בית הדין

א אב התשעט | 02.08.19

 מיעקב אבינו אנו למדים על נאמנות, מסירות וניצול זמן בשעות העבודה, כו כן אסור לעובד בזמן עבודתו לעבוד בעבודה נוספת שעלולה לפגוע במקום העבודה הראשון.

הרב ישועה רטבי

שאלה:

אני עובד בעבודה משרדית במקום מסוים, התפקיד שלי ושל עובדים נוספים במשרד הוא לבצע את המטלות שהמנהל מטיל עלינו. בזמן הפנוי לאחר שסיימנו את המטלות, העובדים מדברים בניהם או גולשים במחשב. האם מותר לי בזמן הזה ללמוד תורה?

תשובה:

ככל ואין פגיעה באיכות העבודה כתוצאה מהלימוד - ניתן לשלב זאת בזמן הפנוי. אך אם כתוצאה מהלימוד - איכות העבודה תיפגע - אין ללמוד בזמן העבודה.

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יג הלכה ז) מבאר כיצד העובד צריך להתנהל בעבודה בצורה מוסרית: "חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלז סעיף כ.

ניצול זמן בעבודה

מיעקב אבינו אנו למדים על נאמנות, מסירות וניצול זמן בשעות העבודה, כפי שכתוב בתורה (בראשית פרק לא פסוקים לח-מ): "זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ, רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ - לֹא שִׁכֵּלוּ, וְאֵילֵי צֹאנְךָ - לֹא אָכָלְתִּי. טְרֵפָה לֹא הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ, אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה, גְּנֻבְתִי יוֹם וּגְנֻבְתִי לָיְלָה[1]. הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה, וַתִּדַּד שְׁנָתִי מֵעֵינָי".

למרות שהמעסיק לָבָן שיקר ליעקב אבינו, בכ"ז יעקב אבינו המשיך לעבוד בכל כוחו[2]: "וְאַתֵּנָה יְדַעְתֶּן, כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן, וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי, וְהֶחֱלִף אֶת מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים". (בראשית פרק לא פסוקים ו-ז).

הגמ' במסכת בבא מציעא דף צג עמוד ב לומדת מיעקב אבינו, על רמת השמירה הראויה לשומר שכר (וכן של אנשי מקצוע שנחשבים לשומר שכר): "עד מתי שומר שכר חייב לשמור? עד כדי הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב, וְקֶרַח בַּלָּיְלָה".

בגמ' במסכת תענית דף כג עמוד ב מסופר על אבא חלקיה, נכדו של חוני המעגל, שלא ענה לשלום לת"ח ששאלוהו באמצע עבודתו, הרבנים לאחר סיום עבודתו שאלו אותו, מדוע הוא לא ענה להם לשלום: "אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר". רש"י ביאר: "לא אתבטל ממלאכתי, כמו: יומא דמיפגרי רבנן" (לא רציתי להתבטל ממלאכתי, כמו ביום חופשה שהתלמידים לא לומדים).

במסכת קידושין דף לג עמוד א מובא, שאין להפסיק באמצע העבודה אפ' לזמן קצר, ואפ' לא לכבודו של רב שעובר במקום: "אין בעלי אומניות רשאין לעמוד מפני תלמידי חכמים בשעה שעוסקין במלאכתם". התוספות (ד"ה אין) בפירוש הראשון ביארו, שיש איסור לשכיר לעמוד בפני ת"ח, ובפירוש השני התוס' ביארו שגם לעצמאים אין חובה לעמוד, אך יכולים לעמוד אם הם חפצים בכך. וכ"פ השולחן ערוך יורה דעה סימן רמד סעיף ה.

רבינו גרשום מאור הגולה (סימן עב) כתב: "ומי שמלאכתו באמונה - זוכה הוא להיות בישיבה של מעלה, ואינו מט לעולם, שכן אמר דוד ברוח הקדש (תהלים פרק טו פסוקים א-ב, ה): "ה' מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. וכתיב: עֹשֵׂה אֵלֶּה - לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם".

הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יג הלכה ז) מבאר, כיצד יש להתנהל בעבודה בצורה מוסרית: "כדרך שמוזהר בעה"ב שלא יגזול שכר עני ולא יעכבנו - כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעה"ב ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן, ומוציא כל היום במרמה, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה, וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר כי בכל כחי עבדתי את אביכן, לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר ויפרץ האיש מאד מאד". וכ"פ השולחן ערוך בסימן שלז סעיף כ^[3].

בספר חסידים (סימן שי) מובא: אדם לא ידבר עם שכיר באמצע עבודתו, שמא יבטל אותו ממלאכתו. גם אם השכיר פנוי ולא מתעסק בעבודה - לא ידבר איתו, כי יתכן ולא נעים לו לומר שאין לו זמן לשיחה ועליו לחזור לעבודה. (מובא בערוך השולחן יורה דעה סימן רמה סעיף טז).

בספר מסילת ישרים (פרק יא) מובא: חז"ל פטרו את הפועלים מאמירת ברכת המזון ומחלק מברכת המזון, בכדי שלא יתבטל מעבודתו, קל וחומר שאסור לפועל להתבטל בדברי רשות. "ואם עבר - הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כג). ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית לא): הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו".

במסילת ישרים (פרק יא) עוד מובא: "כי הרי גזל - חפץ - גזל, וגזל זמן - גזל". כלומר גם גניבת זמנו של המעסיק חשובה לגניבה.

האגרות משה (יורה דעה חלק א סימן קלח) הוסיף: גם במקום עבודה שלא משלמים את המשכורת בזמן - אסור לעובד לזלזל בעבודתו, כי בסופו של דבר הוא "נשאר לעבוד (לכן הוא) צריך לעבוד באמונה... וראיה קצת מיעקב אבינו, (שלבן לא שילם לו את שכרו ובכ"ז יעקב אבינו המשיך לעבוד במסירות), שממנו לומדים הלכות שמירה".

צריך לציין, להלכה (שולחן ערוך סימן שלא סעיף ב) נפסק, שתנאי התעסוקה לפועלים הם כמנהג מדינה, לפיכך יכול עובד לדבר עם חבריו ולעשות הפסקות כפי המקובל ונהוג בצורה סבירה ומאוזנת.

פעולות שעלולות לפגוע בעבודתו

אסור לעובד בזמן עבודתו לעבוד בעבודה נוספת שעלולה לפגוע במקום העבודה הראשון. כך מובא בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק ד הלכה יב): "המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר, (שותף למחצית מהרווחים), אם היה אומן - לא יעסוק באומנותו, לפי שאין עיניו על החנות בשעה שעוסק באומנותו, ואם היה עושה עמו בחנות - מותר". (מובא ברי"ף מסכת בבא מציעא דף מ עמוד א).

בתוספתא (מסכת בבא מציעא פרק ח הלכה ב) מבואר, שאסור לפועל לעשות פעולות שיכולות לגרום לפגיעה למעסיק, כגון להיות ער בלילה[4], או להרעיב את עצמו וכד'. (מובא ברי"ף מסכת בבא מציעא דף נב עמוד ב). ערוך השולחן בסעיף כה העיר: האיסור שייך רק בפועל שכיר, אבל קבלן יכול לעשות כרצונו.

וכן מבואר בירושלמי (מסכת דמאי פרק ז הלכה ג): "לא יעשה בתוך שלו בלילה וישכיר עצמו ביום. לא ירעיב עצמו. ולא יסגף עצמו. מפני שהוא ממעט במלאכתו של בעל הבית".

"רבי יוחנן אזל לחד אתר, (רבי יוחנן הלך למקום מסוים), אשכח ספרא איינוס, (רבי יוחנן ראה מלמד עייף). אמר להו: מהו כן (רבי יוחנן שאל: למה המלמד עייף)? אמרו ליה: ציים. (המלמד צם ולכן הוא חלש). א"ל: אסור לך (לצום). ומה אם מלאכתו של בשר ודם - את אמר אסור - מלאכתו של הקדוש ברוך הוא לא כל שכן". (אם לעובד רגיל אסור לצום - ק"ו למלמד שעוסק במלאכת שמים שאסור לו לצום[5]).

