דינא דמלכותא דינא

בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

המקורות בגמ' לדינא דמלכותא^[1]

ישנם ארבעה מקורות בגמרא לדינא דמלכותא דינא^[2], בכל הנוגע לתשלומי מיסים, הפקעת רכוש וקניינים:

א. מסכת בבא קמא דף קיג עמוד ב - דינא דמלכותא דינא בכל הקשור להפקעת רכוש.

הרשב"א (חלק א סימן תרלז) כתב: "דכל שלטון ישראל הממונה בעירו, ומשל במקומו - דינו דין. והוא בעירו בכלל דינא דמלכותא, כל זמן שעושה כחוקי מקומו, דומיא דמלך ממש. זה ברור. והראיה, תדע דקטלי דיקלי וגשרי גישרי, כלומר הפקידים הממונים. ואף במלכי ישראל בחוצה לארץ". כלומר דינא דמלכותא אינו קשור למשטר מלוכני, אלא גם לכל ממשל חוקי.

ב. מסכת נדרים דף כז עמוד ב - "מתני'. נודרין להרגין ולחרמין ולמוכסין". הגמ' בדף כח עמוד א מבררת: "והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא? אמר רב חיננא א"ר כהנא אמר שמואל: במוכס שאין לו קצבה. דבי ר' ינאי אמר: במוכס העומד מאליו".
ג. משנה במסכת גיטין דף י עמוד ב - "כל השטרות העולים בערכאות של עובדי כוכבים, אע"פ שחותמיהם עובדי כוכבים - כשירים, חוץ מגיטי נשים^[3] ושחרורי עבדים; ר"ש אומר: אף אלו כשירין לא הוזכרו אלא בזמן שנעשו בהדיוט".

בגמ' מובא: "קא פסיק ותני, לא שנא מכר ל"ש מתנה; בשלמא מכר, מכי יהיב זוזי קמייהו הוא דקנה, ושטרא ראיה בעלמא הוא, דאי לא יהיב זוזי קמייהו, לא הוו מרעי נפשייהו וכתבין ליה שטרא, (שטר ראייה שנעשה בערכאות, הקניין לא מתבצע ע"י השטר, אלא הקניין נעשה בדרך אחרת, {כגון בכסף}, כך שהשטר נועד לראייה בעלמא, השטר כשר למרות שנעשה בערכאות, בגלל שהערכאות לא יקלקלו את שמם ויחתמו על מכירה שלא הייתה כהוגן), אלא מתנה במאי קא קני - לאו בהאי שטרא, (שטר מתנה נחשב לשטר קניין), והאי שטרא חספא בעלמא הוא? אמר שמואל: דינא דמלכותא דינא, (לכן גם שטר קניין כשר בערכאות). ואב"א, תני: חוץ מכגיטי נשים". (רק שטר ראייה כשר כנ"ל, אך שטר קניין פסול בערכאות).

נחלקו הראשונים בביאור הגמ', כפי שמבואר בהערה^[4].

ד. במסכת בבא בתרא דף נד עמוד ב - "אמר רב יהודה אמר שמואל: נכסי עובד כוכבים הרי הן כמדבר, כל המחזיק בהן זכה בהן; מ"ט? עובד כוכבים מכי מטו זוזי לידיה - אסתלק ליה, ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה, הלכך הרי הן כמדבר, וכל המחזיק בהן זכה בהן. א"ל אביי לרב יוסף: מי אמר שמואל הכי? והאמר שמואל: דינא דמלכותא דינא, ומלכא אמר: לא ליקני ארעא אלא באיגרתא". וכ"פ השולחן ערוך בסימן קצד סעיף ב.

מכאן משמע שאומרים דינא דמלכותא גם על דינים שלא הקשורים ישירות למלכות, אלא גם בכל תחום ציבורי אומרים דינא דמלכותא כדעת הרא"ש (מס' נדרים דף כח.) ולא כדעת הרמב"ם לעיל. הבית יוסף (סימן שסט יד) ביאר בדעת הרמב"ם: "שגם בזה יש תועלת למלך, שיחתום השטר ויקח חוקו". כלומר קיימת טובת המלכות בתשלום מס על שטרי מכירה.

