הטעייה בהצעת מחיר

בית הדין

כט אדר התשעז | 27.03.17

הרב ישועה רטבי

שאלה:

אדם שרצה לשפץ את ביתו, לצורך כך הוא הזמין מספר קבלנים (יהודים ולא יהודים) בכדי שיתנו לו הצעת מחיר על השיפוץ. בכדי להוזיל את המחיר הוא אמר לכל קבלן שקיבל הצעת מחיר מאוד זולה, וכך הצליח לקבל מחיר עוד יותר נמוך - האם הדבר מותר?

שאלה נוספת: במידה והקבלן יגלה את ההערמה, האם יוכל לחזור בו ולדרוש העלאה בתשלום?

 

תשובה:

  • א. יש לחלק בין חיוב ממוני ובין איסור הלכתי. מבחינת הלכתית - תמיד יש איסור להונות. אך מבחינה ממונית - אין חיוב החזר תשלום על הונאה בקרקעות.

כך כתב הרמב"ן (ויקרא פרק כה פסוק יד): התורה דנה באיסור הונאה בהקשר של מכירת קרקעות, למרות שאין הונאה בקרקעות, ומכאן שיש איסור מהתורה להונות למרות שאין חיוב להחזיר את ההונאה[1]. וכך גם כתב ספר החינוך[2] (מצוה שלז).

  • ב. יש להיזהר לא להגיע למצב של אונאת דברים (אם יידע על ההערמה ויצטער מכך). גם כאשר אין דין הונאה (כגון בקרקעות), עדיין יש איסור הונאת דברים, כמבואר בדברי הסמ"ע (סימן רכז בס"ק נא).
  • ג. האחריות לבדיקה היא על הקבלן, לא היה לו להסתמך על המזמין, אדרבה הקבלן כאיש מקצוע צריך להיות בקי במחירי השוק, ואם בכ"ז הסכים להצעת מחיר הזול וודאי שגמר בדעתו ששווה לו לעבוד גם במחיר זה.
  • ד. במהלך המשא ומתן בין הקבלן למזמין השיפוץ מותר, ניתן להתווכח, וניתן לומר כל דבר בתנאי שהוא לא חורג מתוך מסגרת דיני ההונאה.
  • ה. ראש הישיבה הגבוהה בישיבת מצפה יריחו אמר לי: ניתן להתיר לא לומר אמת גמורה, כל עוד זה בתחום המקובל והסביר, והביא לכך ראייה מדברי המשנה במסכת נדרים דף כ עמוד ב, שנדרי זרוזין מותרים. נראה שיש לסייג את ההיתר רק כל עוד שלא חורגים מגבולות דיני הונאה.
  • ו. הנתיבות (סימן רכז ס"ק ב) הוכיח מדברי התוס' (מס' ב"מ דף נב. ד"ה אמר אביי), שמותר לחרוג מהאמת ולהונות כל עוד שמתכוון להחזיר את ההונאה, וכל כוונתו רק להגיע למצב "שיתקיים המקח בשוויו".

 

חלק א - איסור הטעייה

אונאת דברים

במשנה ובגמ' במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב מובא: אדם שגורם צער וכאב נפשי לחברו - עובר על הונאת דברים. הונאת דברים חמורה מהונאה ממונית בגלל שלושה דברים: א)- באונאת דברים מוזכר ויראת מאלקיך. ב)- אונאת דברים גורמת צער בגוף האדם ולא רק בממונו. ג)- אונאת דברים לא ניתנת לתיקון. (ניתן לפצות על הונאה ממונית, אך קשה לפצות על כאב נפשי).