וכ"פ הרשב"א (חלק ז סימן תקטז): "ואין הפועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה, ולשכור עצמו ביום, ולחרוש בפרתו ערבית, ולהשכירה בשחרית. מכאן דקדקו ז"ל, שיש בידו של בעל הבית למחות למלמד המשכים לעשות מלאכתו".

כך פסק השולחן ערוך בסימן שלז סעיף יט (ע"פ דברי הרמב"ם הלכות שכירות פרק יג הלכה ו): "אין הפועל רשאי לעשות מלאכה בלילה ולהשכיר עצמו ביום. ולא ירעב ויסגף עצמו ויאכיל מזונותיו לבניו, מפני ביטול מלאכתו של בעל הבית, שהרי מחליש כחו שלא יוכל לעשות מלאכת בעל הבית בכח". וכ"פ עוד השולחן ערוך ביורה דעה סימן רמה סעיף ב. וכ"פ עוד השולחן ערוך באורח חיים סימן תקע"א סעיף ב.

וכ"פ הרמ"א בסימן שלג סעיף ה: "ואסור לעשות מלאכתו עם הלמוד[6], או לנעור בלילה יותר מדאי, או להרבות במאכל, וכל המשנה - ידו על התחתונה, ומעברינן ליה". וכ"פ הרמ"א עוד ביורה דעה סימן רמה סעיף יז: "ואין למלמד לנעור בלילה יותר מדאי, שלא יהיה עצל ביום ללמד. וכן לא יתענה, או לעצור במאכל ומשתה, או לאכול ולשתות יותר מדאי, כי כל אלו הדברים גורמים שלא יוכל ללמד היטב. וכל המשנה - ידו על התחתונה ומסלקין ליה".

הפתחי חושן (שכירות פרק ז הערה כז) סייג: האיסור לעבוד בלילה חל רק אם הוא עובד בצורה קבועה בעבודה נוספת, אך אם "ניעור במקרה קצת יותר, וכ"ש מסיבה מיוחדת - מסתמא אין בעה"ב מקפיד בכך, שכן דרך העולם".

הפתחי חושן כתב בשם מהרש"ם (ח"ב סימן רטו): חזן שהועסק ע"י בית כנסת אחד לתפילת מוסף של הימים הנוראים, ולאחר מכן הוא נשכר לבית כנסת אחר לתפילת שחרית - יכולים הגבאים לתבוע ממנו שלא יעבוד במקום השני בתפילת שחרית, כי הוא יהיה חלש בתפילת מוסף, ואין לעבוד בעבודה נוספת אם יש חשש שייגרם נזק למעסיק הראשון.

הפתחי חושן עוד כתב בשם המבי"ט (חלק ג סימן עו), שניתן לפטר עובד שלא עובד בנאמנות: "השכיר שחייב לעשות מלאכת בעל הבית בכל כחו לתועלת בעל הבית, ואם עושה מלאכת בעל הבית רמיה - יכול לבטלו".

במסכת קידושין דף לג עמוד א מבואר שאין לפועל לעמוד בפני תלמיד חכם בשעת עבודתו. וכ"פ השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמד סעיף ה).

בתנא דבי אליהו (פרשה טז) מובא: "פועל שקיבל מלאכתו של בעל הבית - חובה עליו לעשותו כמות שהוא חפץ בו, ואם אינו עושה לו רצונו - עליו הוא אומר, אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה". (ירמיה פרק מח פסוק י).