הטעמים לדינא דמלכותא

בדברי הפוסקים הובאו מספר טעמים לדברי שמואל שדינא דמלכותא דינא, (מבואר באנציקלופדיה תלמודית):

א. הרשב"ם במסכת בבא בתרא (דף נד: ד"ה והאמר) כתב: הטעם לכך שדינא דמלכותא דינא, לפי "שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו, והלכך דין גמור הוא, ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל".

תרומת הדשן (סי' שמא) כתב על כך: מכיוון שהמלכות רגילה בכך, הרי שכל הגר במקום המלכות, על דעת כך הוא גר, שיקבל על עצמו את חוקי המלכות, לכן גם אם לא קיבל במפורש, בכ"ז מחוייב לדינא דמלכותא.

ב. הר"ן במסכת נדרים (דף כח. ד"ה במוכס העומד) כתב בשם התוס': הטעם לכך שדינא דמלכותא דינא, שכן המלכות יכולה לגרש מארצה את מי שלא יקבל את חוקיה. לאור זאת יש לומר, כי דינא דמלכותא שייך רק במלכי הגויים, שהם באמת יכולים לגרש מארצם, אבל מלך ישראל אינו יכול לגרש מארץ ישראל, שהרי כל ישראל שותפים בה, לפיכך אין לומר דינא מלכותא במלכות ישראל.
ג. הרשב"א (מס' יבמות דף מו.) כתב שהטעם לדינא דמלכותא הוא מדין כיבוש, דהוי כקניין הגוף. וכך מובא במסכת גיטין בדף לח עמוד א, שיש קניין מלחמה שהגוי קונה, והמלכות קונה בכל מקום שלטונה.
ד. המבי"ט (גזלה פרק ה) כתב: הטעם לדינא דמלכותא הוא ממשפט המלך המובא בספר דברים (פרק יז פסוקים יד-כ) ובספר שמואל (שמואל א פרק ח פסוק יא ואילך), וכשם שיש משפט מלוכה למלך ישראל^[5], ה"ה שיש משפט מלוכה למלך גוי.

צריך לציין, נחלקו הראשונים, האם מלך ישראל רשאי לבצע את האמור במשפט המלך, או שמא משפטי המלך נאמרו רק כאיום על ישראל שלא יבקשו מלך, ולעולם למלך ישראל אסור לבצע דינים אלו. לדעת הרמב"ם (הלכות מלכים פרק ד הלכה א), משפט המלך נאמר גם במלך ישראל, אבל לדעת הנימוקי יוסף (מס' נדרים דף י.), מלך ישראל אסור במשפט המלך, אבל מלך גוי דן כמשפט המלך.

ה. אבן האזל (נזקי ממון פרק ח הלכה ה) כתב: הטעם לדינא דמלכותא הוא מכך שבני נח הצטוו על הדינים, ולפיכך יכול המלך לעשות תקנות המועילות לארצו. וכך משמע מדברי רש"י. (מסכת גיטין דף ט עמוד ב ד"ה חוץ מגיטי נשים).
ו. החתם סופר (חושן משפט סי' מד) למד זאת מדברי הגמ' במסכת שבועות דף לה עמוד ב, על הפסוק האלף לך שלמה, שמלכות ההורגת אחד משישה לעבודת המלך, אינה נענשת, ומכאן מבואר שדינא דמלכותא דינא.
ז. בתשובת הגאונים מובא: "שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות בעולמו, השליטן על ממון בני אדם לשלוט בו כרצונם, ואפילו בישראל, ככתוב: ועל גויתנו משלים ובבהמתנו כרצונם".
ח. בשו"ת דבר אברהם (חלק א סי' א) מובא: דינא דמלכותא נלמד מהגדר של הפקר בי"ד הפקר, כמובא במסכת גיטין דף לו עמוד ב: "רבא אמר: הפקר ב"ד היה הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד היה הפקר? שנאמ': (עזרא י ח) וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים, יחרם כל רכושו, והוא יבדל מקהל הגולה^[6]".

הנ"מ המרכזית בין כל הטעמים: האם אומרים דינא דמלכותא במלך ישראל: לפי דברי הר"ן (טעם ב), המבי"ט אליבא דנימוקי יוסף (טעם ד) ואבן האזל (טעם ה) - דינא דמלכותא נאמר רק במלכי גויים ולא במלכי ישראל. אבל לפי שאר הטעמים, ניתן לומר שגם במלכות ישראל אומרים דינא דמלכותא^[7].

מדברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא) והשולחן ערוך (סימן שסט סעיף ו) מבואר במפורש, שאומרים דינא דמלכותא גם במלך ישראל^[8].

וכן פסקו רבים מגדולי הדור זצוק"ל: היחוה דעת^[9] (חלק ה סימן סד), הישכיל עבדי^[10] (חלק ו חו"מ סימן כח בס"ק כ), הציץ אליעזר (חלק טז סימן מט), הגרי"ש אלישיב^[11] (פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה פס"ד המתחיל בעמוד 258) והגר"מ אליהו^[12] (קובץ תחומין חלק ג עמוד 242).

החתם סופר (חושן משפט סימן מד) כתב: שיטת הר"ן שאין דינא דמלכותא במלכי ישראל, שייכת רק במיסים ובמכס שהמלכות מטילה בעל כרחם, שכן גביית המיסים נובעת מכך "שהוא אדון הארץ", וסיבה זו לא שייכת במלכי ישראל, אלא רק במלכי אומות העולם, אבל במנהגים ונימוסים^[13], כגון המובא במסכת בבא בתרא בדף נד עמוד ב - מודה ר"ן שיש דינא דמלכותא, "דהטעם משום דניחא להו, ואין לחלק בין מלכי ישראל לאומות העולם".

חתם סופר סייג זאת לתקנות סבירות והגיוניות שלא נוגדות את דיני התורה: "התיקון שתיקנו שרי הקומידאט שאינינו נגד דין תורה אלא כתורה עשו ואלו באו לפנינו היינו גם כן מתקנים כן".

וכן כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו בס"ק יד): "ומשום הכי כתב הר"ן בשם התו' בפירו' דנדרים (כ"ח ע"א ד"ה במוכס), דדוקא גבי מלכי אומות העולם אמרינן דינא דמלכותא דינא. לפי שהארץ שלהם. ויכול לומר להם: אם לא תעשו מצותי - אגרש אתכם מן הארץ. אבל במלכי ישראל - לא, לפי שא"י כל ישראל משותף בה. ומשום הכי נראה, דיכול לעשות נמי חוקים ונמוסים במדינה שלו, במידי דתלוי בתקנת ארצו, ולהעניש העובר על קצהו. וכ"ש הדינין שבין אדם לחבירו, שדינו דין, דאל"כ לא תעמוד הארץ, ותהרס".

תנאים בדינא דמלכותא

א. לעיל הובא כי יש מחלוקת, האם דינא דמלכותא חל גם במלך ישראל.
ב. הנימוקי יוסף (מס' נדרים דף י. ד"ה גמ') כתב: רק חוקי המלך הקבועים במלכות חשובים כדינא דמלכותא, אבל חוק שהמלך עושה מדעתו לפי שעה או רק בכדי לקנוס - נחשב כחמסנות ולא כדינא דמלכותא.
ג. הרמב"ם (גזלה ואבדה פרק ה הלכה יח) כתב: רק "במלך שמטבעו יוצא באותן הארצות, שהרי הסכימו עליו בני אותה הארץ, וסמכה דעתן שהוא אדוניהם והם לו עבדים, אבל אם אין מטבעו יוצא - הרי הוא כגזלן בעל זרוע, וכמו חבורת ליסטים המזויינין שאין דיניהן דין. וכן מלך זה וכל עבדיו כגזלן לכל דבר".
ד. הרמב"ן (בחידושיו על מס' ב"ב נה.) הוסיף: המלך אינו יכול לחדש חוק חדש שלא היה בזמן אבותיו. אבל ה"ה (גזלה פרק ה הלכה יג) סבור, שהמלך יכול לחדש חוק בתנאי שכל האזרחים יהיו מחויבים לחוק.
ה. המאירי (מס' ב"ק עמ' 322) כתב: דינא דמלכותא נקבע רק על חוקי המלכות, אבל דיני הערכאות שהשופטים מחדשים, אינם בכלל דינא דמלכותא^[14].
ו. על אלו נושאים חל דינא דמלכותא - הבית יוסף הביא מחלוקת ראשונים, על אלו נושאים חל הכלל דינא דמלכותא דינא. שיטת הרא"ש (מס' נדרים דף כח.), הר"ן (מס' גיטין דף י.), הרמב"ן (מס' ב"ב סימן נה), המרדכי (מס' ב"ק סימן קנד) והרשב"א (חלק ג סימן סד) - דינא דמלכותא לא חל רק על דינים הקשורים ישירות למלכות כגון מיסים, אלא גם בכל תחום ציבורי יכול המלך לדון, בכדי שלא יהיה מריבות וקטטות, ואם המלך לא יוכל לדון בזה, "לא תעמוד הארץ ותיהרס". וכ"פ הרמ"א בסימן סח סעיף א.
ז. שיטת הרמב"ם (הלכות מלווה ולווה פרק כז הלכה א, ע"פ הסבר הרב המגיד, שהוסיף שכך גם שיטת רוב הגאונים) והרי"ף (מובא ברשב"א מס' גיטין דף י:) - דינא דמלכותא חל רק על תחומים הקשורים למלכות בצורה ישירה, כגון מכס קרקעות, בכספים ובמיסים. וכ"פ המחבר בסימן סח סעיף א. וכן נראה מדברי המחבר כאן בסימן שסט שכתב דוגמאות לכלל של דינא דמלכותא, רק בתחום המיסים^[15].
ח. מכאן שיש איסור להעלים מיסים. וכך מבואר בשו"ת יחוה דעת (חלק ה סימן סד) ובשו"ת ציץ אליעזר (חלק טז סימן מט).
ט. הש"ך (סימן עג ס"ק לט) כתב תנאי יסודי, שלא שייך דינא דמלכותא בדבר הנוגד את דין התורה. "ונראה בעיני שלא נאמר דינא דמלכותא דינא אלא בדברים שהמלך גוזר להנאתו, כגון המכסים והמסיות וכיוצא בהן, אבל בדברים שבין אדם לחבירו - אין לנו לדון אלא על פי תורתנו... אלא אפילו לשאר פוסקים דסוברים דאמרינן דינא דמלכותא בכל דבר, היינו דוקא מה שאינו נגד דין תורתינו אלא שאינו מפורש אצלינו, אבל לדון בדיני הגוים בכל דבר נגד תורתינו, חלילה, ודאי לא יעשה כן בישראל... ואפילו למאן דאמר דינא דמלכותא דינא בכל דברים, היינו דוקא לענין ארנוניות ומנהגות של משפטי המלכים, אבל דין שבין אדם לחבירו - פשיטא ופשיטא דלא, דא"כ בטלת כל דיני תורה ח"ו... וכן תיקן וביאר בעיר שושן להדיא לקמן סוף סימן שס"ט וז"ל: לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש לו הנאה למלך או שהוא לתיקון בני מדינתו בעניני משא ומתן שביניהם, אבל שאר דינים דיני תורה המפורסמים בינינו, כגון שהם מכשירים עד אחד ואפילו הוא קרוב או פסול, וכיוצא בדברים אלו דינים פרטיים שבין ישראל לחבירו - פשיטא שלא נדין בהם כמותם, דאל"כ בטלו ח"ו כל דיני תורה מישראל, וכן הנושא אשה במקום שדנין דיני גוים ומתה, אין יכולים יורשיה לומר כל הנושא אשה על דעת המנהג הוא נושא, דהא פשוט בינינו דהבעל יורש את אשתו".

הש"ך כתב במקרה בו גוי תובע את ישראל, או להיפך - ניתן ללכת לפי דינא דמלכותא גם אם נוגד את דין תורה.

[1] בשו"ת השיב משה (חו"מ סימן צ, הובא גם בשו"ת חלקת יעקב חושן משפט סימן לב) מובא: "הדין של דינא דמלכותא הוא מההלכות המעוממות, ואינן מבוררות בספרי הפוסקים על בורין ומבוכה רבה בין הפוסקים בענין זה, וסתירות רבות, דלפעמים הרימו דגל המלוכה עדי מרום, ולפעמים השפילו עד לעפר ולא ראיתי שום אחד מהמחברים שיאמר בזה דבר ברור ויסוד חזק, כהחכם יודע פשר דבר, להשוות כל המקומות שדברו בזה לא יהא נפתל ועקש, קושיא ותיובתא, ותקצר היריעה מהכיל לפורטם".

