חיסון נגד קורונה כערבות הדדית

בית הדין

יא טבת התשפא | 26.12.20

חיסון בהלכה

 הרב ישועה רטבי

 הקדמה - חיסון נגד קורונה בהלכה

אנו כעת בעיצומו של הגל השלישי של התפרצות מגיפת הקורונה, שעלולה חלילה להביא עמה תחלואה קשה, ולהגיע גם למצב של סכנת חיים לאנשים רבים שנמצאים במצבי סיכון. (כמעט 80 מיליון בני אדם בעולם חלו בקורונה, ולמעלה ממיליון ושבע מאות אלף איש בעולם נפטרו מהקורונה). מאידך, בסיעתא דשמיא נמצא חיסון שגורם למערכת החיסון להכיר את המחלה ולפתח כנגדה נוגדנים.

בכדי שהחיסון ימנע את התפרצות המחלה - יש צורך בהתחסנות של הציבור עד לקבלת חיסון עדר. מי שיש לו בעיה רפואית שיתייעץ עם רופאו האישי האם להתחסן. אדם ששותף למהלך זה ומתחסן - מקיים את המצוות הבאות:

  • א. מצוות לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ - רש"י (במסכת סנהדרין דף עג עמוד א ד"ה קא משמע לן) הדגיש: "לא תעמוד על דם רעך - לא תעמוד על עצמך משמע, אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעך". כלומר יש לעשות את מירב המאמצים בכדי שאנשים שנמצאים בסיכון לא יחלו בקורונה.
  • ב. מצוות השבת אבידה - החזרת החיים למסלולם כפי שהיה לפני הקורונה יש בכך צורך בריאותי, רוחני, חברתי, כלכלי ועוד. דבר זה אבד לכולנו עם פרוץ המגיפה, ובהשתתפות בחיסון יש משום השבת החיים למסלולם כפי שהיו טרם הקורונה.

הרמב"ם (פירוש המשנה למסכת נדרים פרק ד משנה ד) כתב על הצורך בקיום הליך רפואי שיש בכך משום מצוות השבת אבידה[1]: "והשבתו לו - לרבות את גופו, שאם ראהו אובד ויכול להצילו - הרי זה מצילו בגופו או בממונו או בידיעתו". וכך גם כתב הרמב"ן (תורת האדם שער המיחוש - ענין הסכנה) "והשבת אבידה דגופו היא".

  • ג. מצוות "הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד" (דברים פרק ד פסוק ט) וכן מצוות "וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם" (שם פסוק טו) - בלקיחת החיסון האדם נזהר ונשמר לא להגיע לדבר סכנה. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא הלכה ד) כתב: "וכן כל מכשול שיש בו סכנת נפשות - מצות עשה להסירו ולהשמר ממנו ולהזהר בדבר יפה יפה. שנאמר השמר לך ושמור נפשך, ואם לא הסיר, והניח המכשולות המביאין לידי סכנה - ביטל מצות עשה, ועבר על לא תשים דמים". המנחת חינוך (מצוה תקמו-תקמז אות א) כתב: יש מסורת שהפסוק מתייחס גם על שמירת הגוף, ולא רק על שמירת הנפש[2].
  • ד. מצוות וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.
  • ה. קיום עולם - במשנה במסכת סנהדרין (פרק ד משנה ה) נאמר: "וכל המקיים נפש אחת מישראל - מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". אדם שמתחסן מסייע לעצירת המגיפה, במעשה החיסון הוא מסייע לקיים לפחות נפש אחת.
  • ו. ערבות הדדית - במשנה במסכת אבות (פרק ב משנה יג) נאמר: "ואל תהי רשע בפני עצמך". ר' עובדיה מברטנורא (מסכת אבות פרק ב משנה יג) ביאר: "אל תהי רשע בדבר זה שתפרוש מן הצבור ותעמוד בפני עצמך". ישנם רבים שלא יכולים להתחסן ונמצאים בסיכון, כך שהחיסון של כלל הציבור יועיל גם לאלו שרוצים להתחסן ולא יכולים. הערבות ההדדית נובעת מחיבור נשמתי שיש בין כלל עם ישראל (הרדב"ז הלכות ממרים פרק ב הלכה ד). יש בערבות משום גילוי החסד שקיים בעם ישראל, חסד שנובע מקשר עמוק שיש בחיבור היחיד אל הכלל. (להרחבה: ניתן לראות במאמר "ערבות הדדית").

 

גדולי ישראל בדורינו הורו ללכת להתחסן כנגד הקורונה. דיון בדבר החיסונים כבר הובא ע"י בעל התפארת ישראל (פירושו על המשנה, בועז, מסכת יומא פרק ח אות ג) שהתיר לתת חיסון כנגד אבעבועות, למרות שכתוצאה מהחיסון אחד מאלף ימות: "נראה לי היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען, אף שא' מאלף מת ע"י האינאקולאטיאן, עכ"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס את עצמו בסכנה רחוקה כדי להציל את עצמו מסכנה קרובה". תפארת ישראל התיר להתחסן למרות שיש סיכון קטן מאוד בחיסון, כי החיסון מונע מחלה גדולה וקשה יותר.

