פרשת לך לך - גילוי הקץ ביציאת מצרים


הרב שבתי סבתו
ז חשון תשעב
לרשימת השיעורים לחץ כאן
ברית בין הבתרים מכילה את הצופן המדויק של ירידת משפחת יעקב אבינו למצרים . פרט אחד בלבד, חשוב ביותר, לכאורה לא התממש.המספר "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" נשאר לוטה בערפל.איך יתכן כי נבואה מפורשת לא תצ
div dir="rtl" align="right">
הרב שבתי סבתו
פרשת בא / תשע"ב
 
כִּי בָא מוֹעֵד
(גילוי הקץ ביציאת מצרים)
 
גזירה קדומה
דומה, שקשה למצוא נבואה שהיתה לה השפעה כל כך מכרעת על התהוותו ויצירתו של עם ישראל, כאותו חזון מופלא שנתגלה לאברהם אבינו כשהוא נתון בתרדמה עמוקה, הידוע בשם "ברית בין הבתרים".
הפסוקים הבאים מכילים את הצופן המדויק של ירידת משפחת יעקב אבינו למצרים ועלייתה כעבור מאות שנים כעם שלם, באותות ומופתים.
"וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נפֶלֶת עָלָיו. וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל (בראשית טו , יב-יד)".
רוב רובם של הפרטים אכן התקיימו במלואם, מלבד פרט אחד.
זרעו של אברהם היה גר בארץ נוכריה, בניו עונו ושועבדו על יד מצרים. הקב"ה דן את מצרים ושפט אותם על שהוסיפו מעצמם את גזירת המוות על הילדים היילודים, ובסופו של דבר יצאו בני ישראל ממצרים ברכוש גדול שניתן להם ברצון על ידי העם המצרי.
פרט אחד בלבד, חשוב ביותר, לכאורה לא התממש. המספר "אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" נשאר לוטה בערפל.
לפי כל החשבונות, שהו ישראל במצרים לא יותר ממאתיים ועשר שנים.
איך יתכן כי נבואה מפורשת כל כך לא תצא לפועל?
רש"י פירש, שאת החשבון יש להתחיל מלידת יצחק. אך בכל זאת, הרי יש פסוק מפורש, האומר:
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמות יב, מ)".
כאן רש"י מפרש, שבמצרים הסתיימה גזירת ה - 400 שנה. קשה מאד להלום את הפירוש הזה עם פשט לשון הכתוב, שממנו משתמע כי בשנים האלו שהה עם ישראל במצרים.
 
חלום פרעה  
נקודת המוצא לפתרון התעלומה, הוא אותו חלום מפורסם שחלם פרעה, על שבע שנות שבע ושבע שנות רעב.
מספר שנות השבע היו שבע בדיוק. אך כמה היו שנות הרעב?
אנו יודעים, כי כעבור שנתיים מיום תחילת הרעב, סיפק יוסף זרעים לתושבי מצרים כדי שיזרעו את האדמה ו - 20% מן התוצרת יינתנו למלך מצרים כתשלום מס. כך פירש רש"י.
אם כך, כיצד ייתכן שהחלום הנבואי הזה של שבע שנות שבע ושבע שנות רעב, לא התקיים במלואו?
מה שמגדיל עוד יותר את הפליאה, הם דברי יוסף אשר שלח לאביו יעקב.
" רְדָה אֵלַי אַל תַּעֲמֹד כִּי עוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים רָעָב פֶּן תִּוָּרֵשׁ אַתָּה וּבֵיתְךָ וְכָל אֲשֶׁר לָךְ (בראשית מה ,ט-יא)".
כלומר, יוסף היה בטוח כי החלום יתקיים במלואו. השאלה הנשאלת היא, האם היתה כאן איזו שהיא טעות?
 
החלום כמסגרת
"אמר רב חסדא: חלמא בישא - עציבותיה מסתייה (חלום רע, עציבותו - דיה). חלמא טבא - חדוייה מסתייה (חלום טוב, שמחתו – דיה)(ברכות נה.)".
במילים אחרות, לכל חלום יש מטרה. אם המטרה מושגת, אין צורך במימוש כל פרטי החלום, שהם בסך הכל אמצעים להשגת המטרה.
נשוב אל חלום פרעה.
סוף סוף, המטרה העמוקה של חלום פרעה היתה, להוציא לפועל את הגזרה הקדומה של ברית בין הבתרים ולהוריד את יעקב אבינו ומשפחתו למצרים. כדי להוציא את המטרה הזאת מן הכח אל הפועל, לא היה די בחלום פרעה בלבד, אלא היה צורך בפתרונו של יוסף. אלמלא הפתרון של יוסף, היה החלום מתקיים כפי שהוא, שבע שנות שבע ושבע שנות רעב גם במצרים וגם בכל הארצות מסביב. אם כך היה, לא היו בני יעקב יורדים למצרים לרכוש אוכל כי גם במצרים היה רעב. רק באמצעות הפתרון והעצה של יוסף, שמרו אוכל במצרים משנות השבע לשנות הרעב וכך נוצר מצב שבו היה רעב בכל הארצות ובמצרים היה מזון בשפע.
נוכל להסביר זאת גם באופן הבא.
מי ששלח את החלום לפרעה, הוא גם זה ששלח אליו את יוסף עם פתרונו. יחד, החלום ופתרונו קידמו את המטרה האמיתית, שהיא הורדת יעקב אבינו ומשפחתו למצרים.
זה מסביר את דברי הגמרא, שהחלום מתגשם על פי הפתרון. כלומר, חלום אמיתי הוא חלום, שמן השמים שולחים גם את החלום וגם את הפותר ופתרונו. כל אחד 50% מן הדרוש לקידום השליחות. מי ששולח את החלום הוא גם זה שולח את הפותר.
בכל זאת, מה משמעות החלום על שבע שנות רעב? האם זו אזהרה בלבד או גם כוונה אחרת?
נוכל לומר, כ ישבע שנות רעב, הם מסגרת מקסימאלית להורדת יעקב אבינו למצרים. אמנם יוסף שולח אל אביו ואומר לו:
" ... זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר (בראשית מה, ו)".
אלא, שכוונת יוסף היא לומר זאת: אם לא תרד, יתקיים החלום במלואו. אך אחרי שיעקב אבינו ירד למצרים אין צורך בהתגשמות כל פרטי החלום.
 נוכל לומר יותר מזה.
יוסף באמצעות התחבולה של "אם לא ירד אחיכם הקטון אתכם לא תוסיפון לראות פני", אילץ את אחיו להוריד את בנימין. הגעת בנימין קיצרה את כל תהליך ההתגלות של יוסף, והובילה בסופו של דבר להגעת אביו יעקב למצרים לאחר שנתיים רעב בלבד.
כלומר, אם לא היה יוסף נוקט בצעד זה, היה יעקב יורד עם משפחתו למצרים כאשר היה תם הכסף ומקנה הבהמה.
זה היה קורה איפה שהו, בתוך מסגרת שבע שנות הרעב. האדם רשאי לקצר את זמן התהליכים השמימיים אם הוא הולך בכיוון הנכון.
 
נבואה כמסגרת
ירמיהו הנביא פורש בפני העם את מבחנה של כל נבואה בישראל. הוא מגדיר את מהותה ואת מטרתה של הנבואה.
"וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא, בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה ... אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעוֹן בְּבֵית ה', לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר, שָׁבַרְתִּי אֶת עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל. בְּעוֹד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת כָּל כְּלֵי בֵּית ה' ...
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא: אָמֵן! כֵּן יַעֲשֶׂה ה', יָקֵם ה' אֶת דְּבָרֶיךָ ...
אַךְ שְׁמַע נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל הָעָם.
... הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלוֹם, בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא, יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' בֶּאֱמֶת (ירמיהו כח, א-ט)".
לנבואת שלום, טובה וברכה, אין מטרה אחרת מלבד עצם הִתְהַווּתַה. משום כך, רק קיומה בפועל יהיה מבחנו של הנביא באם הוא נְבִיא אמת או שקר.
לא כן בנבואת חורבן ופורענות. כאן הכלל הוא שונה.
"בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת ה' לֵאמֹר. כֹּה אָמַר ה', עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר (נבואת חורבן ופורענות)
אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם (ירמיהו כו, א-ד)".
לנבואת פורענות יש מטרה ראשונה ויש מטרה מישנית. המטרה הראשונה היא לשכנע את העם לחזור בתשובה ולהיטיב את דרכם. אם המטרה הזו תושג, אין צורך בהתגשמות הנבואה. לעומת זאת, אם העם ממשיך בדרכו הרעה כאילו לא אירע דבר, הנבואה תתגשם כלשונה ואז המטרה היא לשכנע את הדורות הבאים שלא יחזרו על הטעות של אבותיהם שגרמה להרס וחורבן.
 
