בית הדין

י חשון התשפא | 28.10.20

הרב ישועה רטבי

שאלה:

לפי הנחיות משרד הבריאות, בגלל מגבלות הקורונה, ניתן להתפלל בתוך בית הכנסת עשרים אנשים. הגבאי ערך רשימה של עשרים מתפללים, אך בפועל הגיעו יותר מתפללים, ובעקבות כך המתפללים קיבלו קנס, האם כולם משתתפים בתשלום הקנס בשווה, או שניתן לחייב בתשלום הקנס רק את המתפללים הנוספים שהגיעו ללא רישום?

תשובה:

• א. אם בכניסה לבית הכנסת תלויה מודעה במקום גלוי, ובו נכתב שאסור להיכנס לבית הכנסת ללא רישום, או אם חובת הרישום ידועה ומפורסמת לכלל המתפללים - ניתן לחייב בתשלום הקנס רק את האחרונים שנכנסו ללא רישום, כי בית הכנסת מושכר לאלו שנרשמו, ומי שלא נרשם - אסור לו להיכנס לבית הכנסת, ואם בכל זאת נכנס - חייב לשלם את ההוצאות הכספיות שגרם בעקבות כניסתו. (ש"ך סימן שפ ס"ק ד).
• ב. אם אין חובת רישום לפני הכניסה לבית הכנסת, ואם מדובר בבית כנסת שבו לא מקפידים בצורה מדויקת שלא ייכנסו עשרים מתפללים - לדעת השולחן ערוך (סימן שפא סעיף א) כל המתפללים מתחלקים בקנס בשווה, כי הייתה חובה על כל אחד מהמתפללים לקום ולצאת, ואם לא יצא - הביא את הנזק על עצמו. אך לדעת הרמ"א, המתפללים האחרונים שנכנסו מעבר למותר - חייבים לשלם על הנזק.

אומנם אם אחד מהמתפללים שהגיעו באיחור לאחר שכבר היו עשרים מתפללים חסם את ההכניסה, כך שלא היה ניתן לצאת (למשל הוא עמד להתפלל תפילת שמונה עשרה) - לכו"ע אותו מתפלל שהגיע באחרונה וחסם את הכניסה חייב לשלם את הקנס. (שם).

• ג. מומלץ לתלות בכניסה לבית הכנסת שאין כניסה לבית הכנסת ללא רישום מוקדם אצל הגבאי בטלפון מספר... וכל מי שנכנס לבית הכנסת בניגוד להנחיות משרד הבריאות - מקבל על עצמו לשלם את מלוא תשלום הקנס שיוטל על המתפללים ועל בית הכנסת. התחייבות זו של הנכנס היא באופן המועיל כפי תקנת חז"ל.

בית כנסת שמקפיד על רישום המתפללים טרם כניסתם

בית כנסת שמקפיד על הנהלים, ולא מאפשר למתפללים להיכנס ללא רישום מוקדם, בכדי לוודא שרק העשרים הראשונים שנרשמו ייכנסו לבית הכנסת - אנו אומרים שבית הכנסת הושכר עבורם. רק להם יש זכות להיכנס להתפלל בבית הכנסת, ואם ייכנס אדם אחר לבית כנסת בעצם כניסתו הוא גורם נזק לראשונים, ומשכך ניתן לחייבו על כל תשלומי הנזק שייגרמו לראשונים.

במקרה כזה אנו לא נאמר שהיה על הראשונים לקום ולצאת, כי הם נכנסו למקום שבו הם יודעים שיש הקפדה על כללי הזהירות (הגבלה במספר המתפללים, חובת עטיית מסיכה וכו'), ולא שייך לדרוש מהם באמצע תפילה לספור האם יש עשרים מתפללים או עשרים אחד.

נדגיש שמדובר בבית כנסת בו תלויה מודעה בכניסה, שאין להיכנס ללא רישום מוקדם אצל הגבאי, או שמדובר בקהילה קטנה שהמתפללים מודעים לכך שיש חובת רישום, כך שהמתפללים הסתמכו על כך שכל מי שנכנס - נכנס על דעת הנחיות רב בית הכנסת והגבאים, שאסרו להתפלל ללא רישום מוקדם. ואם בכ"ז אדם נכנס לבית כנסת ללא רישום, הרי שהוא הזיק את המתפללים, ועליו לשלם את הקנס ככל שיוטל על המתפללים.

הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ח הלכה טו) פסק: ניתן להשליך משוי של אדם שהכביד במשאו את הספינה. המגיד משנה ביאר: אילו היה מדובר בספינה שטעונה באופן סביר, דהיינו אף נוסע לא העמיס על הספינה, וחשש הטביעה כלל אינו קשור לאחד מהנוסעים שניתן לאחד מהנוסעים דין רודף - אלא חשש הטביעה הוא בגלל נחשולים שיש בים, במקרה זה יש לחלק את הנזק בין כולם, כי כולם התנהלו בצורה סבירה, אבל הרמב"ם התייחס לנוסע שהגזים עם משאו, הוא העלה משא כבד בצורה לא סבירה, ולכן ניתן לחייבו. (בסוגיא זו יש מחלוקת הפוסקים, ואין כאן המקום להרחיב).

הש"ך בסימן שפ ס"ק ד העיר: "היינו כששכרו לספן באחרונה, אבל אם שכרוהו בשוה ביחד - לא הפסיד זה האחרון". ומכאן ניתן ללמוד, שעשרים המתפללים הראשונים לא מחייבים אותם, כי המקום הושכר עבורם, כך שהאחרון הוא המזיק שניתן לחייבו.

נזק שנעשה ע"י מספר אנשים

עד עכשיו התייחסנו לבית כנסת שיש בו חובת רישום, שאז אנו אומרים שהמקום הושכר רק לעשרים הרשומים ולא למי שבא אחר כך, אומנם אם מדובר בבית כנסת שפותח את שעריו לכולם ללא הקפדה - לדעת השולחן ערוך, יש לחייב את כל המתפללים בשווה. לא ניתן לחייב רק את האחרון, כי מוטל היה על כל מתפלל לקום ולצאת לאחר שהצטרפו מתפללים יותר מהמותר, ומכיוון שלא יצא - הוא שותף עם כולם לנזק, כפי שיתבאר בהמשך. אך אם האחרון מנע מהם את האפשרות לצאת מבית הכנסת, כגון שהוא היה באמצע תפילת שמונה עשרה - האחרון חייב. אולם לדעת הרמ"א, האחרון חייב לשלם על הנזק, כי לא היה אמור להיות נזק כלל אילו האחרונים לא היו נכנסים, לכן רק האחרונים שנכנסו שלא כדין חייבים לשלם על הנזק.  

המעלית לא אמורה להתקלקל לעולם אם לא מעמיסים מעבר למותר, לכן הראשונים נכנסו ברשות, והם פטורים כדין מתה מחמת מלאכה, ורק האחרון חייב לשלם על הנזק.

הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד ב דנה בחמישה אנשים שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ולאחר שהצטרף אדם שישי שישב בספסל - הספסל נשבר. השאלה היא, האם הנזק מתחלק בין כל השישה שישבו על הספסל, או שהאדם האחרון שהתיישב על הספסל - חייב לשלם על הנזק^[1].

הגמ' הביאה שלוש אפשרויות:

• א. ספסל שיכל להכיל את חמשת היושבים, ואילו האחרון לא היה מתיישב - הספסל לא היה נשבר - פשוט שרק האחרון חייב לשלם, כי הוא זה שגרם לשבירת הספסל, ובלעדיו הספסל לא היה נשבר.
• ב. ספסל רעוע שגם ללא האחרון הספסל היה נשבר - רק החמישה הראשונים שישבו חייבים לשלם, כי הם גרמו לנזק, ולא את האחרון שלא עשה כלום.
• ג. ספסל שיכל להכיל את חמשת היושבים למשך זמן מסוים, למשל למשך שעתיים, כלומר הספסל היה נשבר לאחר שעתיים גם בלי האחרון, וכעת שהאחרון ישב -  הספסל נשבר כבר לאחר שעה - האחרון חייב לשלם על כל הנזק, בגלל שהחמישה יכולים לומר לו שתכננו לשבת קצת פחות משעתיים, ולקום מהספסל לפני שהוא יישבר, כעת בכך שהאחרון ישב הוא לבדו גרם לשבירת הספסל.

לאחר מכן הגמ' הביאה הסתייגות: על החמישה הראשונים שיושבים בספסל לעמוד מיד כאשר השישי מתיישב בספסל, ומכיוון שהם לא עמדו מהספסל, הרי שהם נחשבים שותפים לנזק, ולפיכך יש לחלק את התשלום בשווה בין כל השישה. אומנם אם האחרון מנע מהם לקום - האחרון חייב לשלם על כל הנזק, כי בכך שהאחרון ישב ומנע מהם מלקום  - הוא לבדו גרם לשבירת הספסל. אך כאמור, אם האחרון לא מנע מהם לקום - כולם חייבים, כי היה עליהם לקום לפני שייגרם הנזק.

נחלקו הראשונים האם הסתייגות הגמ' (שהיה על הראשונים לקום) - עולה גם על אפשרות הראשונה או עולה רק על אפשרויות השלישית, או אולי גירסת הגמ' היא ללא כל הסתייגות:

• א. שיטת רש"י (ד"ה לא) - החיוב שיש על הראשונים לקום מהספסל, עולה גם על אפשרות הראשונה. כלומר גם באפשרות הראשונה שהביאה הגמ', שהספסל יכל להכיל את חמשת היושבים ולא היה נשבר בגלל ישיבתם לעולם, ורק בגלל האדם השישי הספסל נשבר - כולם חייבים לשלם על הנזק, כי היה עליהם לעמוד ברגע שהשישי התיישב, שהרי המשקל של כל היושבים גורם לשבירת הספסל, כך שדינם כדין אדם המזיק שצריך לעשות הכל בכדי לא לגרום לנזק, כך שהיה עליהם לעמוד כאשר אותו אדם התיישב בספסל, ומכיוון שלא עמדו נמצא שהמשקל של כולם גרם לספסל להישבר^[2]. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפא סעיף א. ומכאן ניתן ללמוד, שלדעת השולחן ערוך יש לחייב את כל המתפללים להשתתף בקנס, זאת מכיוון שהיה על כולם לקום ולעזוב את המקום, והישארותם במקום היא זו שגרמה לכולם להיות שותפים בנזק.

רש"י הוסיף: אם האחרון שישב מנע מהם לקום מהספסל - האחרון חייב על הספסל וכולם פטורים. וכ"פ השולחן ערוך (שם). ומכאן ניתן ללמוד, שאם האחרון מנע מהם את האפשרות לצאת מבית הכנסת, כגון שהוא היה באמצע תפילת שמונה עשרה - האחרון חייב.

• ב. שיטת הטור (ע"פ ביאור הגר"א בס"ק א) - החיוב שיש על הראשונים לקום מהספסל עולה רק על אפשרות השלישית ולא על אפשרות הראשונה. הגמ' באפשרות השלישית העמידה שמדובר בספסל שהיה נשבר לאחר שעתיים, אך לאחר שהאחרון ישב בספסל הוא נשבר כבר לאחר שעה, במקרה זה אנו אומרים שאם האחרון שישב מנע מהם לקום מהספסל - כולם חייבים לשלם על הנזק, שכן היה עליהם לעמוד כאשר אותו אדם התיישב בספסל^[3]. אומנם אם הספסל לא היה נשבר בגלל ישיבתם לעולם, אלא שלאחר מכן הגיע אדם נוסף והספסל נשבר - האחרון חייב על הספסל וכולם פטורים. וכ"פ הרמ"א בסעיף א. ומכאן ניתן ללמוד, שלדעת הרמ"א, האחרון חייב לשלם על הנזק, כי לא היה אמור להיות נזק כלל אילו האחרונים לא היו נכנסים, לכן רק האחרונים שנכנסו שלא כדין חייבים לשלם על הנזק.
• ג. שיטת הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ו הלכה טו) - מספר אנשים שישבו על ספסל, והספסל לא היה נשבר בגלל ישיבתם לעולם, או אפ' אם הספסל היה נשבר לאחר שעתיים, אם לאחר מכן הגיע אדם נוסף והספסל נשבר - האחרון חייב לשלם.

הטור גרס בדברי הרמב"ם: "אילו לא נסמכת עליו", דהיינו האחרון נסמך וישב על הספסל ושברו ולכן חייב לשלם. לדעת הרמב"ם, החמישה הראשונים לא היו אמורים לקום כאשר השישי התיישב בספסל. הרמב"ם כלל לא גרס את הסתייגות בגמ' שהיו צריכים לעמוד, (כלומר הרמב"ם לא גרס: "אילו לא נסמכת עלינו"), כך שחילוק זה לא היה בגמ' וגם לא מובא בהלכותיו, אלא יש לפסוק כפי שלוש האפשרויות המובאות לעיל, ללא כל הסתייגות. כך הבין הסמ"ע בס"ק ב. הגר"א בס"ק א כתב: "לגירסת הרמב"ם - הכל ניחא, והיא המחוורת".

אומנם המגיד משנה (שם) גרס בדעת הרמב"ם כדברי רש"י: "אילו לא נסמכת עלינו", כך שלדעתו שיטת הרמב"ם היא כמו שיטת רש"י. כך שלפי הבנת המגיד משנה, גם הרמב"ם פסק שכולם ישתתפו בתשלום הנזק בשווה.

השלכה מעשית: מעלית שהייתה מלאה ונכנס אדם אחד מעבר למותר - לדעת השולחן ערוך, כולם חייבים לשלם על הנזק שנגרם למעלית, מכיוון שהיה עליהם לצאת, אך אם האחרון מנע מהם את האפשרות לצאת מהמעלית - האחרון חייב. אולם לדעת הרמ"א, המעלית לא אמורה להתקלקל לעולם אם לא מעמיסים מעבר למותר, לכן הראשונים נכנסו ברשות, והם פטורים כדין מתה מחמת מלאכה, ורק האחרון חייב לשלם על הנזק.

[1] צריך לציין את הערת התוספות (בדף י עמוד א ד"ה כגון) בשם רשב"ם: בעל הספסל הסכים לאדם במשקל סביר לשבת בספסל, אך לא הרשה לאדם "שהוא משונה וכבד משאר בני אדם" לשבת בספסל. לכן אם אנשים שאינם כבדי משקל ישבו בצורה סבירה על הספסל ובכ"ז הספסל  נשבר - לא ניתן לחייב את היושבים עליו, כדין מתה מחמת מלאכה, לפיכך יש לבאר סוגיא זו שיש בה חיוב ליושב רק כאשר יש שינוי מהסבירות, כגון אדם כבד משקל שיושב בספסל, במקרה שיש שינוי מהשימוש - אין את הפטור של מתה מחמת מלאכה. וכך פסק הרמ"א בסימן שפא סעיף א.

אומנם רבנו תם הסביר: הגמ' ציינה שהאחרון היה כבד משקל לא בכדי לומר שהוא אשם בשבירת הספסל (הספסל נשבר בגלל כובד משקלו), אלא בכדי להסביר את מסקנת הגמ', שמדובר במציאות בה האחרון מנע מיושבי הספסל לקום. מכאן שאם האחרון לא היה כ"כ כבד משקל והיה ניתן לקום מהספסל - כולם חייבים שכן כולם יכלו לקום וכולם שותפים לנזק. וכך פסק רבנו עזריאל.

[2] לפי הבנת רש"י, הגמ' בהתחלה שאלה: אם מדובר שבלעדי האחרון הספסל לא היה נשבר - פשוט שרק האחרון חייב לשלם. אך למסקנה הגמ' חזרה בה מהנחה זו וקבעה: גם אם מבלעדי האחרון הספסל לא היה נשבר - כולם חייבים ולא רק האחרון חייב, בגלל הסברא שהיה על הראשונים לקום.

[3] הטור הבין שטענת האיש האחרון: "ולימא להו: אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר", (היה עליכם לקום כאשר ישבתי) - שייכת רק במציאות בה הספסל היה נשבר, אלא במקום שיישבר לאחר שעתיים הוא נשבר לאחר שעה.