חיפוש בארכיון השיעורים

פרשת נח - הברית הקשת והציצית

הרב שבתי סבתו | ה חשון התשפא | 23.10.2020

ב"ה

הרב שבתי סבתו

 לפרשת נֹחַ / תשע"ד

הברית הקשת והציצית

 

כינון הברית

במאמר הזה נציג התבוננות מזווית לא מוכרת, על תופעת הקשת ועל כל הפרשה כולה.

עוד בטרם הגיעו מֵימֵי המבול, מבשר ה' לנֹחַ שהוא עתיד לכרות עמו ברית אחרי השיטפון שיכחיד כל חי מעל פני האדמה.

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ... (בראשית ו, יז-יח)".

תמצית הברית המדוברת תכלול מצד אחד, התחייבות ה' לָעולם שלא ישמיד אותו בשנית, ומנגד, התחייבות מקבילה של בני האדם לפרות ולרבות וליישב את העולם. זהו בעצם הסכם דו צידי, שבו לכל צד יש התחייבות לשמור על מטרה משותפת, שהיא בניינו ופיתוחו של עולם חומרי, אשר יהיה מוסרי יותר במידות ומעשים טובים. עולם כזה, שבו ישמח ה' במעשיו.

ההתחייבות ההדדית מופיעה בכתובים:

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז)" – זו ההתחייבות שלכם.

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי... וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (שם, ט-יא)" – זו ההתחייבות שלי.

בשורה התחתונה – "זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (שם, יב)".

להתחייבות האלוקית היה דרוש סימן אשר יעיד כי קם דור חדש, היודע להכיר טובה לה' שנתן לו את החיים במתנה. את הסימן הזה מגיש נֹחַ, המכיר תודה לה' על החיים שניתנו לו בניסי ניסים, והוא מקריב קרבן.

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה'...וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ (בראשית ח, כ)".

הכרת הטוב הזו תעמוד ביסוד הדורות הבאים, אשר יאמצו דרך אחרת מדור המבול ולא ישחיתו את דרכם. בכך נפתח פתח להתחייבות אלוקית לשימור תבל ומלואה.

"וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ, לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה... וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי (שם, פסוק כא)".

התחייבותו של נֹחַ כללה 7 מצוות, הידועים בשם שבע מצוות בני נֹחַ. מהו הציר המרכזי שסביבו חגים הציוויים האלה?

התשובה ניתנת בפסוק הבא.

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז)".

כלומר, נֹחַ ובניו מתחייבים ליישב את העולם שנחרב ולפתח אותו. מובן מאליו, שאם הציר המרכזי הוא מצוות "פרו ורבו", אֲזַי היפוכה הגמור יהיה איסור רֶצַח. העוון הזה מודגש מאוד באזהרות לבני נֹח.

"שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם (שם, פס' ו)".

מן האיסור הזה נגזר גם איסור אבר מן החי, שנפשו עדיין בתוכו:

"אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ (שם, פס' ד)".

עם זאת, הותרה אכילת בשר לבני נח, דבר שנאסר על אדם הראשון.

באדם הראשון נאמר:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע... וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ... לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה (בראשית א, כט)".

ובמצוות בני נח נאמר:

"כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט, ג)".

האם יש קשר בין הציר המרכזי שהוא מצוות פרו ורבו לבין ההיתר לאכול בשר?

התשובה חיובית, משני טעמים.

  • יש מקומות רבים, שבהם סוג הצמחייה אכיל לבעלי חיים אך לא לבני אדם. במקומות האלו, ללא היתר אכילת בשר לא היו מתאפשרים תנאי מחיה לבני אדם. משום כך, היתר אכילת בשר המאפשר עיסוק בצַיִד, מאפשר ריבוי טבעי של בני אדם גם במקומות האלה. בכך מתרחבים שטחי המחיה ומתקיים הציווי האלוקי "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ".
  • הריבוי הטבעי של בעלי חיים עלול להגיע לממדים כאלה, שכל הצמחייה הייתה נאכלת על ידם ולא היה נותר מספיק מזון לבני אנוש. ההיתר לעסוק בצַיִד מצמצם את ריבויים הטבעי של בעלי חיים.

נסכם ונאמר. הברית שכרת ה' עם נֹחַ, מדגישה את ההתחייבות הדדית לפיתוחו ולשגשוגו של העולם, שחרב במֵי המבול.

 

אות הקשת

"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט, יג)".

הרמב"ן בפירושו לתורה מעלה קושי גדול בהבנת אות הקשת. מן הפסוק הזה משתמע, שהופעת הקשת התחוללה לראשונה אחר המבול. לכאורה, הרי ברור, כי זהו חוק טבע מששת ימי בראשית. כל אור לבן הפוגע במנסרה משולשת מתפצל לשבעה צבעים. טיפות המים הכדוריות המפוזרות באוויר, שוברות את קרני השמש הפוגעות בהם ויוצרות את הקשת בשמים!

כיצד אם כן, יתפרש הפסוק הזה הקושר בין הופעת הקשת לבין הברית שה' כרת עם נֹחַ?

הרמב"ן מפרש כך. את קשתי, העשויה זה מכבר, מששת ימי בראשית, אקח ואהפוך אותה לאות ברית. על פי זה, נקרא את הפסוק באופן הבא:

"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן (אשר נתתי בענן מששת ימי בראשית), וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית (תהיה לאות ברית) בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט, יג)".

בפירוש הזה יש קושי לשוני. היה צריך להוסיף מילת יחס: את קשתי אשר נתתי בענן.

משום כך, נחזור אל ההבנה הראשונית, על פיה אומר הקב"ה: אני אתן את הקשת בענן והיא תהיה לאות ברית שלא אביא עוד מבול על הארץ. כיצד?

בזמן המבול, כיסו עננים כבדים את הארץ והגשם ירד ארבעים יום ללא הפוגה. הקשת לא נראתה בענן מפני שקרני השמש לא חדרו מבעד לעננים. הקב"ה אומר לנֹחַ, אני לא אתן למצב הזה לחזור בשנית, אלא אדלל את ענני הגשם ואפזר אותם, כדי שאור השמש יוכל לחדור בעדם וליצור את הקשת. זה יהיה סימן עבורכם, שאני זוכר את שבועתי ולא אביא מבול על העולם.

על פי זה, פירוש הפסוק יהיה כך:

"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן"

אפזר את העננים, כדי שתיראה הקשת וייראו קרני השמש, וזה היה עבורכם סימן שאינני רוצה שהגשם יימשך ויהפוך למבול.

 

הקשת והזיכרון

ועדיין פסוקי ברית הקשת מעוררים קשיים רבים.

קושי ראשון.

"וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן, וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (בראשית ט, טז)".

מה פירוש "וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם"? האם הקב"ה צריך לראות את הקשת כדי לזכור את הברית שכרת? והרי אין שכחה לפני כסא כבודו!

קושי שני.

הרי ה' מתבטא בגוף ראשון "וּרְאִיתִיהָ". ההמשך היה צריך להיות, לזכור ברית עולם ביני ובין כל נפש חיה. ולא "בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה"!

קושי שלישי.

הרי כבר נאמר בפסוקים הקודמים:

"וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם (שם, פס' יד-טו)".

מה טעם בחזרה נוספת על אותם דברים?

קושי רביעי.

הפסוק האחרון בפסוקי ברית הקשת פותח בקידומת "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ".

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי... (שם, פס' יז)".

לשם מה צריך את הקידומת הזאת? הרי כל פסוקי ברית הקשת, נאמרו על ידי ה' לנֹחַ בזה אחר זה?

כל הקשיים האלה מביאים אותנו להבנה מחודשת בשרשרת הפסוקים האלה.

  • תחילה, ה' מודיע לנֹחַ ובניו על עיקר התחייבותם.

"וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ (בראשית ט, ז)".

  • לאחר מכן, ה' מודיע באופן כללי על התחייבותו.

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם (שם, פסוק ט)".

  • כעת, קובע ה' עם מי הוא כורת ברית.

"וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם".

  • ולא עם בני אדם בלבד אלא עם כל החי אשר על פני האדמה.

"וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם (שם, פסוק י)".

  • כעת, ה' מודיע על מהות התחייבותו בברית הזאת.

"וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ (שם, פסוק יא)".

  • בפסוק הבא ה' מכריז שהוא מציב אות שיהיה לדורות עולם.

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן... לְדֹרֹת עוֹלָם (שם, פסוק יב)".

  • כעת, ה' מפרש מהו האות:

"אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (שם, פסוק יג)".

  • בפסוק הבא הקב"ה מכריז, שכאשר יתרכזו עננים להורדת הגשם, הוא ישגיח לפזר אותם בזמן. באופן זה, קרני השמש יחדרו מבעד לעננים ותזרח הקשת.

"וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן (שם, פסוק יד)".

  • תשובה לקושי הראשון.

הפעולה הזאת של ה' היא עדות לכך שהוא זוכר את הברית שכרת עם העולם (לא שהקשת מזכירה לו).

"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... (שם, פסוק טו)".

  • פיזור העננים וזריחת השמש ימנעו מן העננים להמשיך ולהמטיר מים שעלולים להפך למבול:

"...וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר (שם, פסוק טו)".

עד כאן דבר ה'.

מכאן ואילך עומד נֹחַ ומכריז על התחייבותו (זהו חידוש). במעבר הזה טמונה התשובה לקשיים: שני, שלישי, רביעי.

הכרזת נׂחַ:

"וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (שם, פסוק טז)".

כלומר, נֹחַ מתחייב לראות את הקשת אשר תופיע בענן, ולהיזכר בברית בין ה' ובין כל החי אשר על פני האדמה, וכך לא לשכוח לקיים את התחייבותו לפריה ורביה, לפיתוח העולם וקיומו.

כאשר מסתיימת ההתחייבות ההדדית, ניגש ה' לקבוע סופית את הברית ולהראות את הקשת:

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ, זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (שם, פסוק יז)".

ההתמקדות ברצף הפסוקים, פותרת אחת לאחת את כל הקשיים שהתעוררו.

 

הקשת והציצית

פרשת ציצית הנאמרת בקריאת שמע, נמסרה למשה רבנו מיד אחרי ההודעה על העונש הכבד שנגזר בגין חטא המרגלים. ה' הודיע, שכל הדור היוצא ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה ימות במדבר, ולא יזכה להיכנס לארץ ישראל, מלבד כלב בן יפונה ויהושע בן נון.

ההלם (טראומה) מגזר הדין של דור המדבר, דומה להלם מגזר הדין של דור המבול. כשם שאחרי המבול, הייתה התחייבות שלא יהיה מבול נוסף, כך אחרי העונש הכבד של דור המדבר, מלמד ה' את ישראל, כיצד להתגונן. איך לא לחזור על אותו עוון של פחד מענקי הארץ, ואיך לזכור את הניסים והנפלאות שעשה ה' לישראל במדבר. צבע התכלת בציצית, מדריך את עם ישראל להתבונן בתכלת השמים ולזכור את הנהגת ה'. הדרכה זו חיזקה את דור נוחלי הארץ, שלא ייבהלו ולא יפחדו ממראה עיניהם.

כאשר נשווה את פסוקי ברית הקשת לפסוקי הציצית, נמצא הקבלה מופלאה, כמעט פסוק מול פסוק. בעוד שקשת הצבעים בשמים מזכירה את הצבעים המרהיבים של פרחי הארץ ומסמנת שמירה מפני חורבן נוסף של העולם, מזכיר צבע התכלת שבציצית את תכלת השמים ואת מצוות היושב בשמים, הוא ה' אלוקי ישראל.

נשוב ונזכיר, כי חלקו של האדם בברית הקשת הוא להשגיח שהעולם יתיישב ויתפתח, בעוד שבמצוות הציצית, נדרשים בני ישראל להיות מיוחדים וקדושים לה'.

  • הפסוק הפותח את ברית הקשת הוא:
  • "...זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם...לְדֹרֹת עוֹלָם (בראשית ט, יב)".

נתינת אות ע"י ה' לדורות עולם, מקבילה לציווי עשיית הציצית לדורות, שנאמר:

  • "...וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם... (במדבר טו, לח)".
  • הפסוק השני מייחד את הקשת:
  • "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן... (בראשית ט, יג)".

הקשת בשמים, מקבילה לפתיל התכלת בציצית, שנאמר:

  • "וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר טו, לח)".
  • הפסוק השלישי, מדגיש את קיבוע הקשת לאות:
  • "...וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ (בראשית ט, יג)".

במקביל, מקובע מעמדו של התכלת בציצית, שנאמר:

  • "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת...".
  • הפסוק הרביעי מציג את ראיית הקשת:
  • "...וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן".

במקביל, יש לראות את פתיל התכלת, שנאמר:

  • "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ".
  • הפסוק החמישי מעלה את זיכרון הברית לפני ה':
  • "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם... (בראשית ט, טו)".

המקביל לו בציצית הוא זיכרון מצוות ה', שנאמר:

  • "...וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם... (במדבר טו, לט)".
  • הפסוק השישי מפרט את ההבטחה שלא יהיה מבול נוסף:
  • "...וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר... (בראשית ט, טו)".

המקביל לו בציצית, הוא האיסור על האדם לתור אחרי נטיית לבו ומראה עיניו, שנאמר:

  • "...וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (במדבר טו, לט)".
  • הפסוק השביעי, חוזר ומזכיר את זיכרון הברית בין ה' לבין הנפשות אשר על הארץ:
  • "וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱ-לֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה... עַל הָאָרֶץ (בראשית ט, טו)".

המקביל לו בציצית, הוא חזרה על זיכרון ה' ומצוותיו והתחייבות להתייחד לעבודתו, שנאמר:

  • "לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵא-לֹהֵיכֶם (במדבר טו, מ)".
  • הפסוק השמיני, החותם את פסוקי הקשת, הוא הצגת אות הברית.
  • "...זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ (בראשית ט, יז)".

המקביל לו בציצית, היא החותמת, שנאמר:

  • "אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם... (במדבר טו, מא)".

 

תחזית צבעי הקשת

כאן המקום לציין, כי התכלת היא אחת משבעת צבעי הקשת.

שבעת צבעי הקשת הם:

  • סגול 2) כחול עמוק     3) תכלת     4) ירוק     5) צהוב     6) כתום     7) אדום.

מדהים להיווכח שבפרשת הקשת, המילה "ברית" מופיעה שבע פעמים, כמניין שבעת צבעי הקשת.

עוד יותר מפליאה ההבחנה, כי שלוש פעמים מוצמדת המילה "אות" למילה ברית.

  • באִזכור השלישי. "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית... (בראשית ט, יב)".
  • באִזכור הרביעי. "אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית... (שם, פס' יג)".
  • באִזכור השביעי. וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי... (שם, פס' יז)".

נחזור לרשימת הצבעים ונדגיש את הצבע השלישי, הרביעי והשביעי.

  • סגול 2) כחול עמוק     3) תכלת     4) ירוק     5) צהוב     6) כתום     7) אדום.

שלושת הצבעים האלה – תכלת, ירוק ואדום (RGB), הם שלושת צבעי היסוד באורות (לא בצבע על משטח), ומהם מרכיבים את כל הצבעים.

נסיים את המאמר ברמז נוסף.

המקום, בו מוזכרת אות הברית לדורות עולם, הוא האִזכור השלישי של ברית בפרשה.

  • "וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם...לְדֹרֹת עוֹלָם (שם, פס' יב)".

 נזכיר כי הצבע השלישי בקשת הצבעים הוא צבע התכלת. כלומר, יש קשר בין צבע התכלת לבין דורות עולם. זה מביא אותנו אל פרשת הציצית הקבועה לדורות.

"...וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (במדבר טו, לח)".

כל הרמזים המופלאים האלה מגלים לנו את הקשר המיוחד בין ה' ובין ישראל, בין מעשה הבריאה ובין מעשה המצוות, בין המחויבות שלו אלינו ובין המחויבות שלנו אליו.

תגובות

אין תגובות לכתבה
הוספת תגובה
השאירו את תגובותיכם