פרשת שמות - אורות וכלים

ב"ה

הרב שבתי סבתו

לפרשת שמות/ תשע"ד

אורות וכלים

כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ

עם ישראל הוא עם חי, אשר חוֹוֶה ניסים לכל אורך דרכו. הראשון שבניסים, הוא פלא התהוותו של העם במצרים.

במשך 210 שנים, תקופה קצרה באופן יחסי לסדרי גודל של עם, צמחה משפחת יעקב אבינו מ - 70 נפש ל-3 מיליון נפש בערך. מתוכם 600,000 גברים מגיל 20 שנה ומעלה. כלומר, במשך כמאתיים שנה גידול טבעי פי 43,000.

בכדי שנוכל לקלוט את המשמעות הפנטסטית של הנתונים המספריים, נדמיין לעצמנו שאוכלוסיית היהודים בארץ ישראל שמנתה בשנת תש"ח 600,000 נפש, תצמח בתוך 200 שנה (ללא עליה מחו"ל) ל-25 מיליארד נפש. (אוכלוסיית כל העולם עומדת היום על כ - 6 מיליארד בני אדם).

זה נשמע דמיוני, אבל זה מה שהתרחש במצרים!

מקריאת הפסוקים הראשונים בספר שמות רואים בבירור כיצד התורה מדגישה בשש מילים, את בנייתו של עם ישראל למשפחותיו, אלפיו וריבבותיו.

"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל 1) פָּרוּ  2) וַיִּשְׁרְצוּ   3) וַיִּרְבּוּ    4) וַיַּעַצְמוּ    5) בִּמְאֹד    6) מְאֹד... (שמות א, ז)".

התורה משתמשת באוצר מילים גדול בכדי להביע ילודה ופריון. ראוי לציין, כי ששת התיאורים האלה נבחרו בקפידה בכדי לבטא את קיום הבטחות ה' לאבות אחת לאחת.

בברית המילה, הבטיח ה' לאברהם אבינו כי זרעו יפרה וירבה במאוד מאוד.

"וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד...וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם... (בראשית יז, ב-ו)".

ההבטחה הזאת קוימה במלואה במצרים ובאה לידי ביטוי באוצר מילים זהה: 1) פָּרוּ   3) וַיִּרְבּוּ   5) בִּמְאֹד   6) מְאֹד.

גם במילה 'עצום" תיאר ה' את ברכתו לזרע אברהם, לפני הפיכתה של סודם:

"וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם... (בראשית יח, יח)".

גם זה קוים במצרים: 4) וַיַּעַצְמוּ.

הביטוי האחרון "וַיִּשְׁרְצוּ", מקורו הוא בברכת יעקב אבינו למנשה ואפרים:

"...וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ (בראשית מח, טז)".

הקשר בין הביטוי "וַיִּשְׁרְצוּ" לבין ריבוי הדגים במים, מופיע בששת ימי בראשית.

"וַיִּשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה... (בראשית א, כ))".

כל הבטחות ה' קוימו במלואן, מילה במילה. אין שום כוח בעולם שיכול לעצור את קיומה של התכנית האלוקית, גם לא ההתנכלות האיומה של פרעה מלך מצרים.

אדרבה, להיפך!

"וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ... (שמות א, יב)".

ככל שישעבדו את עם ישראל וילחצו עליו, כך הוא יתרבה ויתפתח. המצרים פעלו בכל כוחם לעצור את ההתפתחות המדהימה הזאת בגזירות שונות ואיומות, החל מעבודת פרך קשה ועד המתה בפועל של התינוקות הנולדים. חז"ל תיארו את הריבוי הטבעי המדהים הזה באמרם, שכל הריון הכיל שישה עוברים בבת אחת.

האם התהליך המופלא הזה כרוך בהכרח בתהליך אחר?

אמנם כן.

גניזת האור הנבואי

"וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא (שמות א, ו)".

הפסוק הזה קודם לפסוק "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ...".

ההדגשה הזו באה ללמד על הקשר בין היעלמותו של דור האבות שהיה עטוף כל כולו בנבואות, חזיונות וחלומות קודש, לבין התחלת הריבוי הטבעי של העם.

התורה מבקשת ללמדנו, שיש הכרח בהיעלמותו של דור האבות, דור הנביאים, יחד עם הנבואה וההשראה הרוחנית העליונה, כדי לאפשר עיסוק בילודה ופריון.

אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב - אבות הנביאים, כולל דור בני יעקב ובתוכם יוסף בעל חלומות האמת המופלאים, הולידו את בניהם בקשיים גדולים. שרה, רבקה ורחל היו עקרות עד שילדו בדרך נס בן אחד או שנים. גם ליוסף נולדו לא יותר מאשר שני בנים, למרות תקופת השפע שבה הוא חי.

לאורך כל הדרך, הקב"ה מברך אותם בריבוי זרעם כחול אשר על שפת הים. אין כמעט נבואה לאבות שלא כללה ברכה על ריבוי הצאצאים.

בפועל, כל הברכות האלה החלו להתממש אך ורק עם סיום תקופת הנבואה והחלום.

רק כאשר השתרר חושך נבואי וחוסר קשר גלוי עם ההשגחה האלוקית, החל הריבוי המדהים של "שישה בכרס אחד".

האם יש הכרח בגניזת האור הנבואי העצום בכדי לאפשר את הילודה המסיבית?

התשובה היא חיובית ותיתמך בדוגמאות הבאות.

חיות אש ממללות

בספר יחזקאל, המשופע בתיאורים וחזיונות נבואיים של העולם הרוחני העליון, מופיעות דמויות של חיות אש, הנושאות רקיע מעל ראשם.

"...וּמִתּוֹכָהּ כְּעֵין הַחַשְׁמַל מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, וּמִתּוֹכָהּ דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת...וּדְמוּת הַחַיּוֹת מַרְאֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ בֹּעֲרוֹת...וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְמָעְלָה (יחזקאל א)".

במסכת חגיגה (יג:) מוסבר הקשר בינם לבין המילה המוזרה "חשמל". המילה הזאת מוסברת באופן הבא.

"עִתִים חשות ועִתִים ממללות. בשעה שהדיבור יוצא מפי הקב"ה - הם חשות (שותקות). ובשעה שאין הדיבור יוצא מפי הקב"ה - הם ממללות (מדברות)". כלומר, המילה חשמל היא צירוף של שתיקה ודיבור. חש (חשות) מל (ממללות).

חיות האש, הם סוג גבוה מאוד של מלאכים, אשר מייצגים את כל החי אשר על פני האדמה.

כאשר פניהם נשואות למעלה לשם קבלת האור העליון, הן מחרישות, חשות ומקשיבות. וכאשר הארת האור העליון נפסקת, הן פונות מטה, לדבר ולהשפיע.

כאן הציבו לנו חז"ל עיקרון חשוב מאוד.

כאשר עוסקים בהשפעה ובנתינה, אין יכולת קבלה. ובשעה שעוסקים בקליטה, אין יכולת שידור.

על פי העיקרון הזה, מותר למלוח כמה חתיכות בשר זה על זה בכלי מנוקב, כדי להפליט את הדם. לכאורה,

מדוע לא חוששים, שהדם שפלטה החתיכה העליונה ייבלע על ידי זו שלמטה ממנה?

התשובה נעוצה בעיקרון שהצבנו לעיל.

כאשר כל חתיכות הבשר עסוקות בפליטת דמם באמצעות המלח שעליהן, אין הם מסוגלות לספוג ולבלוע דם מחתיכות שעליהן. במילים אחרות, אין אפשרות לבצע שתי פעולות הפכיות בעת ובעונה אחת.

נוכל להדגים זאת באופן דומה, גם בויכוח המתנהל בין שני בני אדם. כאשר אחד מהם מסביר בלהט את עמדתו, אין הוא מסוגל לשמוע, להבין ולקלוט את דעת חברו.

החלום והחושים

דוגמה נוספת.

בשעות השינה העמוקה בלילה, מושבתים כל החושים. בשעות אלו אי אפשר להשפיע, לפעול, לדבר או להנהיג.

אך דווקא באותו זמן, נפתחים הצינורות הרוחניים ומַעְיָן השפע הרוחני משפיע אור עליון אל הנשמה. זו היא שעת התקשרות הנשמה במקורה. זוהי שעת קבלה ולא שעת נתינה. רק כאשר נפסק זרם השפע האלוקי, אז האדם מתעורר ומוכן לפעולה בכל כוחו.

באותו אופן בדיוק מתרחשת הנבואה. בשעת קבלת הנבואה, היה הנביא נרדם ופניו ארצה. רק בשעה שהנבואה נפסקה, היה הנביא מסוגל לדבר, להשפיע ולפעול.

משה רבנו היה יוצא מן הכלל. בשעות היום, תוך שהוא עֵר לחלוטין, היה מדבר עם בני ישראל, ובו זמנית היה מסוגל לקבל את דבר ה' אליו. התופעה הזאת מזכירה את המתרגם הסימולטני, שתוך כדי שהוא שומע את הנאום באוזניו, הוא מסוגל לתרגם ולהשמיע.

כך אירע לשמואל הנביא, בשעה שֶׁיִשָׁי העביר לפניו את שבעת בניו. ממש, תוך כדי הבטה בדוד, מודיע לו ה' בנבואה:

"...קוּם מְשָׁחֵהוּ כִּי זֶה הוּא (שמואל-א טז, יב)".

הגִרסא והעיון

דוגמה נוספת.

בשעה שאדם קורא בפיו פסוקי תהילים, או בשעה שהוא גורס משניות או קורא בתורה, מתרחשת דינאמיקה של קליטה, הדוחפת להמשך ולהתקדמות. ההנאה היא מקליטת דברים חדשים, והסיפוק הוא מן ההתקדמות וההֶסְפֵּק. כאן אין מקום להשקיע בעיון וחשיבה, אלא לקליטה סוחפת ומתמדת של דברי תורה או דברי חכמים.

לא כן בשעת ההעמקה.

כאן צריך לעצור לחשוב ולהביע. כאן צריך להשקיע מאמץ גדול, להפיק מעצמנו את המֵרב. זו שעת פליטה, זו שעה של שאלת שאלות, הקבלות והשוואות, פעולות העוצרות את הדינאמיקה של ההתקדמות.

פה נפתחים ערוצים חדשים בהבעת רעיונות המגיעים מתוך הנשמה.

משום כך, אי אפשר לערב ביחד לימוד בקיאותי ולימוד עיוני, מפני שהם הפוכים בטבעם וסותרים זה את זה במהותם.

בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה

נחזור אל עיקר המאמר.

האור הנבואי שמילא את אברהם יצחק ויעקב בכל זָוִויות אישיותם, לא אִפשר את הריבוי הטבעי. בשעה שהקשר הרוחני הוא כלפי מעלה, אין אפשרות להתפתח כלפי מטה בעיסוק מאסיבי של לידת ילדים.

נוסיף ונבאר.

הופעת האור הנבואי פירושו, התמלאות בחזון, המכיל שאיפות רוחניות גדולות. האורות האלו מציפים את הנפש בכמיהה וגעגועים לגילוי שכינה, שיתפשט על פני העולם כולו.

אין ספק, שהשאיפות האלו מכילים בקרבם את האמצעים לביצוע והגשמה. האמצעים האלו יתגלו רק כאשר תצטמצמנה השאיפות.

ובסוף, כאשר תוגשמנה המטרות, תהפוכנה השאיפות למציאות של ממש.

השאיפות מכונים אורות והאמצעים מכונים כלים. האורות מכילים בקרבם את הכלים בצורתם המופשטת. האורות חייבים להיגנז ולהצטמצם כדי שיתגלו הכלים. כאשר יתגלו הכלים יחזרו האורות וישכנו בתוכם.

רק כאשר נגנז האור הנבואי של דור האבות - המייסדים והחוזים, כולל מותו של יוסף ודורו, רק אז החלו הברכות הגדולות להתגשם. רק אז החלה ההתפתחות המשמעותית ביותר בגידול האוכלוסייה שהיא גופו של העם. רק אז ברכת "...כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ (בראשית טו, ה)" (ככוכבים בשמים) החלה לקבל משמעות נרחבת. אוכלוסיית עם ישראל הם הם הכלים שדרכם יופיע האור הרוחני של מלכות ה'.

כך נמשכו מאתיים ועשר שנים, ללא כהן וללא נביא, ללא מנהיג וללא הכוונה אלוקית. אין זכר בתורה לכל 4 הדורות האלה, שלא השאירו חותם נבואי כל שהוא.

מצד שני, כאן נבנה הבסיס האיתן ביותר לעם ישראל, שעליו תשרה השכינה ועליו יופיע אור ה' במעמד הר סיני ובבניית בית המקדש ומלכות ישראל בארץ ישראל.

מכאן נעבור אל המציאות של ימינו.

מדינת ישראל הולכת ומתפתחת על בתֵיהַ, עריהַ וכפריהַ. כבישים וגשרים, תעשיה וחקלאות, רפואה וטכנולוגיה, ממשלה וצבא. כל ההתפתחות המפליאה הזו מתבצעת תחת מעטה החילוניות. זו תקופת חושך נבואית, נעדרת השראת נביאי האמת והצדק. זוהי תקופה, שבה קיימת במידה רבה הפניית עורף לה' אלוקי ישראל ולארצו המקודשת מדורי דורות. זו תקופה, שבמקום געגועים לקרבת אלוקים, קיימת בתקשורת פזילה לתרבות המערב, המקדשת את החומריות והנהנתנות של הפרט. תרבות המערב חיללה את הקדושה שביחסי האישות, פירקה את לכידות המשפחה, והפרה את הברית בין אלוקים ובין עולמו.

דווקא בתקופה הזאת, בדיוק כבתקופת החושך של מצרים, נבנית תשתית ענקית. נוצרים הכלים האדירים, שלתוכן יצוק הקב"ה השפעה רוחנית עצומה, שתבוא ותופיע ותעניק תוכן אמיתי לכל העשייה הברוכה בארץ ישראל.

כאשר תגיע השעה המיוחלת וכאשר יגיע הזמן הראוי, יופיעו מחדש נביאי האמת והצדק בשם ה' וייצקו תוכן מקודש על כל בית ישראל. אז נהיה ראויים להיקרא עם ה', וארצנו ארץ ישראל, תחזור להיות נחלת ה'.

עד עתה אנו עולים גבוה בסולם המעלות. אך העלייה הזו מסותרת ורמוזה בפסוק משיר השירים, המתייחס אל התהוותו של עם ישראל במצרים:

"יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה... (שיר השירים ב, יד)".

אמנם מדרגה, אבל בסתר.