התפארת ישראל (בועז מסכת אבות פרק ג אות א) קרא לד"ר ג'נר שהיה הרופא הראשון שהמציא את החיסון כנגד אבעבועות בשנת תקנ"ו (1,796) בתואר "חסיד": "וכמה מהן שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער שהמציא האפאקקענאימפפונג, שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין".

כף החיים (יו"ד סימן קטז בס"ק ס) כתב בשם שו"ת זבחי צדק (שם ס"ק מא): "תהלות לאל יתברך, יש לנו רופאים על זה שעושין (חיסון) הרכבה, ולא ניזוק אדם מעולם, וכן בכל יום, ועתה נתחכמו יותר, שעושין זריקה על ידי מחט ביד הילדים, ועל ידי אין מוציאין הילדים חולי אבעבועות הנזכר".

הרבי מלובביץ' (אגרות כרך יד אגרת ד'תתסב) נשאל לגבי חיסונים: "אם מותר לעסוק בטפול רפואי רק לחולה, או שמותר גם להשתמש באותן הרפואות שהם מונעים ממחלות, זאת אומרת המחסנים את הבריאות שלא יחלה. והנה מעשים בכל יום שעושים כן גם גדולי ישראל ומנהיגיו, ועיין ג"כ הלכות דיעות להרמב"ם פרק ד'. ומקרא מלא דבר הכתוב, כל המחלה גו' לא אשים עליך, כי אני ה' רופאך, שגם זה בכלל הרפואות".

הרבי מלובביץ' (כרך ד תתע"ב) עוד כתב: "ולפי דעתי הוא אין לו אלא לעשות מה שציותה התורה, היינו לעשות בפועל כפי הוראת הרופאים... ואין לו להתערב בעניני חכמת הרפואה, כי אין זה שייך אליו".

בשו"ת היכל יצחק (אורח חיים סימן לא) מובא: "ואני אומר, שזה תלוי ברופאים המומחים, שאם הם אומרים שעלול להתפשט וצריך לחסן את האוכלוסיא ע"י זריקות - (יש לבצע את החיסון)".

המשנה ברורה (סימן תריח ס"ק ח) פסק: "אם אותן (הרופאים) האומרים שצריך הם מרובין אזלינן בתר דידהו להקל אף שאינן חכמים ובקיאין". כלומר יש לקבוע לבצע הליך רפואי (למשל לאכול ביום כיפור) - לפי הנחית רוב הרופאים, למרות שמיעוט הרופאים חכם יותר מהרוב, בכ"ז לא הולכים אחר החוכמה אלא אחר החלטתם של רוב הרופאים.

רוב הרופאים קבעו שהחיסון נצרך, ולפיכך יש ללכת אחר קביעתם. במיוחד שמנהל המזון והתרופות האמריקאי ה-FDA, שהוא הרגולטור שמפקח על אישורי התרופות בארצות הברית - אישר את החיסון לאחר בדיקה מעמיקה. ה-FDA נחשב לגוף מחמיר מאוד בכל הליך אישור התרופות והחיסונים, והאישור שלו מוכיח שמדובר במוצר בטוח ויעיל. עוד נראה, שיש ללכת אחר רוב הרופאים שמתמחים בנושא זה של החיסונים, ואין למנות המלצה של רופאים שמתנגדים לחסינות ללא התמחות בכך.

ניסוי בשלושה שלבים - הב"ח (יורה דעה סימן קפז) כתב: "מיהו נראה דאם רופא זה עשה רפואה זו לאשה אחת קודם שהתחזקה ונתרפאה - יכולה אשה אחרת לסמוך עליו, אף לאחר שהתחזקה בשלש פעמים". הניסוי נוסה בשלושה שלבים לעשרות אלפי בני אדם, ובתום הניסוי מתברר שיעילות החיסון עומדת על 95%, כך שניתן להסתמך על חיסון שנבחן ברמה כזו.

לא לחשוש יותר מידי מסיכונים - ערוך השולחן (הלכה ד) כתב: "ומיהו הכל לפי הענין, ויש לשקול הענין בפלס, ולא לשמור את עצמו יותר מדאי. ובזה נאמר (תהלים פרק נ פסוק כג) וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים, זהו ששם אורחותיו. וכל המקיים נפש מישראל - כאלו קיים עולם מלא".

הראי"ה קוק (עין איה ברכות ט קפ) כתב: "צריכין אנו להשכיל שגם השימוש בחכמת האדם ברפואה - היא אחת מפליאות ההנהגה... שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, והתורה נתנה רשות לרופא לרפאת בהיותו בקי במקצע שלו, ואין להרפות ידי העמלים בתיקונו של עולם, לפקפקם בחששות של מסתרים. והחכמה תעז לחכם, כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. והתפתחות שכל האדם, וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו הכל מעשה ד' המתראה לפי צרכי האדם בעתותיו ודורותיו, לתעודה רמה ומדוייקת, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרע".

בימים הנוראים התפללנו: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ מְנַע מַגֵּפָה מִנַּחֲלָתֶךָ". בחסדי שמים התפילות נענו - יש אפשרות למנוע את המגיפה וזה ע"י קבלת החיסון.

 

נאמנות הרופאים

עם אישור החיסון ע"י ה- FDAעלו תיאוריות קונספירציה כנגד החיסונים, וכנגד מהימנותם של הרופאים שהחלטתם נגועה באינטרסים וכו'. ההלכה שוללת גישה זו לחלוטין. בגמרא מסופר במספר מקומות שהחכמים הסתמכו על דברי הרופאים גם בכדי להגיע לתשובות הלכתיות (אנציקלופדיה הלכתית רפואית ערך: נאמנות הרופא):

  • א. בגמ' במסכת נדה דף כב עמוד ב מובאים שני סיפורים בהם הרבנים שאלו את הרופאים בכדי להגיע לתשובה הלכתית: "ובאו ושאלו את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים שאלו לרופאים, ואמרו להם... ושוב מעשה... ובאה ושאלה את אבא, ואבא שאל לחכמים, וחכמים לרופאים, ואמרו להם...". החכמים הסתמכו על הרופאים בכדי לקבוע הלכות נידה.
  • ב. בגמ' במסכת נזיר דף נב עמוד א מובא: "ומעשה שהביאו קופה מלאה עצמות... ונכנס תודוס הרופא וכל הרופאים עמו, ואמרו: אין כאן שדרה ממת אחד". החכמים הסתמכו על הרופאים בכדי לקבוע הלכות טומאה וטהרה.

וכך כתב היד דוד (על הגמ' שם): "ולפ"ז היה מוכח דסמכינן ארופאים, שהרי חכמים סמכו על דבריהם".

  • ג. בגמ' במסכת חולין דף עז עמוד א מובא: "דאמר רב יהודה אמר רב: דבר זה שאלתי לחכמים ולרופאים ואמרו מסרטו בעצם ומעלה ארוכה". החכמים הסתמכו על הרופאים בכדי לקבוע הלכות כשרות הבהמה.
  • ד. בגמ' במסכת יומא דף פג עמוד א מובא: "רופא אומר צריך וחולה אומר אינו צריך - שומעין לרופא". כלומר ההלכה קובעת לפי חוות דעתו של הרופא האם החולה צריך לצום ביום כיפור. ואפ' אם החולה אומר שהוא לא רוצה לאכול - שומעים לרופא שאומר שאסור לו לצום.
  • ה. בגמ' במסכת בבא קמא דף פ עמוד א מובא: "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, (היו לו כאבים בחזה), ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית".
  • ו. הגמ' במסכת סנהדרין דף יז עמוד ב אסרה לתלמיד חכם לגור בעיר שאין בה רופא. וכך פסק הרמב"ם (הלכות דעות פרק ד הלכה כג).

 

גם בפוסקים יש התייחסות נרחבת לנאמנותם של הרופאים:

  • א. השולחן ערוך (חושן משפט סימן רנ סעיף ב) פסק שיש לסמוך כל אומדן הרופאים בכדי לקבוע האם יש תוקף למתנת שכיב מרע שהבריא ולאחר מכן נפטר: "אומדין אותו על פי רופאים אם מחמת חולי הראשון מת - מתנתו קיימת, ואם לאו - אינה מתנה".
  • ב. הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ב הלכה ח) מסתמך על רופאים בכדי לקבוע את מעמדו של רוצח.
  • ג. הריצב"א (מובא בתשובות מיימוניות קדושה סימן ג - איסורי ביאה) כתב, שבדברי רפואה ניתן להסתמך על רופא גוי: "וראייתה ע"פ הרפואות וניכר שהועילו לה נראין הדברים שיש לסמוך אף ע"פ גוי שהרי הדבר הזה רפואה יש לו".
  • ד. כך גם מובא בשו"ת מהרי"ק (סימן קנט): "ובכל מקום מצינו שסמכו חכמים על דברי הרופאים... משמע שסמכו על דברי הרופאים ואפי' בחששא דכרת... ומעשים בכל יום שאנו סומכים על דברי רופאים גוים להאכילה".
  • ה. הרשב"א (החדשות מכתב יד סימן פח) כתב: "ויראתי להורות בה עד ששאלתי לרופאים". למעשה באותו מקרה הרופאים היו חלוקים בדעתם ולכן הרשב"א החמיר.
  • ו. הצמח צדק (לובאוויטש, יורה דעה סימן קמח) התייחס לשיטות הסבורות שלא מאמינים ללא בדיקה וקבע, שאם הרופאים הביעו את דעתם לאחר בדיקה שניתן לבוחנה בחוש (למשל לאחר בדיקת מעבדה) - וודאי שלכו"ע יש לסמוך על דברי הרופאים: "ועוד זאת והוא העיקר, דהא בנ"ד אומרים הרופאים שראו בעיניהם ממש שיש לה מכה בצדדי בית רחמה, לכן אף למ"ד שאין סומכין על הרופאים - זהו כשאומרים כן ע"פ חכמתם שקול דעתם, ע"ז ס"ל שאין זה ודאי, אבל מה שראו בחוש - פשיטא שאין שייך זה".
  • ז. בספר קיצור שולחן ערוך (סימן קצב סעיף ג) מובא: "התורה נתנה רשות לרופא שירפא שנאמר ורפא ירפא, ולכן אין לו להחולה לסמוך על הנס, אלא חייב להתנהג בדרך העולם לקרות לרופא שירפאהו, וכבר כמה חסידי עולם נתרפאו על ידי רופאים. ומי שמונע את עצמו לקרות לרופא, שתים רעות הנהו עושה, האחת דאסור לסמוך על הנס במקום שיש סכנה, ודבר זה גורם שיזכרו עונותיו בשעת חליו, ועוד דהוי יוהרא וגיאות שסומך על צדקתו שיתרפא בדרך הנס, ויש לו לקרוא להרופא היותר מומחה, ובכל זאת לבו יהא לשמים ויבקש רחמים מאת הרופא הנאמן יתברך שמו, ואך בו יבטח לבו".
  • ח. ערוך השולחן (יורה דעה סימן שלו סעיף ב) כתב: רופא שיש לו רישיון מהמדינה לעסוק ברפואה - נאמן בהחלטותיו: "ומיהו אסור להתעסק ברפואות אא"כ הוא בקי ויש לו רשות מב"ד. והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה שיש לו רשות ליתן רפואות לחולאים".
  • ט. מרן הגר"ע יוסף (טהרת הבית, חלק א סימן ה, עמוד רסה) כתב: הפוסקים שפקפקו בנאמנות הרופאים, התייחסו לרופאי העבר שהיו מרפאים על פי אומד דעתם וסברתם, אבל הערכה רפואית שניתנה לאחר בדיקה במעבדה - יש להסתמך עליה. "וידוע שלא כימים הראשונים ששפטו הרופאים רק על פי אומד הדעת, לא כן עתה שנתחדשו כלי מחזה".. - ובזה יש לומר שלכל העדות נאמנים". הרב עוד הביא את דברי שבט הלוי: "וכן התרופות המתחדשות כיום, וכן הזריקות... שניסו אותם הרבה, והועילו בין אצל גוים בין אצל ישראלים - כל כהאי גוונא אפשר לסמוך על הרופאים".

 

אומנם יש מהפוסקים שהצריכו בדיקה ואומדן שאכן דברי הרופאים נכונים. הדברים נכונים בימינו כאשר יש חשש שחוות הדעת הרפואית ניתנה מתוך חשש מתביעה רפואית. ערוך השולחן (יורה דעה סימן קפח סעיף עא) פסק: "ועכ"פ מהרשב"א לשיטתו, ומהרא"ש לשיטתו - יש לנו ללמוד דברירא להו האי דינא שסומכין על הרופאים במה שיאמרו, וכסברת רבינו הבית יוסף בסי' קפ"ז, דלא כדעת החולקים, וכן עיקר לדינא".

שיטת החתם סופר (יורה דעה סימן קעה) - לרופאים יש נאמנות כללית אך אין להם נאמנות לקבוע לכל אדם בצורה פרטנית בכל מה שקשור לאיסור והיתר (למשל לקבוע הלכות כשרות בהמה וכו'). אומנם במה שקשור לפיקוח נפש - יש לרופאים נאמנות, כפי שאנו למדים מהלכות יום הכיפורים, כי בכל מקרה גם אם חוות דעתם נחשבת לספק, הרי בספק פיקוח נפש - ניתן לחלל שבת.

שבט הלוי (חלק ה סימן קכו) הקשה על החתם סופר: "איברא כתבתי שם על הגליון דמתוס' הרא"ש בנדה שם מוכח להדיא דאם היו אומרים גם על גוף פרטי בזה שהוא בא מחמת מכה - היו נאמנים... וזה מפורש דלא כמרן חתם סופר". שבט הלוי סיים שהיום יש נאמנות לרופאים: "ומכ"ש בזמנינו שמבררים זה ע"י שקופים, או ברורים אחרים שנתאמת אמיתתם".

הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ג פרק יד) סבור, שהחכמים דיברו ע"פ הידע שהיה להם אז, כך שבמידה והיום חכמי המדע יאמרו שהמציאות השתנתה, יש לקבל את דברי חכמי המדע גם כנגד דברי חז"ל. וכך כתב הרמב"ם: "כי החכמות הלמודיות היו בזמנים ההם חסרות, ולא דברו בהם על דרך קבלה מן הנביאים, אבל מאשר הם חכמי הדורות בענינים ההם, או מאשר שמעום מחכמי הדורות ההם, ולא מפני זה אומר בדברים שאמצא להם שהם מסכימים לאמת שהם בלתי אמתיות או נפלו במקרה, אבל כל מה שאפשר לפרש דברי האדם עד שיסכים למציאות אשר התבאר מציאותו במופת, הוא יותר ראוי באדם המעולה המודה על האמת לעשותו". אומנם ריב"ש (סימן תמז) סבור, שלא ניתן להסתמך על חכמי המדע כאשר דבריהם סותרים את דברי חז"ל[3].

 

תפילה לפני החיסון

לפני קבלת הזריקה יש לומר את התפילה המובאת בשולחן ערוך (אורח חיים סימן רל סעיף ד): "הנכנס להקיז דם, אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלקי שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חנם אתה". (כמבואר בגמ' במסכת ברכות דף ס עמוד א).

המשנה ברורה (סימן רל ס"ק ו) הוסיף: "והוא הדין בכל מידי דרפואה יאמר זה, ולא יחשוב שתהיה איזה דבר לו רפואה אלא על ידי הבורא יתברך שמו, ולכן על ידי תפלה זו - ישים בטחונו בו ויבקש ממנו שתהיה לו לרפואה".

הרשב"א (חלק א סימן תיג) כתב: "מותר להתעסק ברפואות, ובלבד שיהא לבו לשמים, וידע שאמתת הרפואה ממנו וידרשנו. ולא שיכוין שהכל תלוי בסם הפלוני וברפואת האיש הרופא. והוא אמרו באסא (דבה"י ב' י"ו) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים".

וכך כתב הב"ח (יורה דעה סימן שלו): "אם בטח בה' שישלח לו רפואה על ידי הרופא - מותר לדרוש ברופאים, אפילו במכה הבאה בידי שמים. וכך נהגו בכל גבול ישראל".

הט"ז (שם ס"ק א) כתב: "דרפואה האמיתית היא ע"פ בקשת רחמים, דמשמיא יש לו רפואה כמ"ש מחצתי ואני ארפא אלא שאין האדם זוכה לכך, אלא צריך לעשות רפואה על פי טבע העולם, והוא יתברך הסכים על זה, ונתן הרפואה ע"י טבע הרפואות, וזהו נתינת רשות של הקדוש ב"ה, וכיון שכבר בא האדם לידי כך- יש חיוב על הרופא לעשות רפואתו".

לאחר החיסון מומלץ לומר את תפילת נִשְׁמַת כָּל חַי, ולהודות להקב"ה החונן לאדם דעת, להכין חיסון כנגד מגיפת הקורונה.

רבה של צפת וחבר מועצת הרבנות הראשית הגר"ש אליהו שליט"א חיבר תפילה לאומרה לפני קבלת החיסון:

אָנָּא ה' שְׁלַח רְפוּאָה שְׁלֵמָה לְכָל חולֵי עַמֶּךָ. הִצִּילָנוּ מִכָּל תּוֹפְעוֹת הַלְּוַאי, רְפָאֵנוּ ה' וְנֵרָפֵא הושִׁיעֵנוּ וְנִוָּשֵׁעָה כִּי תְהִלָּתֵנוּ אָתָּה. וְהַעֲלֶה אֲרוּכָה וּמַרְפֵּא לְכָל תַּחֲלוּאֵינוּ. וּלְכָל מַכְאובֵינוּ וּלְכָל מַכּותֵינוּ. כִּי אֵל רופֵא רַחְמָן וְנֶאֱמָן אָתָּה. יִהְיוּ לְרָצון אִמְרֵי פִי וְהֶגְיון לִבִּי לְפָנֶיךָ. ה' צוּרִי וְגאֲלִי.

 

כפייה על חיסון

הרדב"ז (חלק ד סימן סז) התיר לכפות על מתן תרופה בספק פיקוח נפש[4]. מכאן נראה, שמכיוון וברוב המקרים אין ספק פיקוח נפש בקורונה - לא ניתן לכפות כל החיסון. אך כאמור בהקדמה יש בהתחסנות מצווה רבה. (מובא בפתחי תשובה יורה דעה סימן קנה ס"ק ד).

כך כתב הרדב"ז: "אודיעך במי שאמדוהו שצריך לחלל עליו את השבת, והוא אינו רוצה שיתחלל שבת בשבילו מפני חסידות. היש בזה חסידות ושומעין לו או אין שומעין לו? תשובה: הרי זה חסיד שוטה, והאלהי"ם את דמו מידו יבקש, והתורה אמרה וחי בהם ולא שימות בהם".

"...כללא דמלתא, איני רואה במעשה הזה שום חסידות אלא איבוד נשמה, הילכך מלעיטין אותו בעל כרחו, או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו, והשואל הרי זה שופך דמים ופשוט הוא".

וכך פסק המגן אברהם (סימן שכח ס"ק ו): "אם לא רצה החולה לקבל התרופה - כופין אותו". וכך גם פסק כף החיים (סימן שכח ס"ק מה): "ואם לא רצה החולה לאכול או לעשות תרופה משום מדת חסידות - כופין אותו לעשות".

בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן רנא) מובא: "אם מונע עצמו החולה מטיפול רפואי מרוב בטחון בה' - אין בהמנעו ביטול מצוה כאשר יוצא מדברי הרמב"ן פ' בחקתי פ' י"א, אבל אם עושה כעין אבוד לדעת או מקלות ראש או רוח שטות - יראה דהכפיה הוא ע"פ בי"ד לפי הנחת הרופא". כלומר גם בספק פיקוח נפש, אם מדובר על אדם במדרגת ביטחון גבוהה מאוד - לא כופים. ובכל מקרה הכפייה תהיה בהוראת בית הדין לפי חוות דעתם של הרופאים.

האגרות משה (חושן משפט חלק ב סימן עג) פסק: א)- אם החולה סומך על הרופא אבל מסרב לקחת תרופה בגלל שהוא מיואש או בגלל שהוא מצטער - ניתן לכפות עליו לקחת את התרופה. ב)- אם אין לחולה אמון ברופא - לא כופים אלא צריך למצוא רופא אחר שהחולה נותן בו אמון. ג)- אם אין אפשרות להמתין לחפש רופא חלופי ומצבו הרפואי דוחק - רק בצירוף שני תנאים יהיה מותר לכפות עליו את התרופה: תנאי ראשון: כל הרופאים בבית חולים מאשרים שזו התרופה שהוא צריך לקבל, תנאי שני: החולה לא ירגיש מבועת מכך שכופים עליו. ה)- אם יש סכנה מסוימת בתרופה, למרות שהסכנה מהמחלה חמורה מהסכנה שבתרופה - אסור לכפות על מתן התרופה.