וכך מובא במשנה: "כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח". המאירי (מסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב) הסביר: אסור לברר מחירים בחנות כאשר לא מתכוון לרכוש בגלל שני טעמים: א)- המברר יתבייש לומר שלא חשב לרכוש, ובמקום זאת הוא יאמר שהחפץ לא איכותי וכד', ואם אנשים ישמעו את דבריו ייגרם נזק ממוני למוכר. ב)- המוכר בעה"ב בטוח שיכל למכור, הוא טורח ובסופו של דבר נגרם צער למוכר מכך שהקנייה לא יצאה לפועל. וכ"פ המחבר בסימן רכח סעיף ד.

הסמ"ע בסימן רכז ס"ק נא כתב בשם מהרש"ל: איסור הונאת דברים וגניבת דעת שייכים גם במקרים בהם אין איסור הונאה (כגון בקרקעות). כך כתב הסמ"ע: "דאף דאיתמעטו הני מדין אונאה, מ"מ לא גרעי מאונאת דברים וגניבת דעת, ובכלל לא תונו איש את עמיתו הן[3]".

הסמ"ע הוסיף: אין איסור הונאת דברים וגניבת דעת כאשר ההונאה נעשית בשוגג ובלא שימת לב.

הנימוקי יוסף (דף לב עמוד ב) כתב: מדברי הגמ'[4] "למדנו, שלא הזהיר הכתוב באונאת דברים אלא יראי השם[5]. ואמר במדרש: אם הונה עצמך - מותר אתה להונהו, שזה אינו קרוי עמיתך". הרמ"א בסעיף א כתב את דברי הנימוקי יוסף בשם י"א.

אומנם ערוך השולחן (סעיף א) ביאר את דברי הגמ' והנימוקי יוסף בצורה אחרת: אין היתר להונות אף אדם, גם אם אינו שומר תורה ומצוות, כל ההיתר שייך רק כאשר כוונתו לשם שמים "כדי שישוב בתשובה".

ישנם שלושה ביאורים לדברי הנימוקי יוסף: "ואמר במדרש: אם הונה עצמך - מותר אתה להונהו":

  • א. הסמ"ע בס"ק ד כתב: יש מפרשים (באר הגולה בס"ק ה) שמותר להונות אדם שכבר הונה אותך. דהיינו אם אדם כבר ציער אותך - מותר לצער בחזרה. הסמ"ע שלל פירוש זה, בגלל שכתוב: "הונה עצמך", והיה צריך לכתוב: "מי שמאנה אותך".
  • ב. הסמ"ע ביאר: אדם שמזלזל בעצמו, לא חס על כבודו - "על כזה לא הזהירה התורה, וגם אחרים מותרים להונהו ולזלזל בכבודו". כי הוא לא מתנהג כמו בן אדם המיושב בדעתו[6]. וכך ביאר הנתיבות בס"ק א.
  • ג. הלבוש בספרו עיר שושן ביאר: המדרש מדבר על אדם שלא שומר תורה ומצוות, כמבואר לעיל, אדם שאינו ירא אלוקים הוא נחשב כמהנה את עצמו ולכן ניתן להונות אותו. הסמ"ע העיר על דבריו: "ובעיר שושן עירבב הדברים... ולפי דברי עיר שושן תלה תניא בדלא תניא".

הדרכי משה בס"ק א כתב בשם המרדכי (סימן שו): ראבי"ה הלקה מכת מרדות אדם שהינה את חבירו והיו עדים על ההונאה. הבית יוסף (סימן א סעיף ו) הבין בהתחלה שראבי"ה הלקה את המהנה בגלל שעבר על לאו מהתורה של לא תונו איש את עמיתו, לכך הקשה: "ותמהני עליו, דהא קיימא לן (שבועות כא.) כל לאו שאין בו מעשה - אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו בשם? ואיפשר דמכת מרדות מדרבנן קאמר".

 

גניבת דעת

בתוספתא (מס' ב"ק פרק ז הלכה ח) מובא: "שבעה גנבין הן, הראשון שבכולם (הדרגה הפחות חמורה מכל שבעת סוגי הגניבות) - גונב דעת הבריות".

