בית הדין

כז ניסן התשפב | 28.04.22

הרב ישועה רטבי

 רקע

התובעים הזמינו חתונה באולם אירועים השייך לנתבע. בעת חתימה על ההסכם - שולמה מקדמה לבעל האולם. אך עקב התפרצות מחודשת של מגיפת הקורונה, התבטל האירוע. התובעים מבקשים לקבל בחזרה את המקדמה, אך הנתבע מסרב לכך. התובעים תבעו את הנתבע בבית הדין בישוב מצפה יריחו בראשות המרא דאתרא, אך הנתבע סירב לדון.

בית הדין קיים דיון מקדמי עם שותף זוטר של בעל האולם. השותף טען בדיון, שהוא אינו הבעלים של החברה ולא יודע את פרטי האירוע, ומכיוון שבעל החברה שווה בחו"ל אין דרך לקיים את הדיון. לאחר זמן בעל האולם חזר לארץ אך סירב לקיים את הדיון בבית הדין. לטענתו, אין לבית הדין מעמד של בית דין קבוע, זאת בגלל שאין בית קברות בישוב מצפה יריחו. הנתבע ציין לדברי הסמ"ע בסימן יד ס"ק י:

כ"כ מהרא"י בפסקיו סי' ס"ג וס"ה, ושם בסימן ס"ה כתב, שהמנהג שכל השייכים לבית החיים שלהם - שייכים לאותו ב"ד.

פסק דין זה דן בשאלה, האם נכונים דברי הנתבע, שאין לבית הדין היישובי מעמד של בית דין קבוע, והאם אי הימצאות בית קברות בישוב - גורע ממעמדו של בית הדין.

הנושאים לדיון:

• א. האם לבית הדין בישוב יש מעמד של בית דין קבוע?
• ב. האם יש צורך בבית קברות לצורך קביעת מעמד בית הדין?
• ג. היתר פנייה לבית משפט.

האם לבית הדין בישוב יש מעמד של בית דין קבוע?

ראשית נברר, האם יש לבית הדין בישוב מעמד של בית דין קבוע (להרחבה עיינו במאמר: "בית דין קבוע"). בית דין קבוע הוא בית דין שדן בצורה קבועה ציבור מסוים. ומדובר שהציבור קיבלו על עצמם את סמכות בית הדין. זאת על פי הגדרת הגרי"ש אלישיב לבית דין קבוע (מובא בפסקי דין - ירושלים חלק ט פס"ד המתחיל בעמוד ט): "זכינו אמש, אור לי"ב אייר תשס"ג, להכנס אל הקודש פנימה אצל מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א, ושאלנו לדעתו מה נקרא "בית דין קבוע שבעיר", ושמענו ממרן שליט"א דברים ברורים: "אם הבית דין התקבל ע"י הציבור של העיר, והוא יושב ודן בקביעות, המציאות קובע שזה נקרא בית דין קבוע שבעיר".

הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת מהדורא תניינא סימן מט) כתב: "בודאי פשוט דהמרא דאתרא כשר לדון בענינים שיש להיחיד עם הקהל בעניני מסים, אם אין לו נגיעת ממון, וכן המנהג פשוט, ואולם מצד יחיד שדן, דכתב מעכ"ת כיון דצירף עמו ב' פרנסים הוי ב"ד של ג', י"ל דזהו רק במסרב שלא לעמוד כלל לדין תורה, אבל לא באומר רוצה אני לעמוד לדין בב"ד אחר, זולת היכי דיש דיינים קבועים - אינו יכול לומר כן". מבואר א"כ, שסירוב לדון אצל המרא דאתרא נחשב כסרבנות, וניתן לאשר תביעה בערכאות.

בספר דיני בוררות (עמוד שג) מובא: "הגאון רבי יצחק קוליץ זצ"ל הראב"ד לירושלים אמר לי, שאם רב העיר ממנה דיינים לבית הדין לממונות - יש לבית הדין הזה מעמד של בי"ד קבוע. נימוקו הוא, שחובתו וסמכותו של הרב היא לפסוק לציבור בשאלות של דיני ממונות, כשם שהוא חייב לפסוק בשאלות של איסור והיתר, לפיכך מחובתו של הרב גם למנות בית דין לממונות, כדי לפסוק לציבור בשאלות ההלכתיות של דיני ממונות".

בית הדין בישוב מצפה יריחו הינו בראשות המרא דאתרא הרב יהודה קרויזר שליט"א, כך שעל פי דברי הפוסקים הנ"ל, יש לו מעמד של בית דין קבוע. מעבר לכך במציאות תושבי הישוב פונים לבית הדין שיטפל בסכסוכים ככל וישנם, כך שלמעשה בית הדין דן בצורה קבועה בישוב.

