להשתמש במעות שיש בידו משל חבירו
בית הדין
ט חשון התשעט | 18.10.18
שאלה: אני נמצא כעת בדרום בלי כסף משלי, אבל יש לי כסף של חבר שלי, החבר לא עונה לטלפון, האם אני יכול להשתמש בכסף שלו כדי למלא דלק ואח"כ להחזיר לו?
הרב ענניאל אהרן
תשובה
א. אם הכסף הופקד בידו להיות שומר או להיות שליח לקבל מעות (כגון מיד לווה או מיד קונה), ולא נתנו לו את המעות במעטפה סגורה וחתומה, מותר לו להשתמש במעות אלו.
ב. אמנם אם הכסף הופקד בידו להיות שליח להולכה (כגון למוסרו ליד מלווה או לווה או מוכר), אסור לו להשתמש במעות. ומ"מ בשעת הצורך יכול לייחד תיכף ומיד מעות אחרים שיש לו במקום אחר תחת מעות אלו, ובכך יוכל להשתמש במעות שבידו.
ג. במקום שברור לו בוודאות שחבירו מרשה לו להשתמש במעות שבידו, ע"מ שיחזיר לו מעות אחרים, יש לסמוך על מנהג העולם להקל כשיטת הפוסקים שהתירו בזה, בפרט אם מייחד מעות אחרים תיכף ומיד.
ד. אם מדובר באופן שצריך למלאות דלק כדי ליסוע למקום חשוב, שאם יתעכב ולא יסע או יאחר יפסיד ממון, לכ"ע כדי להציל עצמו מהפסד ממון יכול להשתמש בכסף של חבירו ע"מ להחזיר לו לאחר זמן.
נימוקים
א. המפקיד מעות אצל שולחני או חנווני
בדין מי שהמפקיד מעות אצל שולחני, ושולחני הוא אדם שמתעסק בהחלפת כספים וצריך למעות תדיר, הדין פשוט במשנה ובגמ' ב"מ (מג.):
אם הפקיד בידו את המעות צרורין וחתומים או קשורים בקשר משונה, לא ישתמש בהם. שכיון שהפקידם בידו צרורים וחתומים גילה דעתו שאין רצונו שהשולחני ישתמש בהם.
אבל אינם חתומים ולא קשורים קשר משונה, אע"פ שהם צרורים, מותר לו להשתמש בהם. שיודע המפקיד שהשולחני צריך למעות תדיר וע"מ כן הפקידם אצלו.
ודעת רבי יהודה שאף חנווני דינו כשולחני, שאף הוא צריך למעות תדיר, וכן הלכה כר' יהודה.
וכן נפסק להלכה בשו"ע (חו"מ סי' רצב סע' ז).
וכתב בשו"ע הרב (הלכות פקדון קונטרס אחרון הערה ב) שאפ' אם בא המפקיד אח"כ ואמר לו אל תשתמש במעות, מותר לו להשתמש במעות, שכיון שקנה זכות השתמשות במעות למשך ימי השמירה בשכר שמירתו, אין המפקיד יכול לחזור בתוך הזמן, ועוד שדומה לפועל שהתחיל במלאכה שאין בעה"ב יכול לחזור בו מתנאי השכר שסיכמו ביניהם. אא"כ תובע ממנו להשיב לו את הפקדון, שכיון שנתנם לו מותרים, הרי זה כאילו התנה שיוכל לתובען בכל עת שירצה.
ב. המפקיד מעות אצל בעה"ב
אמנם מי שמפקיד מעות אצל בעה"ב, מבואר במשנה שם, שדינו שונה משולחני וחנווני, שאפ' הפקיד בידו את המעות באופן שאינם צרורים, לא ישתמש בהם.
וכן פסק השו"ע (שם).
בזה"ז שכל עסקינו במעות
הרא"ש (ב"מ פ"ד סי' יג) כתב בשם ר"ת כי בעה"ב שרוב עסקיו בריבית דינו כשולחני, לפי שצריך תמיד למעות.
וכן פסק בשו"ע (שם).
ובמרדכי (סוף פרק במפקיד סי' רצה) כתב בשם רבינו ברוך ממגנצא שהתנא של המשנה שאסר על בעה"ב להשתמש במעות שהפקידו אצלו, היה בא"י שם רק שולחני וחנווני היו עסקיהם במעות, אבל בעלי הבתים היו רוב העסקאות שלהן בשדה ולא במעות, אמנם עתה בזמן הזה שאין לנו שדות ועסקינו במעות להלוותם ברבית ולעשות בסחורות ולקנות, אף בעל הבית דינו כשולחני ומותר להשתמש במעות שהופקדו אצלו.
ובסמ"ע (שם סקי"ח) וש"ך (שם סקי"ב) על דברי השו"ע הנ"ל בשם הרא"ש, הביאו להלכה דברי המרדכי אלו.
אמנם בתומים (סי' קכה ססק"ג) דייק מכך שהרמב"ם לא הביא דין זה, שאפשר שאינו סובר כן.
למעשה, נראה מסתימת לשון הפוסקים שלא נחלקו על הכרעת הסמ"ע והש"ך בשם המרדכי, ואף בעה"ב דינו כשולחני ומותר לו להשתמש במעות מותרים שהופקדו בידו.
ומצאנו באג"מ (חו"מ ח"ב סי' נג) שמחדש לומר כי בזמנינו שיש אפשרות להפקיד את המעות בבנק, אין היתר להשתמש במעות מותרים, לפי שמסתבר שחז"ל שיערו כן רק בזמנם שהיה השומר צריך לטרוח להטמין את המעות בקרקע, ולכן י"ל שהמפקיד מסכים שהשומר ישתמש בהם ויתחייב באונסים, אבל היום שהשמירה היותר מעולה היא בבנק, אין אומדנא שהמפקיד מתיר לו להוציאם.
מ"מ אף אם נקבל סברא זו של האג"מ, נראה שאינו שייך אלא במי שהפקידו אצלו מעות לזמן ארוך, אבל מי שהפקידו אצלו מעות לזמן קצר לא שייך לומר שהיה לו להפקידם בבנק, ולכן בו שייך ההיתר שאמרו חכמים.
ג. שליח להוליך מעות
בפוסקים מצאנו שנחלקו האם גם שליח להולכת המעות, כגון למוסרם ליד מלווה או לווה, או לקנות בהם סחורה, דינו ג"כ כשומר שיש אופנים בהם יהיה מותר לו להשתמש במעות ע"פ המבואר לעיל?
מדברי הש"ך (סי' קכא סקל"ה) משמע שאין חילוק בין שליח לשומר, שגם שליח שנתנו לו מעות שאינם צרורים במקום שדרך להשתמש במעות תדיר, יכול השליח להשתמש במעות.
אמנם הנתיבות (סי' קכא סק"י וסי' קפג סק"ד) חולק על הש"ך וכתב שדווקא נפקד מותר לו להשתמש במעות ע"פ המבואר לעיל, אבל שליח דינו שונה. אם הוא שליח להולכה, כגון שליח של המלווה או של הלווה, וה"ה שליח לקנות סחורה, בכל אופן אין לו רשות להשתמש במעות, והביא שכ"כ הב"י ביו"ד (סי' קסט), וביאר הב"י שם הטעם כיון שלא מסרם שישהה בידו שום זמן אלא כדי שימסרם ללווה או למלווה, ומכ"ש היכא שמסרן הלווה ואמר לו הולך וזכי, שנעשו מעות המלווה, והמלווה לא מסר בידו המעות מותרין. מ"מ אם הוא שליח קבלה כגון שעשה המלווה לקבל המעות מיד הלוה - מותר להשתמש בהם שהרי זה כאילו הפקיד בידו מעות לזמן.
וסיים שאפשר שגם הש"ך לא דיבר אלא בשליח קבלה, אלא שמלשונו לא משמע כן.
ובתומים (סי' קכה סק"ג) מבואר שהסכים עם חילוקו של הנתיבות ששליח קבלה מותר להשתמש במעות, וכ"כ בשם הרשב"א והר"ן.
ובחי' רעק"א (סי' רצב סע' ז) ג"כ הפנה לדברי הב"י הנ"ל שהביא הנתיבות, וסיים לעיין בש"ך הנ"ל.
ובפת"ש (סי' רצב סק"ב) הביא רק דברי הנתיבות.
על כן נראה שהעיקר להלכה כדברי הנתיבות להחמיר בשליח הולכה.
