שאלה:

לכבוד הרבנים שליט"א
יש חברה שבעליה הם יהודים שהעסק שלה היא להשכיר פועלים בתחום אינפורמטיקה-מחשבים לחברות אחרות (סוג של סוכנות), באופן זה: הפועלים טכנית עובדים בשביל כחלק מהצוות של החברה השוכרת, אבל בעצם הפועלים הם תחת האחריות של החברה היהודית והיא זו שמשלמת להם את המשכורת שלהם.
החברות השוכרות נותנות לפועלים את ההוראות של מה שהם צריכים לעשות. והפועלים חלקם עובדים מהמשרד של החברה היהודית וחלקם נמצאים במדינות אחרות ועובדים מהבית שלהם.
הפועלים צריכים לעבוד מיום שני עד יום שישי באופן שלפעמים יש איזה שעה בליל שבת שצריכים לעבוד וגם יש את הימים טובים שצריכים לעבוד, כי אם לא יעבדו בימים האלה לא ירצו לשכור פועלים אצלהם.
השאלה היא האם נחשב שהפועלים עובדים עבור היהודים ויש איסור אמירה לנוכרי ולהנות ממלאכת גוי או דילמא כיון דהפעולה עצמה היא לצורך החברה השוכרת לא נחשב שהיהודים נהנים ממלאכה הנעשית בשבת וכן אין כאן שכר שבת מאחר שהם מקבלים כמו שכירות עבור כל החודש ביחד.
ואם נאמר שיש איסור דאמירה לנוכרי אולי אפשר לעשות שותפות עם הגוי באופן שהוא יהיה הבעלים בימים האלה או אולי יש דרך אחרת שבה אפשר לעשות להינצל מאיסורי שבת.
יש עוד בעיה: יש כמה פועלים יהודים (שלא שומרים שבת ומועדים), אולי אפשר לומר להם שלא יעבדו בימים טובים אלא שיעבדו את השעות האלה בזמן אחר ואם בכל זאת עבדו בימים האלה הוי רק מדעתם ועל ידי שותפות עם הגוי לא יהיה בזה בעיה.
מחכה לתשובתכם

תשובה:

שלום וברכה!
נתייחס לג' מצבים שנזכרו בשאלה-
א. כאשר הגוי עובד מביתו (במחשב שלו)- במצב זה נראה שיש להקל.
ב. כאשר הגוי עובד מהמשרד של החברה היהודית- במצב זה יש להחמיר ולא לאפשר לגוי לעבוד מהמשרד
ג. יהודים שחלילה יעבדו בשבת מטעם החברה- יש למנוע זאת לחלוטין ואף לא לשלם להם משכורת עבור הזמן של חילול השבת.

תשובה בהרחבה:
א. כאשר הגוי עובד מביתו (במחשב שלו)-
נראה שיש להקל בזה בשילוב שני טעמים – א. עובד עבור גוי בחפצים של גוי ב. עובד בשביל תועלתו האישית – "אדעתא דנפשיה". וכפי שיבואר בהמשך.
לפני פרטי הדברים יש לציין שיש ללמוד להקל משאלה דומה הנמצאת בשו"ת דברי יציב (חלק אורח חיים סימן קו) שדן לגבי תשלום למשרת גוי שתפקידו להפעיל את המעלית בבנין שדייריו גויים ולשמור על הבנין וכמובן שעושה כן גם בשבת ובעל הדירות הוא ישראל שמשכיר את הדירות לגויים, ושם מצדד להתיר ואף שבעל הבית נהנה באופן עקיף מעבודת המשרת כי כך יוכל להשכיר את הדירות "מ"מ העכו"ם אינו עובד בשבילו אלא בשביל הדיירים ששוכרים אותו באמצעות הבעה"ב, ואדעתא דנפשיה קעביד בשכר שמקבל מהם ע"י ישראל וידוע מ"ש בנוב"ת או"ח סי' ל"ח דבמקום ששייך ההיתר דאדעתא דנפשיה מותר אף שמגיע מזה ריוח לישראל עיין שם ודו"ק.",
וגם דן שם מצד שהגוי אינו עובד בחפץ של ישראל כי המעלית והבנין מושכרים לגויים.
ונראה שאף בנידון כאן יש לומר שהישראל שוכר את הגוי שיעבוד עבור גוי אחר ואין לו ענין לגבי עבודתו בשבת ומה שיש לו ריווח בעצם השכירות בזה ניתן לומר שהגוי עושה על דעת עצמו שהרי הגוי רוצה להשכיר עצמו לעבודה אצל גוי אחר כדי להרוויח, ומה שהישראל מרוויח ריווח עקיף מותר כל עוד שהגוי עושה על דעת עצמו.