גזרת 400 שנה   
כך בדיוק אירע לגזרה, שזרע אברהם יהיה גר בארץ נכריה 400 שנה ושם יענו אותם וישעבדו אותם. גם לחזון הנבואי הזה יש מטרה.
מהי אם כן המטרה בירידת בני אברהם יצחק ויעקב למצרים?
המטרה היתה לקחת את משפחת הצדיקים, אברהם יצחק ויעקב, ולהפוך אותה לעם. עם, שתשרה עליו שכינת ה'. עם, שיהיה נציג ה' בעולם ושיראה לכל העולם את דרך ה' האמיתית.
בנוסף מוטל על העם הזה לרשת את ארץ ישראל ולטהרה מידי הכנענים שגדשו את הסאה.
על מנת ליצור "עם", יש להגיע למספר 600,000 איש. זהו המספר המינימלי שיכול להיקרא "עם" ושעליו תשרה שכינת ה'.
עם ישראל ערך במדבר שני מפקדים. הראשון בתחילת מסעם במדבר והשני בסוף המסע. התוצאות היו כמעט זהות ולא פחתו ממספר הברזל 600,000. זאת למרות המספר הרב שלמתי המדבר.
לצורך הגידול הטבעי שיגיע למספר הזה, הוקצו 400 שנים. זהו מספר השנים הדרוש, כדי שבני ישראל יגיעו בדרך טבעית למנין 600,000 איש.
אך כפי שהקדמנו, זוהי מסגרת הזמן המקסימלית. במידה והילודה תגבר, תוכפל ותשולש, יתקצר הזמן בהתאם. כך באמת היה.
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם (שמות א ,ז)".
ההתפתחות הפלאית והבלתי רגילה, היתה לא טבעית. הנס תורגם בפי חז"ל שאמרו, שכל אשה היתה יולדת שישיה, בבת אחת.
כעבור 210 שנים הגיע מספר העם ל - 600,000 גברים מבן 20 שנה ומעלה. בשלב הזה אין כבר צורך להמתין עד לסיום ההקצבה של 400 שנים.
נותר עוד תנאי אחד.
התנאי הוא שיוולד דור רביעי לאבימלך מלך פלישתים. כך מפורש באותה גזרה קדומה של ברית בין הבתרים (על פי פירוש רמב"ן).
"וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (בראשית טו, טז)".
כלומר, לקיים את שבועת אברהם לאבימלך שלא יפגע בו, " ... אִם תִּשְׁקֹר לִי וּלְנִינִי וּלְנֶכְדִּי ... (בראשית כא, כג)". בעקבות החסד שעשה אבימלך עם אברהם, נשמרה לו זכות זו והיא שעיכבה את הכחדת האמורי מארץ ישראל ומנעה את עלייתו המיידית של עם ישראל לארץ ישראל.
 