לאור האמור, בית הדין בישוב מצפה יריחו הינו בית דין קבוע.

האם יש צורך בבית קברות לצורך קביעת מעמד בית הדין?

הנתבע טען, כי אין לבית הדין מעמד של בית דין קבוע, זאת בגלל שאין בית קברות בישוב מצפה יריחו. ראשית נפתח במקור בו הוזכר הקשר בין בית דין קבוע ובין בית הקברות, ולאחר מכן נראה שההבנה הפשוטה בדברי הפוסקים - איננה כדברי הנתבע.

הרמ"א (סימן יד סעיף א) כתב: "אבל כבר נהגו בזמן הזה, שכל זמן שיש ב"ד בעיר - אין אחד יכול לכוף חבירו שילך עמו לבית דין אחר". כלומר במקום בו יש בית דין קבוע ושני הצדדים גרים באותו מקום - לא אומרים שיש ללכת אחר הנתבע, (הנתבע לא יכול לבקש לדון במקום אחר), אלא יש לדון בב"ד הקבוע שבאותו מקום. רק כאשר שני הצדדים לא גרים באותו מקום אנו אומרים שיש ללכת אחר הנתבע. (להרחבה עיינו במאמר: " הנתבע קובע את מקום הדיון").

כך כתב האור זרוע (חלק ג פסקי בבא קמא סימן תלז): "הילכך כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמיתו - הרי זה דן בעירו בעל כרחו, לא שנא תובע ולא שנא נתבע - לא מצי למימר נלך למקום הועד או לבית דין הגדול אלא דן בעירו". וכן גם כתב המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תרפ"ה).

וכך פסק תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן סה): "דכיון דיש להם בית דין נסמך בעירם אול"ם, שקבלו עליהם - אינו דת ודין כל עיקר לכוף שום אדם מן הקהילה להוציאו מבית דינם לב"ד אחר, ואפי' היה ב"ד אחד שמוחזק להם לב"ד חשוב גדול יותר מבית דינם".

תרומת הדשן הוסיף (מובא בדרכי משה בסימן יד ס"ק ח):

שכל סביבותיהם השייכים לבית החיים שלהם - יהיה דינם ותורתם כמותם לענין ב"ד דלהון, גם בהא שפיר קאמרי. וכן הוא מנהג בתי דינין כמדומה לי בכל מקום. וכן קבלתי ממורי דודי הקדוש מהר"ר אהרן זצק"ל הלכה למעשה, שכן הוא מנהג בתי דינים".

תרומת הדשן קבע, שקהילה ששייכת לבית קברות מסוים - נגררת אחרי בית הדין של אותו המקום, והנתבע לא יוכל לבקש דיון במקום אחר, גם אם מדובר בבית דין חשוב יותר מבית הדין המקומי. וכן כתבו הסמ"ע (סימן יד ס"ק י),  האורים (בס"ק י) והנתיבות (חדושים ס"ק ח). בצורה ברורה ניתן לראות, שתרומת הדשן כלל לא קבע, שאין לבית דין ללא בית קברות מעמד של בית דין קבוע. 

תרומת הדשן התייחס לגבולות הגזרה של בית דין קבוע. המדד של תרומת הדשן הוא שייכות התושבים לבית הקברות במקום בו נמצא בית הדין. מכאן ניתן ללמוד על ישוב שאין בו בית דין, שהוא נגרר אחר המקום שבו נמצא בית הקברות המקומי, אך בישוב שיש בו בית דין קבוע - בית הקברות לא מעלה ולא מוריד, ויש לדון בישוב בו גרים הצדדים, גם אם אין לו בית קברות מקומי.

נדגיש שהמדד לקביעת מיקום הדיון הוא בית החיים, אך אין בדברי תרומת הדשן קביעה שרק בית דין שסמוך לבית החיים נחשב לבית דין קבוע. הגמרות והראשונים כלל לא הביאו מדד זה, מה גם שאין כל סברא לומר שרק במקום בו יש בית החיים - שייך בית דין קבוע.

לאור האמור, הואיל ובישוב במצפה יריחו יש בית דין קבוע, שהקים המרא דאתרא והוא יושב בראשו, ורשויות הישוב פונות אליו בכדי לפתור סכסוכים בתוך הישוב - דינו כבית דין קבוע בעיר, זאת אע"פ שאין למצפה יריחו בית הקברות, אלא נזקק לבית הקברות של מעלה אדומים.

