תקנות הקהילות בדיני ירושה

בית הדין

יב אדר התשפ | 08.03.20

תקנת קהילות שו"ם בירושה. תקנת טוליטולה. ותקנות קהילות נוספות

הרב ישועה רטבי

קישור למאמרים בדיני צוואה וירושה

תקנת רבנו תם

בתקופת הראשונים, במקום תקנת בנין דכרין, תיקנו הקהילות תקנות (תקנת רבנו תם, תקנת שו"ם, תקנת טוליטולה ועוד), שמגבילות את ירושת הבעל בשנה או בשנתיים הראשונים לנישואיהם, כך שאם האישה תמות בזמן זה - חצי מהנדוניה יחזור ליורשיה או לילדיה, (כולל לבנות), וחצי מהנדוניה יעבור לבעל, ולאחר מותו ליורשיו.

תקנת רבנו תם- התוספות (מסכת כתובות דף מז עמוד ב דיבור ראשון) כתבו: "ועוד תיקן (רבנו תם), לא מכח ההלכה, שאפי' בעל מוחזק (בנדוניה), שיחזיר אם מתה בתוך שנה. וחזר בו בסוף ימיו מאותה תקנה". תקנת רבנו תם היא, שאם האישה מתה בתוך השנה הראשונה לנישואיהם ללא ילדים - הבעל יחזיר את כל הנדוניה שקיבל לחמיו (יורשי האישה). אומנם רבנו תם חזר בו בסוף ימיו מתקנה זו.

כך כתב רבנו תם ספר הישר (סימן תשפ"ח, מובא גם במרדכי מסכת כתובות סימן קנה): "מטעם המלך וגדוליו. רבותינו יושבי נרבונא אשר שמענו ונדעם ומזקניהם נתבונן. ונאמר תהי נא אלה בינותינו יושבי צרפת ואניוב נרמנדיאה. כאשר גזרו גודרי גדר גדולי נרבונאה וסביב הארץ וגזרו בגזירה חמורה בגזירת יהושע בן נון, ובספרי תורה, בגזירת ב"ד העליון, ובגזירת ב"ד התחתון, על כל נושא אשה ומתה בתוך י"ב חודש בלא ולד של קיימא עד עבור שנת נישואין - שיחזיר כל הנדוניא ותכשיטי האשה ליורשיה או לנותני הנדוניא, ומה שישאר בידו שלא הוציא מן הנדוניא ומה שלא כלתה - שלא יערים לכלותו, רק מן הנמצא יתעסק בקבורתה לפי כבודה, ומה שישאר - ישיב עד זמן ב"ד ל' יום ישיב להם אם יתבעוהו, ועד שיתבעוהו לא תחול עליו גזירה, כי אם מיום תביעה לאחר ל' יום חס ושלום לא היה משיב".

"...אחרי כן נזכרתי מה ששנוי בתורת כהנים, ונתתי הודאה למקום שזכינו לצאת מהיות כראויים לתוכחות ששנינו בפרשת התוכחה (ויקרא פרק כו פסוק כ): וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם - ...אדם שמשיא את בתו, ופסק לה ונתן ממון הרבה, לא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו, ומאבד את ממונו[1]. וכשם שיצאנו מזאת - כך נצא מכל גזירות רעות. ונתבשר טובות שמועות. ושלום על ישראל". כלומר מעבר לאסון שבפטירת הבת מתווספת גם בעיה כלכלית, בכך שאבי האישה נתן נדוניה גדולה לביתו, וכספים אלו אבדו ממנו.

תקנת רבנו תם לא התפשטה בקהילות ישראל. כנראה בגלל שרבנו תם בסוף ימיו חזר בו מתקנה זו. כך כתב הסמ"ג (לאוין סימן פא): "אמנם רבינו יעקב גזר ותקן לשלם אפילו זכה אם מתה התוך שנה (שם מז, א תד"ה כתב), ולא פשטה גזירתו בכל ישראל".

 

תקנות שו"ם

תקנת רבנו ברוך ממגנצא - המרדכי (מסכת כתובות סימן קנה) כתב: "ומצאתי בתשובת ר"ב ממגנצא ובתשובת ר' דוד מגיצבורג, שהקהלות עשו תקנה על כל איש ואשה שעשו נשואין, ונפטר לעולמו (אח"כ) א' מהם בלא זרע בתוך שנתים - שיחזרו חצי נדוניא ליורשי המת... וה"ר שמואל מבונא ורבינו טוביה משיא"ן אמרו, אף היכא שאשתו בבית אביה, ואוכלת בשל אביה, ואפילו נהנית משל בעלה ב' וג' שנים שהתה אצל בעלה ומתה - הכל של אביה. וכן משמע בספר הישר, ואפילו החזיק הבעל בנדוניית אשתו, וגם נהנית ממנו. והחרים ר"ת להחזיר לאב כשמתה בתוך שנה שנישאת. ושמעתי שיש תקנה אפילו בב' שנים להחזיר החצי, אבל אם עדיין ביד האב - לית דין ולית דיינא היכא דקאי תיקום".

תקנות שו"ם אלו תקנות הציבור של הקהילות באשכנז: שפיירא, ורמייזא ומגנצא. תקנות אלו החלו מזמן בעלי התוספות[2]. תקנה זו קובעת, שאם האישה תמות בשנה הראשונה - הבעל יחזיר את כל הנדוניה, ואם האישה תמות בשנה השנייה לנישואין - הבעל יחזיר חצי מהנדוניה לחמיו או ליורשי האישה אם אין להם ילדים, ואם יש להם ילדים - להעביר חצי מהנדוניה לילדים שלה. תקנת רבנו ברוך מצד אחד מרחיבה את החזרת הנדוניה לשנתיים, ומצד שני מצמצת את החזרת רק מחצית מהנדוניה.

הרמ"א (אבן העזר סימן נג סעיף ג) הביא את שתי תקנות אלו: "עוד תקן ר"ת וחכמי צרפת, שאף אם כבר נתן האב הנדוניא, אם מתה האשה או האיש תוך שנה ראשונה בלא זרע קיימא - חוזר הכל לאב או ליורשי המת. וי"א עוד דאף בשנה שנייה - יחזרו חצי הנדוניא (הכל במרדכי), וכן המנהג פשוט במדינות אלו שנוהגים בזה כתקנת קהלות שו"ם; ודוקא מה שהוא בעין - חוזר, אבל מה שהוציא או נאבד - פטור, ובלבד שלא בזבז לאחר מיתה, רק לצורכי קבורתה (גם זה שם). י"א דאם החתן רוצה למכור נכסים תוך שנתים - יורשים יכולים למחות מהאי טעמא[3]". (הגהות אלפסי פרק מציאת האשה).

בניגוד לתקנת רבנו תם - תקנות שו"ם התפשטו בכל קהילות אשכנז. כך כתב מהרש"ל (ים של שלמה מסכת כתובות פרק ד סימן יד): "ומכל מקום אחר כך באו הקהילות, והחזיקו התקנות, וקראו תקנת שו"ם, ומאותה זמן והלאה נתפשט התקנות בשאר מקומות הרבה. ומכל מקום נראה בעיני, מאחר שאין כאן תקנה קבועה, בכל המקומות בשוה, אם כך לא אזלינן בתרה, אלא בעיר שהוחזקה התקנה לנהוג כך אחריה, על פי לומדים וותיקין, ואם התקינו בקהילה - אזי ממילא כל הקהלות והסביבות הנגררים אחריה ינהגו כמותם".

החזר הוצאות - הבעל מחזיר חצי מהנדוניה רק לאחר שגובה את הוצאות הקבורה של אשתו. הבית שמואל (סימן נג ס"ק כא) כתב: הבעל זכאי לקבל גם את החזר הוצאות הרפואה בימי חוליה.