ד. להשתמש במעות בהוצאה גמורה
עוד מצאנו שנחלקו הפוסקים בכל מקום שמותר לו להשתמש במעות חבירו, האם מותר אפ' אם מוציאם לגמרי באופן שלא ישארו בעין? כגון בנידון דידן שרוצה להשתמש במעות כדי למלא דלק?
במנחת פיתים (סי' מז) כתב להוכיח מדברי הפוסקים שמותר אפ' להוציאם לגמרי באופן שלא ישארו בעין, כגון בהוצאות צורכי ביתו, או אפילו בפרעון חובו.
וכן משמע מדברי החפץ חיים בספרו אהבת חסד (הלכות הלואה פ"א סע' יג).
אמנם רבים מן האחרונים כתבו שאינו רשאי להוציאם לצרכיו באופן שלא ישארו כלל בעין, אלא מותר לו רק להשקיעם בסחורה כיון ששווי המעות נשאר בעין.
כ"כ בערך ש"י (סי' רצב סע' ז) ע"פ דברי המרדכי, וכ"כ הבית מאיר (אה"ע סי' צ סע' ט), וכ"כ הנתיבות (סי' מז חי' סק"ד) בשם אבן העוזר (בהג"ה לבאה"ט שם סק"ד).
וכ"כ בזית רענן (מובא בשו"ת אבני קודש סימן ב), ודייק מלשון הפוסקים שכתבו שמותר להשתמש ולא הזכירו שמותר להוציאם.
וע"ע בשו"ת מלבושי יו"ט (ח"ב סי' ז) שהאריך בראיות שדין זה תלוי במחלוקת ראשונים.
ה. אם מייחד מיד מעות אחרים
עוד מצאנו שנחלקו הפוסקים במקום שאסור לנפקד להשתמש במעות שבידו, האם ע"י שמייחד תיכף ומיד מעות אחרים במקום המעות שהופקדו אצלו, יהיה מותר לו מעתה להשתמש במעות שבידו?
בבית שמואל (אע"ה סימן לה סקט"ו וסקכ"א) כתב כי שליח שקידש לעצמו במעות המשלח, אין בזה משום גזל, שיכול להחליף מעות במעות ואין הבעלים מקפיד אם מחליף.
וכ"כ בנתיבות (סי' קפג סק"ד) ע"פ דברי הסמ"ע (שם סקי"ב) והט"ז (שם), שאם השליח ייחד מעות אחרים עבור המשלח יכול להשתמש במעות שנתנו לו.
וכ"כ במחנ"א (הלכות שומרים סימן כה) בשם מהרש"ך (ח"א סימן קמה), ומבואר שם שצריך ליתן מעות אחרים תיכף ומיד ולא לאחר שמוציאם, ומשמע מדברי המחנ"א שהסכים עם המהרש"ך לענין זה, ולא השיג עליו אלא לענין שכתב שהמעות שנתן תחת המעות שקיבל נכנסו לרשות הבעלים.
אמנם המקנה (בקו"א להלכות קידושין סימן לה סעיף ט) השיג על הבית שמואל הנ"ל, וכתב שדוקא כשיש לנפקד רשות להשתמש מותר גם להחליף, ומדייק כן מדברי הש"ך (סי' רצב סק"ח) שכתב שאף כשעדיין לא הוציא המעות יכול ליתן מעות אחרים, ומשמע דווקא במקום שיש לו רשות, אבל כשאין לו רשות שימוש אינו יכול ליתן מעות אחרים.
ובפת"ש (סי' רצב ססק"ג) הביא כי בשו"ת בית אפרים (חו"מ סימן מט) מבואר שאם לא באו הבעלים לבקש מעותיהם, והנפקד צריך למעות אלו ואינו רוצה ליקח אותם בתורת מלוה רק שמזכה לבעלים אחרים תחתיהן, שפיר דמי ויכול הוא להחליף מטעם זה נהנה וזה לא חסר, כיון שאין קפידא לבעלים במעות אלו דוקא.[2]
וכתב הפת"ש כי משמע מדבריו של הבית אפרים שזהו אפילו כשאין לו היתר שימוש כלל, אלא שסיים שלדעתו צ"ע בזה, והפנה לעיין בנחלת צבי מה שכתב בזה.