[2] הבית שמואל (סימן כח ס"ק ג) סבור שדינא דמלכותא דינא הוא מדרבנן, אבל רוב הפוסקים סבורים שדינא דמלכותא תקף מהתורה. כך כתב החתם סופר (יו"ד סימן שיד): "דינא דמלכותא באותן ענינים דקיי"ל דינא דמלכותא דינא - מן התורה הוא בלי ספק". האבני מילואים (על שולחן ערוך אבן העזר סימן כח בס"ק ב).

[3] יש ארבעה טעמים מדוע גוי שחתם על גט - הגט פסול: א)- רש"י: "וכתב... ונתן" - רק יהודי ששייך בתורת נתינת גט שייך בכתיבת גט, אך גוי לא נותן גט וגם לא יכול לכתוב גט. התוס' (דף ט: ד"ה אע"פ) הוסיפו: ב)- גוי לא חותם לשמה. ג)- גוי לא יכול להיות שליח. ד)- גויים פסולים לעדות. אומנם בדיני ממונות גוי יכול להיות עד, במידה ונראה שאין שקר, כי הגוי ישמור על שמו.

[4] הגמ' במסכת גיטין דף י עמוד ב פותחת ששטר ראייה שנעשה בערכאות - כשר, כי הקניין לא מתבצע ע"י השטר, אלא הקניין נעשה בדרך אחרת, (כגון בכסף), כך שהשטר נועד לראייה בעלמא, ולכן שטר שנעשה בערכאות - כשר. הערכאות ישמרו על שמם ולא יחתמו על מכירה שלא הייתה כהוגן.

שמואל הוסיף: גם שטר קניין תקף בערכאות, כי אנו אומרים: דינא דמלכותא דינא, לכן גם שטר מתנה שנעשה בערכאות - תקף. הגמ' לאחר מכן מביאה ההסבר השני: רק שטר ראייה כשר, אך שטר קניין - פסול בערכאות.

נחלקו הראשונים, האם ההסבר השני חולק על הסברו של שמואל. לדעת הרמב"ם (הלכות מלוה ולוה פרק כז הלכה א) יש מחלוקת בין שני ההסברים, והלכה כמו ההסבר השני, לכן שטרי קניין שנעשו בערכאות - פסולים. כך הסביר המגיד משנה בדעת הרמב"ם: "והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון, שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים, שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד - אינו מועיל כלל. ויש לפרש לפי דעתם ז"ל, דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא, (כמבואר פ"ה מהלכות גזילה ואבידה), הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו, ומה שהוא מחקיו, אבל בדברים שבין אדם לחבירו - אין דינו בהם דין. והכי קאמר האיבעית אימא: לא אמרינן בכי הא דינא דמלכותא דינא, והני חוץ מכגיטי נשים".

כלומר לדעת רוב הגאונים ולדעת הרמב"ם, הלכה כפי ההסבר השני, ששטרי קניין - לא תקפים בערכאות, ואין לראות בכך סתירה לכלל דינא דמלכותא דינא, שאכן תקף בעניינים שנוגעים למלכות, אך לא בנושאים פרטיים.

וכך גם מובא בשו"ת הרי"ף (סימן יד): "כי מה שאמרו רבותינו ז"ל, כל השטרות העולין בערכאות של עכו"ם אעפ"י שחותמיהן עכו"ם כשרים - אינו אלא במכירה, שהעדים גוים רואים נתינת הממון. ולפיכך עדותן עדות, אבל זולתן ממכירות, כגון מתנות והלואות, שדיניהן בהם כדינינו, ואין אנו עושין מעשה בהן, ואם עברה לאה וגבתה בדין אומות העולם - יש מן הדין שתנידו אותה שתחזור אותה. וכן הדין". וכ"פ חכמי הצרפתים (מובא בתרומות, שער מו חלק ח סימן ה).

וכ"פ הרדב"ז (חלק ב סימן תרל"ד): "כבר נהגו בכל זה המלכות לסמוך על פסקי הרמב"ם ז"ל, שלא הכשיר אלא שטרי מקח וממכר ושטרי חוב, והוא שיתן המעות בפניהם. וכן הוא דעת רבותיו, ודברי רבותיו - דברי קבלה הם, ועליהם אני סומך".

אבל הרא"ש (מסכת גיטין פרק א סימן י) הבין, שאין מחלוקת בין שני ההסברים. גם ההסבר השני מסכים שאומרים דינא דמלכותא דינא, אלא יש לחלק כך: במקום שהמלכות חוקקה שרק שטר הנעשה בערכאות תקף - גם שטר קניין תקף. (ואלו דברי שמואל). ההסבר השני הוסיף: במקום שבו אין חוק מהמלכות שמחייב לבצע שטר בערכאות - אין סמכות לבצע שטר קניין בערכאות שלא לפי דיני התורה.

גם הרמב"ן (סימן מו) פסק שגם שטרי קניין - תקפים בערכאות. "ומכאן נראה לי, שכל השטרות העולות בערכאות של גוים בנוטרין של מלכים - כשרים. בין בשטרי מתנות, בין בשטרי הלואות, וכל שכן שטרי מקח וממכר". וכ"פ הרשב"א (חלק ב סימן ריא): "ודעתי נוטה לזה דהלכה כשמואל. ודוקא היכא דאיכא הרמנא דמלכא".

השולחן ערוך בסימן סח סעיף א לא כתב ששטרי מתנה שנערכו בערכאות תקפים, משמע שפסק כדעת הרי"ף והרמב"ם, שיש מחלוקת בין ההסברים, והלכה כפי ההסבר השני, ששטרי קניין שנערכו בערכאות - לא תקפים. אבל הרמ"א במפורש פסק כדעת הרא"ש, שגם שטרי מתנה שנעשו בערכאות - כשרים: "ובכל מקום שמשפט המלך לכתוב כל הדברים בערכאות - כל השטרות העשויין לפניהם, כשרים, אפילו שטרי מתנות, מכח דינא דמלכותא".

[5] במסכת סנהדרין דף כ עמוד ב מובאת מחלוקת אמוראים ותנאים, האם משפט המלך הוא הלכה למעשה, או שנאמר רק בכדי להטיל אימה ולא למעשה: "אמר רב יהודה אמר שמואל: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו. רב אמר: לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך. כתנאי, רבי יוסי אומר: כל האמור בפרשת מלך - מלך מותר בו, רבי יהודה אומר: לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם, שנאמר שום תשים עליך מלך - שתהא אימתו עליך".

הכסף משנה (הלכות מלכים פרק ד הלכה א) כתב: "ופסק רבינו (הרמב"ם) שכל האמור בפרשת מלך - זוכה בו, משום דהלכה כשמואל בדיני, (כמבואר במסכת בכורות בדף מט עמוד ב), וכן בפלוגתא דתנאי ר' יהודה ור' יוסי - הלכה כר' יוסי". (כמבואר במסכת עירובין בדף מו עמוד ב).

[6] הגמ' הביאה שני מקורות לדין הפקר ב"ד הפקר: א)- עזרא כינס את עם ישראל בגלל נישואים עם נוכריות, ואמר: מי שלא יבוא לאסיפה - רכושו יוחרם. ב)- כתוב: "אלה הנחלות אשר ניחלו... ראשי האבות" - כשם שאב מוריש לבנו בצוואה מה שירצה, אף ראשי העם מנחילים מה שירצו.

[7] הרשב"ם (מסכת בבא בתרא דף נד עמוד ב ד"ה והאמר) כתב: "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם - דינא הוא, שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא". לפי טעם זה דינא דמלכותא שייך גם במלכי ישראל כמו במלכי הגויים.

[8] הרמב"ם (הלכות גזלה ואבדה פרק ה הלכה יא) כתב: "ולא עוד אלא שהוא עובר המבריח ממכס זה מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה המלך גוי בין שהיה מלך ישראל". וכך גם כתב השולחן ערוך בסימן שסט סעיף ו: "מפני שהוא גוזל מנת המלך, בין שהיה מלך ישראל בין שהיה מלך עובד כוכבים". הרמב"ם בפירוש המשנה (מסכת נדרים פרק ג משנה ג) עוד כתב: "הרי כלל הוא אצלינו דינא דמלכא דינא, ואסור לו להבריח מן המכס כל שכן להשבע עליו. ואין חילוק בזה בין מלך גוי או מלך ישראל". וכן כתב הברטנורא (מסכת נדרים פרק ג משנה ד): "בין מלך ישראל בין מלך גוי... - דינא דמלכותא דינא ואסור לברוח מן המכס".