מעבר לצורך נאמר, שאף אם נקבל את טענת הנתבע, שרק בית דין בעיר עם בית החיים - יש לו דין בית דין קבוע, יוצא לדינא שבית דין הקבוע של האיזור - הוא בית הדין הקבוע של מעלה אדומים. אם כן, בית הדין מאפשר לנתבע לדרוש שהדיון יתקיים בבית דין של מעלה אדומים.

לסיכום: הגדרת בית דין קבוע לא כוללת בתוכה הקמת בית קברות. דברי תרומת הדשן אמורים בישוב שאין בו בית דין, שהוא יהיה כפוף לבית דין של העיר המרכזי שיש בו בית דין קבוע, ככל ואותו ישוב משתמש בבית החיים של העיר בה יש בית דין קבוע.

חשש שהנתבע מנסה לעכב את ההתדיינות

הנתבע שהה בחוץ לארץ מספר חודשים. הנתבע לאורך כל ההליך היה מעודכן בתביעה ובדיון שהתקיים מול שותפו, אך גם לאחר חזרתו לארץ - הנתבע כלל לא טרח ליצר קשר עם התובעים. גם כאשר בית הדין פנה אליו, הוא העלה טענתו שאינו רואה עצמו מחויב להתדיין בבית הדין של מצפה יריחו, אבל במקביל הוא לא יזם קביעת בית דין אחר וודאי שלא חתם על הסכם בוררות בכל בית דין אחר.

מכל זה נראה שהנתבע לא מעוניין להתדיין מול התובעים, אלא לדחות את הדיון ככל שיוכל. במצב כזה בית הדין לא יכול לאפשר את דחיית הדיון, ועליו לאפשר דיון בבית משפט.

האור זרוע (בבא קמא סי' תלז) כתב: היום אין דין של בית הוועד, לכן התובע לא יכול לכפות לדון במקום אחר, כאשר יש בעיר ב"ד מומחה. "כל היכא שיש בעיר מומחה ויודע דין תורה לאמתו - הרי זה דן בעירו בעל כרחו, לא שנא תובע לא שנא נתבע - לא מצי למימר נלך לבית הועד או לבית דין הגדול, אלא דן בעירו מפני הרמאין, שלא ידחו עצמן מן הדין. ותו, דליתא מקום הוועד קיבוץ חכמים שיתבייש מהם[1]". (מובא גם במרדכי מסכת סנהדרין סימן תשט).

גם בשו"ת מהרי"ק (סימן כא) מובא, שהיום יש לדון בבית דין בעיר בה הצדדים גרים, ואין לבקש לדון בעיר אחרת:

הנה אמת כי צעקת הר"ר הירץ אלאנדרו"ף יצ"ו באה אלי, באומרו כי רבים מבני עמינו מתנשאין ליתן עיניהם בבעלי כיסים, להשליכם אל ארץ אחרת, ולהזמין אותם לפני רב או דיין אשר מארץ רחוקה, למען הפיק זממם על ידי כך, בהיות הדבר ידוע שבטרם שאיש אמיד, או הירא ורך הלבב, ימלאנו לבו להיות נודד ממקומו - שיתן לתובע תביעותו תהיה התביעה ישרה או לא ישרה, וא"כ הוא לקתה מדת הדין ח"ו, ולא שבקת חיי לכל עשיר, ונמצא עושרו שמור לו לרעתו ח"ו, כי ירבו עליו הקופצים והתובעים עד אשר ביניהם לא ירגיע ולא ימצא מנוח, ולא כן דרכי התורה חלילה וחס, אלא דרכיה דרכי נועם, וכל נתיבותיה שלום... הרי לך בהדיא, דאע"ג דבימי התלמוד היה לכל הפחות מלוה יכול לטעון לבית דין קא אזילנא או לבית הוועד, אפילו הכי האידנא איכא למיחש לרמאי, ולא שנא תובע ולא שנא נתבע - צריך לדון בעירו... ועוד ק"ו בן ק"ו בארץ אשכנז אשר שמעתי שסכנה גדולה ברוב המקומות לצאת אפילו מקיר העיר וחוצה, וכל היוצא צריך הוא להוצאה מרובה, ואף גם זאת לא ינקה מסכנה... לכן גם אנכי הצעיר נעשה סניף אליהם, וגוזר אני בנח"ש, שלא יוכל שום אדם להוציא החכם רבי הירץ הנ"ל חוץ מהב"ד שלו בוורנקבור"ט, ככל הדרך הנ"ל לדון לפני האלוף מורנו הרב שמעון כהן. (הדיין בבית דין בעיר).

גם בשו"ת בנימין זאב (סימן תיח) עוד מובא, שלא ניתן לבקש לדון במקום אחר, בגלל שיש חשש שמדובר ברצון לגרור את הדיון למשך זמן רב: "לי הדיוט בנימין נראה, דהאידנא דרבו הרמאים, ושקרא שכיחא, וקושטא לא שכיחא - אין לומר דהנטען יוכל לטעון לב"ד הגדול קא אזילנא, דא"כ ימשך הזמן, ובהמשך הזמן יהיה החלש נגזל, או המכובד מזולזל, ויצא משפט מעוקל".

תרומת הדשן (פסקים וכתבים סימן פז) כתב, שאין לבית הדין לאפשר דיון במקום רחוק כאשר יש חשש לעינוי דין ולתשלום הוצאות: "מה שכתבת, שיש שמבקשין הרבה פעמים דחיותא לענוי הדין, כאשר הם נתבעין עבור דבר מועט, משיבין לאמר נטעון למרחקים עבור זה, ונמצא שהיה מוציא מאתים על מנה - אומר: דמילתא דפשיטא, דאין להניח להם לדחות ולענות הדין ע"י טענות הללו, וכל כה"ג אין לדיין אלא מה שעיניו רואות".

לסיכום: בית הדין לא יכול להיות שותף למסמוס התביעה ויש לאפשר לתובע לממש את זכויותיו בערכאה חלופית.

היתר פנייה לבית משפט

נתבע שלא חותם על שטר בוררות - מוגדר כסרבן, כלומר מסרב לדון בבית דין, ובמצב כזה הוא רשאי לממש את זכויותיו בערכאה חלופית כולל בבית משפט. בשו"ת האלף לך שלמה (חלק חושן משפט סימן א) מובא: "הנה מי שאינו רוצה לחתום בקאמפרמיס (שטר בוררות) - הוי כלא ציית דינא... במניעת החתימה על הקאמפרמיס מה איכפת ליה, והוי מחשבתו ניכר, שאם יתחייב בדין - לא יקיים, ולכך הוי עתה כלא ציית דינא".

השולחן ערוך (סימן כו סעיף ב) פסק: "אם לא רצה לבא - נוטל רשות מבית דין ומציל בדייני עובד כוכבים מיד בעל דינו".

האמרי בינה (דיני דיינים סימן כז) כתב: "נותנין בכל ב"ד רשות ללכת בערכאות נגד המסרב. דאם לא כן לא שבקת חיי, וכל אחד שיש לו דין ודברים עם חברו, אם אינו ידוע להבית דין מחוב ברור, יפסיד את שלו... וא"כ הלה יאכל וחדי". וכ"פ הערך שי (סימן כו). כלומר בית הדין נותנים רשות לתובע לתבוע בערכאות, גם בלי בדיקה האם התובע צודק.

החתם סופר (חו"מ סימן ג) כתב: כאשר התובע נוטל רשות מהבית דין לתבוע בערכאות - נחשבים הערכאות כשליחים של הב"ד, והפסק נחשב על שם הבית דין ולא על שם הערכאות.

לאור האמור, על הנתבע לחתום על הסכם בוררות של בית דין זה או בית דין אחר, בתוך עשרה ימים מהתאריך המצוין על החלטה זו. ככל ומזכירות בית הדין לא תקבל צילום של הסכם בוררות חתום - התובע יהיה רשאי לתבוע בבית משפט.

החלטות:

• א. בית הדין, לפנים משורת הדין, נותן לנתבע עשרה ימים להמציא למזכירות בית הדין הסכם בוררות חתום.
• ב. ככל ומזכירות בית הדין לא תקבל צילום של הסכם בוררות חתום - התובע יהיה רשאי לתבוע בבית משפט.

[1] המרדכי (מסכת סנהדרין סימן תשז) כתב: "ועוד השיב ר"מ ז"ל, כך ראיתי בתקנת הקהלות, שאם אחד מבעלי דינין טוען לשלח למרחקים, ויש חכם סמוך להם, ורואין הדיינין שהוא מתכוין להפסיד חבירו בשכירות השליח - אין שומעין לו, לפי שהדברים ניכרין שהוא מתכוין לדחייה ולהפסידו... אם יש ב"ד בקי סמוך לעירם וכ"ש בתוך עירם, דלא שבקת חיי לכל בריה, שאם התביעה מה' דינרים - אין נכון שישלח למרחוק וישכיר שליח בעשרה דינרים, אף על פי שאותו חכם הרחוק חכם יותר מן החכם שבסמוך".