ב"ה

הרב שבתי סבתו

פרשת כי תבוא / תשע"ה

הכרת הטוב וכפיות טובה

שתי תנופות

פרשת "כי תבוא" פותחת במִצות הביכורים שהיא גולת הכותרת לחובת הכרת הטוב. עומד בעל השדה בחצר בית המקדש בירושלים ומכריז:

" … הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' … (דברים כו, י)".

המצוה החשובה הזאת, מעלה את האדם לשיא של שמחה והתעלות:

"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ … (שם, פסוק יא)".

תשומת הלב מופנית לחיוב להניף פעמיים את הביכורים. אמנם המילה 'תנופה' לא נזכרת בפירוש, אך הרמז הוא שקוף:

"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱ-לֹהֶיךָ (פסוק ד)".

'אין הנחה אלא אחרי תנופה', כלומר ההנחה הזאת היא סיום פעולת התנופה אל על.

התורה לא מסתפקת בתנופה אחת אלא דורשת שוב:

"וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ... (פסוק י)".

גם כאן מופיעה הנחה, הרומזת על תנופה שהיתה לפניה. על מה ולמה באות שתי התנופות האלה?

נשוב אל ספר במדבר לפרשת בהעלותך, אל הפיסקה העוסקת בהקדשת הלויים מתוך בני ישראל לעבודת ה'.

גם כאן נקבע חיוב להניף את הלויים פעמיים:

• "וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (במדבר ח, יא)".
• "וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה'. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (שם, פסוקים יג-יד)".

התנופה הכפולה באה לידי ביטוי ברמז הבא:

"כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (שם, פסוק טז)".

ועדיין הציווי הכפול הזה טעון ביאור. מה פשר הנתינה הכפולה המבטאת תנופה כפולה, גם בלויים וגם בביכורים?

קודם שנבהיר זאת, נחדד את הקשר בין פעולת התנופה לבין מה שהיא מסמלת:

"אמר רבי יוחנן: מוליך ומביא למי שארבע רוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו (סוכה לז:)".

כלומר, פעולת התנופה מבטאת נתינה לה' הנמצא בכל מקום.

מסכת שבת תספק לנו נתון שיסייע לנו בהבנת הנתינה הכפולה. המונחים 'עקירה והנחה' נספחים לאיסורי ההוצאה מרשות לרשות (רשות היחיד ורשות הרבים).

כלומר, כל מעבר מרשות לרשות מכיל שתי פעולות. 1) עקירה מן הרשות הראשונה. 2) הנחה ברשות השניה.

על פי זה, התנופה הראשונה של הלויים או של הביכורים תבטא הוצאה מרשות בני ישראל, או רשות המביא ביכורים, כדברי התורה:

"וְהֵנִיף אַהֲרֹן אֶת הַלְוִיִּם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל... (במדבר ח, יא)".

כלומר, הוצאת הלויים מרשותם של בני ישראל.

לעומת זאת התנופה השניה של הלויים או של הביכורים תבטא הכנסה לרשות ה'.

"וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי בָנָיו וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה לַה'. וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם (שם, פסוקים יג-יד)".

דוגמה נוספת נוכל להביא ממעבר אשה ממצב רווקות למצב נישואין, גם מעבר זה מחייב שני שלבים, קידושין ונישואין.

• קידושין בטבעת.
• חופה ושבע ברכות.

הקידושין מייחדים אותה לארוס אך בשלב זה היא נאסרת על כל העולם (ניתקת מכולם), והנישואין מתירים אותה לבעלה.

לב שמח

בשלב הראשון של הבאת ביכורים נדרשת הצהרה כללית:

"... הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ (פסוק ג)".

אמירה זו היא הכרה והודאה בעובדה שה' קיים את שבועתו לאבותינו והביא אותנו לארץ ישראל. לאחר ההצהרה הזאת יש להניף את הביכורים ולסמן בכך את הוצאתם מרשות הנותן, וזו תנופה ראשונה.