הגמ' במסכת חולין דף צד עמוד א כותבת: "דאמר שמואל: אסור לגנוב דעת הבריות, ואפילו דעתו של עובד כוכבים".

המשנה במסכת סוטה דף ט עמוד ב כותבת על אבשלום שעבר על גניבת דעת שלוש פעמים (אביו, הב"ד ועם ישראל), לפיכך נענש ויואב בן צרויה דקר אותו עם שלוש חניתות: "ולפי שגנב ג' גנבות: לב אביו[7], ולב ב"ד[8], ולב ישראל[9] - לפיכך נתקעו בו ג' שבטים, שנאמר: ויקח... שלשה שבטים בכפו ויתקעם בלב אבשלום".

הרמב"ם (הלכות דעות פרק ב הלכה ו) כתב: "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב, אלא תוכו כברו, והענין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי... ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת - אסור, אלא שפת אמת, ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יח הלכה א) עוד כתב: "אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם, ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה, היה יודע שיש בממכרו מום - יודיעו ללוקח, ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים - אסור". וכ"פ המחבר בסימן רכח סעיף ו.

גניבת דעת לגוי

הריטב"א (מסכת חולין דף צד עמוד א) כתב: "ואיסור גניבת דעתו של נכרי - כתבו קצת רבותינו בשם בעלי התוספות ז"ל, שהוא איסור תורה, דנפקא לן מדכתיב (ויקרא פרק יט פסוק יא): לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ". וכך גם כתב הסמ"ג (לאוין סימן קנה).

אבל רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג בס"ק קפד) כתב: היסוד לגניבת דעת הוא השקר (ולא איסור גניבה כדברי הריטב"א). וכך כתב רבנו יונה: "מי שמתעה את חברו... אמרו רבותינו זכרונם לברכה (חולין צד א): אסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת נכרי. והנה החטא הזה חמור אצל חכמי ישראל יותר מגזל הנכרי, יען וביען כי שפת שקר אשמה רבה, ונתחייבנו על גדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש".

הסמ"ק (מצוה רסב) סבור שאיסור גניבת הדעת הוא מדרבנן, וכן כתב הב"ח (בס"ק ו) שאיסור גניבת דעת הוא מדרבנן: "דגורם דמחזיק לו טובה בחנם - אסור מדרבנן".

הדרכי משה בסימן שמח ס"ק א כתב בשם המרדכי (סימן קנח): אסור להטעות גוי, וגם גניבת דעת אסורה אצל גוי, ורק אם הגוי טועה מעצמו - מותר. לדעת המרדכי, בעל חנות גוי שטעה בחשבון וכד' - טעות של גוי מותרת, ולא צריך להחזיר את סכום הטעות. אומנם הש"ך בס"ק ג כתב בשם מהרש"ל (יש"ש מס' ב"ק פרק י סי' כ): הלקוח צריך לומר למוכר הגוי בשעת התשלום שהוא סומך על החשבון שלו. היש"ש הוסיף: כל ההיתר בהפקעת הלוואה הוא רק בדרך חוב או מכס, אבל יש איסור להפקיע חוב ממכירה.

באר הגולה בסימן שמח ס"ק ה כתב: "ואני כותב זאת לדורות, שראיתי רבים גדלו והעשירו מן טעות שהטעו העכו"ם, ולא הצליחו, וירדו נכסיהם לטמיון, ולא הניחו אחריהם ברכה, וכמ"ש בספר חסידים סימן תתרע"ד. (ולעומת זאת) רבים אשר קדשו ה' והחזירו טעויות העכו"ם בדבר חשוב, גדלו והעשירו, והצליחו והניחו יתרם לעולליהם".

מהרש"ל (ים של שלמה מסכת חולין פרק ז בס"ק יט) כתב: "ומאחר שגניבת דעת - אסור בגוי, כ"ש גניבה ממש וגזל הגוי דאסור, ואף להטעותו - אסור".

