כתב תביעה

בית הדין

ו אדר התשפ | 02.03.20

שאלה:

האם הנתבע יכול לדרוש מהתובע שיכתוב כתב תביעה בו הוא יפרט את מהות התביעה, והאם הנתבע כיול לסרב לדון כל עוד הוא לא יודע על מה רוצים לתבוע אותו?

 

 הרב ישועה רטבי

תשובה:

  • א. הנתבע יכול לדרוש מהתובע לקבל כתב תביעה כללי, בו כתוב בצורה כללית נושא התביעה, אך הנתבע לא יכול לדרוש מהתובע שבכתב התביעה יפורטו כל הטענות והראיות שיוצגו בדיון בבית הדין. (ש"ך בסימן יא ס"ק א).
  • ב. אם התובע לא אומר על נושא התביעה - הנתבע לא חייב לבוא לדיון בבית הדין, עד שהתובע יאמר לו על מה הוא תובע אותו. אומנם על הנתבע לומר למזכיר בית הדין שזו הסיבה מדוע הוא מסרב לבוא לבית הדין. (ערוך השולחן סימן יא סעיף ב).
  • ג. בסדרי דין של בית הדין שליד הישיבה במצפה יריחו (סעיף ב) כתבנו: התובע יגיש כתב תביעה בו יפרט באופן כללי על מהות התביעה[1] וכן את הסעד אותו מבקש התובע לקבל מבית הדין. כתב התביעה יכיל את שמו המלא של התובע ושל הנתבע, כתובת, מספר טלפון בבית ונייד, כתובת דואר אלקטרוני וכן צילום תעודת זהות.

 

פירוט מהות התביעה בכתב תביעה

בשו"ת באר שבע (סימן נד) מובא: התובע אינו חייב לגלות לנתבע במה הוא תובעו, כמובא במסכת בבא בתרא דף לא עמוד א: "עביד אינש דלא מגלה טענתיה חוץ לבית דין". מעבר לכך פסק הרא"ש (מס' שבועות פרק ו סימן יח), אדם אינו חייב לברר את טענותיו, אא"כ נראה לב"ד שיש חשש לרמאות.

אבל הש"ך בס"ק א חלק על הבאר שבע וכתב: אין להוכיח מדברי הגמ' במסכת בבא בתרא, שכן הגמ' כלל לא דיברה על תובע שאינו מגלה לנתבע על מה תובעו, אלא הגמ' דיברה על דבר אחר לגמרי, על אדם המשנה את טענותיו. רק בבית הדין אדם אינו נאמן לשנות את טענותיו, אבל כל הטענות שהוא טען מחוץ לב"ד - יכול הוא בבית הדין לשנות, שכן אדם אינו רוצה לגלות את טענותיו לבעל דינו, ויתכן שלא דייק בדבריו מחוץ לכותלי בית הדין.

כמו כן, אין להביא ראייה מדברי הרא"ש (שם), שכן הרא"ש דיבר על טענה ברורה שהנתבע אמר, כגון שטען: פרעתי את החוב, במקרה זה אין הוא צריך לברר כיצד פרע, אבל וודאי שלא יתכן שהתובע ישאיר את הנתבע באפילה וכלל לא יודיע לו על מהות התביעה, שהרי יתכן ואילו הנתבע היה מודע לתוכן התביעה, היה מסכים עם התובע, וכלל לא יצטרכו להטריח את הב"ד בדיון. לכן כתב הש"ך: "כל זמן שאינו רוצה לגלות לו אופן תביעתו - אינו מחויב לבוא עמו לדין כלל. כן נלפע"ד".

הפתחי תשובה בס"ק ד כתב: השבות יעקב (ח"א סימן קמג) פסק כדעת הבאר שבע, שאין חובה להציג כתב תביעה, כי גם אם הנתבע יסכים לשלם בדיון בפני בית הדין - זה בסדר. אבל בשו"ת זכרון יוסף (חו"מ סימן ב) מובאת תשובת הגאון הרב שאול מאמשטרדם, שפסק כדעת הש"ך. "ועוד נראה, דגם הרב בעל השבות יעקב לא קאמר אלא כששניהם התובע והנתבע בעיר אחת, דשייך טעמו דגם בב"ד יוכל לעשות כן, אבל בנ"ד י"ל דגם השבות יעקב מודה, כיון שהדרך רחוקה והוצאות גדולות, ואפשר דהוי הוצאה יתירה על תביעתו של זה - אין מקום לחלוק על סברת הש"ך, והרבה חשו חז"ל להוצאות חנם". כלומר אם הנתבע גר בעיר אחרת, יכול הוא לכו"ע לדרוש לקבל כתב תביעה לפני הדיון.

הפתחי תשובה עוד כתב: החכם צבי (סימן קסט) פסק כדברי הש"ך, "וכתב שם דאפילו היה הדבר שקול ראית הבאר שבע וראית הש"ך - אין ספק שהלכה כדברי הש"ך, חדא שהוא בתרא, ועוד, דגם במחלוקת שקולה - אי אפשר לכוף הנתבע מספק".

גם הברכי יוסף (סימן יא ס"ק א) פסק כדעת הש"ך, וכך גם מוכח מדברי הריטב"א (מסכת מועד קטן דף טז עמוד א): "שצריך שיאמר לבעל דין, שיהא מזומן לדין עם פלוני, ולא שיאמר לו השליח היה מזומן לדין, והטעם: כדי שידע מי תובעו בדין, ויזכר אם יש לעשות לו כלום, ויפייסנו, וגם שיתן אל לבו מה שישיב לו בדין". גם הנתיבות (חידושים סימן יא ס"ק א) פסק כדעת הש"ך.

גם המאזניים למשפט (על סימן יא סעיף א) פסק כדעת הש"ך: "ונראה לי דוודאי צריך לומר לו עיקר התביעה שיש לו, כי אולי אברר לך שהבל ושטות הוא, או אעשה כרצונך, ולמה יהיה לי זילותא דבי דינא. רק כל הטענות אינו צריך לגלות, כי זה לא יעשה רק בבית דין".

ערוך השולחן (סימן יא סעיף ב) פסק כדעת הש"ך: "יכול הנתבע לומר להתובע קודם ירידתו לב"ד: הגד לי על מה אתה תובעני לדין, ואם התובע אומר: לא אגלה לך התביעה רק בב"ד, יכול הנתבע לומר: לא אלך עמך עד שתגיד לי, ואולי כאשר אשמע תביעתך אפצה אותך בלא ב"ד. והנתבע מודיע זה לשליח ב"ד[2]".

האגרות משה (חו"מ חלק ב סימן ו) פסק עקרונית כש"ך, אך כתב שלמעשה בתי הדין בארצות הברית נוהגים כדברי הבאר שבע: "הנה הסתפקת על פי הערת הרה"ג מוהר"ר מרדכי טוורסקי שליט"א, על מה שכתבתי בח' תמוז תשל"א, כהדרכה לאגודת הרבנים שכשאחד תובע את חברו לב"ד - אין התובע מחויב להגיד להנתבע פרטי הדברים מה שהוא תובע, והזכרת שיש נידון בין כמה רבנים, אם כוונתי בזה לשיטת הבאר שבע או לשיטת הש"ך, ששניהם נזכרים בהש"ך".

"בעצם אנו סוברים כהש"ך, ורק למעשה פשוט וברור שאגודת הרבנים, או שום ב"ד סמכאי, לא ישלחו הזמנה לאחד על תביעת דבר קטן ששייך להסתפק דשמא היה הנתבע משלם להתובע בעצמו מחמת שלא ירצה לילך בדינא ודיינא. וממילא אם מקבלים הזמנה, אין שוב לשאול פרטי התביעה, שיש לסמוך שהרבנים ששלחו ההזמנה אמרו שאין תביעה זה נכלל באותו ספק, שאם היה נכלל בהספק - היו מקודם שואלים להנתבע ורק אח"כ שולחים הזמנה. ואם הנתבע חושב שהתביעה היתה בסכום שהיה מוכן לשלם, עליו להגיד שאם זה תביעה רק לסכום כזה - הריני מוכן לשלמו".

הדברי גאונים (כלל מב ס"ק ה) פסק כדעת הש"ך: "מכל הלין נראה, כוון שהאחרונים הנ"ל והרב חיד"א פסקו כהש"ך - אין לזוז מדבריהם, כיון שראו כל מה שדברו החולקים בזה, ובפרט שהנתבע הוא מוחזק".

בתקנות הדיון (הנוהגות בבתי דין בארץ), פסקו כדברי הש"ך גם למעשה, וחייבו את התובע להגיש כתב תביעה כללי. בתקנה כה מובא: "כל תביעה תוגש ע"י מסירת כתב תביעה למזכירות בית דין". ובסעיף כו מובא: על התובע לכתוב בכתב התביעה את העובדות המשמשות יסוד לתביעה.

בסדרי דין של בית הדין שליד הישיבה במצפה יריחו (סעיף ב) כתבנו: התובע יגיש כתב תביעה בו יפרט באופן כללי על מהות התביעה[3] וכן את הסעד אותו מבקש התובע לקבל מבית הדין. כתב התביעה יכיל את שמו המלא של התובע ושל הנתבע, כתובת, מספר טלפון בבית ונייד, כתובת דואר אלקטרוני וכן צילום תעודת זהות.

 

 

[1] תקנות הדיון תקנה כו: על התובע לכתוב בכתב התביעה את העובדות המשמשות יסוד לתביעה. תקנה זו היא על פי דברי הש"ך בסימן יא ס"ק א.

[2] ערוך השולחן הוסיף: "וכן אם יש להנתבע איזה סיבה שאין ביכולתו לבא עתה לב"ד, או שמוכרח עתה לילך בדרך - מודיע זה לשליח ב"ד, וב"ד קובעים לו זמן אחר, ואם לא עשה כן - מנדין אותו, דאפקירותא הוא מה שלא השיב לב"ד התנצלותו. וכן מי שאומר שאינו חושש לגזירת ב"ד או חכם, אף על פי שבא הוה אפקירותא".

[3] תקנות הדיון תקנה כו: על התובע לכתוב בכתב התביעה את העובדות המשמשות יסוד לתביעה. תקנה זו היא על פי דברי הש"ך בסימן יא ס"ק א.