חיפוש בארכיון השיעורים

פרשת תולדות - ברכת אברהם

הרב שבתי סבתו | יא כסלו התשפא | 27.11.2020

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת תולדות / תשע"ד

 

בִּרְכַּת אַבְרָהָם

 

שתי ברכות

המאבק בין יעקב לעשיו על ברכת יצחק, זוכה למקום נרחב ומודגש בפרשה. התורה מספרת שכאשר התברר, שבברכה הנכספת זכה יעקב, פונה עשיו אל אביו ומתחנן בדמעות.

"הַבֲרָכָה אַחַת הִוא לְךָ אָבִי? בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי... וַיִּשָּׂא עֵשָׂו קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ (בראשית כז, לח)".

בתשובה, מעניק לו יצחק שאריות מן הברכה שזכה בה יעקב. יצחק איננו מגלה לעשיו שיש עוד ברכה נוספת, נסתרת, העולה בחשיבותה על כל הברכות שנתברך בהם יעקב.

בסיום הפרשה, כמעט בהיחבא, קורא יצחק ליעקב ומצווהו, לא לשאת אישה מבנות כנען, אלא ללכת לפדן ארם אל בנות לבן אחי אמו רבקה. באותה הזדמנות, מעניק יצחק ליעקב את הברכה הנוספת שאותה סרב לתת לעשיו.

הברכה הזאת היא "בִּרְכַּת אַבְרָהָם" שניתנה ליצחק, וכעת הוא מעביר אותה לבנו יעקב:

"וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם, לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ, לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם (בראשית כח, ד)".

הברכה הזאת היא ירושת ארץ ישראל וכריתת ברית בין ה' ובין העם הזוכה בה.

על פי ספר "הכוזרי" לרבי יהודה הלוי, זו היא הברכה החשובה ביותר מימות אדם הראשון. על ארץ ישראל רבו קין והבל, עליה רבו ישמעאל ויצחק, ועליה רבו יעקב ועשיו. היא גם הייתה סלע המחלוקת בין יוסף לאחיו.

הקורא את פרשת תולדות, מקבל רושם מוטעה, כאילו "בִּרְכַּת אַבְרָהָם" היא משנית בחשיבותה, מול ברכת יצחק, הקודמת לה ומרכזת את מירב ההתעניינות.

ההיפך הוא הנכון. ברכת אברהם הרוחנית, היא ראשונה במעלה. שנייה לה, היא ברכת יצחק הגשמית.

השאלה הבאה מתבקשת מאליה:

מה הייתה כוונתו של יצחק, כשהציג את הברכה הגשמית כעיקר, בעוד שהוא מסתיר את הברכה הרוחנית, שהיא הקשר האמיתי עם בורא עולם דרך הארץ המובטחת?

אם נתבונן בתכנה של הברכה הגשמית שבירך יצחק, נמצא בה שני יסודות, שאין ספק שהזוכה בהם, יזכה גם בברכת אברהם.

לא ייתכן, שמי שיזכה בברכת "ארֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ", לא יזכה בברכת הארץ. זאת, מפני שבברכת ה' ליצחק (בהליכתו לגרר) נאמר בפירוש:

"...וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל (האלה), וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (בראשית כו, ד)".

כמו כן, לא ייתכן שהזוכה בארץ הנבחרת, ישתחווה למי שלא יזכה בה. לכן מן הסתם, הזוכה בברכת  "הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ (בראשית כז, כט)", זכה בארץ הנבחרת.

נחזור אל השאלה ששאלנו, מה הייתה כוונתו של יצחק?

תקוותו של יצחק אבינו הייתה, שעל ידי הענקת הברכה הראשונה, הגשמית, לעשיו, תחול תפנית בהתנהגותו, שתהיה יותר עדינה ויותר רוחנית. הציפייה הייתה, שביום מן הימים יהיה עשיו ראוי גם לברכה הרוחנית הנכספת.

כאשר יצחק נוכח, כי הזוכה בברכה הראשונה היה יעקב, הוברר לו למעלה מכל ספק כי גם הברכה המהותית תהיה נחלת יעקב. בנוסף, התבררו ליצחק שתי עובדות חדשות, שלא היו ידועות לו קודם לכן.

ראשית, יעקב הוא הבן שנחון בריח מופלא.

"...רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה' (בראשית כז, כז)".

שנית, מתברר שעשיו מכר את בכורתו ליעקב מרצונו החופשי, ויעקב הוא הבכור.

 

שָׁלַח או שִׁלֵּחַ

בחרדתה להציל את בנה, מייעצת רבקה ליעקב לברוח לחרן, שם מתגוררת משפחתה.

"וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה עֵשָׂו אָחִיךָ מִתְנַחֵם לְךָ לְהָרְגֶךָ. וְעַתָּה בְנִי שְׁמַע בְּקֹלִי וְקוּם בְּרַח לְךָ אֶל לָבָן אָחִי חָרָנָה, וְיָשַׁבְתָּ עִמּוֹ יָמִים אֲחָדִים עַד אֲשֶׁר תָּשׁוּב חֲמַת אָחִיךָ (בראשית כז, מב-מד)".

רבקה אינה מגלה ליצחק את המניע לרעיון לשלוח את יעקב לחרן. במקום זאת היא מעלה את הבעיה הקשה של בנות כנען:

"...קַצְתִּי בְחַיַּי מִפְּנֵי בְּנוֹת חֵת אִם לֹקֵחַ יַעֲקֹב אִשָּׁה מִבְּנוֹת חֵת כָּאֵלֶּה מִבְּנוֹת הָאָרֶץ לָמָּה לִּי חַיִּים (בראשית כז, מו)".  

מוקדם יותר, עוד לפני פתיחת פרשת הברכות, דואגת התורה לציין, שנשותיו הכנעניות של עשיו היו למורת רוחם של יצחק ורבקה.

"וַתִּהְיֶיןָ מרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה (בראשית כו, לה)".

יצחק מסכים עם רבקה. הוא קורא ליעקב, מברך אותו ושולח אותו לחרן שבארם נהריים לשאת אישה מבנות לבן אחי אמו.

יעקב נענה לבקשת אביו ואמו, ומציב לעצמו את שתי המטרות גם יחד. גם לברוח מפני עשיו וגם לשאת אישה מבנות לבן. המגמה הכפולה באה לידי ביטוי בתחילת פרשת ויצא.

"וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה (בראשית כח, י)".

היציאה מבאר שבע מבטאת את המגמה הראשונה, לברוח מן המקום הזה, וההליכה לחרן עונה למגמה השנייה, והיא להגיע לחרן.

נשוב אל פרשת תולדות ונתבונן בביטוי בו משתמשת התורה לתיאור יציאת יעקב:

"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם... (בראשית כח, ה)".

פירוש הביטוי "וַיִּשְׁלַח" נגזר מלשון שליחות. כלומר, כוונת יצחק הייתה, שלאחר שהשליחות תוכתר בהצלחה, ישוב יעקב ויירש את ארץ ישראל.

עשיו - מנקודת מבטו, רואה את הדברים מזווית אחרת לגמרי. שוב נדייק בפסוקים.

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי בֵרַךְ יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְשִׁלַּח אֹתוֹ פַּדֶּנָה אֲרָם (שם, פסוק ו)".

למעלה נאמר "וַיִּשְׁלַח יִצְחָק" (לשון שליחות). אבל בעיני עשיו, יצחק אביו "שִׁילַח" את יעקב.

הביטוי 'לשַׁלֵחַ' פירושו להרחיק, ובדרך אגב לבצע איזושהי מטרה נוספת. עשיו היה סבור כי יצחק הרחיק את יעקב מארץ ישראל, ובירך אותו שיתחתן בארם נהריים עם בת מהמשפחה, ויבנה שם את ביתו. בכך ארץ ישראל תישאר ירושה לעשיו, כפיצוי על הפסד הברכה הראשונה.

בכל זאת, עשיו מרגיש שיש כאן עיכוב מפריע.

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו (שם, פסוק ח)".

עשיו חשב, שאם הוא יתקן את הבעיה הזאת, יוסר הגורם המפריע לו לרשת את הארץ. ואמנם הוא ביצע את התיקון.

"וַיֵּלֶךְ עֵשָׂו אֶל יִשְׁמָעֵאל וַיִּקַּח אֶת מַחֲלַת בַּת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם... עַל נָשָׁיו לוֹ לְאִשָּׁה (שם, פסוק ט)".

