חיפוש בארכיון השיעורים

פרשת בחוקותי - הקדש ותמורתו

מרן רה"י הרב שבתי סבתו | כט אייר התשפב | 30.05.2022

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת בחוקותי / תשע"ד

הקודש ותמורתו

 

הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ

בחיי המסחר מקובל, שיש לכל לקוח זכות להחליף את המוצר שרכש. ההחלפה מתבצעת על פי התנאים שקובע בעל העסק. הנוהג הזה נובע מן המציאות המוכרת, שבני אדם משנים לעיתים קרובות את דעתם. דווקא הזכות להחליף את המוצר, היא המעודדת את הרכישה, ומסירה את הפחד ואת החשש מטעות רִגעית.

ישנן ערכים ברמות גבוהות יותר, בהם ההחלטות הן בלתי הפיכות ואינן ניתנות להחלפה והמרה. נגדיר אותן כחד סטריות בלבד.

בפרשת "בחוקותי" נוכל ללמוד על ערכים מקודשים, שהאפשרות להחליפם או להמירם היא מאוד מוגבלת, ולפעמים גם אינה קיימת כלל.

נפתח בערך הראשון, והוא קדושת הקרבן.

התורה קובעת:

"וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה', כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַה' יִהְיֶה קֹּדֶשׁ. לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב (ויקרא כז, ט-י)".

ברגע שאדם מייחד בהמה טהורה לקרבן לה', מהות הבהמה הופכת לקודש. את המהות לא ניתן להחליף ולא להמיר כי היא הנקודה התמציתית, היא עצם הדבר. בלשון חכמים ההגדרה היא 'קדושת הגוף', כלומר גוף הדבר ועצמיותו.

מה קורה אם בכל זאת ממירים את הקרבן הזה בבהמה אחרת?

"וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (שם).

כלומר, במקום שהקדושה תעבור מבהמה אחת לשנייה, הקדושה פשוט תכפיל את עצמה ואז שתי הבהמות יהיו קודש להקרבה לה'. כלומר, התפשטות הקדושה כמוה כהתפשטות גלים שהיא התפשטות האנרגיה אך לא המים עצמם. אין כאן זרם חלקיקים שעובר ממקום למקום.

נוכל להדגים זאת גם באמצעות פעולת "הַעֲתֵק" במחשב, שהיא שיכפול המקור, ולא כפעולת "גזור והדבק", שהיא מעבר המקור ממקום למקום.

 

לָכֶם לְאָכְלָה

בדומה למעמד הקרבן, גם מעמדן של פירות הארץ הגדלים בשנת השמיטה, הוא מעמד של קדושה במידה מסויימת, שלא ניתן להעבירה ממקום למקום. בשנת השמיטה מצווה התורה.

"וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ... וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל (ויקרא כה, ו-ז)".

ייעודן של הפירות בשנה השביעית, הוא קודש למאכל. מה שמיועד למאכל הוא גוף הפרי. משום כך, לא ניתן להעביר את קדושת שביעית לפירות אחרים. אם בכל זאת ימירו אותם בפירות אחרים, יחולו גם על אלו וגם על אלו הדינים המיוחדים בשנת השמיטה. אסור להשתמש בהם לצורך מסחר ואסור לגרום להם נזק או הפסד. במידה ותהיינה שרשרת המרות, הקדושה תחול רק על המקור הראשון והאחרון בשרשרת ולא על חוליות הביניים.

על פי אותו עיקרון, נבחן את השאלה הבאה.

אחרי שנבחרה העיר ירושלים למקום המקודש ביותר בעולם, האם ניתן להעתיק את קדושתה למקום אחר?

התשובה היא: קדושת המקום היא במהות, ולא ניתן להעבירה ממקום למקום. אי אפשר להעתיק את קדושת ירושלים למקום אחר.

לעומת זאת, לעתיד לבוא עתידה קדושת ירושלים להתפשט עד דמשק שבסוריה. כדברי חז"ל.

"א"ר יוחנן עתידה ירושלים שתהא מגעת עד שערי דמשק (מדרש רבה / שיר השירים, ז)".

כשם שאמרנו לעיל, נוכל לדמות את המציאות הרוחנית לתנועת גל ולא לתנועת חלקיק. הגל מתפשט למקומות נוספים, מבלי שהמקור ינוע פיזית ממקום למקום. חלקיקי החומר לעומת זאת, אכן נעים פיזית ממקום למקום.

דוגמא נוספת למציאות הרוחנית, נוכל להציג בעזרת סליל, שבו עובר זרם חילופין. אם נציב לצידו סליל נוסף, ייווצר גם בו זרם חשמלי כתוצאה מהשראה שתושרה על ידי הסליל הראשון. הזרם החשמלי איננו מתנתק מן סליל הראשון לסליל השני, אלא מושרה על ידו. גם כאן התנועה היא גַּלִית אלא שהיא אלקטרומגנטית.

 

קדושת הערך הכספי

מה קורה כאשר מקדישים לה' משהו שאי אפשר להקריב אותו לקרבן, כגון כלים או בהמה בעלת מום, או בהמה טמאה שאסורה לאכילה? התשובה בפסוק הבא:

"וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַה'... וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ... וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ (ויקרא כז, יא-יג)".

