תשלום על לכלוך בגד

בית הדין

ז סיון התשעח | 21.05.18

אדם שלכלך את בגדי חברו בכתם שלא יורד בכביסה - האם חייב לשלם. ואם חייב לשלם - כיצד הדיינים ישומו את שווי החולצה?

 הרב ישועה רטבי

תשובה:

  • א. לכלוך שלא ניתן לנקותו בכביסה - נחשב להיזק, לכן על המלכלך לשלם את שוויי הבגד כפי שהיה בשעת הנזק, כלומר כפי שווי בגד יד שנייה. (לא קובעים את שווי הבגד כפי מה שבעל הבגד מעריך את הבגד, אלא לפי שוויו האובייקטיבי בשוק). מקובל שעלות בגד יד שנייה היא מחצית מעלות שוויו בשעת הרכישה, אך אם מדובר בבגד שמור ויחסית חדש - יש לשלם שני שליש מעלות הבגד.
  • ב. לכלוך שניתן לנקותו בכביסה - לדעת השולחן ערוך יש חיוב בתשלום על הכביסה אם לכלך, אא"כ הלכלוך אירע בשוגג הקרוב לאונס. הנתיבות הבין שגם לדעת הרמ"א יש חיוב בתשלום על לכלוך בגד, וכן יש חיוב בתשלום על פחת הבגד אם ערכו יורד לאחר הכביסה, וכך נראה גם מדברי ריב"ש והחזון איש. (אומנם לדעת הקצות אין חיוב בתשלום על הכביסה, וודאי שאין חיוב על פחת).

 

 

 

לכלוך שלא ניתן לנקותו בכביסה

במסכת בבא קמא דף ג עמוד ב מובא: "אדם מועד לעולם, בין ער בין ישן! אלא, אכיחו וניעו". רש"י (ד"ה אלא, אי כחו) כתב: אלא תולדה דאדם - היינו כיחו וניעו, כיחו - רוק הפה, ניעו - ליחת החוטם (רוק היוצא מתוך גופיה אגב כח). אי בהדי דאזלי מזקי - שנפל על השיראים וטנפוה, או לתוך המשקין ונמאסו. כחו הוא - והיינו אדם גופו וחייב". כלומר אדם שירק על בגדי משי של חברו ולכלכם - נחשב לאדם המזיק וחייב לשלם. (שיראים אלו בגדי משי, והרוק הורס את בגדי המשי לחלוטין[1]).

וכן מבואר במסכת בבא קמא דף כח עמוד א: "לא שנו אלא שטינפו כליו במים". הרשב"א (שם) ביאר: "ולאו דוקא נשתברו, אלא אפילו נטנפו, דטינופן וקלקולן - זהו מיתתם". כלומר בגד שהתלכלך ברמה שלא ניתן לנקותה - נחשב הדבר למיתת הבגד, (הבגד לא שמיש יותר), לכן המלכלך חייב לשלם.

לסיכום, לכלוך שלא ניתן לנקותו בכביסה - נחשב להיזק, לכן על המלכלך לשלם את שוויי הבגד כפי שהיה בשעת הנזק, כלומר כפי שווי בגד יד שנייה. מקובל שעלות בגד יד שנייה היא מחצית מעלות שוויו בשעת הרכישה, אך אם מדובר בבגד שמור ויחסית חדש - יש לשלם שני שליש מעלות הבגד.

יש דיינים ששמים בדרך הבאה: יש לבחון כמה המוצר עלה, וכן צריך לבדוק כמה זמן בממוצע מחזיק אותו מוצר, המזיק ישלם את מחיר המוצר פחות זמן השימוש. למשל מוצר ששווה מאה שקלים, ומחזיק מעמד במשך עשר שנים, יוצא ששווי המוצר יורד בכל שנה בעשרה שקלים, ואם לאחר שלוש שנים המוצר הוזק בצורה בה לא ניתן לתקנו והמוצר גם לא שווה כלום - המזיק ישלם שבעים שקלים.

יש דיינים ששמים כך: יש לשאול את הניזק, איזה סכום היית מוכן לשלם בשביל שיחליפו לך לחפץ חדש, ואת הסכום הזה יש להפחית מהמחיר של החפץ החדש.

 

 

לכלוך שניתן לנקותו בכביסה

במסכת בבא קמא דף צח עמוד א מובא: "אמר רבה: הזורק מטבע של חבירו לים הגדול - פטור; מאי טעמא? אמר (זורק המטבע): הא מנח קמך, אי בעית שקליה. (המטבע מונחת לפניך אתה יכול לקחתה). והני מילי בצלולין דקא חזי ליה, אבל עכורין דלא קחזי ליה - לא". (במים עכורים שלא ניתן לראות את המטבע - הזורק חייב דהוי מזיק בידיים. התוספות {בד"ה עכורין} העירו: החילוק אינו בים מים צלולים לעכורים, אלא החילוק בין צוללן שיכול להוציא את המטבע ללא יכול להוציא. גם במים עכורים אם יכול להוציא - נחשב לגרמא, ואם לא יכול להוציא - גם במים צלולים נחשב למזיק וחייב).

נחלקו הראשונים האם הדוחף מטבע חברו לים - נדון בדינא דגרמי או בדיני גרמא:

  • א. שיטת הרי"ף (דף לה.) והרמב"ם (הלכות חובל פרק ז הלכה יא) - רבה פטר כאן רק לשיטת חכמים שאינם דנים דינא דגרמי, אבל להלכה שדנים דינא דגרמי יש לחייב בכל המקרים שרבה הביא. וכ"פ השולחן ערוך בסימן שפו סעיף א.
  • ב. שיטת רש"י (ד"ה פטור), ר"י (תוס' מסכת ב"ק דף כו: ד"ה קדם) והראב"ד (שם) - אין זה גרמי אלא גרמא ופטור, שהרי המטבע נמצא לפנינו ואין כאן נזק, וניתן לשכור צוללנים שיחזירו לו את המטבע. (אומנם חייב בדיני שמים ככל חיובי גרמא). וכ"פ הרמ"א בסעיף ג. וכ"פ הש"ך בס"ק ז. הש"ך בס"ק יח כתב: "וכן דעת הרבה פוסקים, וכ"פ מהרש"ל (פ"ב דב"ק סימן לו ופ"ט דב"ק), וכן נראה עיקר".

לכאורה, יש להשוות בין זרק מטבע חברו לים ובין לכלך בגד חברו. בשניהם לא מדובר בנזק ממשי לגוף החפץ, וכמו כן ישנה אפשרות לתקן את הנזק (לכבס את הבד ולהוציא את המטבע מהים). כך שלדעת השולחן ערוך יש לחייב מדין גרמי ולדעת הרמ"א יש לפטור בדיני אדם ככל נזקי גרמא.

 

אבל הנתיבות בסימן שמ בס"ק ג כתב: נזק נחשב לדבר שלא יחזור לקדמותו מעצמו ללא תיקון. לכן המשאיל בגד לחברו והוא לכלכו, ובכדי להחזיר את הבגד לקדמותו - צריך לכבס את הבגד - נחשב לנזק והמלכלך חייב לשלם על הכיבוס. (הבגד לא יחזור לקדמותו ללא תיקון של כיבוס, אנו לא אומרים שהכיבוס נחשב לריפוי אלא יש כאן נזק וצריך לשלם).

הנתיבות הוכיח זאת מדברי הגמ' במסכת נדה דף נח עמוד א: אישה שהשאילה חברתה בגד נקי, ולאחר מכן נמצא בו כתם, אם יש ספק מתי נוצר הכתם - השנייה לא צריכה לשלם לראשונה על כיבוס הכתם, כי היא יכולה לומר שהכתם היה כבר אצל בעלת הבגד. מכאן דייק הנתיבות: כאשר אין ספק ששואלת הבגד לכלכה את הבגד - עלייה לשלם על הכיבוס[2].

הנתיבות העיר: אין להשוות בין זריקת מטבע לבין לכלוך בגד. בזריקת מטבע אין כל היזק למטבע, אך בלכלוך יש היזק בגוף הבגד ולכן גם לדעת הרמ"א יש חיוב בתשלום. הסברא לכך היא, שלמטבע שנמצא בים לא נגרם כל נזק שהוא, פשוט צריך להוציא את המטבע מהים, ולאחר שיוציאו את המטבע לא יראו בה כל שינוי, אבל בגד מלוכלך יש בו שינוי שניכר לעין, ואם גם לאחר הכיבוס ערכו של הבגד יפחת - על המלכלך לשלם את ערך הפחת שנגרם לבגד.

 

אומנם הקצות בסימן שסג ס"ק ד כתב: הגר בבית חברו[3] גורם לקירות הבית להיות שחורים, וכאשר יש חיסרון נחשב זה נהנה וזה חסר וחייב לשלם. הקצות הדגיש: החיוב בתשלום אינו מדין מזיק בכך שהשחיר את קירות הבית, כי ניתן לצבוע את הבית ולהחזיר את המצב לקדמותו, כך שאין לראות בלכלוך משום היזק, אלא החיוב בתשלום הוא משום דין נהנה שהרי נהנה מהבית, ובעקבות הנאתו נגרם חיסרון לחברו. הקצות סיים: "אבל היכא דלא נהנה - אינו חייב בעד שחרוריתא, דאין בזה משום מזיק". כלומר אדם שלכלך דבר ששייך לחברו וניתן לנקות את הלכלוך - אין לראות זאת כנזק.

צריך לציין, נראה שדברי הקצות הם אליבא דרמ"א, אך לדעת השולחן ערוך יש חיוב תשלום כדין מזיק בגרמי. אך חיוב מדינא דגרמי לא יחול כאשר הזיק בשוגג הקרוב לאונס.

ריב"ש (סימן תנו) חילק בין בית חדש לבין בית ישן: "השחרת כותלים בבית חדש - היזק הוא. אף על פי שבשאר בתים שאינן חדשים - אינו חשוב היזק.

החזון איש (ב"ק סימן יג בס"ק ב) כתב: "ונראה, דמראה מיקרי מציאות (חדשה), וכשמכבסו - יוצר בגד מלובן, וחשיב הכתם נזק, והליבון תיקון מחודש". כלומר לכלוך בגד נחשב להיזק, ותיקון הבגד זהו כיבוסו.

לסיכום, לדעת השולחן ערוך יש חיוב בתשלום אם לכלך, אא"כ הלכלוך אירע בשוגג הקרוב לאונס. הנתיבות הבין שגם לדעת הרמ"א יש חיוב בתשלום על לכלוך בגד, וכך נראה גם מדברי ריב"ש והחזון איש. אומנם לדעת הקצות אין חיוב. (אא"כ מדובר בכתם שלא יורד בכביסה כאמור לעיל).

 

 

[1] כך מובא בשיטה מקובצת (מסכת בבא קמא דף כח עמוד ב) בשם רבנו יהונתן (מלוניל): "וכלים פטורים דשבירתן זו היא מיתתן, ובגדי משי וארגמן - טנופן נמי היינו מיתתן".

[2] צריך לציין, ההשוואה בין דברי הגמ' בנידה לבין אדם המזיק - צ"ע, כי הגמ' דיברה על שואלת בגד, ודין שואל חמור מאדם המזיק, כי שואל חייב באונסים, אך באדם המזיק יש מחלוקת האם חייב באונסים, כמו כן שואל נחשב לשומר, ובדיני שומרים קיי"ל שיש חיוב בדיני גרמא, אך בדיני אדם המזיק יש פטור בדיני אדם על נזקי גרמא.

[3] הגמ' התייחסה למקרה הבא: בית ועלייה השייכים לשני אנשים, הבית והעלייה חרבו, בעל העלייה רוצה לבנות מחדש, אך בעל הבית לא מוכן לבנות את ביתו. לדעת ת"ק, יכול בעל העלייה לבנות את שתי הקומות ולגור שם לבדו, עד שבעל הבית ישתתף עמו בהוצאות. אבל לדעת ר"י, על בעל העלייה לשלם לבעל הבית שכר דירה. בכל אופן רואים שבעל העלייה צריך לשלם על כך שהוא גר בקומה הראשונה, שכן הוא נהנה, למרות שבעל הבית (בעל הקומה הראשונה) לא חסר, שהרי הוא לא תכנן לבנות את ביתו.

הגמ' דחתה: כאן מדובר במקרה של זה נהנה וזה חסר, דהיינו בעל העלייה מחסיר את הבית בשימושו, שהרי קירות הבית יהיו שחורים, וכאשר יש חיסרון - צריך הנהנה לשלם.