ואכן בנחלת צבי (סימן רצב) מפקפק ג"כ בעיקר דינו של הבית שמואל, ומצדד לומר שדווקא בשליח לקנות או לקדש בשביל המשלח, שנעשה מבוקשו, אין למשלח קפידא בחילוף המעות, אבל בנפקד שהשתמש במעות לצורכו, כגון בנידון של הבית שמואל שקידש השליח לעצמו, אפשר שגם במעות שייך לומר אדם רוצה בקב שלו, ומסיק שאף לדעת המתירים להחליף בפקדון צריך שיהיו החליפין כעין מעותיו ממש, עיין שם.
ו. כשברור לו בוודאות שחבירו מרשה לו
הנה כל מה שדנו לעיל, היינו דווקא באופן שלא ידוע לנפקד שהמפקיד מרשה לו להשתמש במעות, אבל במקום שברור לו בוודאות גמורה שחבירו מרשה לו, ידועה מחלוקת הפוסקים בזה אם ניתן לסמוך על אומדנא זו?
ונביא בקצרה את השיטות השונות בזה:
בסוגיית יאוש שלא מדעת, בגמ' ב"מ (כא:-כב.), מובא מעשה על אמימר, רב אשי ורב זוטרא שביקרו בבוסתן של מרי בר איסק. האריס שעבד בשדה של מרי בר איסק, הביא להם לאכול מפירות הבוסתן, אמימר ורב אשי אכלו מהפירות, ואילו מר זוטרא לא אכל.
וכתבו התוס' שם (ד"ה מר) שהטעם שאמימר ורב אשי אכלו משום שמסתמא האריס נתן להם לאכול מחלקו, ואין לחשוש שמא לא יאמר לבעל הבוסתן בשעת החלוקה ליטול כנגד מה שנתן להם, אבל אין לומר שטעמם של אמימר ורב אשי משום שסמכו על כך שבעל הבוסתן יתרצה כשידע, שהרי הלכה כאביי שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש, ועל כן אע"ג שלכשידע מרי בר איסק יתרצה, מעיקרא לא ידע, כמו שבאבידה א"א לקחתה על סמך שהבעלים התייאשו לכשידעו שאבדה מהם.
מבואר מדברי התוס', שאסור לקחת חפץ על אף שהבעלים יסכימו אחר כך, וכן פסקו המרדכי (ב"מ סי' תכה) וההגהות אשרי (ב"מ פ"ב סי' ג).
וכתב בקצות (סי' רט סס'ק"ה) שהעיקר כדברי התוס', וכן פסק בערוך השולחן (חו"מ סי' שנח סע' ה).
וכן פסק בשו''ע הרב (חו"מ הלכות מציאה ופקדון סע' ד) ז"ל:
"ואפ' ברור לו, שכשייוודע לבעליו שהוא נטלה אזי ישמחו ויגילו מפני אהבתם אותו, אסור לו ליהנות בה בלא דעת הבעלים. לפיכך, הנכנס לפרדס או לגינת חבירו אסור לו ללקוט פירות שלא מדעת הבעלים, אף על פי שבעל הפרדס והגינה הוא אוהבו וריעו אשר כנפשו, ובודאי ישמח ויגיל כשייוודע לו שנהנה זה מפירותיו. מ"מ כיון שעכשיו אינו יודע מזה, הרי הוא נהנה באיסור וכן כל כיו"ב וצריך להזהיר לרבים שנכשלין בזה מחמת חסרון ידיעה".
ובקיצור שו"ע (גאנצפריד סי' קפב סע' יג) העתיק להלכה דברי שו"ע הרב אלו.
ומ"מ מבואר בשו''ע הרב (הלכות שאילה סע' ה) שבחפץ שאין בו כלל כיליון (למשל לשבת על ספסל של מישהו, או בסרגל) מותר להשתמש גם בלי לבקש רשות, אלא אם כן דרך בני אדם להקפיד על כך.
כל זה שיטת האוסרים, אמנם מצאנו שיש שחלקו על יסודו של התוס' להשוות מתנה למציאה.
הש''ך (חו''מ סי' שנח סק"א) חולק בפירוש על דברי התוס', וסובר שלעולם מותר להשתמש בחפץ של חברו, במידה והמשתמש יודע בוודאות שחברו יסכים לו כשהוא יידע שהשתמשו לו בחפץ.
ומבאר הש"ך הטעם משום שיש לחלק בין אבידה שאין לה סימן, לבין נטילת חפץ מחברו. באבידה ללא סימן, בעלי האבידה לא רוצים לאבד את החפץ שלהם, ובעל כורחם הם מתייאשים, לכן אמרינן מעיקרא באיסור בא ליד המוצא, ואסור לו לקחת את החפץ לפני שהבעלים התייאשו. לעומת זאת בהשתמשות בחפץ מחברו, בעצם כבר בשעת ההשתמשות, בעלי החפץ היו שמחים בהשתמשות ולא מתנגדים לכך.
מבואר שלדעת הש''ך מותר להשתמש בחפץ של חברו ללא רשות, במידה והוא יודע בוודאות שכאשר חברו יידע מכך הוא ישמח, שלא כשיטת התוס' וסיעתו הנ"ל.
וכחילוקו של הש"ך בין אבידה ללא סימן למתנה, מפורש בדברי המאירי (ב"מ כב. ד''ה גלוי) והשיטה (בשיטמ''ק שם ד''ה אמימר).
ובנתיבות (סי' קצה ססק"א וסי' קצז סק"ד) ובמחנ"א (הלכות גזילה סי' ב) מבואר שהסכימו עם הש"ך הנ"ל.
במקום שכך נהגו
הנה מבואר בשו"ע הרב בהמשך דבריו (הלכות פקדון סע' ה), שם מסייג את שיטתו וכותב, שבמקרה שאדם לוקח מחברו חפץ, והוא אפילו לא יצטרך לעדכן אותו לאחר מעשה שהוא לקח (לא בגלל שהמשתמש פושע, אלא כי באמת לא מקפידים בכך כלל וכלל), במצב כזה גם הוא מודה שמותר להשתמש, ז"ל:
"ומכל מקום מותר לבן ביתו של אדם ליתן פרוסה לעני או לבנו של אוהבו של בעל הבית שלא מדעתו לפי שכך נהגו בעלי בתים ומתחלה נתרצה בעל הבית בכך כשהכניס פת זו לתוך ביתו ואין זה נקרא שלא מדעת הבעלים כלל כיון שכך נהגו והבעלים יודעים מזה המנהג. ומטעם זה מותר לקבל צדקה מן הנשים דבר מועט שלא מדעת בעליהן כמו שיתבאר בהלכות גזלה הואיל ודרכן בכך ויודעים בעליהן שדרכן בכך (וכן בפרדס אם הוא רגיל בו לאכול מפירותיו מדעת הבעלים מותר) וכן כל כיוצא בזה".
ובקיצור שו"ע (שם סע' יד) העתיק להלכה גם דברים אלו של שו"ע הרב. וכן פסק ערוך השולחן (שם) מדעתו.
ומצאנו שכ"כ מפורש הר"ן (ב"מ כב. ד"ה אמימר) בשם הרשב"א, והביא דבריו השיטמ"ק (שם ד"ה אמימר), שביארו כי הטעם שרב אשי אכל משום שהיה לו אומדן דעת שאין בעל הפרדס מקפיד בכך, וסיים ז"ל: "וכך נהגו, דומיא למאי דאיתא בתוס' בפ"ב דב"ק הבן שהיה אוכל משל אביו וכן עבד שהיה אוכל משל רבו קוצה ונותן פרוסה לבנו ולעבדו של אוהבו ואינו חושש משום גזל של בעל הבית שכך נהגו ומשום האי טעמא נמי אמרי' בפ' הגוזל בתרא שגבאי צדקה מקבלין מן הנשים בדבר מועט".
ובשו"ע הרב (שם קו"א הערה א) כתב שהתוס' וסיעתם אינם חולקים על דברי הר"ן בשם הרשב"א הנ"ל בדינא, ששניהם מודים שבמקום שכך נהגו מותר, שהרי דומה לתאנה דמידע ידיע שנפלה והבעלים ודאי מתייאש, ולא נחלקו אלא במציאות, שהתוס' סוברים שדוחק לומר שכך נהגו כמש"כ הרשב"א.
וכן פסק למעשה בספר משפטי התורה (לרב צבי שפיץ ח"א סי' נב אות ד), והביא דוגמא למקום שכך נהגו, כגון חברים הנמצאים באותו חדר בפנימיה וכן נהוג אצלם, או מי שמתארח בבית חבירו והחבר מכבדו כאשר הוריו אינם בבית.
ונראה לומר למעשה כיון שבמציאות כיום אנו רואים שנהגו העולם בין חברים להשתמש משל חברו כשידוע בוודאות שמרשה, א"כ מכח המנהג זה אף לשיטת האוסרים בעלמא, המיקל להשתמש יש לו על מי לסמוך, שיש לומר שאחר שכך מנהג העולם, א"כ מי שנותן חפץ ליד חבירו, והוא דבר שיודע בוודאות גמורה שאינו מקפיד אם חבירו ישתמש בו, הרי נותן לו על דעת כך שיוכל להשתמש בו, וכדין בן האוכל משל אביו כנ"ל.
ז. כשצריך למעות כדי להציל ממונו מהפסד
שנינו בגמ' ב"ק (פא:)
"תניא, רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי ב"ד הוא, שיהא זה יורד לתוך שדה חבירו וקוצץ שוכו של חבירו להציל נחיל שלו, ונותן לו דמי שוכו של חבירו; ותנאי ב"ד הוא, שיהא זה שופך יינו ומציל דובשנו של חבירו, ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו"
והיינו שאם היו שנים מהלכים בדרך לזה חבית של יין ולזה חבית של דבש, ונסדקה לאחד חבית של דבש, יכול בעל החבית של הדבש לשפוך את יינו של חבירו כדי להציל את הדבש שלו ונותן לו דמי יינו.
ומפרשים התוס' (שם ד"ה נוטל) בשם ר"י שתנאי בי"ד הוא שיכול בעל החבית של הדבש לשפוך את יינו של חבירו בעל כורחו כדי להציל את שלו ואין בעל היין יכול לעכב, אלא שצריך ליתן לו דמי יינו. וכ"כ הרא"ש (ב"ק פ"י סי' טז).
אמנם מצאנו שנחלקו הראשונים האם הלכה כדברי ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה.
שהרי שנינו במשנה בב"ק (קיד.):
"ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו, ואם הזיק - משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים; ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים"
ובגמ' ב"ק (פא:) מבואר כי הטעם שלא שנו את דברי ר' ישמעאל בברייתא בה מנו את כל התנאים שהתנה יהושע, משום שלא שנו בברייתא זו מה שהוא דעת יחיד.
ומבארים התוס' (שם סד"ה נוטל) שדעתו של ר' ישמעאל בזה דעת יחיד, משום שמסתמא חכמים שחולקים במשנה הנ"ל על ר' ישמעאל במה שהתיר לקוץ שוכו של חבירו להציל את שלו ע"מ ליתן דמים, חולקים עליו גם בדין שאמר ששופך את יינו של חבירו להציל את שלו, שהרי טעם אחד לשניהם.
ואכן ברי"ף (ב"ק מא:) כתב שמזה מוכח שאין הלכה כדברי ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה.
וכן ברמב"ם בהלכות נזקי ממון (פ"ה ה"ג) כתב התקנות שתיקן יהושע והשמיט את דברי רבי ישמעאל, ובהלכות גזילה (פ"ו הי"ד) פסק בפירוש שלא כרבי ישמעאל, משמע שסובר כרי"ף, כ"כ הב"י (סי' רעד) בדעת הרמב"ם.
אמנם ברא"ש (שם) דחה ראיות הרי"ף, ובטור (חו"מ סי' רעד) כתב בפירוש שהרא"ש פסק כדברי ר' ישמעאל, וכתב על זה בשל"ג (על הרי"ף כט:) שאע"פ שברא"ש לא פסק כן בפירוש רק דחה ראיות הרי"ף, ודאי הטור בנו בקי בדברי אביו הרא"ש ויודע שכן סובר להלכה.
וכן כתב באו"ז (ב"ק שם) שר"ח פסק כר"י, וגם ראבי"ה דחה ראיות של הרי"ף.
למעשה מצאנו בתרה"ד (סי' שטז) שהביא שתי הדעות הנ"ל שבראשונים ונראה מסוף דבריו שלא הכריע ביניהם.
וכן ברמ"א בשני מקומות (חו"מ סי' רסד סע' ה וסוף סי' רעד) הביא שתי הדעות ולא הכריע, אמנם ברמ"א במקום אחר (חו"מ סי' שח סע' ז) פסק להקל כשיטת הרא"ש[3].
וכתב הסמ"ע (סי' שח סקי"ד) בביאור שיטת הרמ"א, שסובר כי גם החולקים לא חלקו אלא להוציא מדעת הרא"ש וסיעתו הסוברים שגם אם בעל היין כאן חייב הוא לשפוך את יינו בעל כורחו, אבל לעולם אם אין בעל היין כאן לגלות דעתו שלא נח לו בזה, אפשר שהחולקים מודים שמותר לבעל הדבש לשפוך יינו של חבירו על דעת לשלם לו, וכוונת הרמ"א בסי' שח סע' ז להקל בענין זה, שאם בעל היין אינו כאן, אין בעל הדבש נקרא גזלן מטעם שמא אם היה בעל היין כאן לא היה נוח לו בכך כדי להציל לחבירו.
עוד כתב הסמ"ע (סי' רסד סקי"ח) שאפ' החולקים להחמיר, לא החמירו אלא בכה"ג שבעל היין צריך לשפוך את יינו, ומטעם שיוכל הוא לומר נוח לי ביין שלי, אבל אם אדם צריך עזרה בהשבת אבידתו, ולפניו פועל העוסק במלאכתו שיכול לעזור לו, ואומר לו בעל האבידה השב אבידתי ואשלם לך כל שכר פעולתך, בכה"ג כולם מודים שצריך להשיב אבידתו של זה, ונוטל ממנו אח"כ שכר בטלתו, שבזה לא שייך לומר שנוח לו בשלו, שאינו מפסיד במה שמתבטל ממלאכתו אלא רק כסף (ונראה שצ"ל שמדובר באופן שבעה"ב שמעסיק את הפועל אינו מפסיד משהו ממשי במלאכתו, שיכול הפועל להשלים לו מלאכתו אחר זמן וכיו"ב).
ובנתיבות (שם חי' סקט"ז) הביא דברי הסמ"ע אלו.
לפ"ז יש לומר בנידון השאלה שלנו, אם מדובר באופן שהשליח צריך למלאות דלק כדי ליסוע למקום חשוב, שאם יתעכב ולא יסע או יאחר יפסיד ממון, לכ"ע כדי להציל עצמו מהפסד ממון יכול להשתמש בכסף של חבירו ע"מ להחזיר לו לאחר זמן, משני טעמים הנ"ל שראינו בשם הסמ"ע, גם משום שהבעלים אינו כאן לשמוע מהם שלא נוח להם בכך, וגם משום שכסף לקח וכסף השיב, וא"כ אין שייך כאן הטעם שיכול הבעלים לומר נוח לי בשלי דווקא.
ח. במקום שיש מחלוקת הפוסקים אם מותר להשתמש
בגמ' ב"מ (מג.) מבואר שרב מרי נתקשה מה הדין אם המעות צרורים בשקית הקשורה בקשר משונה, האם מחמת כן אסור אף לשולחני להשתמש במעות, ועמדה הגמ' בתיקו.
וברי"ף (כד:) כתב שכיון שעמדה הגמ' בתיקו לא השתמש בהם.
וביאר הנמוק"י (כד:) טעמו של הרי"ף שכיון שהוא ספק איסור, שהרי אם אין היתר תשמיש נחשב תשמישו לשליחות יד בפקדון והריהו גזלן, ספק איסור לחומרא ואסור להשתמש במעות.
וכן פסק בשו"ע (סי' רצב סע' ז) להלכה להחמיר שאפ' קשורים בקשר משונה לא ישתמש בהם.
וכתב בצמח צדק (פסקי דינים סי' רצב) שמדין זה מוכח שכל מקום שיש מחלוקת הפוסקים אם מותר להשתמש, יהיה נחשב לספק איסור ואסור לו להשתמש בהם, ואינו דומה לספק חייב או פטור שהולכים אחר המוחזק, ולא חוששים לאיסור גזל, שהרי כאן לא שייך לומר שהשומר מוחזק לענין שמותר לו להשתמש במעות.
מ"מ נראה שבמקום שהמקילים הם רוב הפוסקים המובהקים, אפשר לסמוך על דבריהם להקל, שאינו דומה לספק שקול המובא בגמ' ועמדה בו הגמ' בתיקו, ועוד הלא אף באיסורים מצאנו שהפוסקים הכריעו להלכה אפ' להקל, ולא השאירו כל מחלוקת בספק.
לפ"ז נראה כי במחלוקת הפוסקים לעיל באות ג, כיון שרוב הפוסקים הסכימו עם הנתיבות שבשליח הולכה אסור לו להשתמש במעות, יש להחמיר. וה"ה במחלוקת הפוסקים לעיל באות ד, שרבים מן האחרונים החמירו שאינו רשאי להוציאם לצרכיו בהוצאה גמורה באופן שלא ישארו כלל בעין.
אמנם במחלוקת הפוסקים לעיל באות ה, נראה שבשעת הצורך יש לסמוך על הפוסקים שהתירו אם מייחד תיכף ומיד מעות אחרים תחת מעות שאצלו, כיון שמצאנו הרבה פוסקים מובהקים שהקלו בכך, ובפרט בשליח הולכה, שיש לצרף שיטת הפוסקים לעיל באות ג שהקלו אף בו.
ט. סיכום
א. המפקיד מעות אצל שולחני או חנווני - אם המעות אינם צרורים וחתומים ולא קשורים בקשר משונה, מותר לו להשתמש בהם.
ב. המפקיד מעות אצל בעה"ב - אפ' המעות אינם צרורים, אסור לו להשתמש בהם. ומ"מ בזמן הזה שכל עסקינו במעות - אף בעל הבית דינו כשולחני ומותר להשתמש במעות שהופקדו אצלו.
ג. מעות שנתנו ביד שליח - אם הוא שליח לקבל מעות (כגון מיד לווה או מיד קונה) - רשאי להשתמש במעות, אמנם אם הוא שליח הולכה (כגון למוסרו ליד מלווה או לווה או מוכר) - אסור לו להשתמש במעות.
ד. אף במקום שהתירו להשתמש במעות, יש להחמיר כשיטת רוב הפוסקים שאינו רשאי להוציאם לצרכיו בהוצאה גמורה באופן שלא ישארו כלל בעין, אלא מותר לו רק להשקיעם בסחורה כיון ששווי המעות נשאר בעין.
ה. במקום שאסור להשתמש במעות, אם מייחד תיכף ומיד מעות אחרים תחת מעות אלו שאצלו, נראה שבשעת הצורך יש לסמוך על הפוסקים הסוברים להקל באופן זה, בפרט בשליח הולכה, שיש לצרף שיטת הפוסקים שהקלו אף בו.
ו. במקום שברור לו בוודאות שחבירו מרשה לו להשתמש במעות שבידו, ע"מ שיחזיר לו מעות אחרים, יש לסמוך על מנהג העולם להקל כשיטת הפוסקים שהתירו בזה, בפרט אם מייחד מעות אחרים תיכף ומיד, שבזה ניתן לצרף שיטות המקילים בסע' הקודם.
ז. אם מדובר באופן שהשליח צריך למלאות דלק כדי ליסוע למקום חשוב, שאם יתעכב ולא יסע או יאחר יפסיד ממון, לכ"ע כדי להציל עצמו מהפסד ממון יכול להשתמש בכסף של חבירו ע"מ להחזיר לו לאחר זמן.
בברכת שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול
ענניאל אהרון
[1] בדין אם צריך לשאול רשות מהמשלח או ממי שנשתלחו לו משום הולך כזכי, עיין בתשובה בקובץ הישר והטוב ח"ו סי' טו.
[2] וביאר הבית אפרים שם שאע"פ שאם הבעלים כאן ומקפידין אין יכולין לזכות מחמת זה נהנה וזה לא חסר, שכן מבואר בדין הדר בחצר חבירו דלא קיימא לאגרא, שא"צ להעלות לו שכר דהוי זה נהנה וזה לא חסר, ומ"מ לכתחילה יכול בעה"ב למונעו שלא ידור אף שלא חסר, כמו שפסק הרמ"א (סי' שסג סע' ו) בשם המרדכי והנמוק"י. עיי"ש שהאריך בזה.
[3] אלא שצ"ע כיצד כתב כן בשם התרה"ד (סי' שטז), הלא בתרה"ד מבואר שהביא שתי השיטות ולא הכריע.