כדי להבהיר את הדברים יש לברר את הדין של עשיית גוי עבור גוי אחר ולא עבור ישראל והאם מותר לישראל לשוכרו כדי שיעשה עבור גוי אחר.
בשו"ע סי' שז סעיף כא מתבאר בדברי הרמ"א שמותר לומר לגוי שיעשה מלאכה לעצמו. וכתב שולחן ערוך הרב (שז,לה) שה"ה שיכול לומר לו שיעשה מלאכה עבור נכרי אחר.
שם בשו"ע הרב כתב עוד "ואפילו אם מגיע לישראל הנאה מזה כגון שאומר לנכרי כבה דליקתך וכוונתו שלא תעבור הדליקה מבית הנכרי לבית הישראל וכל כיוצא בזה". ולכאורה משמע שאפילו כאשר יש הנאה עקיפה מותר. אלא שבשורש הדברים נראה שאין הדברים פשוטים ויתכן שדין זה תלוי בשיטות הראשונים במקור הדין. בהערה מובאים שורשי הדברים[1].
היוצא מן האמור בהערה, הוא שכאשר אומר הישראל לנכרי לעשות בשל הנכרי ויש לישראל ריווח מזה הוא מחלוקת ראשונים וכנראה גם מחלוקת אחרונים אם מותר או אסור. (אמנם לקמן יובא שכאן יש שיקול נוסף שהגוי עושה עבור עצמו)
מלבד האמור, יש כאן לכאורה סברא חזקה להחמיר והיא שהישראל שוכר את הגוי ממש לצורך עבודה זו ולכאורה הוא שליחו ממש. ובזה אף שעושה את המלאכה עבור גויים מ"מ אסור. וכן יוצא מפורש מדין מרחץ. שאע"פ שהגוי שמפעיל את המרחץ מחמם את המים עבור גויים מ"מ אם הישראל שכרו לעבוד שם אסור כפי שמפורש בתחילת סי' רמג. ושם כתב הב"י "ושכר את הגוי בכך וכך ליום ונמצא הגוי עושה מלאכה בשליחותו של ישראל". (ואפילו גזרו על השכרת המרחץ לגוי שמא יאמרו שהישראל שכרו כשכיר יום וא"כ שכיר יום הוא איסור גמור).
ואף שבמרחץ העבודה נעשית ברכושו של הישראל ואילו בנידון כאן העבודה נעשית ברכוש הגוי אבל מצד הסברא ששכירות היא כמו שליחות מפורשת, לכאורה לא יועיל החילוק באיזה רכוש נעשית.
ואכן משום סברא כעין זו כתב בשבט הלוי יא,עח לגבי מנהל מטבח שצריך לתת הוראות לגויים לבשל עבור גויים שיש לדון שהגויים הם שליחיו ממש ולכן מסתפק שם להתיר אפילו אם אומר להם מערב שבת.
אכן מ"מ נראה שיש לחלק מדין מרחץ בשתי נקודות: א. שם הישראל מרויח באופן ישיר מכל פעולה שעושה הגוי בשבת ואם הגוי לא יעבוד בשבת הישראל לא ירויח את מה שהיה יכול להרויח בשבת. ב. שם לגוי עצמו אין שום תועלת מעשיית המלאכות בשבת כי הוא יקבל את משכורתו בכל מקרה, (כי עבודתו אינה תלויה בכמות הרוחצים) וכל הריוח של השבת הוא רק לישראל בעל המרחץ. אבל אם הגוי יש לו תועלת מעבודתו בשבת שייך הכלל של אדעתא דנפשיה אף שהישראל גם מרויח מאותה עבודה.
וכן משמע מתשובת נוב"י ב,לח (שהוזכרה בדברי יציב הנ"ל) שכל שהגוי עושה אדעתא דנפשיה אף שיש ריוח ברור לישראל מעבודתו של הגוי ואף שהישראל שכר את הגוי כמו בנידון שם בנוב"י מ"מ מותר. והיסוד לזה הוא הדין ברמד,ו שאם שוכר גוי ואופן התשלום הוא לפי כמות העבודה כך שגם לגוי יש ריוח בכל עבודה ועבודה מותר לשוכרו אף שהישראל מרויח מכל עבודה – שם הדוגמא היא ששוכר את הגוי לגבות מכס ומשלם לו למשל על כל מאה דינרים שגובה, כך וכך. ושם אף חמור יותר כי שוכרו רק לשבתות.