 

הונאה לגוי

הגמ' במסכת בכורות דף יג עמוד ב כותבת: "לעמיתך אתה מחזיר אונאה, ואי אתה מחזיר אונאה לכנעני. לכנעני, מאל תונו איש את אחיו נפקא".

הרמב"ם (הלכות מכירה פרק יג הלכה ז) פסק כדברי הגמ', שאין דין הונאה לעכו"ם, אבל גוי שהונה יהודי - דנים בו דיני הונאה, שלא יהיה כוחו של הגוי גדול מכוח היהודי. וכך פסק המחבר בסימן רכז סעיף כו.

ה"ה כתב: דין זה נלמד מדברי הגמ' במסכת עבודה זרה דף עא עמוד ב, שאם המקח בטל - הגוי יחזיר, ומכאן גם נלמד לדיני הונאה.

הש"ך בס"ק יד כתב בשם מהרש"ל (ב"ק סי' מא): הגויים לא דנים בערכאות דיני הונאה, לדעתם האחריות לבדיקה מוטלת על כל אחד מהצדדים, "על דרך המליצה: פתח עיניך וראה", כל אחד צריך לבחון ולבדוק לפני שעושה עסקה.

לאור זאת אם יהודי וגוי הונו יהודי אחר - היהודי שהונה יצטרך לשלם את כל סכום ההונאה, ולא רק מחצית מההונאה, כי לא ניתן לגבות מהגוי את מחצית ההונאה. (וכדברי רבי נתן במסכת בבא קמא דף נג עמוד א: "וכל היכא דלא אפשר לאשתלומי מהאי - משתלם מהאי"). אומנם אם מדובר במקח טעות - היהודי ישלם רק חצי מההוצאות, כי ניתן לגבות בערכאות מקח טעות, לכן היהודי לא יצטרך לשלם את חלקו של הגוי.

כך גם כתב המהר"ל מפראג בספרו באר הגולה (באר השביעי פרק ד): "ודבר זה הרחקה יתירה וחומרא גדולה, מה שאינו נמצא במשפט האומות. שמשפט בני אדם, כיון שקנה, אף על גב שנתאנה - אין צריך להחזיר לו. והתורה החמירה כמו שנמצא בפירוש".

שולחן ערוך הרב (חושן משפט הלכות אונאה וגניבת דעת סעיף יא) סייג: גוי שטעה מעצמו - לא צריך לתקן את טעותו, בכך אנו אומרים שאין דין הונאה, אבל אסור להטעות את הגוי במכוון. וכך כתב: "אסור להטעותו בין בשיווי מקח בין בחשבון כמו שיתבאר בהלכות גזלה. וכן כל מרמה שבעולם - אסורה במקח וממכר אפילו לנכרי, כגון אם יש מום במקחו -  צריך להודיעו ללוקח, אף על פי שהוא נכרי, שהרי זה מטעהו וגונב דעתו אם אינו מודיעו, והרי זה כגונב ממנו ממון, ואסור מן התורה, כמו שיתבאר בהלכות גזלה".

 

חלק ב - החזר ממון לקבלן שהוטעה

ביטול מכירה בגלל הטעייה

הפתחי תשובה בסימן רז ס"ק ט כתב בשם החוות יאיר (סימן סט): קונה שהסכים לקנות בית במחיר שבעה"ב אמר. הקונה הסכים בגלל שהוא נשבע שזהו המחיר הקבוע בשוק, ויש קונה אחר שמסכים לשלם את המחיר שהמוכר קבע, ובכך המוכר לחץ על הקונה שישלם את המחיר הגבוה שקבע. לאחר זמן התגלה שבעה"ב שיקר ושווי הדירה הוא פחות ממה שבעה"ב אמר לו, ולא היה שום קונה שהיה מוכן לשלם מחיר כה גבוה.