אומנם אם העובד יכול לעבוד תוך כדי שהוא משוחח - הדבר מותר, כי אין פגיעה כלפי המעסיק. כך מובא במדרש (שמות רבה פרשת בא פרשה יג): "שאל אבנימוס הגרדי את רז"ל, אמר להם: הארץ היאך נבראת תחלה? אמרו לו אין אדם בקי בדברים אלו, אלא לך אצל אבא יוסף הבנאי, הלך ומצאו שהוא עומד על הקרויא, אמר לו: שאלה יש לי לשאול אותך, אמר לו: איני יכול לירד, מפני שאני שכיר יום, אלא שאל מה תבקש". אבא יוסף ענה לו תשובה לשאלה תוך כדי עבודתו.

להתפלל על חשבון זמן העבודה

במסכת ברכות דף טז עמוד א מובא: פועל שמקבל שכר על מלאכתו - מתפלל רק מעין שמונה עשרה, (אבל פועל שלא מקבל שכר על עבודתו אלא מקבל רק אוכל - יכול להתפלל שמונה עשרה).

הגהות מיימוניות (הלכות ברכות פרק א בס"ק ט) כתב: בזמנינו המעסיק לא מקפיד על זמן התפילה של הפועל, לכן גם פועל שמקבל שכר על עבודתו - רשאי להתפלל את כל תפילת שמונה עשרה.

וכך פסק השולחן ערוך באורח חיים סימן קי סעיף ב: פועל שמקבל שכר על עבודתו - לא יכול להתפלל שמונה עשרה אלא רק תפילת הביננו. אומנם בזמנינו שהמעסיקים לא מקפידים על זמן תפילה של העובדים - ניתן להתפלל שמונה עשרה.

המגן אברהם (סימן קי ס"ק ז) כתב: "וה"ה שילכו לבה"כ להתפלל בעשרה, והיכא דנהוג נהוג". וכך כתב גם המשנה ברורה (סימן קי ס"ק יב): "וכתב הלחם חמודות דה"ה שמותרים לילך לבהכ"נ להתפלל בעשרה. ועיין במ"א דזה דוקא במקום שאין דרך בעלי בתים להקפיד בכך, ומ"מ אין יורדין לפני התיבה כ"כ הפמ"ג. ובפר"ח איתא: דהאידנא יורדין ג"כ לפני התיבה, ונ"ל דאין להחמיר אם עי"ז לא יתאחר הזמן יותר".

המגן אברהם הדגיש את ההיתר להתפלל במניין רק במקום שנהגו. המשנה ברורה הוסיף: מדובר במקום שהמעסיק לא מקפיד. מכאן ניתן ללמוד שיש לבקש את אישורו של המעסיק לצאת להתפלל במניין, ואם הוא לא מקפיד הדבר מותר.

ערוך השולחן (סימן קי סעיף ז) כתב: "ויש להסתפק אם האידנא עושה תנאי עם הפועל שלא יתפלל אלא הביננו אם מועיל אם לאו דלכאורה מהני, אבל י"ל דלאו כל כמיניה לאפקועיה מתפלתו נגד המנהג, אמנם אם מותר לפועל בזמה"ז לילך לבהכ"נ להתפלל - תלוי במנהג המקום [מג"א סק"ז] אם לא התנו בפירוש".

אומנם ערוך השולחן בסימן קצא סעיף ד כתב: "ואם אפילו יאמר אח"כ שמקפיד - לא צייתינן ליה, וכן הוא עכשיו בתפלה כמ"ש בסי' ק"י. ונ"ל עוד דאפילו אם ישכרם על תנאי זה שיקצרו בתפלה ובברהמ"ז - לא צייתינן ליה, דכיון דכ"ע אין נוהגין כן - והוה כקבלו עליהם לחובה - אין ביכולת היחיד להוציא עצמו מן הכלל ולבטל המצוה".

בשו"ת יחוה דעת (חלק ב סימן ח) מובא: "ולכן כשהזמן מצומצם מאד - יכולים לדלג וידוי ונפילת אפים. ויאמר השליח צבור חצי קדיש, ויסיים עם הקהל אשרי יושבי ביתך, ובא לציון גואל, וקדיש תתקבל, מפני שהפליגו חז"ל בשבח אמירתם, וכמבואר במסכת ברכות (דף ד:), שכל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום - מובטח לו שהוא בן העולם הבא. (כלומר, המזמור של אשרי יושבי ביתך, פעם אחת בתוך פסוקי דזמרה, ופעם שנית לאחר תפלת י"ח בשחרית, ופעם שלישית לפני תפלת המנחה). וכן באמירת ובא לציון גואל יש קדושה דסדרא, וכבר אמרו חז"ל (סוטה מט ע"א), מיום שחרב בית המקדש אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חבירו וכו', עלמא אמאי קאי, אקדושה דסדרא ואיהא שמיה רבה דאגדתא".

בשו"ת אגרות משה (אורח חיים חלק ד סימן צא) מובא: היום נהוג להתפלל את תפילת העמידה כתקנה גם לעובדים שמקבלים שכר, וכן לברך ברכת המזון במלואה, אבל במקרה שהעובד חושש שאם יתפלל את כל התפילה הוא יאחר למקום עבודתו - הוא מחויב לדלג על פסוקי דזמרה^[7], בכדי לא לגזול את המעסיק.

ברכת המזון על חשבון העבודה

בגמ' במסכת ברכות דף טז עמוד א מבואר, שפועל שמקבל שכר על עבודתו - מברך רק עד ברכת בונה ירושלים, ולא מברך את ברכת הטוב ומטיב. וכ"פ השולחן ערוך (אורח חיים סימן קצא סעיף א): "פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית - מקצרין בבהמ"ז, כדי שלא לבטל מלאכת בעל הבית".

בגמ' במסכת ברכות דף מה עמוד ב מובא: "אביי עני ליה בקלא כי היכי דלשמעו פועלים וליקומו, דהטוב והמטיב לאו דאורייתא". כלומר אביי אמר בקול רם אמן לאחר ברכת בונה ירושלים, זאת בכדי לרמוז לפועלים שהם לא צריכים לסיים את ברכת המזון, ויכולים לחזור לעבודתם.

כך מבואר בדף מו עמוד א: "אמר רב יוסף: תדע דהטוב והמטיב לאו דאורייתא - שהרי פועלים עוקרים אותה". כלומר עובדים לא חייבים לומר את ברכת הטוב והמטיב, ומכאן שברכה זו חיובה מדרבנן.

השולחן ערוך בסימן קצא סעיף ב פסק (ע"פ דברי הגהות מיימוניות, ברכות פ"א אות ט), שלמעשה היום בברכת המזון, על הפועל לברך את כל ארבע ברכות: "והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים, שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם".

מנהג מדינה בהפסקה ובתפילה

לפי החוק (חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א סעיף 20) העובד זכאי לקבל שלושת רבע הפסקה בעבודה של שש שעות, כאשר חצי שעה מתוכם יהיו רצופים. (סעיף 20 א).

המעסיק לא חייב לשלם לעובד על זמן ההפסקה, זאת בתנאי שההפסקה קבועה ורציפה במשך חצי שעה ובתנאי שהעובד יכול בזמן ההפסקה לצאת ממקום עבודתו לעיסוקיו הפרטיים, אך אם העובד מחויב להיות זמין גם בשעת ההפסקה - לא יהיה ניתן לנכות את זמן ההפסקה משכרו. השומר חייב להיות זמין גם בזמן ההפסקה, לכן ההפסקה נחשבת כחלק משעות העבודה של השומר. (סעיף 20 ג).

החוק מאפשר לעובד להתפלל במהלך יום עבודתו, אבל המעסיק לא חייב לשלם לעובד על זמן התפילה (סעיף 20 ד).

[1] רבי שלמה סיריליאו (בסוף הקדמה לפירושו על הירושלמי) כתב: "מפני שרציתי להדפיס המסכתות הללו ופירושן... וידעתי נאמנה שאי אפשר שלא ימצא בהם שגגה וטעות מכמה סיבות, אם מפני חוסר ידיעתי, ועוד מפני צוק העתים, ועוד טלטולי ממקום למקום ומעיר לעיר, ועוד כי כל ימי התעסקתי בו רוב מלאכתי - היה בלימור התלמידים בתלמוד, ועיוני בו היה בגניבת הזמן מן הלילה ומן היום, ואני קורא על עצמי גנובתי יום וגנובתי לילה. לכן הנני מתנפל ומתחנן לפני כל תלמיד חכם הלומד בספר זה, שיביט בעין רצון ולא בעין קנאה ולצון, ואם ימצא בו שגגה או טעות יתקן אותו ומה' יקבל תגמולו".

[2] בראשית רבה (פרשת ויצא פרשה ע) מובא: "א"ר יהודה בר סימון: בנוהג שבעולם, פועל עושה מלאכה עם בעל הבית, שתים ושלש שעות באמונה, ובסוף הוא מתעצל במלאכתו, ברם הכא (יעקב אבינו) מה הראשונות שלימות - אף האחרונות שלימות, מה הראשונות באמונה - אף האחרונות באמונה".

[3] הרמב"ם (הלכות שכירות פרק יב הלכה ב) עוד כתב: "אמרו חכמים, שיהיו הפועלין אוכלין בהליכתן מאומן לאומן, ובחזירתן מן הגת, כדי שלא יבטלו ממלאכתן וישבו לאכול אלא אוכלין בתוך המלאכה כשהן מהלכין ואינן מבטלין". וכ"פ המחבר בסימן שלז סעיף יא: "אין רשאי לאכול אלא בשעת עשיית מלאכה".

[4] כנסת הגדולה (הגהות טור סימן שלא בס"ק ה) כתב: "כתוב בדרשות מהרי"ל ז"ל (בליקוטי שכיר יום דף תרי"א בנדפס מחדש): היינו כ"ד שעות חייב לעשות במלאכתו. ע"כ. ולא ידעינן פירושה". כנסת הגדולה אינו יודע כיצד לבאר את דברי מהרי"ל, ששכיר יום חייב לעשות במלאכתו עשרים וארבע שעות.

שבט הלוי (חלק ד סימן ריח) ביאר: "ולענ"ד הפי' פשוט ע"פ הירושלמי (הובא לקמן סי' של"ז ס"ט), דאין פועל רשאי להרעיב ולסגף עצמו ולהיות נעור בלילה עד שיחלש כחו ביום, א"כ בכל כ"ד שעות מחויב להשתדל להיות נאמן בעבודת בעה"ב".

[5] ערוך השולחן (אורח חיים סימן תקע"א) סייג: "אמנם תעניתי הציבור - חייבים הת"ח והמלמדים והפועלים להתענות, ואסור להפריש א"ע מן הציבור, ועל דעת כן קבלום".

[6] בשולחן ערוך הרב (יורה דעה הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה יא) מובא: "וכל מלמד תינוקות שהוא מניח התינוקות ויוצא, או שהוא עושה מלאכה אחרת בשעת לימודו עמהם, או שהוא מתרשל בלימודם - הרי זה בכלל ארור עושה מלאכת ה' ברמיה. לפיכך אין ראוי להושיב מלמד אלא בעל יראה מהיר לקרות ולדקדק".

המשנה ברורה (סימן תקעא ס"ק ה) כתב: "דאיכא בהו (מלמד שצם) תרתי, שממעטין במלאכת שמים, וגוזלין את הבריות. דאפילו שארי פועלים אסורים להתענות".

[7] כך סיים האגרות משה: "וא"כ לדלג פסד"ז (פסוקי דזמרה) - ודאי לא מיבעיא שרשאי, אלא שמחוייב מצד גזל מלאכתו של בעה"ב. אך בשביל מלאכת עצמו - מסתבר שלא ידלג אלא כשאיכא חשש גדול שאפשר יהיה הפסד כשיאחר זמן הקצר דאמירת כל פסד"ז דבמקום הפסד ודאי רשאי אף למלאכת עצמו".