ולכן נידון כאן שונה ממרחץ כי אמנם הישראל שוכר את הגוי אבל-
א. אין ליהודי ריוח ישיר מפעולת הגוי בשבת ואין לישראל ענין אם יעבוד בשבת או לא יעבוד בשבת אלא הישראל מרויח רק מעצם זה שיש לו עובד שיכול להשכירו ושהעובד מוכן גם לעבוד בשבת
ב. אמנם לגוי גם אין ענין לעבוד בשבת, אבל הוא יודע שכדי לקבל את העבודה לעבוד אצל גוי אחר הוא צריך להסכים לעבוד גם בשבת ולכן שייך כאן אדעתא דנפשיה. (וכן נראה מהדברי יציב הנ"ל שמציאות כזאת שהגוי עובד לפרנסתו ג"כ יש בה אדעתא דנפשיה)
יש להוסיף שלפי סברא זו של אדעתא דנפשיה שוב אפשר לומר שגם האוסרים (כמובא בהערה) לומר לגוי לעשות עבור עצמו כאשר יש ליהודי הנאה מכך, כל זה כי שם אין תועלת לגוי מעשייתו לעצמו אבל אם היה בזה תועלת לעצמו היה מודה המנחת כהן שמותר לעשות אף שיש לישראל ריווח עקיף.
וכאמור לעיל נראה שיש ראיה להקל מדברי שו"ת דברי יציב שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן קו שדן לגבי תשלום למשרת גוי שתפקידו להפעיל את המעלית בבנין ולשמור על הבנין ושם מצדד להתיר שהבעל הבית הוא רק כעין מתווך בין הדיירים למשרת וחלק מתשלום הדיירים הולך גם עבור המשרת הגוי, ואף שבעל הבית נהנה מזה כי כך יוכל להשכיר את הדירות "מ"מ העכו"ם אינו עובד בשבילו אלא בשביל הדיירים ששוכרים אותו באמצעות הבעה"ב, ואדעתא דנפשיה קעביד בשכר שמקבל מהם ע"י ישראל וידוע מ"ש בנוב"ת או"ח סי' ל"ח דבמקום ששייך ההיתר דאדעתא דנפשיה מותר אף שמגיע מזה ריוח לישראל עיין שם ודו"ק.",
ועוד יש לצדד כאן לקולא כי הישראל אינו אומר לו בפירוש לעשות מלאכה בשבת אלא רק אומר לו שיעשה מה שהגוי המשלם רוצה שיעשה. ולכן אינו שלוחו לעשות את המלאכה ממש. ולא כמו במרחץ ששוכר אותו במפורש לעשות את המלאכות שצריכות להעשות במרחץ ואילו כאן מי שמצוה את הגוי מה לעשות הוא הגוי המשלם ולא הישראל.

ב. כאשר הגוי עובד ממשרד החברה-
נראה שכל ההיתר שהוזכר הוא דוקא כאשר הגוי עובד מביתו במחשב שלו אבל כאשר הגוי עובד מהמשרד של הישראל יש בזה איסור:
א. חשש מראית העין כמו שחששו לגבי מרחץ שהוא מושכר לגוי שמא יאמרו שהגוי הוא שכיר יום וק"ו כאן שכל מי שרואה עובדים במשרד של ישראל שהם אכן שכירי יום ודאי חושד שהם עובדים עבור הישראל ואינו יודע שהם עובדים עבור גויים.
ב. יש לומר שכאשר הישראל מאפשר לגוי לעבוד בשבת במשרדו, התועלת היוצאת מזה היא רק של הישראל – היינו מבחינת הגוי אם המשרד היה סגור היה מעדיף שלא לעבוד שעות אלו, ואילו מצד הישראל הוא צריך לאפשר לו לעבוד במשרד בשעות אלו כדי לעמוד בהתחייבות מול החברה השוכרת. אם אכן הגוי היה מפסיד את שכרו על שעות אלו אילו המשרד היה סגור היה מקום להקל מבחינה זו ולחזור לענין של אדעתא דנפשיה אבל עדיין נשאר החשש הראשון של מראית העין.

ג. כאשר יהודים עובדים בשבת-
ודאי שאסור לאפשר ליהודים אלו לעבוד בשבת ובודאי גם שאין לשלם להם משכורת על חילול שבת זה ולא להכניס דבר כזה בתוך תלוש השכר שלהם.