האם התקנה שייכת בבני זוג שהתגרשו בשנה הראשונה - הפתחי תשובה (אבן העזר סימן נג סעיף ג) כתב בשם ספר נחלת שבעה (דיני תנאים אחרונים סי' ט' סעיף יד): המנהג לכתוב שהבעל יחזיר מחצית מהנדוניה גם אם בני הזוג יתגרשו ("מחמת עידור וקטט". עידור הכוונה למוות, וקטט הכוונה לגירושין). "ונמשך כך המנהג, עד שהדבר חזק בלבם, וסבורים שהוא מתקנת שו"ם". אנשים בטוחים בטעות שתקנת שו"ם הייתה גם על גירושין. הפתחי תשובה כתב בשם שו"ת בית אפרים (סימן סג ד"ה ועוד נלע"ד), "שדנין דין תקנת שו"ם גם בקטט".

האם יש תקנה לכתובה או רק לנדוניה - הבית שמואל (סימן נג ס"ק טז) כתב: רבנו יקיר (מובא במהרי"ל סימן עו) הסתפק, האם תקנות אלו שייכות גם בכתובה של האישה (כלומר אם הבעל נפטר בתוך שנה או שנתיים לנישואין - האישה תקבל רק חצי מהכתובה), או רק בנדוניה (כלומר אם האישה נפטרה - מחצית מהנדוניה תישאר בידי הבעל ומחצית מהנדוניה תעבור ליורשי האישה). רבנו יקיר פסק לעשות פשרה בין היורשים, אך מהר"ם מרוטנבורג (דפוס פראג סימן תתקל"ד) פסק, שהתקנות היו רק כלפי הנדוניה ולא כלפי הכתובה. כך שאם הבעל מת - האישה זכאית לקבל את כל כתובתה[4].

האם יש תקנה בתוספת שליש לנדוניה - הבית שמואל העיר: אין דיון לדבי הנדוניה ולגבי תוספת שליש שנהגו שהבעל כותב, כי הנדוניה נחשבת כחוב גמור של הבעל כלפי אשתו. כל הדיון כאן הוא רק בסכום מנה או מאתיים של עיקר הכתובה. אבל בספר בנחלת שבעה (סימן ט ס"ק טז) כתב, שהאישה לא תיטול תוספת שליש, אלא רק את הנדוניה שהביאה. הפתחי תשובה (סימן נג ס"ק ט) כתב: הנודע ביהודה העיר: "אפשר להשוות המחלוקת שלא יהא פלוגתא בין הב"ש ובין הנחלת שבעה: הבית שמואל התייחס לבעל שהרוויח מהנדוניה, שאז האישה נוטלת גם רווח זה, והנחלת שבעה התייחס לבעל שלא הרוויח מהנדוניה, שאין תוספת שליש.

מי מקבל את נדוניית האישה - הרמ"א (אבן העזר סימן קיח סעיף יט) הביא מחלוקת בין הפוסקים, מי מקבל את הנדוניה במות האישה - האב שנתן את הנדוניה או יורשי האישה.  הט"ז (אבן העזר סימן קיח ס"ק ח) כתב: הטעם של הדעות שסבורות שהנדוניה חוזרת לאב מובן: להימנע מקללת "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם", כלומר החשש שהאב גם איבד את ביתו וגם את ממונו. אבל למ"ד שהנדוניה חוזרת ליורשיה קשה מה הטעם לכך, מדוע תקנו לעקור את ירושת הבעל בנדוניה?

הט"ז הסביר: "ונראה לי טעם דמ"ד זה, משום דמסתמא קרובי האשה הראוים ליורשה - הם הנותנים הנדוניא, ושייך בהם ותם לריק, אלא דלפעמים אינו נותן הנדוניא היותר קרוב הראוי לירש, אלא שאר קרובים נותנים, הן מכח השגת ידם, הן מחמת נדבת לבם, והיה ראוי להחזיר לאותן הנותנין, אלא דלא פלוג רבנן בתקנתייהו, והשוו מדותיהם דבכל מקום הראוי לירש קודם הוא יקח".

הרמ"א (שם) עוד כתב: "תקנת קהלות שו"ם שאנו נוהגין בזמן הזה בנדוניית חתנים, כמו שנתבאר לעיל סוף סימן נ"ג י"א, שהתקנה לא נתקנה רק בנדוניא, אבל לא בירושה שנפלה לאשה בעודה תחתיו (תשובת הרא"ש כלל נ"ד). וכן במתנות שנתנו לחתן. ובזמן שהנכסים חוזרין מכח התקנה - י"א שחוזרין לנותני הנדוניא (תשובת מיימוני להל' אישות וכן משמע ל' התקנה), וי"א ליורשים (תשובת מיימוני ל' ה'), וכן מנהג הקהלות. ואין חילוק בין אם האב נותן הנדוניא או אחרים (ת"ה סי' שכ"א). אבל כשהן עצמן מכניסים נדוניה - לא תיקנו (מהרי"ו ס"ד). וכל מקום שיש מנהג - הולכין אחר המנהג; ואפילו לא התנו בשעת נשואין, כאילו התנו, דכל הנושא - על דעת המנהג הוא נושא".

 

תקנות טוליטולה

הרא"ש (כלל נה סימן א) הביא את תקנת טוליטולה (מהעיר טולדו שבספרד), שהרחיבה את הפקעת ירושת הנדוניה מהבעל גם מעבר לשנתיים לאחר הנישואין. בתקנה נאמר, שאם אישה מתה ויש להם ילדים - הבעל וילדי האישה יחלקו את הנדוניה של האישה חצי חצי. ואם אין לאישה ילדים - הבעל ויורשי האישה יחלקו בניהם את הנדוניה של האישה. (תקנת טוליטולה מובאת בהרחבה בטור אבן העזר סימן קיח).

בתקנת טוליטולה מבואר בצורה מפורשת שזרע של קיימא הכוונה לתינוק שהיה בן שלושים ימים או יותר לאחר פטירת אמו. אם היה לבני הזוג תינוק שנפטר לפני שחי שלושים ימים - נחשב כאילו אין להם ילדים.

כאמור תקנת טוליטולה רחבה יותר מתקנת שו"ם, כי תקנת שו"ם מצומצמת רק לאישה שמתה בתוך שנתיים לנישואיה, אך תקנת טוליטולה הרחיבה את התקנה גם לאישה שנפטרה לאחר הרבה שנים, וגם אם יש לה ילדים - ילדיה יקבלו חצי מהנדוניה שלה, ובעלה יקבל רק חצי מהנדונה.

הראשון לציון הג"ר בן ציון מאיר חי עוזיאל (השופט והמשפט עמוד 521) כתב: "האמת צריכה להאמר, כי ארץ ישראל וירושלים עיקו"ת - לא פסקה מהיות הר המוריה, שממנה יצאה הוראה לכל ישראל, ובענין ירושת הבעל - קבלו וקיימו מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל תקנת דמשק שהיא תקנת טוליטולא, במקרה שלא השאירה האשה זרע של קיימא אחריה - לחלוק נכסי נחלתה בין בעלה ויורשי האשה. תקנה זאת שרירה וקיימת בכל קהלות הספרדים שבארץ, ונקראת בפי הפוסקים האחרונים בתשובותיהם בשם תקנת חצי הישבון, ודינה ככל תקנת בית דין, שמוטלת לחובה על כל איש ואשה מישראל, אעפ"י שלא נכתב בכתובה, אם לא שהתנו ביניהם מפורש נגד תקנה זאת לפני נשואיהם (ראה כנה"ג סי' קי"ח הגהות הטור ס"ק פ"ג), וקהלות האשכנזים שבארץ קבלו עליהם תקנת שו"מ, וכמו שכן כותבין בכל שטרי הכתובה, וכיון שכן אין לנו רשות לשנותם, אפילו לאלה שינשאו מעתה, ומכל שכן לאלה שכבר נשואים, הואיל ותקנות אלה נתקבלו לדורות עולם".

 

תקנות קהילות אלג'יר, קשטיליא וסלוצק

תקנת אלג'יר - בשו"ת התשב"ץ (חלק ב סימן רצב, תקנה ג') מובא: אם האישה נפטרה ויש להם ילדים משותפים - בעלה והילדים המשותפים יתחלקו בנדוניה חצי חצי (כמו בתקנת טוליטולה), אבל אם אין להם ילדים משותפים - בעלה ייקח שני שליש מהנדוניה, ויורשי האישה ייטלו רק שליש מהנדוניה.

התשב"ץ הביא את מקור הסמכות של החכמים לתקן תקנה שעוקרת חלק מירושת הבעל בנדוניה: "ורשאין הן בכך, שכן מצינו חכמי ישראל (כתובות נ"ב ע"ב) שתקנו כתובת בנין דכרין, כדי שיקפוץ אדם ויתן לבתו כבנו. וכן ר"ת ז"ל תקן שאם מתה האשה בתוך שנה ראשונה לנשואין שיירש אביה נדונייתא כדי שלא תתקיים קללת ותם לריק כחכם שדרשוהו (ספרי בחוקו' פרשה ב' פ"ה) בענין זה. וכיון שנהגו להרבות בנדונייא - תקנו להפקיע קצת מירושת הבעל והתקנה היא קיימת בכך".

"ואף על פי שכתבו הראשונים ז"ל, שאם התנה אדם עם אשתו שלא יירשנה - אינו מועיל תנאי זה, אלא א"כ התנה עמה בעודה ארוסה... תנאי ב"ד שאני, וה"ה והוא הטעם לתקנה צבור".

תקנת קשטיליא - הרשב"א (חלק ג סימן תלב) הביא את תקנת קהילת קשטיליא, שהרחיבה את תקנת טוליטולה לכל נכסי האישה. כל התקנות הנ"ל התייחסו רק לנדוניה שהאישה הביאה, אך לא הייתה תקנה בנכסים שהאישה קיבלה לאחר נישואיה (נכסי מלוג). בנכסים אלו - הבעל לבדו יורש. אך תקנת קהילת קשטיליא הרחיבה את החזרת חצי מנכסי אישה כולל גם בנכסים שהיא קיבלה לאחר נישואיה -חצי לבעלה וחצי לילדיה או ליורשיה.

תקנת קשטיליא גם הרחיבה את התקנה לירושת אישה את בעלה, שאישה תירש חצי מהנכסים, והילדים ירשו חצי מהנכסים. והאישה לא מקבלת את הכתובה (תקנה זו דומה לחוק האזרחי).

הרשב"א הביא את ההסבר לתקנות: "מפני דרכי שלום, מפני שראו הקהל ישמרם צורם, שבשעת פטירת האיש או בשעת פטירת האשה - היה הבן יוצא קרח מכאן ומכאן, הסכימה דעתם ועשו תנאי והסכמה ביניהם, מהיום ועד תשלום חמשים שנה, והחרימו בספר תורה. וזהו התנאי: שבשעת פטירת האשה בחיי בעלה - שיחלוק הבעל עם בניה כל הנכסים שיהיו להן בשעת פטירתה, קרקעות ומטלטלין, בין נכסים שהיו ממנה, בין נכסים שהיו ממנו, משום צד שבעולם, שיחלקו אותם כל בניה ובעלה שוה בשוה, שיקח הבעל מחצית הנכסים, ושיקחו בניה המחצית האחר".

"וכמו כן כשיפטר האיש בחיי אשתו - שיחלקו כל בניו עם אשתו שוה בשוה כל הנכסים שהיו להם משום צד שבעולם בשעת פטירתו, ובין הנכסים שהיו ממנה, בין הנכסים שהיו ממנו, שיחלקו אותם, שתקח האשה מחצית כל הנכסים, ושיקחו הבנים המחצית האחרת, ולא תהיה האשה רשאית לתבוע כתובה".

תקנת קהילת סלוצק - הפתחי תשובה (אבן העזר סימן נג ס"ק יד) כתב: "ועכשיו במדינה זו, המנהג לפסוק כפי התקנה שניתקנה בוועד בק"ק סלוצק בשנת תקכ"א. וז"ל התקנה הועתק בפנקס התקנות דפ"ק הורודנא סי' כ"ד: מה שמביא בתקנות שו"ם נידון אם מתה הבת עשינו תקנה לפי העת והזמן שעד שלשה שנים - יוחזר הכל אף הבגדים של אשתו לנותני הנדוניה וליורשו. ואחר שלשה שנים עד חמשה שנים - מגיע לו מחצה. ואחר חמשה שנים - מגיע להבעל כולו. לבד אם יהיה לה זרע קיימא - אז שייך הכל לזרע שירשנה. וכן להיפוך נידון תוספת כתובה. זולת הנדוני' מגיע לה עכ"ל התקנה".

"ושמעתי מדיינים הזקנים דפ"ק בדבר המבואר בתקנה הנ"ל, שגם אחר ג' שנים עד ה' שנים - אין מגיע להבעל רק מחצה אין המנהג לפסוק כן, ואולי בעלי התקנה בעצמה חזרו וביטלו זה, או כי יתר הרבנים שלא היו בוועד הנ"ל לא קיבלו עליהם לפסוק כן. וכן מה שמבואר בסוף התקנה" וכן להיפוך נידון תוספת כתובה כו' ולא נזכר מענין עיקר הכתובה כלום - נחלקו הדיינים בזה ונוהגין לעשות פשר".

 

 

 

[1] כך נאמר בספרא (בחוקותי פרשה ב פרק ה אות ג): "וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם - ...זה שהוא משיא את בתו, ונותן לה ממון הרבה, ולא הספיקו שבעת ימי המשתה לצאת, עד שמתה בתו, נמצא קובר את בתו ומאבד את ממונו".

[2] האגודה (מסכת כתובות פרק ד סימן מב) כתב: "ועוד תיקן (ר"ת) שאפילו החזיק החתן בנכסים ומתה תוך שנתה שיחזור. ושוב חזר מאותה תקנה. ושוב ניתקנה בהסכמת כל קהילות, היכא שמתה תוך שנתה בלא ולד של קיימא - שיחזיר לנותני הנדוניא או ליורשי הנדוניא מה שנשאר בידו מן הנדוניא, ולא הוציא על חליה ועל קבורתה".

[3] החלקת מחוקק בס"ק כד העיר: "אפי' אם האשה מתרצה במכירה - מ"מ היורשים יכולים למחות, שמא תמות היא, ותחזיר הנדן להן". וכן כתב הבית שמואל בס"ק כב.

[4] מהר"ם הסביר מדוע לא תתכן תקנה שמבטלת את כתובת האישה: "דעו בברור כי לא שמעתי מעולם תקנה, היכא דנפטר האיש - שיש להחזיר ולהפסידה כתובתה, כ"א הרב [זוסקינד] כהן א"ל שכך מצא בספר [ברוך] זצ"ל, ותמהתי הרבה על הדבר, ואפשר שלא פשטה אותה תקנה הואיל ולא שמעתי, ואם הלכה רפופה בידכם - שלחו אל רבותינו קהל ווירצפורק והם יגידו לכם. אבל פליאה בעיני אם הפקיעו הכתובה לגמרי א"כ כל הבעילות דומי' לבעילת זנות, ולכל זונות יתנו נדן, ואתנן לא נתן לה, ותהי להפך. (ע"פ ספר יחזקאל פרק טז פסוקים לג-לד: "לְכָל זֹנוֹת יִתְּנוּ נֵדֶה, וְאַתְּ נָתַתְּ אֶת נְדָנַיִךְ לְכָל מְאַהֲבַיִךְ, וַתִּשְׁחֳדִי אוֹתָם לָבוֹא אֵלַיִךְ מִסָּבִיב בְּתַזְנוּתָיִךְ. וַיְהִי בָךְ הֵפֶךְ מִן הַנָּשִׁים בְּתַזְנוּתַיִךְ, וְאַחֲרַיִךְ לֹא זוּנָּה, וּבְתִתֵּךְ אֶתְנָן, וְאֶתְנַן לֹא נִתַּן לָךְ, וַתְּהִי לְהֶפֶךְ"). ואפשר אם הפקיעו תוספת - אבל מנה ומאתים ונדוניא לא. סוף דבר אין לנו בזה אלא דברי רבותינו שבווירצפורג והקהילות".