שריטה ברכב

בית הדין

כא כסלו התשעט | 29.11.18

הרב ישועה רטבי

שאלה:

נכנסתי עם רכבי לחניון שהיה עמוס ברכבים. חניתי את רכבי בצמידות לרכב אחר, כשפתחתי את הדלת - הדלת פגעה ברכב שלידי ונגרם שריטה ברכב. האם עלי לשלם את עלות התיקון של השריטה?

תשובה:

  • א. המזיק חפץ שלא עומד למכירה - צריך לשלם את עלות התיקון ולא את עלות ירידת ערך החפץ, אך המזיק חפץ שעומד למכירה - לא משלם על התיקון אלא משלם את שווי הפחת וירידת הערך של החפץ בגלל הנזק. (חזון איש ב"ק סימן ו בס"ק ג).
  • ב. המזיק חפץ שלא עומד למכירה - ישלם את עלות התיקון רק אם מקובל לתקן חפץ זה (מבחן האדם הסביר), אך אם לא מקובל לתקן - המזיק ישלם את שווי ירידת הערך ולא את עלות התיקון.
  • ג. בנוגע לשאלה: מזיק ששרט את רכבו של אדם אחר - יש לבחון האם מדובר ברכב שמקובל לתקן את השריטות או שמדובר ברכב ישן. אם מדובר ברכב שמקובל לתקנו (מבחן האדם הסביר) - המזיק ישלם את עלות תיקון הנזק שעשה, אך אם מדובר ברכב ישן שמקובל להשאיר את השריטות כפי שהן ולא לתקנן - המזיק ישלם רק את שווי ערך ירידת הרכב בגלל השריטות, ולא את עלות התיקון. במקרים רבים ברכב ישן ירידת ערך הרכב בגלל השריטות היא אפסית, כך שלמעשה ברכב ישן המזיק יהיה פטור מלשלם, וברכב חדש המזיק יהיה חייב לשלם את עלות תיקון השריטות.

 

מתי משלמים פחת ומתי צריך לתקן

המשנה במסכת בבא קמא בדף יד עמוד ב כתבה: על המזיק לשלם לניזק בכסף. דהיינו הב"ד שמים את שווי החפץ לפני הנזק ושווי החפץ לאחר הנזק, והמזיק משלם את הפער.

הגמ' במסכת בבא קמא דף יא עמוד א כותבת: "אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין". (גנב כלי ונשבר, הגנב אינו יכול לומר אחזיר לבעלים את הכלי השבור, והוסיף את שווי הפחת, אלא הגנב לוקח את הכלי השבור לעצמו, ועליו לשלם לבעלים שווי הכלי בעת הגניבה. רק בנזיקין אנו שמין את שווי הכלי השבור, והמזיק ישלם את ההפרש, שכן בנזיקין אנו למדים זאת מפסוק, שכתוב 'והמת יהיה לו').

כלומר, יש קולא בדיני מזיק את ממון חברו - יותר מאשר בדיני גנב וגזלן: המזיק את ממון חברו לא צריך לשלם את שווי כל החפץ שהזיק, אלא עליו לשלם רק את הפער שיש בגלל הפחת שנוצר מהנזק, כגון חפץ שהיה שווה לפני ההיזק מאה שקלים וכעת לאחר שנעשה הנזק החפץ שווה שלושים שקלים - המזיק ישלם רק את הפחת דהיינו שבעים שקלים[1]. אומנם גנב וגזלן ישלמו את כל סכום החפץ שהיה בשעת הגניבה, כגון חפץ השווה מאה שקלים שנגנב ולאחר זמן הגנב רוצה להחזיר את שווי החפץ הגנוב, אך כעת ערכו ירד והחפץ שווה רק שבעים שקלים - הגנב ישלם את שווי החפץ בשעת הגניבה ולא רק את שוויו העכשווי, דהיינו הגנב ישלם מאה שקלים ולא שבעים שקלים.

התוס' (ד"ה אין) הסבירו: גנב וגזלן צריכים להחזיר את כל החפץ שגזלו, כפי שכתוב (ויקרא פרק ה פסוק כג): "והשיב את הגזלה אשר גזל", דהיינו עליו להחזיר את החפץ שנגזל או לשלם את שוויו בשעת הגזלה, שהרי הם קנו את החפץ ברגע שהוציאו אותו מרשות הבעלים, אומנם מזיק צריך לשלם רק את הנזק דהיינו את הפחת ולא את כל שווי החפץ[2].

במסכת בבא קמא דף נח עמוד ב מובא: יש קולא למזיק שהוא לא צריך לשלם את שווי הנזק אלא יש לשום את הפחת שנוצר כתוצאה מהנזק, כגון בהמה שאכלה ערוגה אחת, בעל הבהמה לא צריך לשלם את המחיר היקר של ערוגה אחת, אלא צריך לשלם רק את המחיר של הפער שיש במכירת פי שישים של אותה ערוגה שניזוקה, (ערוגה אחת מתוך שישים ערוגות כדעת חזקיה). וכ"פ השולחן ערוך בסימן שצד סעיף ד.

לכאורה, אדם ששרט את רכב חבירו, הפגיעה ברכב היא מזערית, כך שהמשמעות של חישוב זה שהמזיק כמעט ולא יצטרך לשלם כלום, כי אין הבדל משמעותי בין רכב עם שריטה לבין רכב ללא שריטה.

אבל הגמ' במסכת בבא קמא דף נט עמוד ב סייגה: "הא דאמר רחמנא ובער בשדה אחר - מלמד ששמין על גב השדה - ה"מ מידי דצריך לשדה, הני כיון דלא צריכי לשדה - בעינייהו בעי שלומי".