היות והבהמה הזו אינה ראויה להקרבה על המזבח, אין הקדושה חלה על מהות הבהמה אלא על ערכה הכספי בלבד. הערך הכספי איננו חלק בלתי נפרד מגוף הבהמה. כיוון שכך, ניתן להעביר את ערך הקדושה הזה ממקום למקום. כלומר, ניתן לחלל את קדושת הבהמה על כל דבר שיש לו ערך כספי או על מטבעות כסף בעצמם.

הפעולה הזאת נקראת המרה, ואז הקדושה עוברת אל הכסף. לאחר תהליך ההמרה, הבהמה המקורית הופכת לחולין, והמטבעות לקודש. כלומר, כאן התהליך הוא כעין "גזור והדבק". הקדושה נצמדת לחלקיק העובר ממקום למקום.

תהליך דומה לזה, נמצא בדין פירות  האילן בשנה הרביעית לנטיעתו, או פירות מעשר שני, המופרשים בכל שנה מלבד השנה השלישית והשישית לשמיטה.

 

קֹדֶשׁ הִלּוּלִים

בפרשת "קדושים", התורה מלמדת אותנו, שבשלוש שנות חייו הראשונות של כל עץ מאכל, אסורים פירותיו באכילה ונקראים בשם "ערלה".

"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל... שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יט, כג)".

כאשר מגיעה השנה הרביעית לחייו של העץ, עלינו להעלות את פירותיו לירושלים ולאכול אותם בתנאים מסוימים ההופכים את הפירות לקודש. אכילת הפירות האלו מלֻווָה בשירה והלל לה' כפי שמצווה התורה.

"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'".

על פי ההלכה, אם יש קושי בהעלאת הפירות לירושלים, ניתן לחלל אותם על מטבעות כסף, שאותן יש להעלות לירושלים ובאמצעותן לרכוש מזון, בשר ויין.

הדין הזה דומה בדיוק לפירות מעשר שני, ששם התורה כותבת זאת בפירוש.

"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ... וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ (דברים יד, כד-כה)".

הביטוי הזה בשנה הרביעית לערלה "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים" הוא מאוד משמעותי. לדעתו של רבי עקיבא, זהו המקור לחיוב הברכה על הפרי גם לפני שאוכלים אותו וגם אחריו (מסכת ברכות דף לה.).

רבי עקיבא סבור, שמהות הברכה היא שיר הלל לה' שברא את פירות האילן, וכשאנחנו מברכים "ברוך אתה... בורא פרי העץ" אנחנו מהללים את ה', ובכך אנחנו מקיימים את הפסוק "קדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'".

אך מצד שני המילה הילולים נדרשת על ידי חז"ל בשינוי קל ל"חילולים", (האות הֵא הופכת לחֵית), כלומר אם קשה לנו להעלות את פירות השנה הרביעית לירושלים, מותר לנו לחלל את קדושת הפירות על מטבעות כסף. בכך המטבעות הופכות לקודש והפירות לחולין. את הפירות אפשר לאכול מחוץ לירושלים, ואילו מטבעות הקודש יעלו לירושלים, ושם ירכשו בהם מזון ושתייה כאמור לעיל.

כיצד בדיוק מתהפכת המילה "הילולים" ל"חילולים"? האם זה רק שינוי קל בין האות ה"א לאות חי"ת הקרובים במוצאת הגרוני ובכתיבתן? האם יש קשר עמוק יותר בין הילול לחילול? מהו הקשר בין הברכה על כל הפירות, שהיא סוג של הלל לה', ובין חילול פירות ההופך את הפירות המקודשים לחולין רגילים?

 

מזמור שיר

בכל יום ראשון, בשירו של יום, אנו קוראים פסוק שספק אם אנחנו יורדים לעומק משמעותו.

"לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָה (תהילים כד, א)".

הגמרא מעניקה משמעות נוספת לפסוק הזה:

"אמר שמואל: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים... וכאילו מעל (מעילה בקודש) (מסכת ברכות לה.)".

על פי תובנה זו, כיוון שהארץ ומלואה שייכים לה', הרי כל פירות המאכל בעולם הנם קודש. ומכיוון שכל מי שנהנה מן ההקדש מעל בקדשי שמים, גם האוכל בלא ברכה מעל בקדשי שמים. זהו סוג מיוחד של קודש, שעל ידי הברכה ניתן להפכו לחול.

כאן נשאלת השאלה.

כיצד על ידי אמירת ברכה, חל היתר לאכול את הפרי? להיכן נעלם הקודש? לאן עברה נקודת הקודש?

כולנו מכירים את המזמור הפותח את שרשרת המזמורים ביום השבת.

"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ... אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהילים יט)".

כל הבריאה כולה היא שיר הלל לה' ללא אומר ודברים. עצם מוּפלאוּת בריאתה, היא שיר הערצה לה'.

נתאר לעצמנו לדוגמה. תפוח פשוט, איזו חכמה עמוקה טמונה בו! צבע, טעם, אנרגיה, יופי ומיליוני התאים הפנימיים שבו, הכול הוא שיר הלל לבורא שיצר את התפוח. התפוח הזה הוא כולו קודש.

מה קורה לכל הקדושה הזאת בעת אכילת התפוח? להיכן היא נעלמת יחד עם ההילול הכביר לה'?

האם יש לנו רשות לשתק את שירת התפוח? באיזו זכות?

התשובה היא, שאנחנו פשוט ממירים את שירת התפוח בשירה אחרת מעולה יותר, בשירה משלנו. השיר הזה, הוא הברכה שאנו מברכים על התפוח.

אנו מחזיקים בתפוח ומברכים:

                "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, בורא פרי העץ".

השירה הזאת מעולה יותר מן השירה החרישית של התפוח. זו עליית מדרגה בהלל לה'.

שירת התפוח היא אוטומטית וללא בחירה חופשית. אנחנו לעומת זאת מסוגלים לשתוק ולא לברך, ואם אנו מברכים בבחירתנו, הרי ששירתנו מובחרת הרבה יותר.

נשוב אל הפסוק הראשון:

"... לה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְישְׁבֵי בָהּ (תהילים כד, א)".

כל העולם כולו שייך לה' וברשותו. אדם שלוקח פרי ללא ברכה ואוכל אותו, דינו כדין אדם שמועל בקדשי שמים.

הברכה שלנו מחליפה את שירת הקודש של התפוח ובכך אנו מתירים אותו לאכילת חולין. זהו פדיון הקודש וזהו חילולו. זה הקשר שאנחנו מחפשים בין הילול לחילול.

ניזכר במזמור שהצגנו לעיל.

"הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵ-ל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ... אֵין אֹמֶר וְאֵין דְּבָרִים בְּלִי נִשְׁמָע קוֹלָם (תהילים יט)".

מה נאמר בסוף המזמור?

"יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ...".

כלומר, למרות שההלל הנישא על ידי הבריאה לבוראה הוא עצום וגדול, בכל זאת אמרי פינו, ברכותינו, ההלל שבפינו, רצויים יותר בעיני ה', כיוון שזה בא מפיו של בן אנוש, בבחירתו ומרצונו החופשי.

 

מתנה מתוך כבוד

הגמרא ממשיכה ומדמה את מי שמושיט ידו לעץ פרי, קוטף ואוכל ללא ברכה, לגוזל את הוריו.

"כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל לקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל. שנא':

גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית (משלי כח, כד) (ברכות לה:)".

מה פירוש "גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאֹמֵר אֵין פָּשַׁע"?

הכוונה היא לילד שמתיר לעצמו לקחת דבר מה מהוריו ללא נטילת רשות. הילד מצדיק את מעשהו באמרו: הרי בין כה וכה כל מה שהורַי רוכשים הוא למען ילדיהם, אז מדוע אני צריך לבקש רשות כשאני לוקח מהם כל מה שאני רוצה?

התשובה היא: נכון, זה מיועד עבורך, אך הוריך רוצים להעניק לך בצורה מכובדת ולא כפי שלקחת. אתה פגעת ביחס הכבוד שלהם אליך והשחת אותו.

דוגמא נוספת.

אדם המכין מתנה לחברו כאות ידידות. הוא עוטף אותה יפה, אורז אותה ומכין אותה ליום מחר על מנת להעניק אותה לחברו.

חברו שמע על כך, ובאישון לילה הגיע וגנב את החבילה.

כשנשאל לפשר מעשהו השיב: הרי בין כך ובין כך היא הייתה מיועדת עבורי.

אנו נשיב לו: נכון, אך פגעת ביחס הכבוד שחברך ביקש להעניק לך. את היחס אתה הרסת!!

כך בדיוק מתנהג מי שנהנה מן העולם מבלי לברך את ה'.

טענתו היא: הרי ה' ברא את העולם למען האדם! למעני! והנה אני לוקח את מה שמגיע לי! זה שלי!

נכון. אך ה' רוצה לתת לך את זה מתוך יחס של כבוד והערכה. כאשר אתה מברך על פרי ומזכיר את שם ה' אתה מחזק את קשר הכבוד בינך לבין ה', ואז ה' נותן לך במאור פנים!

זה מסביר בצורה נפלאה את המשך הפסוקים שפתחנו בהם.

"וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'".

"וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

הפירוש המקובל למילים "לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ" הוא, שה' יברך כל מי שממתין שלוש וארבע שנים, בתבואה נוספת ומבורכת.

הפירוש החדש יהיה כך.

בשנה הרביעית הללו את ה' על הפירות בהילול / חילול ובברכה. בשנה החמישית תאכלו את פריו ללא חילול, אולם כולל ברכה לה'. תוצאת הברכה תהיה תוספת תבואתו, שהיא יבולו. יבול הברכה הוא היחס המיוחד שצומח ומתחזק בין ה' לישראל, המתבטא ב- "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם".

אין מתנה נפלאה מזו!

תגובות

אין תגובות לכתבה
הוספת תגובה
השאירו את תגובותיכם