החוות יאיר פסק: במידה והקונה עדיין מוחזק במעות - יכול הוא לבטל את המקח, שכן יש אומדנא דמוכח שקנה רק על סמך אמירת בעה"ב, שהרי הוא נשבע שכך המחיר בשוק. אבל אם המוכר מחזיק במעות - אין הקונה יכול להוציא ממנו, שכן היה על הקונה לברר ולא להסתמך על דברי המוכר, ואין לו תרעומת אלא על עצמו. אומנם המוכר חייב לשלם, בכדי לצאת ידי שמים, "וכל דבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך אפילו אמת הוא שכוונתו כך היה".

לדעת החוות יאיר, מי שמוחזק במעות יכול לבטל את המקח. אם הקונה האמין וכבר שילם למוכר - אין הוא יכול לבטל את המקח.

בכל מקרה האפשרות שיש לקונה היא רק לביטול המקח לגמרי, אך הקונה לא יכול לבקש החזר הפער, כמובא בסימן רלב סעיף ד, במקרה שנמצא מום במקח - הקונה יכול רק לבטל את המקח, אך לא יכול לדרוש החזר הפער.

לאור זאת, וודאי שהקבלן לא יוכל לדרוש תוספת תשלום, וכל האפשרות לביטול החוזה תלויה במוחזקות על המעות.

מעבר לכך, כאן לא מדובר על קונה שלא מכיר את המחירים בשוק, אלא מדובר על קבלן בעל מקצוע שאמור וצריך לדעת את טווח המחירים בשוק. לאחר שהקבלן הסכים להצעת מחיר הזולה - יש אומדנה דמוכח שהוא הבין שרמת הרווחים תהיה נמוכה, ובכ"ז הסכים לקבל את העבודה, כעת אין לו שום אפשרות לדרוש העלאת הרווח מעבר למה שכבר סוכם.

 

מעסיק שהטעה את פועליו

הטעה את פועליו והם לא סמכו עליו - הבית יוסף כתב בשם תלמידי הרשב"א: מעסיק ששכר פועלים, וקבע עמהם מחיר מסוים, באומרו שמחיר זה הוא המחיר המקובל בשוק לאותה עבודה, שכך כל הפועלים נשכרים. הפועלים לא סמכו על דבריו וחזרו והתנו עם המעסיק: תשלם לנו כמו שאתה משלם לשאר הפועלים. אך לאחר זמן התברר שהמעסיק הטעה את הפועלים - המעסיק צריך לשלם להם כפי שהתחייב, דהיינו כמו שהוא משלם לשאר הפועלים. וכ"פ הרמ"א בסימן שלב סעיף ד.

הטעה את פועליו והם סמכו עליו - רבינו ירוחם (מישרים נתיב כט ח"א) כתב בשם הרשב"א: מעסיק ששכר פועלים, וקבע עמהם מחיר מסוים, באומרו שמחיר זה הוא המחיר המקובל בשוק לאותה עבודה, שכך כל הפועלים נשכרים, במקרה כאן הפועלים שתקו ולא התנו עמו, אך לאחר זמן התברר שהמעסיק הטעה את הפועלים - ההסכם בניהם בטל, ועל המעסיק לשלם להם את המחיר המינימאלי שפועלים כעין אלו מקבלים, שכן הפועלים הסכימו למחיר רק בגלל דבריו של המעסיק שזהו המחיר המקובל לפועלים, ומכיוון שהתברר שהוא הטעה אותם - פסיקתו מתבטלת. וכ"פ הרמ"א בסעיף ד. ע"פ דברי הרמ"א ניתן לומר, שעל בעה"ב לשלם לקבלן את המחיר המקובל בשוק עבור אותה עבודה.

