חיפוש בארכיון השיעורים

פרשת בשלח - מאזני צדק ומשפט

מרן רה"י הרב שבתי סבתו | יב שבט התשפב | 14.01.2022

תגיות השיעור: פרשת בשלח

ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת בשלח / תשע"ד

מאזני צדק ומשפט

 

גדולת ה'

רוח שירת הים מלווה אותנו יום יום בתפילת הבוקר, ומעוררת בנו שוב ושוב את תחושת הישועה המופלאה של עם ישראל, ששיאה היה בטביעתו ההמונית של האויב המר, צבא פרעה מלך מצרים, על סוסיו ועל מרכבותיו.

"...אָשִׁירָה לַּה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שמות טו, א)".

מרכזיותו של הפסוק הזה מוּכַחַת משירתה של מרים הנביאה, אשר יחד עם כל נשות ישראל, בחרו בפסוק הזה בלבד בכדי לבטא את תחושותיהם.

"וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם (שם, פסוק כא)".

נשאלת השאלה.

האם תהילתו של הקב"ה מסתכמת בהטבעת סוס ורוכבו בים? האם מלך העולם, אשר במאמר פיו יכול לזרוע הרס בכל העולם, ובתנועה קלה מחולל רעידות אדמה בים וביבשה הגובות מאות אלפי קרבנות, יתעסק בסוס ורוכבו?!

האם על זה נאמר "גָאֹה גָּאָה", כלומר נתעלה ונתנשא?

את התשובה מביא עמו יתרו חותן משה. מיד עם הגיעו לביקור הזדהות, וכשמעו את כל הסיפורים המופלאים על מה שאירע במצרים, הגיב בהשתאות:

"עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם (שמות יח, יא)". 

יתרו מדגיש בפני זקני ישראל, מה הניע אותו להכיר בגדולת ה'. גדולתו של א-להי ישראל על כל אלהי העמים, היא לא בכוחו האדיר, אלא בצִדקת משפטו.

"הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט... (דברים לב, ד)".

עונשו של פרעה ואנשיו תאם בדיוק את הפשע האיום בהטבעת ילדי ישראל בנהר.

"...כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְארָה תַּשְׁלִיכֻהוּ... (שמות א, כב)".

מידת הדין והצדק הא-להי המוחלט עשו את שלהם, כשסוסיו ורִכבו של פרעה, הושלכו אל תוך המים הגועשים.

את דרכו של המלך המשפט, שהיא מידה כנגד מידה, הודיע ה' לפרעה על ידי משה כבר בתחילת הדרך.

"וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (שמות ד, ככ-כג)".

בכור כנגד בכור. בעתיד, יידרש עם ישראל להמשיך את דרך הצדק והמשפט באמצעות מצוות פדיון הבן והקרבת בכור בהמה. זה יהיה ביטוי להכרת הטוב לה'.

"וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַה' כָּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכָל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה (שמות יג, טו)".

 

וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת

בצד היעד המרכזי, שהוא הוצאת בני ישראל ממצרים, גיבושם לעם והנחלתם את ארץ ישראל, הייתה מטרה נוספת אשר איננה נופלת בחשיבותה.

"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (שמות יד, יח)".

המצרים יֵדעו את ה' באמצעות העונש, בעוד שעם ישראל יֵדע את ה' באמצעות התשועה.

בסופו של דבר, המצרים הגיעו לידיעת ה', אך זה היה כבר מאוחר מדי מכדי להיטיב את גורלם.

"...אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי ה' נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם (שם, פסוק כה)".

מדוע כאן, הם הכירו בה' אלוקי ישראל, ואילו במכת הכינים, פרעה דווקא חיזק את לבו?

"וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא, וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם (שמות ח, טו)".

התשובה נעוצה בהבדל בין שם אלוקים לבין שם הויה. במכת הכינים, סבר פרעה שאליל אחר מתעלל בו ולא ה' (אֶצְבַּע אֱ-לֹהִים הִוא). כאן לעומת זאת, המצרים הגיעו להכרה, שה' אלוקי ישראל נלחם בהם.

מה הביא אותם להכרה זו?

דבר מוזר אירע לרכבי פרעה על ים סוף. מישהו דאג לשרוף את הציר של הגלגלים. עקב זאת, התפרקו הגלגלים, ובעקבותיהם, נגררו המרכבות בכבדות על פני הקרקע הבוצית.

"וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת (שמות יד, כד-כה)".

מה לו למלך העולם להתעסק עם צירי הגלגלים?

ההתעסקות של מלך העולם, עם צירי הגלגלים של חֵיל פרעה, היא למעשה התעסקות בעשיית צדק. היא באה כדי להזכיר לפרעה את כבדות לבו. הנקודה המרכזית בפסוק הזה היא הפִּסְקָה: "וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת". פעם אחר פעם פרעה מכביד את לבו ואפילו משתמש בביטוי "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ (שמות ה,  ט)". התגובה אלוקית לא מאחרת לבוא.

"וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה' בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו (שמות יד, יח)".

כבוד ה' עלה בשעה שטיפל ברכב פרעה וגרם לו להתנהל בכבדות, וכבוד ה' התרומם בשעה שהשליך את פרשי פרעה אל תוך הים. הכול תחת הכותרת: מידה כנגד מידה.

 

צעקה במצרים

תשומת לב מיוחדת מוקדשת  במכת בכורות, לצעקה שתישמע בכל מצרים.

"וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף (שמות יא, ו)".

הנבואה התגשמה במילואה.

"...וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות יב, ל)".

מה ראה הקב"ה להדגיש את הצעקה, כמאפיין בולט של מכת בכורות? אין זאת אלא כדי להזכיר צעקה אחרת, שהדהדה לפני בורא עולם מלך המשפט. הצעקה הנוראה ההיא, הייתה של בני ישראל.

"...וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱ-לֹהִים מִן הָעֲבֹדָה (שמות ב, כג)".

זעקתם של בני ישראל נשארה תלויה ועומדת עד שקוזזה באמצעות צעקת המצרים על מות בכוריהם.

על המסר המוסרי של החטא ועונשו, נוכל גם ללמוד מן הנקודה הבאה. אם המטרה הייתה רק להוציא את בני ישראל באופן מיידי, די היה במכת בכורות, שהייתה גוררת פחד וחרדה, כפי שאכן אירע לבסוף.

"וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים (שמות יב, לג)".

ה' לא הלך בדרך זו. הקב"ה החל בשינוי מימי היאור ממים לדם, בכדי לרמוז לפרעה: המים שאתה שותה מן היאור הם דמם של עשרות אלפי תינוקות ישראל, שהטבעת בו!

צליל הסיום היה מכת בכורות, בכדי לרמוז לו: אתה פגעת בבני בכורי ישראל ואתה תשלם על כך בבנך בכורך.

 

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ

לאורך כל המשא ומתן המתמשך בין משה לפרעה, על יציאת בני ישראל, חוזרת דרישה יסודית פעם אחר פעם.

"שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי".

משה גם נוקב במספר הימים הנדרש לעבודת ה', בהתאם לציווי האלוקי.

"...נֵלֲכָה נָּא דֶּרֶךְ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְנִזְבְּחָה לַה' אֱ-לֹהֵינוּ... (שמות ה, ג)".

לא ברור. מדוע אין הקב"ה לא שולח את משה רבנו בקומה זקופה לפרעה מלך מצרים לתבוע יציאה מוחלטת?

מדוע צריך הקב"ה להשתמש בתרמית שלושת הימים כדי להוליך שולל את פרעה? הרי ברור כי יציאת בני ישראל ממצרים תהיה לצמיתות! הרי ברור כי היעד הוא לרשת את ארץ ישראל מיד הכנענים וקיום השבועה לאברהם יצחק ויעקב, כפי שנאמר בפירוש!

"וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה' (שמות ו, ח)".

ולא זו בלבד, אלא הקב"ה מצווה את בני ישראל, לבקש בהשאלה מן המצרים, כלי כסף וכלי זהב ובגדים. בקשה זו, היא המשכה ופיתוחה של התרמית. עם ישראל משכנע את המצרים, שהבגדים הם רק בהשאלה לצורך החג במדבר, ומיד יוחזרו לבעליהן. המצרים שמחו להשאיל את כליהם בהאמינם, שהשימוש הזמני בהם יביא להם ברכה.

נחריף את השאלה. האם השימוש ברמאות, עולה בקנה אחד עם צדק ומשפט, שהם דרך ה'?

התשובה לחידה הזו מצויה בפסוק הבא, שהוא פסוק מפתח.

"וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם...וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ.

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ... (שמות א, ח-י)".

פרעה מבקש להתנכל לבני ישראל בדרך ערמומית חלקלקה.

הקב"ה משיב לו באותה דרך ובאותה שיטה, מידה כנגד מידה. זאת, כדי שיידע בבירור כי יד ה', מלך אוהב צדקה ומשפט עשתה זאת ולא יד המקרה. כדברי דוד המלך ע"ה בתהילים.

"עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גְּבַר תָּמִים תִּתַּמָּם. עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתְפַּתָּל (תהילים יח , כו-כז)".

טקטיקה שמיימית נוספת, שנועדה להטעות את פרעה, ננקטה מיד ביציאה ממצרים. 

"...דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם...וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ...וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם... (שמות יד, ב-ד)". 

גם כאן מדובר בטכסיס שמיימי, שהוא שיקוף התנהגותו של פרעה עצמו, המבטיח וחוזר בו, המוליך שולל את משה פעם אחר פעם באמרו: "...אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם...רַק...הַעְתִּירוּ בַּעֲדִי" ומשה משיב: "רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם...". והשורה התחתונה: "...וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם (שמות ח, כד-כח)". 

 

הכרת הטוב

יתרו חותן משה מתגלה, כאיש המכיר טובה למי שגומל עמו חסד. עוד בהיותו עובד אלילים ידע להכיר טובה למשה, שהציל את בנותיו מיד הרועים.

כאשר אומרות לו בנותיו, שאיש מצרי הצילם מיד הרועים וגם דלה והשקה את צאנן, מגיב יתרו מיידית.

"וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם (שמות ב, כ)".

הכרת הטוב היא יסוד במשפט הצדק וזו הייתה הנקודה הטהורה, שחיברה אותו אל משה ובני ישראל.

גִלגול מעשה החסד של משה לא נעצר. הייתה זו ציפורה, בתו של יתרו ואשתו של משה, אשר הצילה את חייו על ידי הפעולה המהירה של ברית המילה, שערכה לבנה בירידתם למצרים. בכך היא גומלת טוב למשה על שהציל אותה מיד הרועים הרשעים.

 

מידה כנגד מידה

אחר שראינו כיצד מערכת העונש פעלה מול המצרים, נברר כיצד מאזני הצדק האלוקיים פעלו ביחס לעם ישראל, שסבל כה רבות בעבדות מצרים.

נפתח במיילדות העבריות אשר התחמקו מלמלא אחר גזירת פרעה להמית את התינוקות הזכרים.

"וַיְהִי כִּי יָרְאוּ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱ-לֹהִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים (שמות א, כא)".

המיילדות האלו היו יוכבד ומרים (שפרה ופועה), אשר הצילו את התינוקות והעניקו להם חיים כדי שיבנו את בית ישראל. בתמורה, זיכה אותן הקב"ה – מידה כנגד מידה, להקים משפחות ברוכות בישראל. "בתים" במובן "בֵית אבותם" כלומר משפחות. המשפחות האלו היו משפחת לוי (כוהנים ולויים) ומשפחת יהודה (נשיאים ומלכים). זהו גם סיפורו של הרכוש הגדול.

עוד בברית בין הבתרים, הבטיח ה' לאברהם.

"...וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל...וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה (בראשית טו, יד-טז)".

אתה אברהם, ויתרת על רכוש סדום שהיה בידך כדי לקדש שם שמים, אני אחזיר לך כפל כפליים. עתידים בניך לצאת ממצרים ברכוש גדול, גשמי ורוחני.

הרכוש החומרי הוא כלי כסף וכלי זהב ושמלות, אך אין דַי בכך כדי לתגמל את העם על מאה ויותר שנות עינוי וסֶבֶל. רכוש גדול יותר ממתין לעם ישראל, וגם הוא תולדה של סבל גלות מצרים. משה רבנו מנבא עליו לישראל לפני מכות מצרים.

"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵא-לֹהִים... (שמות ו, ז)".

 הסוד מתבהר בסמוך למעמד הר סיני.

"...וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי (שמות יט, ד)".

כלומר, כנגד כל ירידה בסבל הגוף בעבדות מצרים, זכה עם ישראל לעליה רוחנית בעבודת ה'.

הקב"ה הכין את עם ישראל שלב אחרי שלב, כדי שיוכל להגיע לדרגה הגבוהה ביותר הקרובה אליו. אילו עם ישראל היה מחזיק מעמד בניסיונות שנערכו לו, הוא היה אכן מגיע לשיא הקירבה לאלוקים.

התהליך הפנימי של ההתרוממות הרוחנית, הולך ונפרש לעיני בני ישראל, בנֵס ירידת הַמָּן.

 

ללא מתווכים

מעורבותם של משה ואהרן בתהליך הגאולה באמצעות מטה האלוקים ונטיית היד, תרמה רבות לתחושת עם ישראל, כי משה ואהרן הם היוזמים והדוחפים לכל מהלך יציאת מצרים. זו הסיבה שבכל פעם שהתעוררה שעת מצוקה, שעת משבר, הייתה מופנית אצבע מאשימה כלפי משה ואהרן.

כאשר כלה המזון שבידי העם באה תלונה חריפה.

" ... כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (שמות טז, ג)".

קודם כל, אתם הוצאתם אותנו אל המדבר הזה. בנוסף, אתם מובילים אותנו אל המוות והרעב.

באותו רגע הייתה חשיבות מכרעת להוכיח לעם, כי היוזם של כל המהלך האדיר הזה הוא ה', ולא משה ואהרן. הם רק שליחי ה', המבצעים בנאמנות את פקודתו להוציא את בני ישראל ממצרים, אל המדבר.

משה ואהרן פותחים בהכרזה.

"...עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי ה' הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וּבקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה'... (שם, פסוקים ן-ז)".

בערב ובבוקר יתברר כי כל מהלך יציאת מצרים היה מהלך אלוקי. את ההכרזה הכוללת הזאת, מסיימים משה ואהרן במילים.

"...וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ? (שם)".

כלומר, אנחנו לא הכתובת לטענותיכם הקשות. לא אנחנו הוצאנו אתכם ממצרים אלא הקב"ה.

משהו קרה באותו ערב, שהוכיח, כי ה' פועל בטבע לבדו.

"וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן (שם, פסוק י)".

כאן, לא הייתה הטיית יד או מטה האלוקים. לא ננקטה שום פעולה אחרת על ידי משה ואהרן. לשם השוואה נתבונן בבקיעת ים סוף.

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה... (שמות יד, כא)".

ובחזרת שטף המים על מצרים נאמר.

"וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ... (שמות יד, כז)".

וכך היה בכל האותות והמופתים שאירעו עד כה. אלא שכאן היה משהו שונה. הענן הופיע מאליו, ועם עֶרֶב הגיע השליו ברבבותיו וכיסה את המחנה. זו ההוכחה שה' פועל לבדו, ללא משה ואהרן.

על דרך הגעת השליו נוכל ללמוד ממה שקרה בשנה השנייה.

"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם... (במדבר יא, לא)".

השליו היה עוף אמיתי שנאסף ממרחקים ואכילתו הייתה אכילת בשר בדרך הטבע. הוא הגיע רק לערב אחד, ולא היה באכילתו שום כללים מיוחדים או איסורים והגבלות כל שהן.

הרֶמֶז הוא שקוף! אם אתם מתגעגעים לסיר הבשר שבמצרים, אם לחומר המגושם והגס הזה עיניכם נשואות, הנה לכם כמה שאתם רוצים. אך אם אתם רוצים להתרומם ולהתקדש ולטעום ממזון מופלא, שנברא במיוחד עבורכם, המתינו עד הבוקר. אז תדעו כי ה' מתכוון להוציא אתכם מן החיים החומריים הגסים במצרים אל משהו יותר זך וטהור, ללא קליפה וללא פסולת, שלא עבר דרך האדמה".

 

כבוד ה'

הבוקר הזורח הביא אתו את המָּן המופלא.

"וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל, וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ (שמות טז, יד)".

בניגוד לשליו, המָּן לא נאסף ממרחקים אלא הופיע בפתאומיות. המָּן לא היה מזון טבעי אלא משהו אחר. כשם שהנשמה מתגלה בגוף, כך אור ה' התגלה בגרגירי המן המופלאים האלה.

בהתאם למעלתו הרוחנית, התלוו אל המן איסורים והגבלות.

  • אין לקחת ממנו יותר ממידת העומר לכל אחד (1.6 ק"ג).
  • אסור להותיר ממנו לבוקר. כלומר, אסור לשמור כלום ליום מחר.
  • ביום השבת אסור לצאת ולחפש אותו.

כל ההגבלות האלו הן עדות לקדושה המיוחדת שיש במזון הזה, שהוכן במיוחד עבור ישראל בצאתם ממצרים.

התשובה לתלונת בני ישראל היא בערך כך: אתם עולים מדרגה. נסתיימה תקופת המזון הגשמי והגיעה תקופת המזון הרוחני. את מצרים תשכחו, ומעתה ואילך תחיו מכבוד ה'.

גם במָּן עצמו ניכרה קדושתו. כל מי שאסף יותר מעומר אחד או פחת ממנו, היה מוצא שהכמות  התאזנה מאליה. מָן שנשאר עד הבוקר היה מתקלקל מעצמו. ביום השישי הכפיל המָּן את עצמו וביום השבת הוא נעלם ואיננו.

 

קירבת אלוקים

מה היה קורה לבני ישראל לולא היו מתלוננים? לאן היו מגיעים אילו היו סובלים בשקט ומייחלים ומקווים לתשועת ה'?

את התשובה מספק משה רבנו בעצמו:

"...וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַלְתִּי וּמַיִם לֹא שָׁתִיתִי (דברים ט, ט)".

כלומר, בני ישראל היו יכולים להגיע למדרגה עוד יותר גבוהה מאשר אכילת המָּן. המדרגה היותר גבוהה היא, לחיות באור ה' הרוחני בלי להזדקק לשום מזון. לשאוב מהיכן שמשה רבנו שאב את מזונו הרוחני בהר סיני. האור שקרן מעור פני משה ברדתו מהר סיני, הוא האור שממנו ניזון.

ראיה לדבר, בגדיהם ונעליהם של בני ישראל.

"וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר לֹא בָלוּ שַׂלְמתֵיכֶם מֵעֲלֵיכֶם וְנַעַלְךָ לֹא בָלְתָה מֵעַל רַגְלֶךָ (דברים כט, ד)".

ה' הכין עבורנו את המדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר - כמלאכי השרת. הכול היה תלוי ביכולתנו לעבור את הקושי. דומה הדבר לחללית הנשלחת מכדור הארץ. הקטע שצורך את שריפת הדלק הגדולה ביותר, כלומר, המאמץ העליון של המנוע הרֵקֵטִי, הוא ההתנתקות מכוח המשיכה של כדור הארץ. חוסר היכולת של בני ישראל להתנתק מן העולם החומרי שהיה סביבם במצרים, כמו הבשר לאכילה ועגל הזהב, גרם לאיסור שנאסר עליהם לעלות אל הר סיני. משה רבנו לבדו, הוא המצליח להבקיע את מעטפת החומר, ועל כן הורשה לבדו לעלות אל תוך הענן.

הדרגה הרוחנית העליונה שה' הכין עבור עם ישראל, הייתה נבואה ברמה עליונה ויכולת הישרדות ללא אוכל ומשקה, כמשה רבנו על הר סיני.

הקירבה הגדולה הזאת לאור האלוקי העליון, היא המתנה הנפלאה, והרכוש הגדול האמיתי אשר הוכן לעם ישראל, כתמורה צודקת למאה ויותר שנות עבדות קשה. בני ישראל השיגו מן הגובה הזה מה שהשיגו.

"צֶדֶק וּמִשְׁפָּט מְכוֹן כִּסְאֶךָ חֶסֶד וֶאֱמֶת יְקַדְּמוּ פָנֶיךָ (תהילים פט, טו)".

תגובות

אין תגובות לכתבה
הוספת תגובה
השאירו את תגובותיכם