כלומר רק כלפי פירות לא גמורים הגדלים בקרקע אנו אומרים שיש לשום בשישים, אבל בפירות גמורים או במטלטלים - לא צריך לשום בשישים אלא שמים את שווים בשעת הנזק וזה הסכום שהמזיק צריך לשלם.

הנימוקי יוסף (דף כה עמוד א ד"ה הלכתא) ביאר: "הלכך אם קץ דקל שפירותיו אינם גמורין - אינו בדין שישלם פירות גמורין, וגם שלא ישלם כלום, הואיל שאינן ראויין - אינו בדין, דהא לבסוף יהיו תמרים גמורים, אלא שמין ששים דקלים עם הקרקע בפירות אלו כמה שוה, וכמה יחסר ערכו בעבור דקל זה שקצץ, כל מה ששמין חסרון זה כזה ישלם".

החזון איש (ב"ק סימן ו בס"ק ג) חידש, שכל דברי הגמ' אמורים רק בדבר העומד למכירה, שאז אכן אין הפסד גדול למוכר בין שדה עם ערוגה לבין שדה ללא ערוגה, (או בין רכב עם שריטה לרכב ללא שריטה), אבל אם השדה לא עומדת למכירה, הרי שנוצר הפסד לבעל השדה שצריך כעת לזרוע ערוגה נוספת, לכן על המזיק לשלם את שווי הערוגה. אף כאן אם הרכב לא עומד למכירה, הרי שנוצר נזק לבעל הרכב, ועל המזיק לשלם את עלות התיקון.

משמע מדברי החזון איש, שהמזיק ישלם רק את עלות התיקון אך לא ישלם את עלות הפחת כלומר את סכום ירידת הערך של הרכב בגלל הנזק. כי ישנן שתי אפשרויות תשלום: א)- לשלם את שווי ירידת ערך החפץ הניזוק. ב)- לשלם את תיקון החפץ הניזוק. כאשר החפץ עומד למכירה - שמין את הפחת, והמזיק ישלם את ירידת ערך החפץ הניזוק, ולא את עלות התיקון, אך כאשר החפץ לא עומד למכירה - המזיק ישלם את עלות התיקון, ולא את עלות ירידת ערך החפץ. (אך נראה, שאם לא ניתן לתקן את החפץ הניזוק בצורה מלאה - יש מקום לחייב גם על ירידת הערך, כך שישלים למחיר שהיה המזיק אמור לשלם אילו היה ניתן לתקן בצורה מלאה).

יש לסייג ולומר (ברכב שהוזק ולא עומד למכירה שישלם את עלות התיקון) - מדובר רק ברכב שדרך העולם אכן לתקן, (מבחן האדם הסביר), כגון ברכב חדש יחסית שאכן הנוהג הוא להקפיד גם על שריטה קטנה, אך אם מדובר ברכב ישן ובפגיעה קטנה שלא נהוג לתקנה - אין חיוב לשלם על הנזק אלא רק על הפחת.

למעשה, מזיק ששרט את רכבו של אדם אחר - יש לבחון האם מדובר ברכב שמקובל לתקן את השריטות או שמדובר ברכב ישן. אם מדובר ברכב שמקובל לתקנו (מבחן האדם הסביר) - המזיק ישלם את עלות תיקון הנזק שעשה, אך אם מדובר ברכב ישן שמקובל להשאיר את השריטות כפי שהן ולא לתקנן - המזיק ישלם רק את שווי ערך ירידת הרכב בגלל השריטות, ולא את עלות התיקון.

במקרים רבים ברכב ישן ירידת ערך הרכב בגלל השריטות היא אפסית, כך שלמעשה ברכב ישן המזיק יהיה פטור מלשלם, וברכב חדש המזיק יהיה חייב לשלם את עלות תיקון השריטות.

 

 

[1] וכך פסק השולחן ערוך בסימן תג סעיף א: "שמין השברים בנזיקים, אם שבר כלי הוא או בהמתו אין אומרים: יתן לו כלי שלם ויקח השברים, אלא שמין כמה נפחתו דמיו בשביל השבירה, ויקח הניזק השברים, והמזיק ישלים עליהם".

[2] וכך מבואר בדברי הגמ' במסכת בבא קמא דף י עמוד ב: "(במשנה מובא): חבתי בתשלומי נזקו - (הגמ' מדייקת): חבתי בנזקו לא קתני, אלא בתשלומי נזקו". (המזיק לא צריך לשלם את כל הנזק. למשל, ההורג שור - עליו לשלם על הפחת, כך שהנבלה נשארת ביד הניזק, והמזיק ישלם רק את הפער, ולא אומרים שהמזיק ישלם את כל שווי השור וייקח את הנבלה).

"תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק - מלמד, שהבעלים מטפלין בנבילה. (הניזק בעל הבהמה נשאר עם הנבלה, והמזיק ישלם רק את הפער). מנא הני מילי? אמר ר' אמי, דאמר קרא: מכה נפש בהמה ישלמנה, אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה. (להשלים את הפער). רב כהנא אמר, מהכא: אִם טָרֹף יִטָּרֵף - יְבִאֵהוּ עֵד הַטְּרֵפָה - לֹא יְשַׁלֵּם, (פשט הפסוק: שומר שכר ששמר על בהמה והיא נעשית טריפה באונס - יביא עד ופטור מלשלם. אך הגמ' דורשת): עָד טרפה ישלם, (משלם את הפער ללא סכום הנבלה), טרפה עצמה לא ישלם. חזקיה אמר, מהכא: והמת יהיה לו, לניזק".