הסמ"ע בס"ק י ביאר: יש הבדל בין ההלכה הראשונה שכתבו תלמידי הרשב"א, ובין ההלכה השנייה שכתב רבנו ירוחם בשם הרשב"א. בהלכה הראשונה, הפועלים לא סמכו על דברי בעה"ב, שהרי הם חזרו והתנו: 'אנו רוצים שתשלם לנו כפי שאתה משלם לשאר הפועלים', לכן המעסיק צריך לשלם להם כפי שהתחייב. אבל במקרה השני, הפועלים סמכו על דברי בעה"ב והם שתקו ולא התנו, כך שבמידה והוא הטעה אותם, אנו אומרים שההסכם בטל ועליו לשלם כפי המחיר המינימאלי שמשלמים לפועלים.

אומנם מדברי הירושלמי (מסכת בבא מציעא פרק ו הלכה א) משמע, שהפסיקה קיימת ואין להם על המעסיק אלא רק תרעומת. הירושלמי הסביר את דברי המשנה: "השוכר את האומנין והטעו זה את זה", לא כדברי הבבלי שהפועלים הטעו זה את זה, אלא שהמעסיק הטעה את הפועלים, (הדוגמא המובאת בירושלמי: בעה"ב אמר לפועלים שישלם להם חמישה זוזים כפי שמשלם לשאר הפועלים, ולאחר מכן התברר שלשאר הפועלים בעה"ב משלם עשרה זוזים). ובכ"ז אין להם אלא תרעומת.

וכ"פ הש"ך בס"ק טז: הפסיקה לא מתבטלת, (בניגוד לפסק הרמ"א), שכן הפועלים סברו וקבלו לעבוד בשכר מופחת, וכבר התחילו לעבוד במחיר שהמעסיק קבע, לכך יכול המעסיק לטעון: אילו מלכתחילה היו מודיעים לו, שהם לא מסכימים לעבוד תמורת השכר שהוא הציע - הוא לא היה מעסיק אותם. סברת הש"ך: לא יתכן לחייב את המעסיק לשלם על סמך דעת הפועלים ללא הסכמת המעסיק.

הש"ך הוסיף: גם במקרה שהפועלים הטעו את המעסיק, והוא כבר שילם להם את משכורתם, ולאחר מכן נודע למעסיק שהשכר המקובל הוא פחות - אינו יכול להוציא את ההפרש מהפועלים.

הש"ך סיים: יתכן ויש טעות סופר בספר המישרים של רבנו ירוחם, ויתכן והוא דיבר במקרה של פועלים שהטעו זה את זה, "כי הלא נודע שספר ר' ירוחם, יש בו הרבה טעויות". וגם אם נאמר שאין טעות, אין לפסוק כרבנו ירוחם, אלא כדברי הירושלמי המפורשים.

וכן פסק הנתיבות בס"ק ד: פסיקת המעסיק אינה בטלה, שכן אין אומדנא דמוכח שהפועלים הסכימו לעבוד רק בגלל אמירת המעסיק שכך הוא המחיר אצל שאר הפועלים. וכן כתב הט"ז: מעשים בכל יום, שאנו מוצאים שכך היא דרך השוק במקח וממכר, שהמוכר אומר לקונה שזהו המחיר בשוק, ולאחר מכן גם אם התברר שהמוכר שיקר - אין המקח בטל. אומנם במידה והתברר שיש אומדנא דמוכח, שהפועלים נשכרו רק בגלל אמירת המעסיק שזהו מחיר הפועלים - הפסיקה מתבטלת לכו"ע.

לסיכום, ע"פ דברי הירושלמי הקבלן לא יכול לבטל את המחיר שנקבע, (אא"כ יש אומדנא דמוכח שהקבלן נתן את ההצעה הזולה רק בגלל הסתמכותו על דברי בעה"ב), לכל היותר הוא יכול להתרעם על ההערמה. כך גם פסקו הש"ך, הנתיבות והט"ז. הטעיה במחיר היא עובדה קיימת בשוק, ולא היה על הקבלן להסתמך על דבריו של בעל הבית.