גילוי הקץ   
צירוף שני התנאים האלה: א) דור רביעי   ב) 600 אלף, הוא הקץ שחישב הקב"ה לגאולת ישראל.
את ההוכחה לפירוש הזה מספקת מסכת עדויות (פ"ב מ"ט).
"הוא (רבי עקיבא) היה אומר: האב זוכה לבן בנוי בכוח בעושר בחכמה בשנים ובמספר הדורות לפניו והוא הקץ. שנא': " קֹרֵא הַדּרוֹת מֵרֹאשׁ (ישעיה מא, ד)". ואע"פ שנאמר: " וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (בראשית טו, יג). ונאמר: "וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה".
רבי עקיבא אמר את הדברים ברמז.
לא מספר השנים הוא הקובע אלא מספר הדורות ומספר האנשים בדורות האלו. אם בדור רביעי יהיה 600,000, אין צורך בארבע מאות שנה. ככל שהאב מוליד יותר ילדים, הרי הוא מקרב את הקץ כי הוא מגדיל את מספר הנולדים. בכך האב עוזר לבנים להיגאל מוקדם יותר.
כלומר, בני ישראל קבעו משימה לאומית לעצמם, לגדול לפרות ולרבות. בכך הם זיכו את בני בניהם בגאולה קרובה.
 
פָּקֹד פָּקַדְתִּי      
התובנה הזאת מזכה אותנו בעוד הבנה ייחודית של מאמר חז"ל מוקשה.
המדרש מציין שיעקב אבינו מסר סימן סודי ליוסף. שבבוא העת, אם יבוא אדם ויכריז על הקוד הזה: " פָּקֹד פָּקַדְתִּי (שמות ג, טז)" הוא הוא הגואל האמיתי והנאמן.
וכך כותב המדרש:
"וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד, לא)". במה האמינו? על סימן הפקידה שאמר להם. שכן היתה מסורת בידם שיעקב מסר את הסוד ליוסף ויוסף לאחיו אשר, ואשר בן יעקב מסר את הסוד לסרח בתו ועדיין היא היתה קיימת. וכך אמר לה: כל גואל שיבוא ויאמר לבני פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, הוא גואל של אמת. כיון שבא משה ואמר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם, מיד וַיַּאֲמֵן הָעָם (מדרש רבה/ שמות פרשה ה/ אות יג)". 
לכאורה, אם כל הסיסמא היא אמירת שתי מילים, הרי כל האחים שמעו את יוסף אומר: " וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם (בראשית נ, כד)"?!
אלא הכוונה כאן היא אחרת. המילה פקדתי, בדרך כלל פירושה הוא זכרתי. אולם לפקוד, פירושו גם לספור שנא' "פקוד כל בכור זכר בבני ישראל ושא את מספר שמותם".
כך אמר יעקב ליוסף: אם יבוא אדם בדורות הבאים ויֵדַע את מספר בני ישראל באותו הזמן בצורה מדויקת, הוא הגואל האמיתי. אי אפשר לדעת את מספר העם אם לא בנבואה. ראשי העם ערכו ספרי אוכלוסין ובהם רשמו את הנולדים וכך הם ידעו ושמרו בסוד את מספר בני ישראל. כשהגיע משה רבנו ואמר: כעת אתם עומדים על 600,000, ידיעה בנבואה שנאמרה לו על ידי ה', ידעו בברור שהוא הגואל והגיע הקץ.
 
פרשה סתומה            
נמשיך ונבהיר על פי הדברים האלה עוד מאמר סתום של חז"ל.
מיוחדת היא פרשת "ויחי", מכל פרשיות התורה. בספר התורה אין ריווח בין סוף הפרשה הקודמת, שהיא "ויגש", לבין "ויחי".
את ההסבר לתופעה הזאת מפרשים חז"ל באומרם, שיעקב אבינו ביקש לגלות את קץ גלות מצרים לבניו ונסתם ממנו. זה מקביל לעובדה, שקשה לגלות בעמוד של ספר התורה היכן פותחת פרשת ויחי, כי אין שום ריווח המבדיל בינה לבין סוף פרשת "ויגש".
לכאורה, נראה פירוש זה, רחוק מאד מפשט לשון הכתובים.
אך, אם נעיין בשלושת המילים האחרונות של הפרשה הקודמת נמצא את המילים:
"וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד (בראשית מז, כז)".
כעת הרמז הוא שקוף. הקץ הכל כך נעלם, טמון בריבוי הטבעי של משפחת בני יעקב. משימתם היא להגיע במהירות המירבית למספר 600,000, שהוא המזערי הדרוש להגדרה של עַם או לאוֹם, המאפשר את היציאה ממצרים לקראת ההכרזה על עַם ה'.
 
מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
מה שנשאר לנו הוא לפרש את הפסוק התמוה:
"וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שמות יב, מ)".
אבל עוד יותר מוזר הוא, שהתורה חוזרת ומדגישה פעם נוספת:
"וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה (שם, מא)".
ושוב חוזרת ואומרת:
"וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שם, מא)".
נציין שוב את הפסוקים הכתובים יחד.
" וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה' מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (מ, מא)".
הצורה המיוחדת הזו של הפסוקים מביאה אותנו לפרש כך: הפרשה מתחילה בפסוק לז:
"וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף".
זהו המספר הקובע. כעת התורה מציגה שאלה, שזו היא בעצם השאלה שלנו.
[ומה שאתה מחפש] "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"?
כלומר, היכן המספר הזה המופיע בברית בין הבתרים?
[זה לא ממש זמן אלא קץ הזמן] "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה".
כלומר, יש זמן מקסימאלי ויש קץ הזמן, שבו מספר האוכלוסיה גדל בריבוי לא טבעי כאילו נוצל כל הזמן.
[והקץ הזה הוא דור רביעי ובו 60 ריבוא וזה התרחש] "וַיְהִי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצִיא ה' ... (שמות יב, נא)".
כלומר, בעצם היום הזה הגיע חשבון הקץ להווייתו, כלומר יש 600,000 גברים.
עדיין עלינו לבאר את פשר ה"שלושים שנה". התורה מדגישה "ויהי מקץ שלושים שנה", כלומר גם כאן קוצרו השנים לפחות מן המספר הזה.
שלושים שנים הוקצבו לשתי מטרות 1) הכנת בואם של בני ישראל למצרים.   2) הכנת יציאתם ממצרים למדבר.
יוסף היה אמור להכין את בוא אביו ואחיו במשך 30 שנה. הוא נחטף בגיל 17 ועמד לפני פרעה בן 30. 13 שנים עברו בין מכירתו לבין פתרון חלומות פרעה. נוסיף על כך 7 שנות שבע ו -7 שנות רעב שהיו אמורות להתרחש על פי החלום. יחד נקבל – 27 שנים
הפסוק "ויהי מקץ שנתיים ימים ופרעה חולם" יתפרש כך. נגזרו על יוסף עוד שנתיים בבית הסוהר. כיוון שנתמלאו התנאים הראויים, קוצר זמן השנתיים. "מקף שנתיים" פירושו, תכלית השנתיים הנוספים, כבר הושגה ואין צורך להמתין עוד שנתיים ימים. הקץ כבר הגיע, ובמקום 29 שנים, התקצרה ההכנה ל-22 שנים.
הכנת עם ישראל לגאולת מצרים, ארכה שנה שלמה. זו היתה שנת מכות מצרים, שבה לא היה שום שיעבוד ועינוי.
יוצא איפה שמתוך 30 שנות הכנה, נצרכו בפועל רק 23. יוסף הכין ת בוא אחיו ב22 שנים ושנה אחת של התכוננות ליציאה ממצרים.
 
חישוב הקץ
נמשיך ונראה כיצד זה בא לידי ביטוי בהגדה של פסח.
בהגדה של פסח אנו מוצאים את חישוב הקץ.
"מלמד שהקב"ה חִשֵׁב את הקץ".
מה פירוש לחשב את הקץ?
ללמדך שהיה צריך לעשות חישוב מדויק. והחישוב הוא, כיצד אפשר למצוא תחליף למספר השנים, וליצור בתוך הזמן הקצר ריבוי טבעי עצום של 600,000 איש, שיהיה תואם את יכולת הסבל של עם ישראל בגזרותיו הקשות של פרעה מלך מצרים.
דרך אגב.
כאשר מנין היהודים בארץ ישראל עמד על 600,000 בשנת תש"ח, הוכרזה מדינת ישראל. 
 



הדפס
תגובות: לשיעור זה התפרסמו 0 תגובות
להוספת תגובה לחץ כאן
סגור
התגובות יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת
שם הכותב:  
כותרת:
תוכן: