יום העצמאות - בית של קבע

ב"ה

הרב שבתי סבתו

ליום העצמאות / תשע"ו

בית של קבע

נדודים

אלפיים שנות נדודים היו מנת חלקו של העם היהודי. מקל הנדודים היה לסמל 'היהודי הנודד' אשר חיפש בכל ארצות הגויים מנוח לכף רגלו, ששם יוכל להתפתח לפרוח ולהתבסס. משאלת לב זו לא התגשמה מעולם, כי אין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה'.

גזירת ה' הקדומה חקוקה מפורשות בתורה ואינה משתמעת לשני פנים:

"וֶהֱפִיצְךָ ה' בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ... וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ...".                      (דברים כח, סד-סה)

אלפי קהילות, אנשים נשים וטף, נבזזו עוּנוּ וגורשו ממדינה למדינה ברעב ובחוסר כל.

הרשימה ארוכה. מסעות הצלב האיומים פתחו נחשול פרעות דמים בגרמניה (שנת 1100), גירוש כל יהודי אנגליה (1,200-1300). חרבן הקהילות היהודיות בצרפת וגירושם (1300-1400). משפטי האינקוויזיציה האיומים בספרד שהשתוללו עד גירושם המוחלט של כל יהודי ספרד (1400-1500). היהודים ברחו לפורטוגל וגם משם גורשו ברדיפות קשות (1500). בערי גרמניה מתפתחות גזירות קשות הגורמות להגירה המונית לפולין (1500-1600). הקוזקים בהנהגת הצורר חמלניצקי מחריבים מאות רבות של קהילות יהודיות בליטא ופולין ומאות אלפים נטבחים ונשרפים (1700-1800). נחשולי ההסתה האנטישמית מתפשטים עוד ועוד עד לשואה האיומה שפקדה את יהודי אירופה על ידי הצוררים הנאצים (1940-1945).

עם ישראל יודע יותר מכל העמים מהי ערכה של מנוחה ונחלה.

הנחמה היחידה שהחזיק את העם היהודי היתה שבכל מקום שגלו שכינת ה' עמהם, כדברי הגמרא:

"רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו - שכינה עמהן...

ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: 'וְשָׁב ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים...', והשיב לא נאמר אלא וְשָׁב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות...".  (מגילה כט.)

ולא עוד, אלא שה' שותף אתנו בהרגשת הצער והכאב:

• "...עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה..." (תהילים צא, טו). 2) "בְּכָל צָרָתָם לוֹ צָר..." (ישעיהו סג, ט).

קביעות מקום

יעקב אבינו היה הראשון מאבותינו הקדושים שהשתוקק לבנות בית קבוע לעבודת ה' עוד לפני שנדד לארם נהרים.

בבוקרו של יום, אחר התגלות ה' אליו בחלום, עמד והכריז בנֶדֶר:

"...אִם יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי... וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי... וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱ-לֹהִים...".                            (בראשית כח, כ-כב)

בזכות משאלת לב זו זכה ובית המקדש נקרא על שמו, כדברי ישעיהו הנביא:

"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ ִם".         (ישעיהו ב, ג)

חז"ל הבחינו בפסוק הזה שבית המקדש מכונה בתואר "בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב".

ההבחנה הזו הובילה אל המאמר הבא:

                "אמר רבי אלעזר: א-להי יעקב, ולא א-להי אברהם ויצחק?! -

אלא לא כאברהם שקרא למקום המקדש 'הר'... ולא כיצחק שקרא לו 'שדה', אלא כיעקב שקרא לו 'בית'".                       (פסחים פח.)

לעומת הר ושדה, בית הוא מקום קבוע לתפילה ולעבודת ה'. כאשר נדד יעקב אבינו בשדות הגולה ברעותו את צאן לבן, נדדה גם שנתו מעיניו. לא רק מפאת השמירה על צאן לבן, אלא שכל אותה העת היה מדמיין לעצמו את צורתו ומיקומו הקבוע של הבית לעבודת ה' שהוא עתיד לבנות בבית אל בארץ ישראל.

"הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי".             (בראשית לא, מ)

חוויה כזאת בדיוק חווה דוד המלך, שחלומו הגדול היה לבנות את בית המקדש. הוא חיבר מזמור מיוחד בתהילים, בו הוא מביע את כמיהתו והשתוקקותו העמוקה המשחזרת את מאווייו של יעקב אבינו:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ (עינויו), אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב. אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי, אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה, עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".                       (תהילים קלב, א-ה)

הביטוי "אֲבִיר יַעֲקֹב" פירושו 'מגן יעקב' ('אביר' מלשון אברה וכנף הסוככת ומגינה). והכוונה לה' הסוכך ומגונן על יעקב. דוד המלך משתמש בביטוי הזה כביטוי הזדהות עם יעקב אבינו, ומגלה לנתן הנביא את משאלת לבו בקיצור וברמז:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא, רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱ-לֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה".      (שמואל-ב ז, ב)

כלומר, חוסר התאמה בין קביעות מקומו של האדם לבין ארעיות מקומו של ארון הברית.

עוד באותו הלילה מתגלה ה' לנתן הנביא ומצווה עליו להורות לדוד המלך להימנע מבניין בית קבוע לה'. את התפקיד הזה הוא מייעד לשלמה בנו.

ה' מוסיף ומבטיח לדוד: אתה דוד משתוקק להקים לי בית. אני איני צריך בית, אך בשכר שאיפתך הנאצלת תזכה לשתי  הבטחות:

• לעמי ישראל יהיה בית. הוא יהיה נטוע בארץ ישראל ומושרש בה וכל אויביו יפלו לפניו:

"וְעַתָּה כֹּה תֹאמַר לְעַבְדִּי לְדָוִד... וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו וְלֹא יִרְגַּז עוֹד, וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ כַּאֲשֶׁר בָּרִאשׁוֹנָה" (שמואל-ב ז, ח-י).

• לדוד המלך יובטח בית מלכות קבוע, שלא ימוש מזרעו אחריו:

"...הִגִּיד לְךָ ה' כִּי בַיִת יַעֲשֶׂה לְּךָ ה'... וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ... וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם" (שם, פסוקים יא-יג).

אנו רואים כאן חיבור משולש בין שלושה גורמים:

א) בית מקדש קבוע לתפילה לה'. 

ב) ארץ ישראל, מקום קבוע למשכן ישראל. 

ג) מלכות בית דוד קבועה להנהגת עם ישראל.

הקשר החזק הזה מוביל אל דבריו של רבי יוחנן:

"אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: כל הקובע מקום לתפילתו, אויביו נופלים תחתיו, שנאמר: 'וְשַׂמְתִּי מָקוֹם לְעַמִּי לְיִשְׂרָאֵל וּנְטַעְתִּיו וְשָׁכַן תַּחְתָּיו... וְלֹא יֹסִיפוּ בְנֵי עַוְלָה לְעַנּוֹתוֹ'".                     (ברכות ז:)

לכאורה המאמר הזה תמוה מאד.

כיצד רבי יוחנן מצטט פסוק שלכאורה נוגע לעם ישראל ולארצו, כסיוע לדבריו הנוגעים לאדם פרטי הקובע לו מקום לתפילתו?

זאת ועוד.

האם כל אדם הקובע לו מקום לתפילה מייחל שאויביו יפלו תחתיו?

פיענוח הקושי נעוץ בדברים שנאמרו לעיל. כוונתו של רבי יוחנן היא לרמוז שכל עוד עם ישראל אינו נטוע בארצו, לא יוכל להתגבר על אויביו. את הקשר יצר הקב"ה בדבריו אל דוד המלך. קביעת מקום פרטי בבית הכנסת לתפילה, תוביל אל השתוקקות וכיסופים למקום קבוע לתפילת עם ישראל לה' שתהיה בבית המקדש, וזה יוביל את זירוז שיבת עם ישראל לארצו.

היום כאן במדינת ישראל, לא כל פורע מצוי יכול לפגוע בכל יהודי מסכן עובר אורח, לבזותו ולהשפילו בריש גלי וללא מורא, כפי שהיה נהוג אלפי שנים בכל מקומות פיזורנו בגויים.

מצד שני רומז רבי יוחנן, שבתי הכנסת ובתי המדרש שבחוץ לארץ מקרינים משהו מעין קדושת ארץ ישראל.

דברים מפורשים בעניין הזה נאמרו במסכת מגילה:

"...כֹּה אָמַר ה' א-להים, כִּי הִרְחַקְתִּים בַּגּוֹיִם וְכִי הֲפִיצוֹתִים בָּאֲרָצוֹת וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט בָּאֲרָצוֹת אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם".       (יחזקאל יא, טז)

                "'מִקְדָּשׁ מְעַט' – אמר רבי יצחק אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל".  (מגילה כט.)

בית כנסת בחוץ לארץ הוא 'מקדש מעט', כלומר מעֵין בית מקדש ומעֵין קדושת ארץ ישראל.

כל זה הוא זמני, עד שיגיע הזמן בו יורשו בני ישראל לעלות ולבנות את ארצם ומדינתם, כפי שקובע רבי אלעזר הקפר:

"תניא, רבי אלעזר הקפר אומר: עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל...".   (מגילה כט.)

אחי הגאון רבי חיים ביאר, כי הרעיון המקשר הזה הוא היסוד לסיפור הבא המובא במסכת ברכות:

"אמרו לו לרבי יוחנן, יש בבבל יהודים זְקֵנִים מופלגים בימים. תמה ואמר: כתוב 'לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם – עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם...', אבל לא בחוץ לארץ! כאשר הוסיפו וסיפרו לו שהם משכימים בבוקר ומעריבים בערב לבית הכנסת, אמר: זה מה שהועיל להם".                               (על פי ברכות ח.)

כלומר, רבי יוחנן מבין מן הפסוק בקריאת שמע, שלאריכות ימים זוכים רק בארץ ישראל: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם... עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם...". אך כאשר שמע על הכבוד שרוחשים זקני בבל לבתי הכנסת, שבאים אליהם השכם בבוקר להתפלל, ומאחרים בערב לצאת מהם, מיד קישר זאת לקשר שיש בין בתי הכנסת בבבל לבין ארץ ישראל, כפי שנאמר לעיל. עד כאן דברי אחי הרב חיים.

על פי זה, ממשיך ריש לקיש את רעיונו של רבי יוחנן גם בכיוון ההפוך.

איך יוגדרו אנשים הנמנעים מלבוא לבית הכנסת ומדירים משם את רגליהם?

"אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל - נקרא שכן רע".                    (ברכות ח.)

ומנין מביא ריש לקיש את ראָייתו?

התשובה היא, גם כן מארץ ישראל - על פי המשוואה האומרת שבית הכנסת הוא מקדש מעט:

"...שנאמר: 'כֹּה אָמַר ה', עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל...' (ירמיהו יב, יד)".    (ברכות שם)

השכנים הרעים אלו האומות הגובלות בארץ ישראל ואינן מכירות בעם ישראל ובחזקתו על ארצו. כלומר, אי כיבוד בית הכנסת כמוהו כפגיעה בקדושת ארץ ישראל.

בחסדי ה', מאז שבנו לארץ ישראל והחילונו לבנות אותה מהריסותיה, עם ישראל עולה מחיל אל חיל בכל מכל כל. בבנים ובנות, בעולם התורה ובעולם המדע, בכלכלה ובמערכות הצבאיות, בחקלאות ובתעשיה, בתשתיות הכבישים ובערים החדישות. בכל מקום מלווה אותנו נבואת ישעיהו הנביא:

"מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַ ִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחָרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם".           (ישעיהו מד, כו)

ועתיד עם ישראל להתעלות יותר ויותר ולגלות את אוצרותיו הגנוזים לשם ולתהילה לעיני כל העולם, כמקרא שכתוב:

"וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ".                 (דברים כח, י)

ומהרה ייבנה בית מקדש לה' שיהיה מקור לתפילה ולנבואה, לאור השכינה ולעבודת ה' בשירה ובזמרה, שממנו יפוצו תורה ודבר ה' לנו ולעולם כולו:

"וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱ-לֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָ ִם" (ישעיהו ב, ג).