שאלה:

האם אני מחוייב לשתות יין אחרי ברכת הקידוש מדין שומע כעונה שהרי אם לא שתיתי זה נחשב כאילו ברכתי ברכה לבטלה שהרי אני מתכוון לצאת יד"ח מהמברך ובסופו של דבר לא שותה מהכוס. או שקידוש זה דין שונה
ומה הדין בסתם ברכה שאני מתכוון לצאת יד"ח מהמברך ובסופו של דבר אני לא טועם ממה שהמברך ברך להוציא.

תשובה:

א. במידה והמקדש או אחד מהשומעים שרצו לצאת ידי חובה שתו מהיין, אין חובה לשתות יין מדין שומע כעונה, וחוסר השתיה אינו פוגע ביציאה ידי חובת הברכה ואף אין בזה ברכה לבטלה.
ב. מצד הספק של ברכה לבטלה אין בזה הבדל בין קידוש לברכה אחרת.

תשובה בהרחבה:
השולחן ערוך באורח חיים סימן רעא,יד פסק שאין כל השומעים קידוש צריכים לשתות מהיין, משמע שאין חשש ברכה לבטלה במי שלא שתה, אומנם לא כתב זאת מצד שומע כעונה, אלא מצד האם יוצאים ידי חובת קידוש כשהמקדש לא טעם מהיין אלא טעם אחד אחר מהמשתתפים בסעודה.
ישנה סוגיא אחרת שעוסקת בצורה יותר פרטנית בדין שומע כעונה:
רש"י ותוספות (בסוכה לח:) נחלקו, האם אדם ששומע והוא כעונה יחשב הפסק באמצע עניין אחר כגון אדם העומד באמצע תפילת שמונה עשרה וישתוק וישמע מהשליח ציבור קדיש או קדושה, האם שמיעה זו תחשב לו כהפסק באמצע התפילה ועל כן עדיף שימשיך בתפילתו ולא יעצור ויקשיב לשליח ציבור או שאין בזה בעיה.
נראה ששורש המחלוקת הוא האם השמיעה היא כדיבור ממש או שרק נחשבת כדיבור או שאפשר לומר אפשרות שלישית שאינה נחשבת כדיבור אלא יש כאן עניין של ערבות שכל ישראל ערבין זה לזה במצוות.
דעת התוספות שהשמיעה היא כדיבור, אולם דעת רש"י שאין השמעיה נחשבת כדיבור. על פי התוספות, אולי היה מקום לומר שאם אדם הקשיב לחברו המברך כדי לצאת ידי חובה ולא שתה לבסוף, יש בזה ברכה לבטלה מצדו, אומנם השולחן ערוך באורח חיים סימן קד,ז פסק כרש"י, שהעומד בתפילת שמונה עשרה ושמע קדיש או קדושה, ישתוק ויכוון למה שאומר השליח ציבור ויהא כעונה. המשנה ברורה (ס"ק כח) מחדד את דברי השולחן ערוך ואומר, ומכל מקום לא חשיב הפסק.
אם כן נמצאנו למדים שמכיוון שהשמיעה אינה כדיבור ממש, אף אין בה חשש של ברכה לבטלה.
אמנם יש לציין שלענין השתיה מהיין, הקידוש הוא מברכות המצוות ולא מברכות השבח ולכן גם אם המקדש לא שותה כלל אלא רק בא להוציא ידי חובה את השומעים ואינו אוכל איתם יכול לברך ברכת הגפן מדין ערבות. אולם בברכות השבח צריך שהמברך (המוציא ידי חובה) עצמו ישתה/יאכל.

יום טוב, בהצלחה בכל
- הרב יצחק ענתבי