[9] "ולכן נראה להלכה, שבכל מה שנוגע למסים וארנוניות ומכס - יש לקיים את החוק של המדינה, שזה בכלל מה שאמרו חז"ל דינא דמלכותא דינא".

[10] "אתאן לעיקר הדין, הנה הדבר ברור שאין לנו אלא דברי הרמב"ם ז"ל, והנמשכים אחריו הטור והש"ע בסי' שס"ט, דפ' בפשיטות שאין חילוק בין מלכי ישראל למלכי האומות, דשניהם שוים בשיעוריהם, דדינינן בהו דינא דמלכותא דינא, ודלא כדברי התוס' והר"ן ז"ל, ששתו בחלקות בין מלכי אוה"ע למלכי ישראל. ובפרט דזה כלל בידינו, שמפרשים והפוסקים חולקים בהלכה - דנקטינן כהפוסקים, שכ"כ להלכה ולמעשה, ולא כהמפרשים שאינם אלא בדרך פירוש ולא בדרך פסק".

[11] אומרים דינא דמלכותא דינא במדינת ישראל בתנאי שהחוק לא נוגד את התורה.

[12] "יש לדון בכך משתי בחינות. ראשית, דינא דמלכותא, כלל זה אומר כי חוקי השלטון וסדריו מחייבים מה שנוגע לניהול ענייני המדינה, כתשלום מיסים וכד'".

[13] כגון חוקים שהשלטונות קבעו לצורך הסדרת סדרי עבודה תקינים, מכיוון שמדובר בטובת הציבור - יש חובה לפסוק כפי הדינא דמלכותא.

[14] וכך מובא בשו"ת מהריא"ז ענזיל (סימן ד): "אבל בדברים התלוים בשיקול הדעת מהשופטים הממונים בערכאות, שמחזיקים בדינים שסידרו להם חכמיהם הקודמים בספריהם, כמו שיש להם קצתם מהיונים וקצתם מהרומיים, וקצתם שחידשו להם לפי מצב המדינות, ודנים על פיהם בשיקול דעתם - מעולם לא עלה על דעת איש ישראל שיש לו קצת מוח בקדקדו לומר עליהם דדינא דמלכותא דינא, אבל הם הם ערכאות של נכרים שהזהירה אותנו התורה הקדושה שלא לדון בפניהם, אפילו בדברים שדינם שוה לדיני ישראל, ואמרו חז"ל כל ההולך לפניהם כאילו הרים יד בתורת משה רבינו".

[15] הרמ"א במספר מקומות פסק שיש דינא דמלכותא גם בסכסוכים בין אישיים שיש בהם עניין לציבור:

א. הרמ"א בסימן שסט סעיף ח הביא את שיטת הרמב"ם בשם י"א, ולאחר מכן את שיטת הרא"ש כך: "ויש חולקין וסבירא להו דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא". אומנם הרמ"א בסעיף יא כתב בשם מהרי"ק (שורש קפז): "לא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל".

הסמ"ע בס"ק כא הסביר: דברי הרמ"א בסעיף ח: "בכל דבר", כוונתו בכל דבר שיש הנאה למלך או תקנה לבני המדינה, אך לא באמת בכל דבר, שאם כך "בטלו כל דיני ישראל". ומה שהרמ"א כתב כל דבר, כוונתו לרבות גם תחומים שהם לא מיסים.

ב. הרמ"א בסימן קנד סעיף יח פסק בסכסוך שכנים לגבי פתיחת חלונות: "וכן נ"ל להורות. וכ"ש במקום דאיכא דינא דמלכותא - דאזלינן בתרה".
ג. הרמ"א בסימן רנט סעיף ז פסק בדין מוצא אבידה בזוטו של ים במקום בו יש בה דינא דמלכותא: "ואף על גב דמדינא אין חייבין להחזיר באבידות אלו, אם גזר המלך או ב"ד - חייב להחזיר מכח דינא דמלכותא".
ד. הרמ"א בסימן שנו סעיף ז פסק בדין גניבה לאחר יאוש ושינוי רשות: "דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא".