חזקה למצוות

בית הדין

כא סיון התשפא | 01.06.21

 הרב ישועה רטבי

 

מחזיק בהקדשות

הרשב"א (סימן רצג) כתב: המחזיק בהקדשות, כגון בהקדש של עניים, או בהקדש של בית הכנסת, בזמן הזה שאין הקדש לבדק הבית, אלא סתם הקדש שייך לעניים - אינה חזקה, כי אין מי שיימחה עבור ההקדש[1], אבל אם יש גזברים הממונים על ההקדש שיכולים למחות כנגד המחזיק - יש לו חזקה. וכ"פ השולחן ערוך בסימן קמט סעיף לא.

אבל הרמ"א סבור, שגם אם יש גזברים הממונים על ההקדש - אין חזקה, כי העניים לא אמורים להפסיד מכך שהגזבר טעה ולא מחה. ורק אם יש לגזברים חלק בנכסי ההקדש מועילה החזקה. הסמ"ע (בס"ק מח) תלה את מחלוקת השו"ע והרמ"א במחלוקת המובאת בסעיף כד בדין מחזיק בנכסי קטן (כמבואר בהערה[2]).

התומים בס"ק יז הקשה על דברי הרמ"א: מדוע מועילה החזקה כאשר יש לגזברים חלק בנכסים, הרי הגזברים נחשבים לשותפים יחד עם ההקדש, והמחזיק בחלק שותף אחד (חלק הגזברים) - לא מועילה החזקה על חלק השותף האחר שלא יכול למחות (חלק ההקדש)[3]?

הנתיבות בס"ק טו ביאר: מדובר בגזברים שיש להם סמכות בלעדית לקבל החלטות בנוגע להקדש, ויש להם סמכות למכור ולקנות, במציאות כזו דיבר הרמ"א שיש חזקה, כי הגזברים נחשבים במעמד של בעלים, אך אם אין להם חלק כלומר אין להם סמכות למכור את הנכסים - החזקה לא מועילה.

בגמ' במסכת בבא בתרא דף לו עמוד א מובא: "והני דבי ריש גלותא - לא מחזקי בן ולא מחזקינן בהו". (אם אחד מאנשי ריש גלותא החזיק בשדה - עליו לשמור על שטר המכירה ולא להסתמך על חזקה, שכן החזקה אינה מועילה שהרי האנשים חוששים למחות בהם. כמו כן המחזיק בנכסי ריש גלותא - לא הוי חזקה, כי לא אכפת לאנשי ריש גלותא שיבואו אנשים וישביחו את שדותם, ואינם חוששים למחות, שכן ברגע שירצו לקחת את השדה - ייטלו בכח כל זמן שירצו).

הרשב"ם הוסיף הסבר נוסף: אנשי ריש גלותא עוסקים בצורכי ציבור, אין הם יודעים מי מחזיק בשדה שלהם, לכן המחזיק בשדה של העוסק בצורכי ציבור - לא נחשב לחזקה. הרשב"ם סיים: 'ולא נהירא'.

הרמב"ם (הלכות טוען ונטען פרק יג הלכה י) ביאר כפי הפירוש הראשון של הרשב"ם: רק אנשי גלותא, שהיו נוהגים שררה על הציבור, והיה להם כוח לרדות בעם - לא ניתן להחזיק בנכסיהם, וגם הם אינם יכולים להחזיק בנכסי אחרים: "ראשי גליות שהיו בימי חכמים, לפי שהיה בהן כח לרדות את העם - אין אכילתן ראיה, וכן אחר שהחזיק בנכסיהן אפילו אכל כמה שנין - אין אכילתן ראיה לפי שאינן ממחין מפני שידן תקפה, כל זמן שירצו - מסלקין זה ממנה[4]".

האגודה כתב על פי הפירוש השני ברשב"ם, שלא רק בנכסי ריש גלותא אין חזקה, אלא בכל נכסי ציבור אין חזקה, ולכן כל דבר השייך לקהל - לא ניתן להחזיק בו, ואם הקהל החזיק בדבר השייך ליחיד - החזקה לא תקפה. הבית יוסף סיים: ולא נהירא, ולא הסביר מדוע. הסמ"ע בס"ק מט הסביר: מכיוון שהרמב"ם והרא"ש פסקו כהסבר הראשון, שרק כאשר יש אימת מלכות מלמחות בעדם - אין חזקה, אבל קהל המחזיק בדבר של יחיד - אין אימה מלמחות ולכן הפסיד אם לא מיחה. וכ"פ הש"ך (בס"ק לב) שאם הציבור החזיק בשל אחרים - החזקה מועילה.

הב"ח (בס"ק יב) הדגיש: אין הלכה כדברי האגודה רק במקרה בו הציבור החזיק בנכסי היחיד, שהיה לו למחות, אבל במקרה בו היחיד מחזיק בנכסי הציבור - וודאי שאין חזקה, וכפי שהובא לעיל, שלא ניתן להחזיק בהקדשות ובשל בית הכנסת, וכל דבר שהוא שייך לקהל, נכלל בגדר הקדשות, ולא ניתן להחזיק בהם.

הקצות בס"ק ח כתב בשם מהר"ם מרוטנברג (דפוס פראג סי' מו), שיש לדמות תפיסה בנכסי קהל לתפיסה בנכסי ריש גלותא, שבשניהם אין חזקה, כי הציבור נחשב למוחזק: "גבי מחזיק בישוב דלא הוי חזקה בשל קהל, משום דקהל מיקרי מוחזקים, וכהאי דריש גלותא דלא מחזקי ולא מחזקינן בהו עכ"ל, והרי מדמה של קהל להנך דריש גלותא".

המחזיק טוען שקנה את המקום - ר"י ברצלוני (ע"פ הסבר הפרישה ס"ק לט) כתב: המחזיק בהקדשות וטוען שקנאם מהגזבר או משבעה טובי העיר - צריך שיהיו שני תנאים בכדי שנאמין לו: א)- יעברו שלוש שנים שהחזיק בשדה. ב)- שבעת טובי העיר יודו שמכרו לו. זאת מכיוון שיש ריעותא בכך שאין לו שטר מכירה וגם לא יצא קול על המכירה, לכן אין בכוחם של שבעת טובי העיר להזיק לעניים ולהודות שמכרו, אא"כ החזיק שלוש שנים. (כלומר לא מספיק שטובי העיר יודו שמכרו למחזיק, כי הוא לא מחזיק בשטר, ואין בכוחם לגרום להפסד לעניים, לכן צריך גם חזקה בת שלוש שנים).