 

 

[1] אומנם המשנה למלך (הלכות מלוה ולוה פרק ד הלכה א) כתב: מדברי התוספות (מסכת בבא מציעא דף סא עמוד א) משמע, שגם איסור אין בהונאת קרקעות. (מחלוקת זו הובאה בדברי רבי עקיבא איגר על סימן רכז סעיף כט).

[2] החינוך (מצוה שלז) כתב על איסור הונאה: "שורש המצוה ידוע, כי הוא דבר שהשכל מעיד עליו, ואם לא נכתב דין הוא שיכתב, שאין ראוי לקחת ממון בני אדם דרך שקר ותרמית, אלא כל אחד יזכה בעמלו במה שיחננו האלהים בעולמו באמת וביושר. ולכל אחד ואחד יש בדבר הזה תועלת, כי כמו שהוא לא יונה אחרים גם אחרים לא יונו אותו, ואף כי יהיה אחד יודע לרמות יותר משאר בני אדם, אולי בניו לא יהיו כן וירמו אותם בני אדם, ונמצא שהדברים שוים לכל, ושהוא תועלת רב בישובו של עולם, והשם ברוך הוא לשבת יצרו".

[3] הסמ"ע כתב: "לא תונו איש את אחיו", אך הפתחי תשובה בס"ק כא כתב: זהו טעות סופר, כי בפסוק (ויקרא פרק כה פסוק יז) כתוב: "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ".

וכך מבואר בגמרא במסכת בבא מציעא דף נח עמוד ב: "תנו רבנן: (ויקרא פרק כה פסוק יז) לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ - באונאת דברים הכתוב מדבר. אתה אומר באונאת דברים, או אינו אלא באונאת ממון? כשהוא אומר (שם פסוק יד): וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ (אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו) - הרי אונאת ממון אמור, הא מה אני מקיים לא תונו איש את עמיתו - באונאת דברים".

[4] הגמ' בדף נט עמוד א כותבת: "אמר רב חננא בריה דרב אידי: מאי דכתיב ולא תונו איש את עמיתו? (מדוע בהונאת ממון כתוב: "אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו", ובהונאת דברים כתוב: "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ")? - עם שאתך בתורה ובמצוות אל תוניהו". (איסור הונאת ממון שייכת בכולם, {כל ישראל אחים}, אבל איסור הונאת דברים שייכת רק באדם שעמו, דהיינו במי שמקיים תורה ומצוות).

[5] הנימוקי יוסף הוסיף: כך מבואר במסכת מגילה דף כה עמוד ב: "אמר רב אשי: האי מאן דסנאי שומעניה - שרי ליה לבזוייה בגימ"ל ושי"ן". הגר"א בס"ק א הוסיף: כך גם מבואר במסכת שבת דף מ עמוד א: "אמר רבא: האי מאן דעבר אדרבנן - שרי למיקרי ליה עבריינא".

[6] צע"ג בדברי הסמ"ע, קשה מאוד לקבל היתר להונות אדם רק בגלל התנהגות שאיננה נורמטיבית.

[7] בשמואל ב (פרק טו פסוקים ז-ט) מובא: "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ: אֵלֲכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר  נָדַרְתִּי לַיקֹוָק בְּחֶבְרוֹן. כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם ישיב יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי יְקֹוָק יְרוּשָׁלִַם - וְעָבַדְתִּי אֶת יְקֹוָק. וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה".

[8] בשמואל ב (פרק טו פסוק ד) מובא: "וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ, וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו". כמו כן בפסוק יא, אבשלום לקח עמו דיינים לחברון בלי לומר להם שהוא מתכוון למרוד בדוד: "וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל  דָּבָר".

[9] בשמואל ב (פרק טו פסוקים ג-ו) מובא: אבשלום היה אומר למתדיינים אצל דוד המלך: "רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים, וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ... וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ. וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל".