהיא נמצאת באחריות הלווה להחזירה בכל מצב.

ההסכם בין הצדדים קובע, שהם יתחלקו ברווחים בדרך הבאה: המשקיע יקבל את הרווחים שיש מחצי הפיקדון, והמתעסק (צד ב') יקבל את הרווחים הבאים מחצי ההלוואה. בנוסף, המתעסק צריך לקבל שכר מסוים על כך שהוא עובד ומתעסק במעות הפיקדון של המשקיע, ואם יעבוד בחינם - יש בכך איסור ריבית. וכ"פ השולחן ערוך (ביו"ד סימן קעז סעיף ב).