אע"פ שאותם יהודים עושים זאת מדעתם אבל הרי יש מצוות תוכחה ויש עריבות הדדית שמחמתה האחריות על כל עם ישראל לעשות השתדלות למנוע חילול שבת עד כמה שהדבר בידם, וכאשר יהודי מעסיק יהודי אחר ובעקבות כך נגרם חילול שבת הרי שאחריות על היהודי המעסיק היא ישירה יותר. ואף יש בדבר משום לפני עיוור כמו שכתב רש"י שבת קנ. "והשולחו עובר משום לפני עור לא תתן מכשול". היינו מי שמצווה יהודי לעבוד בשבת עובר משום לפני עיוור אף שיש לשני בחירה אם לעשות או לעשות. ואמנם כאן אינו מצווה להדיא אבל מ"מ בזה שמשכירו לעבוד אצל גויים הוא גורם לו להכשל (ואף שאולי מדובר ביהודים מומרים כל זה שייך לגבי דין מסייע לדבר עבירה שיש הסוברים שלגבי מומרים אין איסור מסייע ויש החולקים ,אבל לפני עיור ממש ודאי אסור וכאן יש מקום לומר שהוא בגדר לפני עיור כיון שהוא מורה לו היכן לעבוד ושוכרו עבור חברה של גויים והוא כמעט מצווה לו לעבוד בשבת).
ולכן הוא צריך להתנות עם היהודים שעובדים אצלו שאינם עובדים בשבת וצריך גם לסכם זאת במפורש מול החברה השוכרת שלא תכריח את היהודים לעבוד בשבת.

- הרב יעקב סבתו
----------
[1] בגמרא מציעא צ. "איבעיא להו: מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה, מי אמרינן: כי אמרינן אמירה לנכרי שבות - הני מילי לענין שבת, דאיסור סקילה, אבל חסימה דאיסור לאו - לא. או דלמא לא שנא?"
הראשונים נחלקו בשתי נקודות בסוגיא – א. מה המסקנה האם אסור או מותר – רמב"ם ורא"ש פסקו להחמיר ואילו ראב"ד ואו"ז ועוד פסקו להקל. בשו"ע (חו"מ שלח,ו) נפסק להחמיר.
נקודה ב' והיא הנושא השייך לענייננו- באיזה מקרה בדיוק שאלה הגמרא – האם בחסום פרתי ודוש את תבואתי או בחסום פרתי ודוש את תבואתו של הגוי.
רש"י, ר"י בתוספות, הרמב"ן, הר"ן, הרא"ש, הנימוקי יוסף, והגהות מרדכי, פירשו שהשאלה הייתה אפילו על דישת תבואת הגוי, ולפי מסקנת הרא"ש שצריך להחמיר יוצא שאפילו דישת תבואת הגוי אסורה באמירה לנכרי.
לקמן ידון האם יש הבדל לשיטה זו בין פרת ישראל לפרת נכרי.
ואילו הראב"ד, הרשב"א, המ"מ ,הריטב"א בשם רבו (כנראה הרא"ה) פירשו שהשאלה היא על דישת תבואת ישראל אבל דישת תבואת נכרי מותר לומר לגוי לעשותה. גם לפי האו"ז יוצא שלמסקנה מותר כי אע"פ שפירש את השאלה לגבי תבואת גוי מ"מ סובר שלמסקנה פשטו את השאלה לקולא ולכן למעשה סובר שמותר לומר לגוי לדוש את תבואתו.
(דעת הרמב"ם אינה מפורשת כי כתב שאסור לומר לגוי חסום פרתי ודוש בה ולא ציין איזו תבואה דש בה)
לפי השיטה האוסרת לומר לגוי לדוש את תבואתו בחסימת הפרה יש לברר האם יש הבדל בין פרת ישראל לבין פרת הגוי.
הרמב"ן הר"ן והנימוקי יוסף כתבו שכל האיסור הוא דוקא כשאומר לגוי לעשות מלאכה בדבר של ישראל אבל אם אינו עושה בדבר של ישראל אלא בדבר של הגוי אין איסור לומר לו לעשות מלאכה בזה. ובזה הסבירו את דרשת המכילתא שמותר לומר לגוי לעשות מלאכתו שכוונת המכילתא היא באומר לגוי לעשות בשלו.
