ערבות הדדית בהלכה

בית הדין

יב ניסן התשעז | 08.04.17

הרב ישועה רטבי

ערבות הדדית בהלכה

בגמ' במסכת סנהדרין דף כז עמוד ב נאמר: "שכולן ערבים זה בזה[1]". על הפסוק (דברים פרק כט פסוק ט) "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם... כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל" - במדרש תנחומא (פרשת נצבים סימן ב) מובא: "כֻּלְּכֶם ערבים זה בזה, אפי' צדיק אחד ביניכם - כֻּלְּכֶם עומדים בזכותו. ולא אתם בלבד אלא אפי' צדיק אחד ביניכם - כל העולם כולו בזכותו עומד, שנאמר (משלי פרק י פסוק כה) וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם".

הערבות ההדדית נובעת מחיבור נשמתי שיש בין כלל עם ישראל, וכפי  שכתב הרדב"ז (הלכות ממרים פרק ב הלכה ד): "אנו רואין את כל ישראל כאילו הם גוף אחד, ואף על פי שגופין מחולקין הם, כיון שנשמותיהם ממקום אחד חוצבו - הרי הם כגוף אחד, כי הנשמה היא עיקר".

המהר"ל (נתיבות עולם נתיב התוכחה פרק ב) כתב: "כל ישראל ערבים זה בזה בשביל שהם עם אחד, מה שלא תמצא בשום אומה שאינם עם אחד כמו שהם ישראל. ודומים לאדם אחד, שאם יש מכה באחד מאבריו - שכולם מרגישים בעבור שהם גוף אחד".

יש בערבות משום גילוי החסד שקיים בעם ישראל, חסד שנובע מקשר עמוק שיש בחיבור היחיד אל הכלל. הערבות ההדדית היא זו שגורמת לאדם להשפיע ולתת משלו.

לערבות ההדדית יש השלכות גם בהלכה למעשה. נביא מספר דוגמאות:

  • א. להוציא את חברו ידי חובה בברכת המצוות - אדם שכבר קיים מצווה מסוימת, יכול לברך שוב בכדי להוציא את חברו ידי חובה, כי אם חברי לא יצא ידי חובת המצווה - גם אני לא לגמרי יצאתי ידי חובה[2]. האפשרות לברך בשנית בשביל לזכות את האחר נובעת מיסוד ערבות ההדדית שיש בעם ישראל. לכן מותר לקדש או להבדיל מספר פעמים, או לברך על קריאת מגילה בשביל להוציא אחרים ידי חובה, או לברך על תקיעת שופר - למרות שהמברך כבר יצא ידי חובת מצווה, זאת בגלל הערבות הדדית שיש.

וכך מובא בגמ' במסכת ראש השנה דף כט עמוד א: "כל הברכות כולן, אף על פי שיצא - מוציא". רש"י ביאר: "אף על פי שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות". (אומנם בברכות הנהנין - רק אם ייהנה יוכל לברך, כמבואר בשולחן ערוך [שולחן ערוך אורח חיים סימן ריג סעיף ב]).

  • ב. קיום כלל המצוות - אדם היחידי לא יכול לקיים את כלל המצוות (אם למשל הוא לא בכור או לא כהן וכו'). קיום כל המצוות מתאפשר ע"י הערבות ההדדית שיש בין כלל ישראל.
  • ג. תפילה במניין - בגמ' במסכת ברכות דף ח עמוד א: "מאי דכתיב ואני תפלתי לך ה' עת רצון - אימתי עת רצון - בשעה שהצבור מתפללין... תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, שנאמר: הן אל כביר ולא ימאס". וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן צ סעיף ט).

הרמב"ם (הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח הלכה א) כתב: "תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים - אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים[3]". (מובא גם במשנה ברורה סימן צ ס"ק כח).

  • ד. להשתתף בסעודת סיום מסכת - הרמ"א (יורה דעה סימן רמו סעיף כו) פסק: "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה". הט"ז בס"ק ט בשם מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ז סימן מו): "דאפי' אחרים שלא סיימו - מצוה לשמוח עם זה שסיים". המצווה על אחרים שלא למדו לשמוח יחד עם מי שסיים הוא בגלל הערבות ההדדית.