כעבור עשרים שנה, כאשר יעקב שב לארץ ישראל עם משפחתו, מבין עשיו כי תוכניותיו לרשת את הארץ, משתבשות. עשיו יוצא לקראת יעקב עם ארבע מאות איש במטרה להרגו. מדוע? הרי עשיו כיבד את אביו יצחק מאוד, וגם בשעת כעסו הגדול אמר רק זאת.

"יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי (בראשית כז, מא)".

והרי יצחק היה עדיין חי בבוא יעקב מחרן!

התשובה כלולה בפירוש שפירשנו. עשיו היה בטוח, שבחזרתו לארץ ישראל יעקב עבר על ציוויו של אביו להתנחל בחרן ולא לשוב לארץ ישראל. זה היה תירוץ מספיק עבורו בכדי לפגוע ביעקב.

 

ברכות נבואיות

ספר התורה הוא ספר הנבואה, שהיא הקשר בין ה' לבין האדם יציר כפיו. תקופה שלא שרתה בה נבואה, הושמטה מספר התורה, גם אם היא נמשכה עשרות או מאות שנים. שומה עלינו לעקוב אחרי הנבואות ולמצוא את הקשר והמכנה המשותף ביניהם. ספר בראשית מספק לנו את רצף הנבואות שנאמרו לשלושת האבות, אברהם יצחק ויעקב.

בסוף פרשת העקדה נשבע ה' לאברהם.

"בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה'... וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם... וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו, וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (בראשית כב, טז-יח)".

הברכה מורכבת משלושה חלקים:

  • ברכת הזרע 2) נחלת ארץ ישראל    3) אור לגויים.

שלושת הברכות האלה שניתנו בשבועה לאברהם, חזרו והופיעו במדויק בגילוי ה' ליצחק.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ (בראשית כו, ג)"

"וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ (שם, פסוק ד)".

הקב"ה שומר על תבנית הברכות האלו ושב ומברך בהם את יעקב בחלום הסולם.

"אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵא-לֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ...וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ (בראשית כח, יג-יד)".

הלפיד עובר מאברהם ליצחק ומיצחק ליעקב. אין זו ברכה בלבד, אלא משימת קודש הבנויה משלושה מרכיבים.

  • הקמת עַם ה'. 2) ירושת ארץ ישראל. 3) אור לגויים.

בסוף המאמר ניגע במרכיב שנטל כל אחד מן האבות על עצמו.

לאור כל זאת, לא ברור מדוע כאשר יצחק שלח את יעקב לארם נהריים, הוא צייד אותו בשני מרכיבים בלבד מן הברכה שברכו ה'.

"וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם...לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ... (בראשית כח, ג-ד)".

כאן רואים את ברכת הזרע ואת נחלת ארץ ישראל. היכן אור לגויים?

מפליא להיווכח, כי ה' מתגלה ליעקב כעבור שלושים וארבע שנים ומברך אותו כמעט במדויק באותו לשון שבירך אותו יצחק אביו. זה מלמד אותנו משהו על אבותינו הקדושים, ששמרו את דבר ה' בחרדת קודש, ולקחו אותו אתם לכל ימי חייהם. נערוך השוואה, פסוק מול פסוק.

בברכת יצחק ליעקב נאמר:

"וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים (בראשית כח, ג)".

בגילוי ה' ליעקב לאחר שלושים וארבע שנים נאמר:

"וַיֹּאמֶר לוֹ אֱ-לֹהִים, אֲנִי אֵל שַׁ-דַּי, פְּרֵה וּרְבֵה, גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ וּמְלָכִים מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ (בראשית לה, יא)".

בברכת יצחק ליעקב נאמר:

"וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם (בראשית כח, ד)".

ובגילוי ה' ליעקב, נאמר:

"וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק, לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ (בראשית לה, יב)". 

גם יעקב אבינו נושא את הנבואה הזאת בלבו קרוב לחמישים שנה. ואז הוא קורא לבנו ליוסף ואומר לו כדברים האלה:

"אֵ-ל שַׁ-דַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיְבָרֶךְ אֹתִי. וַיּאמֶר אֵלַי: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ וּנְתַתִּיךָ לִקְהַל עַמִּים וְנָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזּאת לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם (בראשית מב, ג)".

שוב אנו שואלים: היכן אור לגויים?

את התשובה לשאלה הזו נמצא בדברי יעקב אבינו לשמעון ולוי, אחרי שנקמו בתושבי העיר שכם.

"עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי (בראשית לד, ל)".

שמעון ולוי לא הדגימו אור לגויים. אדרבה הם ייצרו שִנאה ורצון לנקמה, שרק הפחד שהשרה ה' על הגויים מנע מהם לפגוע במשפחת יעקב.

"וַיִּסָּעוּ וַיְהִי חִתַּת אֱ-לֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב (בראשית לה, ה)".

משום כך, בהתגלות ה' ליעקב אחר מעשה שכם ובברכתו אותו, הושמטה הפיסקה שנאמרה בחלום ליעקב:              "וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ".

פלא הוא, שיצחק ידע להשמיט בברכתו ליעקב, את מה שהקב"ה ישמיט כעבור שלושים וארבע שנים.

 

משימה משולשת

האור הנבואי עובר מדור לדור. הוא נעלם ליותר ממאתיים שנה וחזר והתגלה למשה במצרים. אז הגיעה שעת קיום ההבטחה לאבות האומה, ועם ישראל נקרא למלא תפקיד של "עַם ה' ".

אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, ברום ערכם המוסרי זכו להיות מרכבה לשכינה, כלומר, נושאי דבר האלוקים לעולם.  

הביטוי הנִצחי, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב, כולל בתוכו את המסר האלוקי השלם שעליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע.

המסר האלוקי הוא: ה' הוא הא-להים, המתגלה בארץ ישראל על עמו ישראל (ומכאן לעולם כולו). כל אחד מאבות האומה ידע את המסר הזה בשלמותו, אולם כל אחד מהם נשא באחד משלושת המרכיבים.

  1. אברהם אבינו המליך את ה' לאלוקים בכל צעד מצעדיו. תמצית שליחות חייו התמצתה בפקודה:

"אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים (בראשית יז, א)". (זהו פירוש הנבואה הקודמת – קום התהלך בארץ...).

  1. יצחק אבינו נאחז בכל כוחו בארץ ישראל גם בזמן הרעב וגם מול שִנאת הגויים. אצלו הפקודה הייתה:

"אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת (בראשית כו, ב-ג)".

  1. יעקב אבינו לקח על עצמו לבנות את בית יעקב, שהפך ברבות הימים לעם ישראל.

"אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּי פְּרֵה וּרְבֵה גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ (בראשית לה, יא)".

את המסר הזה אנו משננים כל יום ויום, במטבע הברכה הראשונה שבכל תפילה מתפילות העמידה.

                "ברוך אתה ה' א-להינו וא-להי אבותינו, א-להי אברהם א-להי יצחק וא-להי יעקב...".

לפני הגילוי הנבואי הגדול לאברהם אבינו, שהוא גילוי ברית המילה, היה ה' מפורסם כ – אֵ-ל עוֹלָם (וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה' אֵ-ל עוֹלָם).

מברית המילה ואילך, ייחד ה' את שמו על אברהם.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ (בראשית יז, ז)".

הברית המיוחדת המשיכה ב "א-להי יצחק", מבלי שתהיה התחייבות נוספת, והסתיימה ב "א-להי יעקב".

יעקב אבינו ביקש באופן מיוחד "וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים (בראשית כח, כא)". בבקשה הזאת התכונן יעקב אבינו לעליית מדרגה בהשראת שכינה.

אכן כך היה. כאשר חזר יעקב אבינו לארץ ישראל, הקים מזבח וקרא עליו את הקריאה הבאה.

"וַיַּצֶּב שָׁם מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא לוֹ אֵ-ל אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל (בראשית לג, כ)".

השם הזה הוא קריאת כיוון לעם ישראל, שעתיד לשאת עליו את שם ה' בגאון ובתפארה. הוא יִקָּרֵא עַם ה' וה' יִקָּרֵא א-להיו. זו היא השתלשלותה המופלאה של "ברכת אברהם".

תגובות

אין תגובות לכתבה
הוספת תגובה
השאירו את תגובותיכם