האגרות משה סיים: "וצריכין הרופאים להתיישב בזה הרבה, כשנזדמן חולה שאינו רוצה בהרפואה שעושין לו אם לכפותו, כשהוא גדול שקרוב שלא תהא לתועלת כל כך, ולעשות בזה לשם שמים".

לפי החוק (חוק זכויות החולה סעיף 13) אסור לכפות על מתן תרופה: "לא יינתן טיפול רפואי למטופל אלא אם כן נתן לכך המטופל הסכמה מדעת". רק במצב של סכנה חמורה החוק מאפשר לבצע טיפול רפואי ללא הסכמתו לאחר קיום מספר תנאים. כך נאמר בסעיף 15: "בנסיבות שבהן נשקפת למטופל סכנה חמורה והוא מתנגד לטיפול הרפואי, שיש להתירו בנסיבות הענין בהקדם, רשאי מטפל לתת את הטיפול הרפואי אף בניגוד לרצון המטופל אם ועדת האתיקה, לאחר ששמעה את המטופל, אישרה את מתן הטיפול ובלבד ששוכנעה כי נתקיימו כל אלה: (א) נמסר למטופל מידע כנדרש לקבלת הסכמה מדעת; (ב) צפוי שהטיפול הרפואי ישפר במידה ניכרת את מצבו הרפואי של המטופל; (ג) קיים יסוד סביר להניח שלאחר מתן הטיפול הרפואי יתן המטופל את הסכמתו למפרע".

אומנם החוק מתיר לתת חיסון בכדי למנוע הדבקה, אך מדובר במגיפות בהם שיעור התמותה הוא גבוה כמו אבעבועות, חולירע או דבר[5]. כך שנראה שגם לפי החוק במגיפת הקורונה - אין אפשרות לכפות על מתן החיסון. וודאי שאין אפשרות לכפות על מי ששומר על הכללים, עוטה מסיכה ונמנע מהתקהלות, כי הוא לא זה שגורם להתפרצות המחלה.

 

האם השתדלות דרך הרפואה סותרת את הביטחון בה'

בגמ' במסכת בבא קמא דף פה עמוד א מובא: "ורפא ירפא - מכאן שניתן רשות לרופא לרפאות". הרמב"ם (פירוש המשנה מסכת נדרים פרק ד משנה ד) ביאר: "שחייב הרופא מן הדין לרפאות חולי ישראל". וכך פסק השולחן ערוך (יורה דעה סימן שלו סעיף א): "נתנה התורה רשות לרופא לרפאות. ומצוה היא. ובכלל פיקוח נפש הוא. ואם מונע עצמו - הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות".

ובגמ' במסכת עבודה זרה דף נה עמוד א מבואר, שהמחלה עוברת בזמן שנקבע לאחר מתן תרופה: "יסורין - בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי (רופא) פלוני, ועל ידי סם (תרופה) פלוני".

הרשב"א (חלק א סימן תיג) במפורש מציין, שההשתדלות לא סותרת את הביטחון: "ומי שהשיגו החולי - אינו סומך על הנס שלא לשאול ברופאים, ולהתעסק בדברים המועילים בין בדברים הטבעיים בין בסגולות. והוא אמרו ורפא ירפא, ואמרו ז"ל מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות. ואמרם נתנה רשות לומר שאין זה הפך מה שהזהירה התורה בהשגחה[6]".

הרשב"א עוד הדגיש, שההשתדלות בכל נושא[7] (ולא רק ברפואה) - איננה סותרת את הביטחון בה': "ואפילו החסיד שבחסידים - אין להם רשות לעשות במלאכתן דרך הבטחון רק כדרכו של עולם, שלא יאמר אדליק נרי במים או ביין ואסמוך על הנס".

החיד"א (ברכי יוסף יורה דעה סימן שלו ס"ק ב) כתב: "וחייב החולה להתנהג בדרך העולם לקרות רופא שירפאנו, ולאו כל כמיניה לשנות סוגיין דעלמא ולומר כי הוא גדול מכמה חסידי הדורות שנתרפאו על ידי רופאים, וכמעט איסור יש בדבר, אי משום יוהרא, ואי משום לסמוך אניסא במקום סכנה, ולהזכיר עונותיו בשעת חוליו".

הפלא יועץ (ערך: רפואה) כתב: "הנה כי כן כל אדם למיחש בעי, וצריך לעסוק ברפואות כשצריך, שאם לא יעשה כן ויהיה נספה בלא משפט - הרי זה מתחייב בנפשו, וכדאי הוא להתחייב בנפשו, כיון שעובר על מה שכתוב בתורה: ונשמרתם מאד לנפשותיכם. והאיש שאינו נשמר ואינו מתנהג עפ"י הטבע לבקש רפואה לחוליו בהיות לאל ידו, מלבד שענוש יענש על עוברו על מ"ש בתורה - עוד בה שנמצא שסומך על הנס, ואם עושים לו נס - מנכין לו מזכיותיו".

מרן הראשון לציון הגר"ע יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ד - חושן משפט סימן ו) כתב: "הא ודאי שכשם שהותר לחלל שבת לפקוח נפש, ואסור להמנע ולהתעצל בדבר - כך חייב החולה עצמו לציית לכל הוראות הרופא ולהתרפאות בכל שאר האיסורין שבתורה, לקיים וחי בהם ולא שימות בהם (יומא פה:)... שכיון שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת ומצוה נמי היא דרמייה רחמנא עליה - אין לו לחוש כלום, וכל שמתנהג כשורה לפי דעתו - אין לו ברפואות אלא מצוה דרחמנא פקדיה לרפויי, ולביה אנסיה למטעי. שהרופא כמו הדיין שמצווה לדון ואם טעה בלא הודע אין עליו עונש כלל, שאין לדיין אלא מה שעיניו רואות. (סנהדרין ו:)... ומוכח שגם החולה מצווה לשתף פעולה עם הרופא ולציית להוראותיו".

"...וע' בשבט יהודה עייאש (סי' שלו), שיש חיוב על החולה וקרוביו לחזר אחר הרופא המובהק, ולחזר אחר התרופות המועילים לרפואת אותו חולי, וכל המתעצל ומתרשל בדבר ולא יחוש להתרפאת ע"פ הטבע, אלא יסמוך על הנס שה' ישלח דברו וירפאהו - אינו אלא דעת שוטים ועתיד ליתן את הדין".

שיטת הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק יא) - היו תקופות מסוימות בהם כלל ישראל היה שלם, (למשל בתקופת הנבואה), בזמנים אלו היו יחידים מעל הטבע שלא נזקקו לרפואה[8]. כלומר הרמב"ן התייחס לזמנים מיוחדים ולאנשים צדיקים, ולא להתנהלות כללית[9]. (וכעין דברי הרשב"א [חלק א סימן תיג]: "ואולם הבטחון נחלק לענינים לפי הזמנים ולפי האנשים"). וכך כתב החזון איש (אמונה וביטחון פרק ה בס"ק ה): וכבר כתב הרמב"ן פרשת בחקותי, כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ד' - אינם משמשים ברופאים, אבל זו מדרגה של בני עליה כרשב"י וחבריו".

התייחסות של הרמב"ן להתנהלות כללית בנושא רפואה - נמצאת בספרו תורת האדם (שער המיחוש - ענין הסכנה), כך כתב הרמב"ן: "האי רשות - רשות דמצוה הוא דמצוה לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא, כדתנן מאכילין אותו ע"פ בקיאים... וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו". הרמב"ן התייחס לתרופות שניתן לקחתן: "כלן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע"פ אותה חכמה... וש"מ כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו חייב הוא לרפאות, ואם מנע עצמו - הרי זה שופך דמים".

 

גניזת ספר הרפואות

במשנה במסכת פסחים (פרק ד משנה ט) נאמר: "ששה דברים עשה חזקיה המלך, על שלשה הודו לו, ועל שלשה לא הודו לו... גנז ספר רפואות והודו לו".

הרשב"א (חלק א סימן תיג) הסביר: "ומה שגנזו חזקיה והודו לו אינו משום שהיה בו דרכי האמורי. אלא שהחכם בחכמתו עשה ספרו בענינים המועילים הרבה בטבעים הנגלים בין בטבעים המסוגלים. עד שהיו העולם סומכים עליהם בחליים ובחליים לא היו דורשים את השם על כן גנזוהו והודו לו. וכענין שכתוב (ד"ה ב' ט"ז) גם בחליו לא דרש אלהים כי ברופאים. על כן גנזוהו".

הרמב"ם (פירוש המשנה שם) ביאר, שמדובר היה ברפואות לא מדעיות, אלא בתרופות שמבוססות על אסטרולוגיה, ולכן חזקיהו גנז ספר זה. הרמב"ם עוד ביאר, שיתכן והשתמשו בספר הרפואה להכנת חומרים רעילים להריגת אנשים, "וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו - גנזו".

הרמב"ם דחה את הביאור שחזקיהו גנז ספר תרופות שמועילות: "ולא הארכתי לדבר בענין זה, אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות, שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה' במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון".

הרמב"ם הוסיף: "ולפי דמיונם המשובש והמטופש, אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה', והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה' בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו".

החזון איש (אמונה וביטחון פרק ה בס"ק ה) ביאר: חזקיהו גנז את ספר הרפואות בגלל שדורו היה ברמה גבוהה מאוד, כמבואר בגמ' במסכת סנהדרין דף צד עמוד ב: "בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". וכך גם מבואר בגמ' במסכת סנהדרין דף כ עמוד א: "יראת ה' היא תתהלל - זה דורו של חזקיה". ומשך היה עליהם להתנהל כפי שכתב הרמב"ן באמונה ובביטחון.

 

[1] זאת ע"פ דברי הגמ' במסכת סנהדרין דף עג עמוד א: "אבדת גופו מניין? תלמוד לומר והשבתו לו".

[2] באר הגולה (חושן משפט סימן תכז בס"ק צ) כתב: "נלע"ד הטעם שהזהירה התורה על שמירת הנפש, הוא מטעם שהקב"ה ברא את העולם בחסדו להטיב להנבראים שיכירו גדולתו, ולעבוד עבודתו בקיום מצותיו ותורתו, כמו שאמר הכתוב [ישעיה מג ז] כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו וכולי, וליתן להם שכר טוב בעמלם. והמסכן את עצמו - כאלו מואס ברצון בוראו, ואינו רוצה לא בעבודתו ולא במתן שכרו, ואין לך זלזול אפקירותא יותר מזה. ולשומעים יונעם".

[3] כך כתב ריב"ש: "שאין לנו, לדון בדיני תורתנו ומצותיה, על פי חכמי הטבע והרפואה. שאם נאמין לדבריהם, אין תורה מן השמים, חלילה! כי כן הניחו הם, במופתיהם הכוזבים. ואם תדין בדיני הטרפות, על פי חכמי הרפואה; שכר הרבה תטול מן הקצבים! כי באמת, יהפכו רובם: ממות לחיים, ומחיים למות; ...כי לא מפי הטבע והרפואה, אנו חיין! ואנחנו על חכמינו ז"ל, נסמוך. אפילו יאמרו לנו על ימין: שהוא שמאל. שהם קבלו האמת, ופירושי המצוה; איש מפי איש, עד משה רבינו, ע"ה. לא נאמין אל חכמי היונים, והישמעאלים; שלא דברו רק מסברתם, ועל פי אי זה נסיון, מבלי שישגיחו: על כמה ספקות, יפלו בנסיון ההוא. כמו שהיו עושין חכמינו ז"ל, כמוזכר בפרק המפלת (ל':): אני מביא ראיה מן התורה, ואתם מביאים ראיה מן השוטים"?

[4] גם היעב"ץ (מור וקציעה סימן שכח) התיר לכפות על החולה במצב סכנה: "אין משגיחין בו, אם הוא אינו רוצה ביסורין ובוחר מות מחיים, אלא חותכין לו אפילו אבר שלם, אם הוצרך לכך למלטו ממות, שלא יהא שדי תכלא בכוליה, ועושין כל הצריך לפקוח נפש נגד רצונו של חולה. וכל אדם מוזהר על כך משום ולא תעמוד על דם רעך, ואין הדבר תלוי בדעתו של חולה, ואינו נתון ברשותו לאבד עצמו".

[5] כך נאמר בפקודת בריאות העם (סעיף 19): " הרכבת נסיובי-מגן - בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית, או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל - רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים".

[6] כך גם מובא בספר חובות הלבבות (שער ד - שער הביטחון פרק ד): "וכן נאמר בענין הבריאות והחולי, כי על האדם לבטח בבורא בזה ולהשתדל בהתמדת הבריאות בסבות, אשר מטבעם זה ולדחות המדוה במה שנהגו לדחותו".

[7] בספר איש האמונה (עמוד 50) מובא: "אין לזהות את אמונת הבטחון עם הדוקטרינה מאיוולת המיסטית של קוויאטיזם, אשר בצורתה הקיצונית מפקיעה מן האדם את חובתו לדאוג לצרכיו, ונותנת לו לצפות באפס מעשה של "קודש" ואדישות להתערבות האלוהים. סוג זה של חוסר מעש שונה בהחלט מן תוסר המעש אשר ההלכה ממליצה עליו, היינו חוסר המעש הבא בעקבות המאמץ האנושי והפעולה המונעת. תחילה חייב האדם להשתמש בכשרונו הוא, ולנסות ככל האפשר לסייע לעצמו. אז ורק אז - ימצא האדם שקט ושלווה באלוהים, ויבטח שמאמצו ופעלו יוכתרו בהצלחה. ההלכה קובעת: שהיוזמה בידי האדם, (אך) ההגשמה המוצלחת בידי ה'. ודאי אם ה' לא יבנה בית - שוא עמלו בוניו בו, אבל אם העמלים יפסיקו את מעשה הבנייה - לא יקום הבית. ה' רוצה שהאדם יטול על עצמו את התפקיד אשר הוא בחסדו ישלים אותו".

[8] כך כתב הרמב"ן: "והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים - לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה' רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ"ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי"ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה' כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ".

"אבל הדורש השם בנביא - לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו. וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב"ר ט יג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה', אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים... אבל ברצות השם דרכי איש - אין לו עסק ברופאים".

[9] כך גם מובא בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יז סימן ב): "בכלל, כל מה שנאמר ברמב"ן פ' בחוקתי, (כ"ו - יא) דמה חלק לרופאים בבית עושי רצון ה' וכו' ושברצות ה' דרכי איש אין לו עסק ברפואות - הוא נאמר על התקופות הראשוניות שרוב העם היה זכאי, ועמם גם היחידים, וכדכותב שם הרמב"ן דכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, אבל לאחר דרדור הדורות בתקופות הבאות אזי חל הכלל השני שקובע הרמב"ן בהמשך דבריו והיא: "כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים" וכן כי רק "בהיות ישראל שלמים והם רבים לא יתנהג ענינם בטבע כלל לא בגופם ולא בארצם ולא בכללם ולא ביחיד מהם וכו' עד שלא יצטרכו לרופא", אבל כשהרבים אינם שלמים אזי גם היחיד אפי' כשהוא צדיק מתנהג ענינו בטבע ונצרך שפיר לרופא. ויפה קובע בזה הגאון החזו"א ז"ל בספרו אמונה ובטחון פרק ה' אות ה' כי מ"ש הרמב"ן בפ' בחק' כי השרידים המזורזים ומקודשים בעבודת ה' אינם משמשים ברופאים: זו מדרגה של בני עליה כרשב"י וחבריו, ע"ש. ומי יוכל איפוא לאמוד בנפשו כי הגיע לידי מדריגה רוחנית גבוהה כזו"?