אולם הצהרה כללית בלבד איננה מספקת. יש צורך בפירוט ההצהרה ובהנפה מחודשת של הביכורים:

"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה...

וַיָּרֵעוּ אתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ... וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה..."

חובה לפרט את כל החסד הגדול שה' עשה אתנו, למן הירידה למצרים כמשפחה קטנה ועד היותנו לאומה גדולה וחזקה היוצאת ממצרים באותות ומופתים.

כאשר יורדים לפרטים ומבינים לעומק את גודל החסד האלוקי, קל יותר לתת את הביכורים בלב שלם ובשמחה ורק אז הם עוברים לרשות ה'. כלומר, רק נדבה בלב שלם ושמח מתקבלת על ידי ה' ולכן יש צורך בתנופה מחודשת.

דוגמה מובהקת לנדבה בלב שלם הייתה הדרך בה עם ישראל התנדב לבנין בית המקדש בניצוחו של דוד המלך:

"וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם, כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה', וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה.

וַיְבָרֶךְ דָּוִיד אֶת ה' לְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל... וְיָדַעְתִּי אֱ-לֹהַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב, וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה, אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה, וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה, רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ (דברי הימים-א כט, ט- יז)".

בעקבות תובנות אלו נשאר בירור אחד.

מדוע בפרשת הביכורים ויתרה התורה פעמיים על המילה 'תנופה' והשתמשה במקומה בפועל 'להניח' "?

אלא רמז רמזה לנו התורה, שהציר שסביבו סובבת הפרשה הוא קיום הבטחת ה' לירושת ארץ ישראל ולקביעת מקום לה':

"כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נתֵן לָךְ...

...וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן...וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח (דברים יב, ט-י)".

אין ספק כי הדרישה מן האדם לעמוד בהצלחה במבחן הכרת הטוב ולומר תודה לה' באמצעות הבאת ביכורים, נועדה למענו ולתיקון מידותיו.

אולם עיון בפרשת 'עקב' יגלה פָּן חשוב נוסף:

"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח, י)"

ברכת המזון היא סוג של אמירת תודה והכרת הטוב. אלא שכאן התורה מציינת מה עלולה להיות התוצאה מאי הכרת הטוב.

"הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם (שם, שם, יא)".

כלומר, ההתעלמות מן העובדה שה' נתן לך את הארץ ואת יבולה, מובילה להתכחשות למצוות ה' משפטיו וחוקותיו. ממה ההתעלמות הזאת נובעת?

"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה (דברים ח, יז)".

כדי לחדד את מידת הכרת הטוב הפותחת את פרשת כי תבוא, נתבונן בהיפוכה שהיא כפיות טובה.

נשוב לפרשת 'כי תצא' ונעיין בציווי המוחלט על 'עמון ומואב':

"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'. גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם (דברים כג, ד)".

מה הוא הנימוק לחומרת היחס אליהם?

"עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלֲלֶךָּ".

האם העוון הזה חמור ממה שעשו המצרים לבני ישראל, שהתעללו בהם והטביעו את התינוקות בַּיְאוֹר?

ומדוע בגר מצרי נאמר:

"...לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם, דּוֹר שְׁלִישִׁי יָבא לָהֶם בִּקְהַל ה' (דברים כג, ח)".?

אפילו על אדום שסירבו לאפשר לישראל לעבור בגבולם ולהצטייד במזון ושתיה, נאמר:

"לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא (שם)".

כדי שנבין את חומרת הבגידה וההתכחשות של עמון ומואב למי שהטיב להם, נשוב אל ספר בראשית:

"וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱ-לֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר (סדום ועמורה), וַיִּזְכֹּר אֱ-לֹהִים אֶת אַבְרָהָם, וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט (בראשית יט, כט)".

בזכותו של אברהם אבינו ניצלו לוט ושתי בנותיו, אמותיהן של מואב ועמון.

האם כך ראוי להתנהג מול זרעו של אברהם בצאתו ממצרים? לא זו בלבד שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים כהכרת הטוב על הצלת חיי אומותיהם, אלא אפילו זממו לפגוע בהם כדוגמת בלק בן ציפור מלך מואב ששכר את בלעם בן בעור הקוסם לקלל את ישראל ולהשמידם!

פתחנו את המאמר בהדגשת שתי התנופות של הביכורים, המסמנות שתי דרגות בעשיית הטוב:

• הכרת הטוב מצד מידת הצדק, שהיא מדה כנגד מידה.
• השבת טובה מתוך רצון טהור להיטיב.

התמונה המהופכת מכילה גם היא שתי דרגות של אי עשיית הטוב.

• התכחשות לעושה הטוב וכפיות טובה.
• עשיית רע מתוך כוונה להרע.

לא די שעמון ומואב לא קידמו את עם ישראל בלחם ובמים כהכרת הטוב מצד מידה כנגד מידה, אלא שכרו את שירותיו של בלעם הרשע שיקלל את ישראל וישמידם. זו כפיות טובה והשבת רעה תחת טובה מתוך כוונה להרע.

בכך חזר דינם להיות כסדום ועמורה שהיו מנותקים כליל מעולם החסד. וכשם שסדום ועמורה נזרעו במלח שמיימי עד עולם, כך אין לקבל מעמון ומואב גרים עד עולם.

עם ישראל שייך לעולם החסד, היושר והכרת הטוב. זוהי תעודת הזהות שלו.

פלא הגוף

בשולי המאמר, ניגע בחסד ה' הנטוי עלינו יום יום ובנפלאוּת מוּרכבוּת גופנו כדי שנדע להכיר תודה לבוראנו.

הנה כמה נתונים רק על זרם הדם שעובר בגוף, וזה אחד מני אלף ממה שמתרחש בגוף האדם.

1. זרם הדם בגוף עובר באפיקים (עורקים, ורידים ונימים) אשר יחד משתרעים על פני 100,000 ק"מ (2.5 מהיקף כדור הארץ).

כלומר, אם נקשור את כל הנימים והורידים זה לזה נקבל חוט אחד ארוך באורך של 100,000 ק"מ (פי 2.5 מהיקף כדור הארץ).

2. בתוך זרם הדם סובבים 25 אלף מיליארד (25 טריליון) תאי דם אדומים.

אם ניצור ערימה של כל תאי הדם האדומים זה על גבי זה, נקבל מגדל בגובה 50 ק"מ.

3. כל תא דם אדום מכיל 270 מליון מולקולות של "המוגלובין", שכל אחת מהם נושאת 4 מולקולות של חמצן.
4. בכל מולקולה של "המוגלובין" יש 10,000 אטומים.
5. כל תא אדום חי 4 חדשים ובמשך התקופה הזאת הוא נשלח מן הריאות אל הגוף ובחזרה 75,000 פעמים.
6. בכל שניה, נוצרים במח העצם 3 מליון תאי דם אדומים, ובכל שניה מתים 3 מליון.
7. בזרם הדם סובבים 1,000 מיליארד (1 טריליון) טרומבוציטים, שתפקידם לשקם ולבנות חתכים, קרעים בעורקים או בורידים, ולהבטיח זרימת דם תקינה.
8. בזרם הדם סובבים 36 מיליארד תאי דם לבנים (הנלחמים בחיידקים).
9. הלב פועם 2.5 מיליארד פעמים במשך תקופת חיים ממוצעת.
10. יש 10 מיליארד נימי דם דקים, המאפשרים לכדוריות הדם להידחק בהם אחת אחת...

די בפירורי המידע הזה כדי לשכנע אותנו, שכאשר אנו קמים בבוקר ואומרים "מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך", נתייחס ביראת כבוד למילים שאנו אומרים.