גם השיטה הראשונה בתוספות וכן בהגהות מרדכי מתירים לומר לגוי חסום פרתך ודוש תבואתך אלא שכתבו שהטעם הוא משום שבאופן כזה אין שום הנאה לישראל ואילו בחסום פרתי ודוש תבואתך יש הנאה לישראל מהחסימה כי יכול לעלות את שכר השכירות.
אבל כנגד שיטות אלו, נראה מפשטות דברי התוספות בשיטת ר"י וכן מדברי הרא"ש שאינם מחלקים בין פרת ישראל לפרת גוי כי כתבו שעיקר הטעם לאסור לומר לגוי לדוש בפרה הוא כי אסור לומר לגוי כל דבר שהיה אסור לישראל לעשותו ולפ"ז לכאורה לומר דוש תבואתך בפרתך גם אסור שהרי אסור לישראל לעשותו. וכן משמע ממה שהיה ר"י צריך לתרץ את דין אמירת חיזוק בשביעית לגוי החורש בשדהו ששם הוא מפני דרכי שלום ואילו היה ר"י מחלק בין דבר של הישראל לבין של הגוי לא היה כאן קושיא כלל.
הלימוד מדין חסימה לדין בישול בשבת -
התוספות והרא"ש למדו מתוך סוגיא זו לענין אמירה לגוי לבשל בשר בשבת.
התוספות בשיטה ראשונה התירו לומר לגוי הילך בשר ובשל לעצמך כי לשיטתם רק כאשר יש ריוח לישראל אסור ואילו בבשל בשר אין ריוח לישראל אמנם התנו זאת שלא יהיו מזונותיו על הישראל כדי שלא ירויח ומשמע שאם מרויח יהיה אסור. וכן לכאורה צריך להיות לפי שיטת הגהות מרדכי. ולשיטתם משמע שאפילו בבשר של ישראל מותר כל עוד שאין לישראל ריוח מזה.
אבל ר"י בתוספות וכן הרא"ש אסרו לומר לגוי לבשל בשר בשבת כי לשיטתם כל מה שאסור לישראל לעשות אסור לו לומר כן גם לגוי לעשותו.
לפי שיטת הרמב"ן הר"ן והנימוקי יוסף שאסרו רק בדבר של ישראל נראה שאם הבשר שייך לישראל אסור לומר לגוי שיבשל ואם הבשר שייך לגוי מותר לומר לגוי שיבשלו. וכ"כ הגר"א והמ"ב בדעתם כפי שיובא לקמן.
לפ"ז יוצא לכאורה שיש כאן ג' שיטות א. הגהות מרדכי – מותר בין בשר של גוי ובין בשר של ישראל כל עוד שאין ריווח מזה לישראל ב. הרא"ש אסור כל בשר כי אסור לישראל לעשותו בעצמו ג. רמב"ן ועוד בשר של ישראל אסור ואילו בשר של גוי מותר
גם בבית יוסף לכאורה נראה שהבין שיש מחלוקת בין הגהות מרדכי לבין הרא"ש.
בשו"ע כתב את דברי הרא"ש שאסור לומר לגוי הילך בשר זה ובשל אותו לצרכך ואפילו אין מזונותיו עליו. ולכאורה משמע שפסק להחמיר ואין להתיר אמירה לגוי לבשל בשר בשום אופן.
אבל הרמ"א הוסיף "אבל מותר לומר לו לעשות מלאכה לעצמו" ולכאורה זו שיטה החולקת על הרא"ש. וכיצד כתבה הרמ"א כאילו היא מסכימה לדעה הראשונה.
אכן הלבוש ביאר יותר את ההבדל בין המקרים – הלבוש הוסיף על דברי השו"ע שאסור לומר לו לבשל, "כיון שהוא נותן לו את הבשר על מנת לבשלו, אף על פי שמקנהו לגוי נראה הגוי כשלוחו לבשל", אבל מותר לומר לו עשה מלאכתך:
היינו הלבוש העמיד שהאיסור לדעת הרא"ש אינו בכל מקרה אלא רק מחמת שנותן לו את הבשר אבל אילו לא היה נותן את הבשר לא היה איסור אף לדעת הרא"ש. בספר מנחת כהן שער א פ"ט דן באריכות בדברי הרמ"א ומסיק כפי דברי הלבוש שרק בנתינה יש איסור אבל אם לא נותן לנכרי שום דבר אין איסור גם לדעת הרא"ש.
הא"ר הגר"א והמשנה ברורה הביאו את שיטת הנימוקי יוסף ופסקו כמותה. היינו הגבילו את מה שאמר השו"ע שאסור לומר לגוי הילך בשר שכל זה דוקא בבשר של היהודי אבל בבשר של גוי מותר. וזה מתאים עם הסבר הלבוש והמנחת כהן שאם לא נותן לגוי את הבשר מותר גם לרא"ש.
כעת יש לברר האם ההיתר של המשנה ברורה והאחרונים לומר לגוי לבשל בשר של הגוי הוא אפילו כאשר יש ריוח מזה לישראל או דוקא כאשר אין ריוח.
הנה כפי שהובא לעיל הסוברים שהדין תלוי בריוח הם התוספות בשיטה ראשונה והגהות מרדכי אבל שאר הראשונים לא הזכירו ענין זה כלל. ואמנם ניתן לומר שיש להחמיר ככל השיטות. אבל מצד שני היות ומדובר באיסור דרבנן ובפרט במקום שהדבר יגרום להפסד כספי יש לומר שכל עוד שמדובר בחפצי הגוי אין חילוק בין יש ריוח לאין ריוח לישראל.
אכן בספר מנחת כהן האריך בזה ולמסקנת דבריו יוצא שאם הריוח הוא שחוסך הוצאת מזונות על הפועל כגון שאומר לפועל שיבשל עבור עצמו בשבת ובזה חוסך הוצאה של מזונות בזה יש לאסור, אבל אם אומר לגוי לתפור עבור עצמו בשבת או לתקן את נעליו בזה אע"פ שחוסך שלא יוציא על זה את הזמן בימים אחרים מ"מ מותר ואע"פ שבתחילה אסר גם בזה מ"מ אח"כ הביא את המקורות להלן ומסיק להקל. (טעם החילוק אינו מפורש בדבריו ומשמע שהחילוק הוא בין ריוח ברור של חסכון כספי לעומת ריוח רק של זמן).
ושם הביא שלגבי עבד כתב הכלבו (הובא בבית יוסף שד,ב) שמותרין לעשות מלאכה לעצמן בפרהסיא כישראל בחול, כגון, תפירות בגדיהן ותקון מנעליהן ושוכרין עצמן לעכו"ם כדי להרויח מזונותיהן על פסקת אדוניהן, (ומשמעות דבריו היא שהאדון פסק עם גוי שישכור את עבדו ובכסף זה הוא מפרנס את העבד. ובפשטות משמע שיש ריוח עקיף לאדון בזה שחוסך את הוצאות המזונות שלהם) וכן שנפסק בסימן שד,ב (ע"פ הנמוק"י יבמות טז:) שאם האדון אמר לעבד מבעוד יום לעשות מלאכה עבור עצמו הדבר מותר, אבל העיר המנחת כהן שהלבוש הסביר שהדבר מותר כי בעבד האדון אינו חייב במזונו ולכן אינו חוסך הוצאה של המזונות כי היה יכול להפטר מהם בדרך אחרת, וממילא אם מדובר בשכיר של הישראל שהוא חייב במזונו ואינו יכול להפטר מחובתם בזה אסור לאדון לומר לו עשה עבור עצמך כיון שהישראל מרויח מזה.
באליה רבה סימן שד העיר שגם בשבלי הלקט קיג כתב שבדבר שנהנה הישראל או בכל ענין שמרויח אדונו אסור לומר לעבד לעשות מלאכתו.
אכן הב"ח (שו"ת סי' ב בחדשות) כתב בפירוש שכל שעושה בשל הגוי אין איסור אף שהישראל נהנה מזה שכתב "ואף על פי שנהנה הישראל מזה לית לן בה דאין איסור אמירה לגוי שבות אלא בשל ישראל" ופירש כן גם בשיטת הגהות מרדכי.
וכן כפי שהובא לעיל משו"ע הרב שם משמע שאפילו במקום הנאה לישראל מותר לומר לגוי שיעשה מלאכה בשלו ונראה שפסק כן מחמת המחלוקת הראשונים הנ"ל. או שסבר שאף הגהות מרדכי אוסרים רק כאשר נותן משלו לגוי אבל כאשר החפץ שייך לגוי אולי אף הגהות מרדכי יודה שאף שיש הנאה מזה מ"מ אינו נראה כשלוחו וכעין שכתב הלבוש והמנחת כהן בדעת הרא"ש. (ולא ברור מה סובר לגבי סי' שד כי אינו נמצא בשו"ע הרב ולכאורה יש להסביר שם דלא כלבוש אלא הוא היתר לא רק בעבד כי ההנאה היא שלא מחפצי ישראל).