הש"ך בס"ק כז הוסיף: "ולכך נהגו כל הבעלי בתים לילך על הישיבה בתחלת הזמן, ולכך מנהג להודיעם כשבא הרב לסיים המסכתא כדי שיבואו הב"ב גם כן לסיומא, ואז יהיו שמה תחלה וסוף".

  • ה. ניסוח תפילה לחולה - בתפילה לחולה אנו כוללים את החולה יחד עם כל חולי עם ישראל, כמבואר בגמ/ במסכת שבת דף יב עמוד ב: "מי שיש לו חולה בתוך ביתו צריך שיערבנו בתוך חולי ישראל". רש"י (ד"ה בתוך) ביאר: "שמתוך שכוללן עם האחרים - תפלתו נשמעת בזכותן של רבים". וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלה סעיף ו): "יכלול אותו בתוך חולי ישראל, שיאמר: המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל".

תפילה על יחיד לא בטוח נענית, כי  בתפילת יחיד פותחים את התיק האישי של המבקש ובודקים האם אכן הוא זכאי שיתרפא, אך תפילת רבים לא שבה ריקם, התפילה נשמעת בזכות הכלל.

  • ו. מצוות תוכחה[4] - בגמ' במסכת סנהדרין דף כז עמוד ב מובא: "והכתיב (ויקרא פרק כו פסוק לז): וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה". (חובת מחאה). רש"י (מסכת סוטה דף לז עמוד ב ד"ה אמר) כתב: "לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות". רש"י (מסכת סוטה דף לז עמוד ב ד"ה אמר) עוד כתב: "לא נעשה כל אחד ערב על חבירו אלא שישמרו את המצות".

רבינו יונה (ספר שערי תשובה שער ג בס"ק עב) כתב: שמצוות תוכחה נובעת מהערבות ההדדית. "ואפילו אומות העולם אמרו (יונה א, ז): ונדעה בשלמי הרעה הזאת, אף כי ישראל שהם ערבים זה בזה". גם מהר"ם שיק (אורח חיים סימן שג) כתב שאחד הטעמים למצוות הוכחה, הוא מכך שיש לישראל ערבות הדדית. וכך גם כתב הפתחי תשובה (יורה דעה סימן קנז ס"ק ה): "דמצוות עשה הוכח תוכיח - הוא מטעם ערבות".

  • ז. צורך בכפרה על רצח של אדם אחר - בגמ' במסכת זבחים דף פח עמוד ב מובא: "כתונת (של כהן גדול) - מכפרת על שפיכות דם". התוספות (ד"ה מכפרים) כתבו: שהכתונת מכפרת על עם ישראל ולא על הרוצח. עם ישראל זקוק לכפרה בגין הרצח בגלל הערבות ההדדית, ולכן הכתונת מכפרת "על ישראל שערבין זה בזה".
  • ח. איסור נקמה - הירושלמי (מסכת נדרים פרק ט הלכה ד) ביאר שהנקמה אסורה כי זו נקמה בגוף שלך: "כתיב לא תקום ולא תטור את בני עמך - היך עבידא הוה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי - תחזור ותמחי לידיה?". כלומר אם בטעות יד ימין חתכה את יד שמאל - לא שייך לנקום ביד ימין, כי הכל גוף אחד.
  • ט. חשיבות עשיית מצווה אחת - הערבות הדדית גורמת לכך שיש בכוחה של מצווה אחת להכריע את העולם, כמבואר בגמ' במסכת קידושין דף מ עמוד ב מובא: "עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה". וכך גם כתב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ג הלכה ד).
  • י. השבת אבידה - הרש"ר הירש (דברים פרק כב פסוק א) כתב: "עקרונות יסוד הנוגעים לחיים האזרחיים של משא ומתן ומשלוח יד העומדים להתחיל מעתה, ורק בהשפעת העקרונות האלה יתפתחו החיים החברתיים של האומה בהתאם לייעודם. העקרונות האלה הם: ערבות הדדית של כל ישראל להגנת רכושו של כל יחיד".
  • יא. לא תעמוד על דם רעך - אדם חייב להציל את חברו שנמצא בספק סכנה, ואף להוציא הוצאות כספיות לצורך ההצלה. כל זאת בגלל הערבות ההדדית שיש בעם ישראל. רבנו יונה (פירוש על פרשת ניצבים פרק כט פסוק ט) כתב: "אתם נצבים היום כלכם - כלומר כולכם ערבים זה בזה". רבנו יונה ביאר שיש ערבות בשלושה נושאים: א)- לדאוג שלא יעברו עבירות. ב)- על חטא של יחיד - כולם יכולים להיענש. ג)- "והשלישי הוא, שאנו חייבין להציל כל איש ישראל מן המיתה ומן הסכנה. כמו שאמר הכתוב לא תעמד על דם רעך".
  • יב. אזהרה לאדם לפני שנשבע - הרמב"ם (הלכות שבועות פרק יא הלכה טז) כתב, שחלק מההזהרות שהדיינים מזהירים את האדם על שבועתו זו האחריות שיש לו כחלק מעם ישראל, בגלל הערבות ההדדית[5].
  • יג. עגלה ערופה - כאשר נמצא הרוג שלא ידוע מי רצחו - זקני העיר והשופטים היו בוחנים את מיקום הרצח, ולאחר מכן (משנה במסכת סוטה דף מה עמוד ב): "זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי על דעתינו עלתה שזקני ב"ד שופכי דמים הן? אלא, שלא בא על ידינו ופטרנוהו (בלא מזון), ולא ראינוהו והנחנוהו (בלא לוייה)". האחריות של המנהיגים נובעת מהערבות ההדדית. וכך כתב הבית יוסף (אורח חיים סימן רפד) בשם ספר שבלי הלקט (סימן פא): "אשר פדית ה' - על כן פדיתנו, שלא יהיה בינינו שופכי דמים, כדמפרשינן טעמא, משום דכל ישראל ערבים זה לזה". וכך כתב בעל הטורים (דברים פרק כא פסוק ח): "כפר לעמך ישראל - מכאן שכל ישראל ערבין זה בזה".
  • יד. נוסח הווידוי - רבנו חיים ויטאל (ליקוטי תורה נביאים וכתובים, טעמי המצוות, פרשת קדושים) כתב: האר"י הקדוש היה אומר את נוסח הווידוי בלשון רבים: "חטאנו", "כי כל ישראל גוף אחד, ולכן אעפ"י שאין בו אותו עון - ראוי להתודות, כי כשעשהו חבירו - כאלו עשהו עצמו, ולכן נאמר בלשון רבים. ואפילו אם היחיד מתפלל ומתוודה בביתו - צריך לומר לשון רבים, כי מה שחטא אחד - נחשב כאלו חטאו ביחד מצד ערבות נשמות". וכן כתב ספר חסידים (סימן כב): "ואף המתודה על אחרים - יכול לומר חטאנו, ולכלול עצמו עמהם, לפי שכל ישראל ערבים זה לזה".
  • טו. אחריות על אחר שחטא - כשעכן חטא כתוב (יהושע פרק ז יא): "חטא ישראל וגם עברו את בריתי אשר צויתי אותם וגם לקחו מן החרם וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם". למרות שרק איש אחד גנב - כתוב שכולם גנבו, כי אנחנו גוף אחד, יש ערבות ואחריות הדדית.

וכך ביאר הרלב"ג (יהושע פרק ז פסוק א): "כי הקבוץ ההוא הוא כמו איש אחד, והאיש ממנו הוא כמו אבר מאיברי איש ההוא, וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם - יזוק בו האדם ההוא בכללו, כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא - ינזק בו כלל הקבוץ".

  • טז. מצוות הלוואה ללא ריבית - בתורה (ויקרא פרק כה פסוקים לה-לו) נאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ... אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית". הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פרק י הלכה ז) ציין, שהלוואה ללא ריבית נחשבת כחלק ממצוות הצדקה. מצוות הלוואה היא חלק מהערבות ההדדית.

 

ערבות הדדית - גוף אחד

במדרש (ויקרא רבה פרשה ד סימן ו) מצוין, שהערבות ההדדית נובעת מכך שישראל חשובים כגוף אחד, כך שיש קשר ישיר לכל אחד ואחד: "תני חזקיה שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל (ירמיהו פרק נ פסוק יז) - נמשלו ישראל לשה, מה שה הזה לוקה על ראשו או באחד מאבריו וכל אבריו מרגישין - כך הן ישראל, אחד מהן חוטא וכולן מרגישין, (במדבר טז) האיש אחד יחטא. תני רשב"י משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה אמר להם מה אכפת לכם לא תחתי אני קודח אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה".

בגמ' במסכת ברכות דף ו עמוד א נאמר: "אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם; אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר: ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

בגמ' במסכת מנחות דף כז עמוד א מובא: "וכן ישראל בהרצאה עד שיהו כולן באגודה אחת[6], שנאמר (עמוס פרק ט פסוק ו): הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו, וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ".

בספר תומר דבורה (פרק א) מובא: "הנה הקדוש ברוך הוא מתנהג עם ישראל בדרך זה, אומר מה אעשה לישראל והם קרובי שאר בשר יש לי עמהם שהם בת זוג להקב"ה וקורא לה בתי, אחותי, אמי, כדפירשו ז"ל, וכתיב ישראל עם קרובו ממש קורבה יש לו עמהם ובניו הם, והיינו לשארית נחלתו לשון שאר בשר וסוף סוף הם נחלתו, ומה אומר אם אענישם הרי הכאב עלי כדכתיב בכל צרתם לא צר, כתיב באלף לומר שצערם מגיע לפלא העליון וכל שכן לדו פרצופין שבהן עיקר ההנהגה, דקרינן בוא"ו לו צר, וכתיב ותקצר נפשו בעמל ישראל לפיכך אינו סובל צערם וקלונם מפני שהם שארית נחלתו, כך האדם עם חבירו כל ישראל הם שאר בשר אלו עם אלו מפני שהנשמות כלולות יחד יש בזה חלק זה ובזה חלק זה".

וכך גם כתב המלבי"ם (ויקרא פרשת קדושים): "שכל בני אדם קשורים כגוף אחד. וכולם נבראו בצלם אלקים להשלים הצלם ודמות העליון שכולל כל נפשות בני אדם כולם שכולם כאיש אחד וכגוף אחד המורכב מאיברים שונים. שהראש יאהב את היד כמו א"ע. וכמ"ש בן עזאי (אבות) אל תהי בז לכל אדם.

 

 

 

 

 

 

 

[1] כך מובא בגמ': "הכתיב: וכשלו איש באחיו - איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה! - התם שהיה בידם למחות ולא מיחו".

[2] כך כתב המשנה ברורה (סימן קסז ס"ק צב): "דדוקא ברכת המצוה, שכל ישראל ערבים זה בזה, וכאשר חבירו לא יצא ידי המצוה - הוי כאלו הוא לא יצא, משו"ה יכול להוציא אפילו הוא כבר יצא ידי המצוה, משא"כ בברכות הנהנין, שאע"פ שהן חובה על הנהנה לברך דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה מ"מ בידו שלא ליהנות ולא לברך לפיכך אותו שאינו נהנה אין נקרא מחויב בברכה זו".

[3] כמבואר בגמ' במסכת תענית דף ח עמוד א: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו, ואף על פי כן - והוא רחום יכפר עון... - כאן - ביחיד, כאן - בצבור". רש"י (ד"ה בצבור): "- תפלתם נשמעת, ואף על פי שאין לב כולם שלם, כדכתיב ויפתוהו בפיהם בדברים, לשון רבים".

[4] הרמב"ם (הלכות דעות פרק ו הלכה ז) כתב: "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים שנאמר הוכח תוכיח את עמיתך".

[5] הרמב"ם (הלכות שבועות פרק יא הלכה טז) ביאר, כיצד בית הדין מאיימים על מי שנשבע: "הוי יודע שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, וכל עבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שמחפין על זה, ולא עוד אלא גורם להפרע משונאיהם של ישראל שכל ישראל ערבין זה בזה שנאמר אלה וכחש ורצוח וגו' וכתוב אחריו על כן תאבל הארץ ואמלל כל יושב בה, כל עבירות שבתורה תולין לו שנים ושלשה דורות אם יש לו זכות וכאן נפרעין מיד שנאמר הוצאתיה נאם ה' צבאות ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר, הוצאתיה מיד, ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ואין לו ממון על חבירו וטוענו בחנם ומשביעו, אל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו, וכלתו ואת עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלין אותן שבועת שקר מכלה אותן. וכ"פ השולחן ערוך (חושן משפט סימן פז סעיף כ).

[6] במדרש (ויקרא רבה פרשת אמור פרשה ל סימן יב) נאמר: "פרי עץ הדר - אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח - כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים. כפות תמרים - אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח - כך הם ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות - אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל - אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקדוש ברוך הוא עושה להם לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקדוש ברוך הוא יוקשרו כולם אגודה אחת והן מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה".