1. בנידון כאן אין כאן נתינה אלא מחילה של חוב שאינה בגדר נתינה שהרי אינה צריכה קנין (חו"מ יב,ח) אלא נעשית בדיבור בלבד ויש אומרים אף במחשבה (ראה פתחי חושן ח"א פ"יב סע' ז) .

וכן מוכח מדין המלוה את העני להיות מפריש עליו מחלקו במשנה וגמרא גיטין ל ושו"ע רנז,ה , שמוכח משם שאין די לנכות מן החוב אלא צריך שבאיזה אופן שהוא נאמר שהעני זכה בכסף . ואמנם הש"ך שם רנז,יג כתב שיש מחלוקת אם צריך דוקא לזכות לעני את הכסף (או לכל הפחות שיהיה בגדר "מכירי כהונה ולויה") או שדי בהפרשת הכסף ונאמר על כך עשו שאינו זוכה כזוכה אבל עכ"פ צריך שבאיזה אופן שהוא נאמר שכסף הגיע אל העני ואח"כ הוא נתן אותו. אכן הנצי"ב בשו"ת משיב דבר (ח"ב סי' מט הובא במשפט וצדקה פ"ה אות נ) חידש שלגבי מעשר כספים אין צורך בנתינה ממש כיון שהוא בגדר מנהג ולא חובה גמורה כמו מעשר עני ולכן די בכך שהעני נהנה מהכסף אפילו בלא זכיה ממש , ולכן בנידון שלו בחוב של הקפת חנות שהעני לא היה יכול לשלם כתב שרשאי לנכות את החוב ממעשר כספים אמנם התנה שם שבעל החנות לא ישתמש בכסף לעצמו אלא יפרע בזה חובות שיש לו לאחרים.  לפי זה גם אם נרצה לסמוך בנידון זה על המשיב דבר צריך לפרוע בכסף זה חשבון חשמל וכיוצא בזה. אם בכל זאת רוצה לעשות באופן יותר מרווח אפשר להציע שני דרכים בנידון זה:

 א. לסכם עם המוסד , שהמוסד יתן את הסכום המדובר לעובד והעובד יחזיר לו מיד כנתינת צדקה .

 ב. העובד יזכה ע"י אחר למוסד את הסכום המדובר (אם יש לו מעצמו או יקח זאת בהלואה מאחר) בתורת צדקה ואח"כ העובד יקח את הסכום בחזרה כתשלום על חובותיו , אמנם צריך לעשות זאת בתיאום עם מנהל המוסד כי מיד אחרי שהמוסד זכה בסכום הצדקה א"א לעובד לקבלו ללא הסכמה של מנהלי המוסד. (וזה ממש כמו מלוה את העני לפי השיטות הסוברות שצריך דוקא לזכות את העני).

 

אע"פ שהדברים נראים לכאורה כעין "הפוכי מטרתא" היינו שלא קרה דבר שהרי הכסף הלך וחזר , אין זה נכון כי המעבר משלב לשלב נעשה מתוך הסכמה ורצון ולא בתורת חיוב. ועקרונית כל צד יכול לחזור בו לאחר שלב א' היינו בהצעה א העובד יכול לחזור בו ובהצעה ב' המוסד יכול לחזור בו ולכן כל שהדבר נעשה מתוך הסכמה חל כאן הביטוי והמשמעות של נתינת צדקה אמתית.

 

(ניתן להוסיף ולומר  כדי שתשלום ייחשב כנתינת צדקה הוא צריך להעשות כנתינה ולא כמחיקת חוב. מחיקת חוב היא בגדר "מבריח ארי"  (תוספות כתובות קז:) היינו מי שפורע חוב עבור חבירו אינו נחשב כאילו נתן משהו לחבירו ולכן חבירו אינו צריך לשלם לו כפי שנפסק בשו"ע חו"מ קכח. ולכן  אם אדם היה פורע חוב עבור עני בלא שהכסף היה מגיע אל העני נראה שלא נחשב כנתן כלום לעני כי הוא רק פרע את חובו. אמנם בנידון כאן אין ג' צדדים - היינו המלוה, העני, והפורע , אלא רק ב' צדדים - המוסד החינוכי והעובד, אבל נראה שלמעשה חל כאן אותו דין כי  העובד כאן הוא גם הפורע וגם המלוה ואילו העני הוא המוסד וכאשר העובד כביכול פורע לעצמו ומוותר על החוב סוף סוף המוסד לא קיבל כלום לידיו וממילא לא הייתה כאן נתינה של צדקה.  )