 

חזקה למצוות

בגמ' במסכת יומא דף יב עמוד ב מובא: "תנו רבנן: אירע בו (בכהן גדול) פסול, ומינו אחר תחתיו - ראשון חוזר לעבודתו, (הכהן גדול חוזר לעבודתו לאחר שהפסול מסתיים), שני - כל מצות כהונה גדולה עליו, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. אמר רבי יוסי: מעשה ביוסף בן אלם בציפורי, (הוא הכהן השני, המחליף את הכהן הגדול שאירע לו פסול), שאירע בו פסול בכהן גדול, ומינוהו תחתיו. ואמרו חכמים: ראשון - חוזר לעבודתו, שני - אינו ראוי לא לכהן גדול ולא לכהן הדיוט. כהן גדול - משום איבה, כהן הדיוט - משום מעלין בקודש ולא מורידין. אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: הלכה כרבי יוסי".

התוס' (דף יג. ד"ה הלכה) הקשו: מדוע נפסקה הלכה, הרי זו הלכתא למשיחא? התוס' ענו: "יש לומר דאיכא נפקא מינה אפילו בזמן הזה, לפרנס הממונה על הציבור, ועבר מחמת אונס, שכשיעבור האונס - חוזר לשררתו, וגם נוהגין כבוד בשני".

המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תקל"ג) כתב: מהר"ם[5] נשאל על אדם שהייתה לו חזקה לבצע מצווה, אך הוא נאנס ונעשה עני והמצווה הועברה לאדם אחר, האם לאחר שיתעשר יוכל לבקש בחזרה את המצווה? מהר"ם ענה: אם הייתה לו יכולת לממן את המצווה, והוא לא מימן אלא הסכים שאדם אחר יממן את המצווה - הפסיד את חזקתו, אבל אם לא הייתה לו יכולת לממן את המצווה, וכעת יש ביכולתו לממן - הוא זכאי לקבל בחזרה את החזקה על המצווה, כי בגלל שהיה אנוס הסכים להעביר את המצווה לאדם אחר[6]. וכך פסקו השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף כב) והרמ"א (חו"מ סימן קמט סעיף לא).

האמרי אש (יורה דעה סימן קטז) שאל: "יש לעיין מנין לרבותינו הפוסקים דבר זה (חזקת מצוות), ואיפוא מצאו בתלמוד מקור לזה, כי לכאורה נראה דלא שייך קנין וחזקה אלא על דבר שבממון ויש בו ממש, אבל על דבר שאין גופו ממון או אין בו ממש כגון אויר חצר - אין בו קנין וחזקה... ואנה מצאו רבותינו שתקנו חכמים חזקה או קנין במצוה, וכל שכן שימכרו עתה לדורות עולם מצוה אחת. ומה זכות יש להאבות במצות זרעם, שיהיה להם כח להקנות אותם?

האמרי אש ביאר: רק דבר שיש בו ענין גדולה וכבוד - יש חזקה, כי "אם יסלקוהו ממנו - הוה ליה הורדה, ומעלין בקודש ולא מורידין (יומא י"ב ע"ב)".

השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף יז) פסק על פי דברי מהרי"ק (סימן קיג): "מי שהיה בביתו בהכ"נ ימים רבים - אין הצבור רשאים לשנותו בבית אחר". זאת על פי דברי המשנה במסכת גיטין דף נט עמוד א: "מערבין בבית ישן, מפני דרכי שלום", כלומר את עירוב החצרות יש להניח בבית שתמיד היו רגילים להניח בו[7]. הגמ' בדף ס עמוד ב ביארה (ע"פ דברי ר"ת בתוספות בד"ה אלא), שאם ישנו ויניחו את העירוב בבית אחר, יבואו לחשוד בבית הישן שהם גונבים את העירוב, ולכן העבירו את העירוב למקום חלופי[8].

וכך ביאר הרדב"ז (חלק ד סימן יא): "והכא נמי איכא חשדא, שמא יאמרו מפני שלא היו מדליקין אותו כהוגן סלקוהו", כלומר שלא יחשדוהו שבגלל מעשה לא טוב סילקו אותו מחזקתו". וכך גם ביאר המשנה ברורה (בס"ק צ) בשם המגן אברהם (בס"ק מ) מדוע אין לעזוב את בית הכנסת הישן: "מפני דרכי שלום - שלא יאמרו על בני ביתו זה: 'אנשים שאינם מהוגנים הם, ולפיכך נמנעו הצבור מלהתפלל שם'. ולכן אפי' יש להצבור קצת טעם בדבר - נמי אינם רשאים".

הג"ר משה נחום ירושלימסקי (בספרו ברכת משה סימן א) הקשה: מדוע הגמ' ביארה שאסור להעביר לבית אחר בגלל החשד, הרי יש איסור להעביר בגלל שיש לראשון חזקת מצוות? הביאור לכך הוא, שאם הנימוק היה משום חזקת מצוות - היה ניתן להעביר לבית אחר, אם השני משלם יותר, (כמבואר בהמשך בהסתייגויות שיש לחזקה על המצוות), ורק בגלל הנימוק לחשד - אסור להעביר לבית אחר גם אם השני ישלם יותר מהראשון.

מהרש"ך (חלק א סימן מה [ב]) הוסיף שיש גם דרכי שלום: "דמלתא דפשיטא, דמאי דבעי בגמ' מאי טעמא - אין הכונה לבקש טעם אחר זולת הנז' במשנה, דהיינו מפני דרכי שלום, אלא ה"פ, מאי דרכי שלום שייך בהך דמערבין - כיון דליכא דררא דממונא, ולא הפסד מצוה, דבהנחת העירוב בבית ב"ה, איזה שיהיה, אין עליו קיום מצוה יותר משאר בני החצר - א"כ אמאי אתי לאנצויי, ודחיק לאשכוחי מלתא דאיכא לאנצויי, ומסיק אלא משום חשדא, דהשתא איכא טעמא רבה לאנצויי, לרש"י כדאית ליה, והתוספות כדאית להו, אמנם בנדון דידן, לא דינא ולא דיינא, דאיכא מפני דרכי שלום, כיון שרוצים להוציאם ממצותם אשר החזיקו בה כמה שנים".

מהרי"ק (סימן עו) ביאר, שיש חזקת מצוות מדין מכירי כהונה. כלומר אדם שרגיל לתת את מתנות הכהונה לכהן מסוים - יש לכהן זכות במתנות, כי שאר הכהנים מסיחים את דעתם ממתנה זו, וכך גם באדם המחזיק במצווה מסוימת - שאר האנשים מסיחים דעתם ממנה[9]. ולפיכך יש חזקת מצוות גם למוהל שרגיל למול בני משפחה מסוימת: "הכי נמי בנתינת מצוה דמוהל - אסור לחזור בו היכא שהמוהל רגיל למול בניו".

רבי עקיבא איגר (מהדורא תניינא סימן יב) כתב, שיש חזקה למצוות: "הנה מצינו כמה פעמים דמי שהחזיק במצוה - זכתה לו, ואינו יכול לסלקו[10], כמפורש בש"ע (סוף סי' קנ"ג) לענין גלילה. וכן האריך הריב"ש (סי' רע"ב) בענין התנהגות רבנות".

העולת תמיד (סימן קנג בס"ק מב) הוסיף: "והוא הדין מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה - אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער. ולאו דוקא בדברים הנוהגים תדיר אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קא אתי". הבאר היטב (סימן קנג ס"ק כז) ציין: "ואפי' בא ת"ח לזכות באיזה מצוה - אין מעבירין מהמוחזק אפי' הוא עם הארץ".

המגן אברהם (סימן תקפ"א ס"ק ו) כתב שיש חזקה לחזנים בימים הנוראים: "נהגו שמי שמתחיל להתפלל או לתקוע - אין ליתן המצוה לאחר".

האליה רבה (סימן קנג ס"ק לד) כתב: "כתב כנסת הגדולה (הגהות ב"י) בשם משפטי שמואל (סי' נג) אנשים שהחזיקו לקבור מתים - אינן יכולין למחות באחרים שבאו לקבור ע"כ. ומג"א (ס"ק מא) כתב: ובמדינתינו שיש חבורת ממונים לכך - נ"ל דצריך ליתן להחברה כמנהגם ע"כ. ואני ראיתי כתב בפנקס חבורא קדישא שלי, גמילות חסדים פה פראג, כשנפטר הגאון מוהר"ר אפרים ז"ל [בעל הכלי יקר], ובאו תלמידיו מרנן ורבנן ורצו לטהרו, ואמרו כשמת תלמיד חכם יותר ראוי לטהר תלמידיו ולהתעסק עמו, ושלחנו להגאון מוהר"ר ישעיה ריש מתיבתא [הוא השל"ה], ופסק מאחר שקברנים מתעסקים כל השנה ומבטלין עסקיהם - יתעסקו ג"כ עם הצדיק, רק אם ירצו הקברנים מרצונם הטוב לוותר לאיזה אנשים חשובים בשביל טובת הצדקה, הרשות בידם[11]".

המגן אברהם (סימן שסו ס"ק ז) סייג: "אי איכא טעמא רבה - משנין". כלומר ניתן לשנות כאשר יש נימוק משמעותי.

הפרי מגדים (סימן תקפ"א ס"ק ו) העיר: "אפשר חזקה שלשה פעמים בעינן". אך השערי תשובה (שם ס"ק ז) כתב בשם היעב"ץ (שו"ת שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ט): "שאפי' שהחזיק בתפלה רק פעם אחת - אין מעבירין אותו, וכתב שלומד מסתימת הפוסקים, דמשמע מדבריהם דאפילו בפעם אחת הדין כן".

לסיכום: ישנם מספר נימוקים לחזקה על המצוות: א)- משום דרכי שלום (מהרש"ך חלק א סימן מה [ב]). ב)- שלא יחשדוהו שבגלל מעשה לא טוב סילקו אותו מחזקתו (הרדב"ז חלק ד סימן יא). ג)- בדבר שיש בו גדולה וכבוד מדין מעלין בקודש ולא מורידים האמרי אש (יורה דעה סימן קטז). ד)- מדין מכירי כהונה מהרי"ק (סימן עו).

 

האם צריך טענה לחזקה על המצוות

לכל חזקה צריך טענה שרכש או ירש את הנכס[12]. השאלה היא, האם לחזקת מצוות צריך טענה, כלומר שהמחזיר יאמר ששילם עבור רכישת הזכות לקיים את המצווה, או שבחזקת מצוות מספיקה הסכמה של הקהל, שאדם מסוים יחזיק במצווה, וההסכמה היא הטענה לחזקה?

הרדב"ז (חלק ד סימן יא) כתב, שבחזקת מצוות יש חזקה גם ללא טענה שקנה או קיבל במתנה: "ולענין חזקה, אף על גב דלענין שאר חזקות דעלמא כל חזקה שאין עמה טענה כגון שטר היה לי ונאבד - אינה חזקה וכ"ש להחזיק כנגד רבים - שאני הכא דהוי חזקת מצוה ולא מידי חסרי. וכיון שהחזיקה זו כמה שנים להיות מדלקת ההיכל במקום שכל הקהל רואים אותה ולא מיחו בידה מאז עד עתה - אין לך חזקה גדולה מזו. ולא זו בלבד אלא כל מי שהחזיק בשום מינוי בקהל - אין יכולין לסלקו אלא אם כן אינו מתנהג כשורה במינויו". וכך גם נראה מדברי השולחן ערוך (אורח חיים סימן קנג סעיף כב), שפסק שיש חזקה במצוות, ולא הוסיף את הצורך בטענה.

אבל מדברי תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן קכח) משמע שצריך לקנות את החזקה: "לא דמי למי שהחזיק במצוה כמה שנים, דמשמע מלשון מהר"ם במרדכי (פ' חז"ה) דאית ליה בה חזקה, שלא יוכל אחר לדחותו בכלום ממנה. דשאני התם דרגילין לקנות חזקה כה"ג מן הצבור וליהנות צדקות והקדישות על ככה להניח להם וליורשיהם לחזקה". גם הדרכי משה (בסימן קמט ס"ק ה) כתב בשם שו"ת בנימין זאב (סימן קפ"ב), שיש צורך בטענה.

התומים (סימן קמט ס"ק יט) ביאר: "ובדרכי משה (סעיף יג) משמע דבעי חזקה שיש עמו טענה. ונראה דאין הטענה דלקחו, רק אומר שהסכימו הקהל לקרות בשלו וזהו הוי טענה, דהא נלמוד מן מערבין בבית ישן (גיטין נט א) ומה טענה יש שם, אלא עיקר הפירוש דהיה בהסכמת הקהל והציבור, ולא היה נעשה באקראי מבלי שם ללב בשל מי קורין". וכך גם כתב הנתיבות בס"ק טז.

גם מהר"ם שיק (חושן משפט סימן יח) ביאר כדעת התומים: "ונראה לפי ענ"ד, דהא קי"ל בח"מ סי' קמ"ט, דחזקה במצוה, שייך דווקא אם יש לו חזקה שיש עמה טענה, ויעויי"ש בתומים והיינו שמחלו הציבור זכותם, או שקנו זכותם או שמוכח מצד המנהג שמחלו להאיש המתחיל במצוה ההוא. ולפי ענ"ד יש בזה ג' ענינים:

  • א. מי שמתאמץ שלא יתבטל המצוה ההוא, ולולא פעולתו הי' נתבטל המצוה לזמן. ועי"ז הוי כמציל מן הנהר ומן הגייס דקנה, וכן מצינו בתענית דף כ"ח שתיקנו הנביאים שביניהם שלעולם יהי' להם קדימה בזמן ההיא להקריב עצים לצורך המזבח.
  • ב. מי שכיבדו אותו הקהל במצוה אחת שהיו אחרים יכולין לעשות המצוה הזאת, ובחרו בו ומחלו לו זכות המצוה - זכה מטעם חזקה.
  • ג. אפילו אין לו טעם לטעון טענת חזקה, מ"מ כיון שעשה הוא הדבר הזה זמן הרבה - אין לקחת ממנו מפני דרכי שלום, כדאמרי' מערבין בבית ישן.

"ובאופן השני, שזוכה מטעם מחילה ומטעם חזקה - צ"ע איך יכול לקנות הדבר מטעם מחילה, הא הוי עדיין דבר שלא בא לעולם, וקי"ל בחו"מ בסי' ר"ט דבדבר שלב"ל - לא מהני מחילה? וצ"ל דקהל שאני, דדברי קהל ככתובין וכמסורין דמי, וכמו שהביא הב"י ביו"ד סי' רס"ד בשם הר"מ, שאם הבטיח לאחד למול את בנו -צריך לקיימו הואיל ומנהג בני אדם הוא כך. ומכ"ש בקהל".

גם ערוך השולחן (סימן קמט סעיף כב) ביאר כדברי התומים: "כמו שיש חזקה לנכסים - כמו כן יש חזקה למצוה... וכ"ז בחזקה שיש עמה טענה כגון שאומר שהציבור נתנו לו מצוה זו לעולם, אבל אם בעצמו החזיק בה שלא ע"פ הציבור - אין בחזקתו כלום".

בספר ברכת משה (סימן א) מובא: על פי הסבר התומים מובן דברי המגן אברהם (סימן קנג ס"ק מא): "אנשים שהחזיקו לקבור מתים - אין יכולין למחות באחרים שבאו לקבור, שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות". שלכאורה קשה מדוע כל אחד יכול לזכות, והרי יש חזקה למצוות? על כך יש לענות, שהחזקה חלה רק אם הייתה הסכמה מצד הציבור, אך המגן אברהם מדבר במקום שאין הסכמה, כך שזו חזקה ללא טענה, ולכן כל אחד יכול ולזכות במצווה.

למעשה, אם אדם קנה את הזכות לקיים מצווה, זה נקרא חזקה עם טענה, ואם הוא לא קנה את המצווה - הוא יצטרך לקבל את הסכמת הציבור. להסכמת הציבור יש תוקף בדיבור גם ללא קניין, כמבואר בהרחבה בסימן רד סעיף ט[13].

 

ירושה בחזקת מצוות

לעיל הובאו דברי המרדכי (מסכת בבא בתרא סימן תקל"ג) שכתב בשם מהר"ם, שיש חזקה על מצוות. מאידך המרדכי במסכת מגילה (סימן תתל"ד) כתב: "ענין יין הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה - הרי הוא זוכה, ולא שייך ירושה במצות". (הבית יוסף [אורח חיים סימן קנג] הביאו). מכאן משמע שאין חזקה במצוות, זאת בניגוד לדברי המרדכי במסכת בבא בתרא?

שיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן קנג בס"ק יח) הביא קושיה זו וביאר: "הנכון אצלי דלא פליגי, דהמרדכי מדבר בראובן שהיה מחזיק במצוה, ובא חנוך בנו להחזיק באותה מצוה מטעם ירושה - על זה כתב המרדכי שאין ירושה במצות, וכל מי שיתן יותר יקחהו. אבל בראובן עצמו המחזיק במצוה - מודה המרדכי דיש חזקה במצות, ואין מעבירין אותה הימנו, והיינו דין מהר"ם ז"ל. אי נמי דלא כתב המרדכי דאין ירושה במצות אלא דוקא בסתם, אבל אם מנהגם היה שהקונה מצוה אחת - תשאר לו ולזרעו אחריו - פשיטא דיש ירושה במצות".

ההסבר לכך הוא, שיש חזקה למצוות אך אין בעלות, לכן החזקה לא עוברת באופן אוטומטי ליורשים, ואם אדם אחר יהיה מעוניין להוסיף בשכר ולקנות את המצווה - החזקה תעבור לקונה החדש, זאת מכיוון שהיורש טרם החזיק. אומנם אם אין אדם אחר שירצה להוסיף שכר - החזקה תעבור ליורש.

האמרי אש (יורה דעה סימן קטז) כתב: בדבר שיש בו שררה, ("דבר שיש בו ענין גדולה וכבוד") - יש ירושה למחזיק בשררה, אך במחזיק במצווה שאין בה שררה - החזקה לא עוברת בירושה. לגלול ספר תורה נחשב לדבר שיש בו גדולה וכבוד, וכדברי הגמ' במסכת מגילה דף לב עמוד א, שהגולל "קיבל שכר כנגד כולן", והטור (אורח חיים סימן קמז) הוסיף: "ורגילים באשכנז לקנותה בדמים יקרים לחבב המצוה". אבל שאר המצוות בהן "לא שייך בהו ענין גדולה וכבוד - בזה יכולים לומר להמחזיק גם אנחנו חפצים בחיים, ואין זה הורדה, רק חיבוב מצות ד' וחשק לעשות רצונו. ובזה אין סתירה כלל בדברים שהביא הבית יוסף סמוכים באמת. דבבבא בתרא תשובת מהר"ם בגלילה וכיוצא בזה דהוי ענין גדולה וכבוד, ולכך יש חזקה, אבל בסוף מגילה כתב המרדכי לענין נתינת יין להבדלה, דמצוה היא אבל לא ענין גדולה וכבוד, לזה כל המתנדב יותר, זוכה בה".

האמרי אש חיפש מקור לירושה בחזקת מצוות מהש"ס: "וצריך סמך מדברי חכמי תלמוד לדעתם. ונראה דיש ללמוד כן דיש זכיה במצוה, וכן יש זכות וכח להקנות גם לזרעו עד עולם, מהא דאיתא בתענית דף כ"ח (ע"א) בענין זמן עצי כהנים והעם, דכשעלו בני גולה לא מצאו עצים למערכה, ועמדו אלו והתנדבו משלהם, וכך התנו הנביאים שבימיהם שאפילו הלשכה מלאה עצים יהיו אלו מתנדבים משלהם, ופירש רש"י להכי הוצרכו לומר משום ההיא תקנה דעבוד להו הנך נביאים כי היכי דלא לידחינהו מאתרייהו, עכ"ל. הרי התנו הנביאים על דורות הבאים, שיזכו אלו ובניהם אחריהם עד עולם במצוה זו. ומוכרח דיש כח וזכות לזכות ולהחזיק במצוה לו ולזרעו עד עולם, כמו שזכו אלו המשפחות בהבאת עצי המערכה. וצדקו דברי מהר"י בי רב, דאם הקנו בפירוש לזרעו אחריו, (והוא הדין אם מנהג הוא) - זוכה גם כן זרעו במצוה זו עד עולם. ואם אמנם לא שמענו מהך דעצי כהנים, רק בהתנו והקנו בפירוש, מכל מקום יש לומר דכיון דעל כל פנים למדנו דיש חזקה וזכות במצוה, הוא הדין מן הסתם כל שזכה והחזיק בפני הצבור במצוה - זכה בה. והא דהוצרכו הנביאים להתנות, היינו שאפילו הלשכה מלאה עצים ממה שקנו או התנדבו זולתם כאשר כלו העצים שהביאו הם - אפילו הכי יביאו אלו המשפחות. ועוד [ד]מן הסתם לא זכה, רק הוא לבדו ולא זרעו". (ללא תנאי מפורש  - רק בעל החזקה זוכה ולא יורשיו).

 

הסתייגויות בחזקה על המצוות

למרות שמעיר הדין יש חזקה למצות, הפוסקים הביאו מספר הסתייגויות:

  • א. הפתחי תשובה בס"ק ג סייג, שאין חזקה למצוות כאשר נגרם הפסד לעניים: "בספר חסידים (סימן תשס"ד-תשס"ה) מבואר, מעשה בחכם שנהג להחזיק מצווה, בכך שנתן באופן קבוע סכום מסוים לצדקה, ובאו אחרים ורצו להוסיף סכום גדול יותר, ועשו זאת לא לשם שמים, אלא רק בשביל הכבוד - יש להעביר את החזקה מהחכם לאותם אנשים, שכן העניים מרוויחים מכך, לכן למרות שאין כוונתם לשם שמים - הם יזכו במצווה. "וא"כ כ"ש בהחזיק במצוה בחנם, דמי שנותן ממון לצדקה עבור המצוה הוא קודם".
  • ב. ראנ"ח (מובא בשו"ת מים עמוקים חלק ב סימן ע) סייג, שאין חזקה למצוות כאשר יש טענה צודקת למערער: "ומכלל דבריו ז"ל יש ללמוד דמי שזכה באיזה ענין של כבוד או מצוה אין מעבירין ממנו אותו זכות. אם לא בהיות איזו טענה למערער". וכן כתב כף החיים (או"ח סימן קנג ס"ק קלו).
  • ג. לעיל מבואר, שצריך חזקה עם טענה, כלומר שהייתה הסכמה מצד הציבור שאדם מסוים יחזיק במצווה, אך ללא הסכמה - יכול כל אחד להחזיק במצווה, אא"כ המחזיק קנה את הזכות למצווה.
  • ד. חזקה כאשר אין חלופה - הדרכי משה כתב בס"ק ה בשם בנימין זאב: אדם שיש לו ספר תורה, והציבור קראו בס"ת שלו במשך זמן עד שהציבור קנו ספר התורה חדש וקוראים כעת מספר התורה החדש, אך בעל ספר התורה דורש שהציבור יקרא מספר התורה שלו, שהרי יש לו חזקה בכך שקוראים מספר התורה שלו - הבנימין זאב פסק שאין ליחיד חזקה כנגד הציבור.

אבל הדרכי משה חלק על הבנימין זאב ופסק שאם היה בביהכנ"ס עוד ספרי תורה, וקראו דווקא מספר התורה שלו - יש חזקה, אבל אם ספר התורה שלו היה ספר התורה היחיד - אין כאן חזקה בכך שקראו רק משלו, כי אין חלופה אחרת, ובכל מקום בו לא ניתן למחות - החזקה לא חלה. כאן הציבור לא יכלו למחות שהרי לא היה להם ס"ת נוסף, ורק כאשר יש טענה לחזקה - החזקה תקפה.

  • ה. לפי חלק מהפוסקים, החזקה לא עוברת בירושה, כי היורש טרם החזיק, ואם יש אחר שמעוניין לשלם יותר, הוא יזכה בחזקה על המצווה.
  • ו. אם מלכתחילה החזקה היא לזמן מוגבל - ניתן להחליף בתום המועד הקצוב[14].
  • ז. בספר פרי תבואה (חלק ב שאלה סה) מובא: במצווה שגורמת לעושר - ניתן להחליף את המחזיקים. וכך מבואר במשנה ובגמ' במסכת יומא דף כו עמוד א: "הפייס השלישי: חדשים לקטרת באו והפיסו... תנא: מעולם לא שנה אדם בה. מאי טעמא? - אמר רבי חנינא: מפני שמעשרת".
  • ח. בשו"ת דברי מלכיאל (חלק ג סימן א) חילק בין מצוות שאדם עושה בגופו שיש בהן חזקה, למצוות שאדם עושה בממונו שאין בהם חזקה, אך מדברי הרדב"ז (סי' שפ"ז) משמע, שיש חזקה גדם במצווה שעושה בממונו.

ניתן עוד לומר, שמדברי הירושלמי (מסכת שבת פרק יב הלכה ג. הריב"ש בסימן רעא הביאו) משמע, שגם במצווה שאינה בגופו - יש חזקה. וכך מובא בירושלמי: "א"ר אימי (שמות כו ל) והקמות את המשכן כמשפטו - וכי יש משפט לעצים? (איך יתכן דין ומשפט לדומם כמו עצים)? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון - ינתן בצפון, בדרום ינתן בדרום. אילין (קרובי משפחה) דר' הושעיה ודבר פזי - הוון שאלין בשלמיה דנשיא בכל יום. (למשפחת ר' הושעיה ומשפחת בר פזי הייתה חזקה להיכנס לריש גלותא ראשון לומר לו שלום). והוון אילין דרבי הושעיה עלין קדמאי ונפקין קדמאי. (משפחת רבי הושעיה נכנסה לפני משפחת בר פזי), אזלין אילין דבר פזי ואיתחתנות בנשיאותא. (לאחר זמן משפחת בן פזי התחתנה עם ריש גלותא), אתון בעיין מיעול קדמאי (משפחת בן פזי רצתה להיכנס ראשונים לריש גלותא). אישתאלת לרבי אימי (האם משפחת בן פזי יכולים להיכנס ראשונים, או שיש למשפחת רבי הושעיה חזקה). אמר לון רבי אימי: והקמות את המשכן כמשפטו - וכי יש משפט לעצים? אלא אי זהו קרש זכה להינתן בצפון - ינתן בצפון, בדרום - ינתן בדרום". כלומר יש לשמור על החזקה הנהוגה ולא לשנות.

מרן הראשון לציון בשו"ת יביע אומר (חלק ז - אורח חיים סימן כג) נשאל, על אחים שתרמו פרוכת לבית כנסת, ולאחר עשר שנים וועד בית הכנסת החליף את הפרוכת בפרוכת של תורם אחר. היביע אומר פתח שאומנם נכון "שהלכה רווחת בידינו שיש חזקה למצות", אך על פי דברי הרמ"א כאן, אם לקהל היה רק ספר תורה אחד - אין בכך חזקה, "ולפ"ז גם בנידון שלנו, שעד עתה לא היתה בבהכ"נ אלא פרוכת אחת, והן עתה רוצים אחרים לזכות ג"כ במצוה זו, ולהקדיש פרוכת אחרת לבהכ"נ - רשאים חברי הועד של בהכ"נ להעתר לדרישתו של המקדיש השני, ולהעמיד את הפרוכת החדשה בהיכל הקודש, ולחלק המצוה בתורנות, כפי ראות עיניהם".

היביע אומר סיים: "לפיכך עצתי אמונה אליכם אחים יקרים, שלא לגרום ח"ו למחלוקת בבהכ"נ בגלל הדבר הזה. וכבר כתב בשו"ת בנימין זאב (סימן קסד) שאין לגרום מחלוקת עבור שום מצוה, וכמו ששנינו (יומא לט א) שהצנועים מושכים את ידיהם... ועליכם לדעת כי אצל הקדוש ברוך הוא לא יגרע זכותכם שהקדמתם עשיית המצוה, ורחמנא לבא בעי. וכן הזכירו חז"ל (בנזיר כג סע"ב), לעולם יקדים אדם לדבר מצוה וכו'. ומכיון שעיקר כוונתכם לשם שמים, להגדיל כבוד התורה - לא יהיה נגרע משכרכם מאומה בעוה"ב, ואותו נחת רוח אשר גרמתם במצוה זו עד הנה לעלוי נשמת אחיכם המנוח ז"ל, נשאר בכל תוקפו ועוזו. וגם המנוח שנמצא בעולם האמת יודע שכן רצונו של הקדוש ברוך הוא, על פי מה שלימדונו רבותינו הפוסקים ז"ל אשר רוח ה' דיבר בם ומלתו על לשונם. וא"כ בודאי שאין מקום לגרום ריב ומדון בשל כך, כי דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. והאמת והשלום אהבו".

גם הברכת משה (שם) המליץ, שגם במקרים בהם ניתן להעביר את המצווה לשני, שלא לסלק את הראשון לגמרי, אלא לתת לו אחת לחודש לקיים את המצווה. "והשני לא יגרע על ידי זה מנתינת הצדקה שהתנדב, (למרות שאחת לתקופה הראשון מקיים את המצווה ולא השני), כי במה שגם הראשון יזכה לפרקים במצות הבדלה - לא ינוכה בזה חלילה מהשני שכר מצותו. ועל שניהם אני אומר: ועמך כולם צדיקים. כה דברי הכותב למען השלום והצדק. משה נחום ירושלימסקי, אבד"ק קאמינקא".

ערוך השולחן (סימן קמט סעיף כב) בסיום דבריו המליץ: "ואל יתקוטט אדם בדבר חזקת מצוה וגדול השלום".

 

חזקה על ספר תורה

הבית יוסף (אורח חיים סימן קנג סעיף כ) כתב בשם מהרי"ק (סימן ע): אדם שהיה לו ספר תורה, שהוחזק ששייך לו מאבותיו - הציבור לא יכול להחזיק בס"ת, שכן מלכתחילה ספר התורה הונח בבית הכנסת בפיקדון, עד שבעל הספר או יורשיו יבקשו את ספר התורה חזרה. ובכל זמן הפיקדון, יש רשות למתפללים לקרא בס"ת. וכ"פ השולחן ערוך (שם סעיף כ).

הט"ז (בס"ק טו) כתב: מהרש"ל (סימן טז) חלק על מהרי"ק, לדעתו אם ספר התורה מוחזק בבית הכנסת בצורה סתמית - בית הכנסת נחשב למוחזק ולא יורשי התורם. שכן יש חזקה שהתורם הקדישה לבית הכנסת, והיורשים שמוציאים צריכים להביא ראייה שספר התורה רק הושאל ולא נתרם.

הט"ז הוסיף: "והסכים על אותו פסק (של מהרש"ל), זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל, ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק, דס"ל דאין הקהל נקראים מוחזקין". אומנם הט"ז פסק כדברי מהרי"ק וכפסק המחבר.

ערוך השולחן (סעיף מג) כתב: אין מחלוקת בין מהרי"ק ובין מהרש"ל, אלא מהרש"ל התייחס למקרה בו ידוע לנו בוודאות שספר התורה היה שייך לאבותיו, בזה אנו אומרים שאין חזקה לבית הכנסת, אבל מהרש"ל דיבר על מקרה סתמי, דהיינו ספר התורה ניתן לבית הכנסת בצורה סתמית, ללא כל תנאי, וללא אמירה מפורשת שספר התורה ניתן רק בהשאלה, במקרה זה יש לומר שספר התורה ניתן במתנה, ולפיכך יש לבהכנ"ס חזקה על ספר התורה. המשנה ברורה (בס"ק צט) הביא חילוק זה בשם הגר"א.

 

[1] וכך ביאר ערוך השולחן (סעיף כא) מדוע אין חזקה למחזיק מנכסי הקדש: "וכיוצא באלו אין לו חזקה אפילו החזיק הרבה שנים, דאין ראיה מה שלא מיחו בו, דקדירא דבי שותפי, כל אחד סומך על חבירו".

[2] המחזיק טוען שקנה מאפוטרופוס היתומים - הרב יהודה ברצלוני (מובא בשלטי גיבורים מס' ב"ב דף כב: ס"ק א) כתב: מחזיק בנכסי קטן, הטוען שקנה מאפוטרופוס היתומים - י"א שהחזקה מועילה, שכן אפוטרופוס דינו כמו אבי היתומים, שיכול למכור את קרקע היתומים, (כמבואר במסכת גיטין בדף נב עמוד א), לפיכך אם ישנם עדים למחזיק שהחזיק בשדה בשעה שהאפוטרופוס היה אחראי לנכסים - החזקה תקפה. השולחן ערוך (בסימן קמט סעיף כד) הביא דעה זו בשם י"א. אבל ר"י ברצלוני סבור שלא הוי חזקה, שכן ההלכה קובעת שניתן לפטר אפוטרופוס שגרם להפסד ליתומים, ומכיוון שהאפוטרופוס לא מחה במחזיק בקרקע היתומים, נמצא שגרם להם הפסד, ודינו ככל שליח שעיוות שאין שלוחו כמותו. הרמ"א הביא דעה זו בשם יש חולקים.

אומנם התומים בס"ק יז סבור, שאין להשוות בין דין מחזיק בנכסי יתומים לבין מחזיק בנכסי הקדש. בנכסי יתומים יש להחזיק רק לתקופה מסוימת עד שהיתומים יגדלו, ולכן ניתן לומר שאם לא שמר על השטר פסיד, אך בנכסי הקדש לעולם אין בעלים ותמיד יצטרך לשמור על השטר, וזה לא ניתן לומר.

[3] כפי שפסק הרמ"א (בסימן קמט סעיף א): "שני שותפים בקרקע אחת, ובא אחד והחזיק בקרקע שלהן, אף על גב דלגבי האחד לא הוי חזקה, כגון שהיה אריסו או אפוטרופוס שלו או שלא היה עמו במדינה - מ"מ מועיל חזקתו נגד השותף השני, לחלקו".

[4] וכך גם כתב הרא"ש (כלל יח סימן יז): "וששאלת, על הגדולים ההולכים בחצר המלך - אם יש לדמותם להנהו דבי ריש גלותא לענין חזקה (כב"ב לו)? יראה, שאין לדמותם להם, שהם מזרע המלוכה, והיו נוהגין כעין מלוכה על ישראל בהרמנא דמלכא ומורישין הממשלה לבניהם. כמו שדרשו חז"ל (סנהדרין ה) לא יסור שבט מיהודה - אלו ראשי גליות שבבבל שרודין את העם במקל, הילכך אימת מלכות עליהם, ואם החזיקו בקרקע של אחר - אין הבעלים רשאין למחות. אבל בדורות הללו, אם ישראל מצא חן בעיני המלך - אין טבעו יוצא כל כך שלא יהא רשאי בעל הקרקע למחות, ויכול לעשות מחאה בפני שנים, כי אין אימתו מוטלת כל כך על הבריות כי לא לעולם חוסן וגו'. וכיוצא בזה חלקתי בתחלת ביאתי לארץ הזאת באשה אחת מבנות גדולי החצר שנתנה בנה למינקת בתוך כ"ד חדשים בהוראת אחד מגדולי הארץ הזאת והתירה לינשא כההיא דרב נחמן (כתובות ס:) דשרא להו לגבי ריש גלותא ואסרתיה".

[5] מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן רט).

[6] מהר"ם מרוטנבורג (דפוס קרימונה סימן רט) הוכיח זאת מדברי הגמ' ביומא המובאים לעיל, וכן מדברי רבי מאיר במשנה במסכת מכות דף יג עמוד א, שרוצח בשוגג שגלה לעיר מקלט, חוזר למעמדו הקודם עם צאתו מעיר המקלט, כי יש חזקה למצוות. רבי יהודה נחלק רק לגבי רוצח שעשה עבירה בשוגג, שלא חוזר למעמדו, אך עקרונית מסכים שיש חזקה למצוות.

[7] וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן שסו סעיף ג): "ואם רגילים ליתנו תמיד בבית ידוע - אין להם לשנותו וליתנו בבית אחר, מפני דרכי שלום".

[8] אומנם רש"י (ד"ה משום חשדא) ביאר באופן אחר: "הואיל והורגל העירוב בתוך אותו הבית, אם באת לשנות את מקומו הנכנסין לאותו הבית ולא יראו שם את העירוב - יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב".

ביאור נוסף הביא הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת גיטין פרק ה משנה ח): "ואם כבר נמשך המנהג לקבץ את הערוב באחד מבתי החצר, אמר שלא יתנוהו תמיד אלא באותו בית שכבר נהגו לפנים ליתן בו, מפני שיש להם בכך הנאה, לפי שבית שמניחין בו את הערוב - אינו צריך ליתן את הפת". מחצית השקל (אורח חיים סימן שסו ס"ק ז) העיר: "ודברי רמב"ם צריכים בירור, שהם נגד דברי הש"ס, (הגמ' התייחסה לחשד ולא לטובת הנאה כפי שביאר הרמב"ם)... צ"ל דהרמב"ם ה"ל גרסא כן בש"ס אלא משום הנאה".

[9] וכדברי רש"י (מסכת גיטין דף ל עמוד א ד"ה במכרי כהונה) - כמו איש מאת מכרו (מ"ב יב) שהם מכיריו ואוהביו, דאינו רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה, הלכך כיון דמלתא דפשיטא היא, דלדידהו יהיב להו - אסחי להו שאר כהני דעתייהו, והוה כמאן דמטו לידייהו דהני".

[10] המגן אברהם (סימן קנג ס"ק מט) כתב בשם ראנ"ח (ח"ב ע): אם יש לאדם חזקה על מצווה - אסור להעבירה גם לא מעם הארץ לתלמיד חכם.

[11] החתם סופר (יורה דעה סימן שכט) כתב (הובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן שסא ס"ק א): "דעו נא אחי, כי ראיתי כמנהג הרע והמר הזה באיזה מקומות שבמדינות האלו, אבל ישתקע הדבר ולא יאמר. והנה כל ישראל מצווים לקבור מיתיהם, ומת שאין לו קוברי' -  הותרה לו טומאת כה"ג ונזיר שקדושתן יותר חמורה, ולא עוד אלא שאפילו אין לו מקום ידוע לקוברו - הרי הוא קונה מקומו, אפי' בתוך שדה שיש לו בעלים, ואין הבעלים רשאים לפנותו משם... היות כן, מוטל על כל ישראל לעסוק במצות גמילות חסדים. ובפ' אלו מגלחין מבואר, שאסור לשום אדם לעשות מלאכה עד שנקבר המת אין נקי אם לא שיש חברא בעיר, שאז כל המצוה מוטלת על בני החברא והם זכו בה, ושארי בני אדם פטורים ממנו, ולא עוד אלא שיש כח ביד בני חברא קדישא למחות מי שבא לירד לאומנות מצותם שכבר זכו הם ובה ולא גרע ממי שהי' ביתו בה"כ שאין בני העיר יכולים לשנותו כיון שכבר זכה במצוה ההיא".

"...מיהו כל זה בשיש קצבה לדבר, שכל מי שהוא חוץ לחברא קדישא יתן כך וכך או מן הממון כך (פראצענטין /אחוזים/) למאה, ויהיה דבר קבוע לכל אפין שוה ותיקון זה מסתמא נעשה מעיקרא ברצון הקהלה שתקנו כן על כל הבאים אחריהם וברצון חבר עיר, (כלומר שהייתה הסכמה למחיר קבוע לקבורה), אבל כמו שנוהגים בקהלות הקטנות שיהיה מכס בלי קצבה, וכמוכס העומד מאליו - ישתקע הדבר ולא יאמר, ולא ניחא להו למיתי ישראל שיתעסקו בה ואנשים כמו אלו. ותלי"ת בכל מקום שעברתי עמדתי בכח נגדם לבטל מהם מנהגי רעים כאלו וכיוצא בהם. ופעם אחת מתה עשירה אחת והניחה יתומים גדולים וקטן א', ובקשו החברא קדישא סך ששה אדומים לסיועת בנין חומת בין הקברות, ואמרתי: אני עומד בעבור היתום הקטן ואינני מניח ליקח שום פרוטה מהעזבון, ואם לא ירצו לקבור המת - הנני שוכר אנשים מהחוץ לקבור המת, והטרחתי הרבה עמם עד שנתבטל המנהג הרע הזה. וככה ראוי לכל מורה בעירו ומקומו לבטל המנהג הרע הזה בכל מאמצי כחו כי זה הוא המבטל מצות גמילות חסדים מישראל".

[12] וכפי שפסק השולחן ערוך בסימן קמו סעיף ט: "כל חזקה שאין עמה טענה - אינה חזקה. כיצד, הרי שאכל פירות שדה זו כמה שנים, ובא המערער ואמר לו: מאין לך שדה זו שלי היא, השיבו: איני יודע של מי היא וכיון שלא אמר לי אדם דבר ירדתי לתוכה - אין זו חזקה, שהרי לא טען שלקחה ולא שנתנה לו ולא שירשה".

[13] על פי דברי הרא"ש (כלל ו סימן יט): "ועל שהוספת לשאול אם יוכלו (הקהל) לחזור בהם? מנהג פשוט הוא, מה שטובי הקהל מסכימים לעשות - שריר וקיים הוא בלא קנין".

[14] כך כתב הרשב"א (חלק ה סימן רפג): "כתבת בדין החזן שאין מסלקין אותו מאומנותו, אלא א"כ נמצא בו פיסול, והבאת ראיות ע"ז. יפה כתבת ויפה דקדקת. ועוד שנינו (בפ' הנזקין דף ס ע"ב): מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום. ואוקימנא לה בגמ' משום חשדא. ואלא מיהו כל הגמ' להלכה. וא"נ אפי למעשה בדורות הללו. אבל עכשיו נהגו כל הקהלות למנות אנשים על כל צרכי צבור לזמן, ובהגיע הזמן יצאו אלו ונכנסים אחרים תחתיהם כן למזון וכן לקופה של צדקה וכן על המס ושאר המנויים הצריכים לצבור. בין שנוטלין עליה שכר בין שאין נוטלין עליה שכר, ואפי' לא קבעו להם זמן סתמן כפי' אחר שנהגו כך. והמנהג כהלכה. שכל הדברים תלו אותם במנהג. ואם מפני החשד, כיון שנהגו לבוא חליפות - נסתלק החשד. שכשרים שבדורות נושאים במשא הרבים ובצרכי צבור ואח"כ מסתלקין ובאים אחרים תחתיהם א"כ דין ממון אין כאן חשד אין כאן". וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן נג סעיף כו), והרמ"א (יורה דעה סימן רנט סעיף ב).