דף ב.-ב:

צ"ל בפ"נ ובפ"נ = צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם".

עכו: לדעת ר' יהודה - צ"ל בפ"נ ובפ"נ, אך לדעת ר' מאיר - לא צ"ל בפ"נ ובפ"נ.

הטעמים לאמירת בפני נכתב ובפני נחתם:

1. רבה: במדינת הים לא בקיאים לשמה (רש"י: לא יודעים שצריך לשמה. תוס': לא מסכימים לדרשה "לה" = לשמה). הסבר 1: כאשר השליח אומר בפ"נ ובפ"נ - מיד אחר כך הדיינים שואלים האם נכתב לשמה. הסבר 2: כאשר השליח אומר בפ"נ ובפ"נ - מן הסתם גם מעיד שנכתב לשמה.

הטעם מדוע שליח אחד נאמן - מדאורייתא, לא צ"ל בפ"נ, כי רובם בקיאים בדין לשמה, (גם לר"מ שחושש למיעוט, כל הסופרים שכותבים גט בקיאים בדין לשמה), רק מדרבנן צריך לומר בפ"נ שמא ימצא גט שנכתב עבור אדם אחר שמו ושם אשתו זהים, אך אם נצריך שני עדים, יהיה קשה למוצאם והאישה תישאר עגונה. חכמים האמינו לשליח, כי הוא צריך לתת את הגט בפני שניים או בפני שלושה, הוא יחוס על שמו וידקדק לוודא שהגט נכתב לשמה. (3 נימוקים: 1- רובם בקיאים. 2-עיגונא. 3-לא אתי לארועי נפשיה).

1. רבא: אין עדים מצויים לקיימו - אין שיירות מא"י לחו"ל ולהפך, וקשה למצוא עדים לקיום הגט אם הבעל יערער. כאשר השליח אומר בפ"נ ובפ"נ: הבעל לא נאמן, ולא יכול לערער על תוקף הגט.

הטעם מדוע שליח אחד נאמן - מדאורייתא, לא צ"ל בפ"נ, כי לא נחשדו ישראל לזייף, (רשב"ם ב"ב קע. ד"ה 'אין') רק מדרבנן צריך לומר בפ"נ, בגלל שיש זייפנים, אך אם נצריך שני עדים, יהיה קשה למוצאם והאישה תישאר עגונה. חכמים האמינו לשליח, כי הוא צריך לתת את הגט בפני שניים או בפני שלושה, הוא יחוס על שמו וידקדק לוודא שהגט נכתב לשמה. (3 נימוקים: 1- העד לא חצוף לזייף. 2-עיגונא. 3-לא אתי לארועי נפשיה).

נפקא מינא בין רבה לרבא: (למסקנה הבדל 2 יורד, כי רבה מסכים לרבא. עיין בסוף דף ד:)

מתי עד אחד נאמן באיסורים? (תוס': המקור לכך מהפסוק: "וספרה לה" - לעצמה, נאמנת לעניין נידה).

א.      לא הוחזק האיסור (כגון חתיכה ספק שומן ספק חלב).

ב.      הוחזק האיסור אבל בידו לתקן (כגון לעשר טבל ולשחוט בהמה).

מתי צריך שני עדים ועד אחד לא מספיק?

א.      הוחזק האיסור ואין בידו לתקן.

ב.      דבר שבערווה כמו אשת איש ("כי מצא בה ערוות דבר" - "על פי שנים עדים יקום דבר").