 

 

2. כספי מעשר יכולים ללכת לעניים או אפילו לשאר צורך מצווה ויש בזה מחלוקת בין המהרי"ל למהר"ר מנחם המובא בדרישה רמט. ואמנם למעשה מקילים בזה לתת לכל מצוה או מחמת שמעשר הוא מנהג ויכול לקבל המנהג לפי רצונו או שי"ל שגם המהרי"ל מודה באופן מסויים. אמנם ההבנה הפשוטה היא שהוא נותן את המצוה לאחרים ולא משאיר את הכסף אצלו וכפי שהביא בספר משפט צדקה ו,יג. אמנם הצ"א ח"ט סי' א פ"ה הביא מספר פוסקים הסוברים שיכול להוציא את הכסף גם עבור מצוה שלו כגון אתרוג שלו או אפילו הוצאות נסיעה לצורך מצוה. למעשה אילו היה כאן מצוה גמורה היה מקום לדון , אבל לכאורה הלימודים אל אדם אינם בגדר מצוה ממש אלא בגדר צורך הכרחי כמו אכילה ושינה ואע"פ שאדם העושה מעשיו לשם שמים בכל מעשיו יש צד של מצוה אבל נראה שלענין הנידון כאן לא שייך להגדיר זאת כמצוה כי אחרת כל הוצאה הכרחית הייתה בגדר מצוה ולא משמע כן כלל.

 

3. לגבי השקעה של כספי המעשר יש לחלק כדלהלן : אם כבר הפריש אותם ויש עניים שצריכים את הכסף הרי שאסור להתעכב בנתינת הכסף אלא חייב לתת מיד והוא עובר ב"בל תאחר" אא"כ בכל מקרה לא תכנן לחלק את הכסף מיד. אמנם גם אם לא תכנן לתיתו מיד אלא רק בזמן הקרוב נראה שלא שייך להשקיע בו שהרי הוא צריך להיות זמין לנתינה.  אם הפריש את הכסף אבל לא תכנן לתיתו כלל בזמן הקרוב  , במקרה כזה אפשר להשקיע את הכסף כי אפשר לדון זאת כלוקח הלואה מכסף שהפריש שזה מותר כל עוד הכסף בידו ולא הגיע ליד הגבאי. ובלבד שבזמן סביר יתן את הקרן לכסף מעשר. אם לא הפריש את המעשר ודאי מותר כי עוד אין כאן כספי צדקה.  העיצה אם כן להמנע מראש מהבעיה, היא לא להפריש כעת את הכספים אלא רק יחשוב בלי נדר שבעתיד כנראה יתן את הסכום הנ"ל לצדקה. אמנם באופן זה למעשה עד שלא יתן את הכסף לא קיים את המצוה וממילא אין לו את הזכות של המעשר.

 

4. זו דוגמא קלסית לצורך בהיתר עסקא. היינו כדי להתיר מעשה כזה חייבים לחתום על היתר עיסקא. אם לא חתם על היתר עסקא יש כאן ריבית גמורה ואין כאן שום שותף עיסקי אלא הלואה ממש בריבית שהרי הוא מקבל את כל כספו בחזרה באופן מובטח, עם אפשרות שיקבל יותר מחמת הרווחים. אכן אם יחתום היתר עסקא אז יהיה כאן היתר מרווח, כי היתר עסקא בא בעיקר בשביל לפתור מקרים כאלו ולא בשביל הלואה עבור חתונה וכיוצא בזה.