פרשת בראשית - עץ החיים ועץ הדעת


הרב שבתי סבתו
ה חשון תשעב
לרשימת השיעורים לחץ כאן
אחת מן החידות היותר קשות, היא פרשת עץ הדעת. האם באמת היה העץ הזה עץ פלאים שהקנה לאוכל ממנו מעמד כה נשגב של "יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"?
לצפיה בשיעור, לחץ כאן
ב"ה
הרב שבתי סבתו
לפרשת בראשית / תשע"ב
 
עץ החיים ועץ הדעת (1)
 
טוֹב וָרָע
חלק מן האירועים המרכזיים המוזכרים בפרשת בראשית, הם חידות שפענוחן מתגלה בסוף ספר התורה. אחת מן החידות היותר קשות, היא פרשת עץ הדעת. האם באמת היה העץ הזה עץ פלאים שהקנה לאוכל ממנו מעמד כה נשגב של "יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"?
כיצד ייתכן שאכילת פרי - חשוב ככל שיהיה, תוכל להקנות לאדם בַּעַר, מעמד גבוה כזה של להיות        "כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"? כיצד ייתכן כי אפשר לעקוף עמל ויגיעה של עשרות שנים בלימוד תורה ובתיקון המידות, האמורים להביא אותנו להבחנה בין טוב לרע, באמצעות סגולה קטנטנה פלאית שתחליף את כל העשייה החיובית רבת השנים?
ומה נענה על הערת הרמב"ם המפורסמת במורה הנבוכים, שכתב: לא ייתכן שקודם האכילה מעץ הדעת, היה אדם הראשון נבער מדעת כבהמה, שאינו יודע להבחין בין טוב לרע. אם כך היה, כיצד נצטווה על ידי ה', וכיצד דיבר אתו ה'? הרי ה' איננו מדבר עם נבערים מדעת! וכיצד קבע אדם הראשון שמות מתאימים לכל בעלי החיים בעולם?
הפתרון לשאלות האלה מצוי בסוף ספר התורה, בפרשת ניצבים.
"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע (דברים ל, טו)".
בפסוק הזה מצוינים כל ארבעת היסודות המרכזיים, המהווים את ציר עץ החיים ועץ הדעת שבפרשת בראשית; החיים והמות, הטוב והרע .
בפרשת ניצבים קובעת התורה, כיצד עץ החיים ועץ הדעת האמתיים, באים לידי ביטוי.
"אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ (שם, פסוק טז)".
המובן ברור למדי. לשמוע אל מצוות ה', זהו הטוב והתוצאה היא חיים. מצד שני, לא לשמוע אל מצוות ה', זה הרע והתוצאה היא מות, כפי שנזכר בהמשך:
"וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תּאבֵדוּן (שם, פסוקים יז-יח)".
על פי זה, עץ החיים ועץ הדעת שנזכרו בפרשת בראשית, הם עצי פרי רגילים ככל עצי גן עדן. כל איסור האכילה או אי האכילה מעץ הדעת, אינו נובע מפירותיו הפלאיים של העץ "הַמְלַמֵּד אָדָם דָּעַת". הטוב והרע שבעץ הדעת הוא דבר אחר לגמרי. זהו עץ ניסיון בידי ה'. זהו עץ, שעל ידו ייוודע מה הוא טוב ומה הוא רע, וזהו פירוש "עץ הדעת טוֹב וָרָע".
דווקא השמיעה בקול ה' וההימנעות מאכילה מן העץ הזה, היא הטוב. מאידך, אי השמיעה בקול ה' וההתעקשות לאכול מפירותיו, זה הרע.
מה אמרו חז"ל על עץ הדעת?
"אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר: גפן היה...רבי נחמיה אומר: תאנה היתה...רבי יהודה אומר: חטה היה...(מסכת ברכות מ.)"
המכנה המשותף בין כל התנאים הוא, שעץ הדעת היה עץ פרי רגיל, בדיוק כפי שאמרנו.
 
הנחש הקדמוני
אסור לנו לטעות ולהתבלבל ולחשוב, שהאכילה מפירות העץ היא המצמיחה דעת אלוקים. הדעה הזאת היא דעת הנחש הקדמוני, והוא זה שהטה את פרשנות הצו האלקי - האוסר אכילה מעץ הדעת, לכיוון התובנה כי בפרי הזה טמונה סגולה מיוחדת, המלמדת אדם דעת.
וכך בדיוק אומר הנחש:
"כִּי ידֵֹעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָֹלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג, ה)".
הנחש טוען בדברי ההסתה, כי בפרי עץ הדעת טמונה סגולה, שכל מי שאוכל ממנו, נפתחים לו שערי דעה והשכל והוא הופך להיות כאלקים. התובנה הזאת מובילה להירהור הבא. אם כך,מדוע אוסר אלוקים על אדם את האכילה מן העץ הזה? כנראה מפני שהוא אינו רוצה שהם יהיו כמוהו, אלא נחותים ממנו! רש"י מוסיף דברים מפורשים יותר בכוונת הנחש. "שכל אומן שונא את בני אומנותו" כלומר, ה' אינו רוצה מתחרים מסוג בשר ודם!
כל אלו הם דברי הסתה כפרניים ואוילים שאסור להאזין אליהם, וכפי שנראה בהמשך. חוה האזינה ונפלה לתוך המלכודת. היא מתבוננת בעץ ובטיבו ורואה שאכן פירותיו טובים למאכל ונחמדים להשכיל. הצעד הבא הוא כמעט בלתי נמנע. " וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל (בראשית ג, ו)".
 
ההתפכחות והבושה
" וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם (בראשית ג, ז)".
אמנם עיניהם של אדם וחוה נפקחו, אך לא כהסתת הנחש ודמיונותיו. הוא אמר: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים", ובפועל מה שקרה הוא "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם (בראשית ג, ז)".
ברגעים שלפני ביצוע עבירה כלשהי, מופיע דחף של תאווה, המעוור את עיני השכל. מיד אחר גמר ביצוע העבירה, נעלמת התאווה ובמקומה באה התפקחות, המלווה בהרהורי חרטה ותחושה של בושה גדולה. בתהליך הזה, הופך האדם להיות בזוי בעיני עצמו ולכן הוא חש צורך להתכסות.
" וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת (שם)".
אדם וחוה מכסים את עצמם במקום התאווה. הכיסוי הזה הוא מזערי, ואיננו מספק כאשר הם שומעים את קול ה' מתהלך בגן. אדם וחוה יודעים, שהם עתידים לעמוד לפני האלקים ולהסביר את מעשיהם. מתעורר צורך לכיסוי כבד יותר ולמציאת מקום מחבוא מפני ה'.
" וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה' אֱ-לֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן (שם, פסוק ח)".
מנין נובעת הבושה?
הבושה נובעת מהתנהגות בלתי מוסרית. ה' מצידו, לוקח את האדם, מניח אותו בגן עדן, מאפשר לו לאכול מכל פירות עץ הגן כאוות נפשו, ואפילו מעץ החיים. אמנם, התורה לא מדגישה את ההיתר לאכול מעץ החיים, כי עדיין לא ירדה גזרת המוות לעולם. בינתיים, רק עץ אחד נאסר עליו מכל עצי הגן, והוא עץ הדעת. לאור כל זאת, ואחרי כל אין סוף העצים המותרים, האם קשה כל כך להתנזר מעץ אחד בלבד?! האם גם את הדבר הפעוט הזה קשה לעשות למען ה' שנתן לך הכל? זה מקור הבושה.
אך כדרכו של עולם, האדם מתפתה שוב ושוב ולא לומד מן הלקח, ויש חשש שישלח ידו אל עץ החיים, וכפי שאומר הקב"ה:
" הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם (בראשית ג, כב)"!
לכאורה, הפסוק הזה הוא ללא הבנה, לא חציו הראשון ולא חציו השני.
א)      האם ה' מאשר את דברי הנחש, שאמר "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּא-לֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"?
ב)       האם ייתכן שאחרי שה' גזר על אדם הראשון עונש מוות, האדם יעקוף את הגזירה על ידי גניבת פרי עץ החיים ואכילתו, וכך הוא יאלץ את ה' להעניק לו חיי נצח? האם ה' מפחד מצעד כזה של האדם? ברור שזו מחשבה טיפשית ואבסורדית.
אלא בודאי פירוש דברי ה' הוא כך.
              " ... הֵן הָאָדָם (לפי דעתו) הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע (וזה לא נכון), וְעַתָּה (לפי דעתו זאת), פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, (והוא יחשוב) וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם, (וגם זה איננו נכון).
כלומר, הרי האדם התחיל להאמין, שבאכילתו מפירות עץ הדעת, התעלה כבר להיות כאלקים יודע טוב ורע. לפי דעתו זו, שמקורה הוא בעצת הנחש, אין סיבה שתמנע ממנו להמשיך ולטוות את הצעד הבא על פי אותו מתכון.
אם לפי דעתו, האכילה מעץ הדעת האסור, העלתה אותו לרמת הידיעה האלקית, הוא יחשוב שהאכילה מעץ החיים תעניק לו חיי נצח כנצחיות האלקים! אולי הוא יאמין שכך יתקיימו דברי הנחש שאמר להם: " לֹא מוֹת תְּמֻתוּן (בראשית ג, ד)". כלומר, הדבר תלוי בידכם!
ממשיך ה' ומסביר. אם האדם יאכל מעץ החיים הוא יחשוב כי הגיע לחיי נצח (דבר שאיננו נכון). כעת הוא לא יפחד מאיום עונש המוות ולא יחזור בתשובה לפני מותו. לכן, אסור לאפשר לו לאכול מעץ החיים ולהמשיך ולהידרדר. אסור לו להישאר בגן עדן, וצריך לתת לו סיכוי לחזור בתשובה.
 
להיות כאלוקים
בדברי ההסתה שלו, נגע הנחש הקדמוני בנקודה מוסתרת בנפש האדם והיא הרצון להיות קרוב מאד לאלקים, כנרמז בספר תהילים "וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב (תהילים עג, כח)".
מצד שני, הציג הנחש תמונה מעוותת, בה הוא נימק את הצו האוסר על האדם לאכול מעץ הדעת, כצעד שנועד להרחיק אותו מלהיות כאלקים יודע טוב ורע. בדבריו אלו, הכשיל הנחש את חוה.
האמת האובייקטיבית היא הפוכה לחלוטין.
האמת היא שה' מעונין מאד להעלות את האדם להיות דומה לו וזו הסיבה להענקת צלם אלקים לאדם בחיר יצירתו, כפי שנאמר בתהילים:
"מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ, וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱ-לֹהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ (תהילים ח, ה-ו)".
אך לא האכילה מעץ הדעת הסגולי, היא שתביא את האדם להיות כאלקים.
ההיפך הוא הנכון!
דווקא השמיעה בקול ה' וההימנעות מאכילה, היא הדרך המובילה את האדם להיות כאלקים. את התובנה העמוקה הזאת מגלה הגמרא במסכת סנהדרין (דף סה:).
"אמר רבא: אי בעו צדיקי, ברו עלמא. שנא': "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱ-לֹהֵיכֶם וְחַטּאוֹתֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם (ישעיהו נט, ב)".
כלומר, הקב"ה נטע באדם אשר יצר, כוחות אדירים. אדירים עד כדי כך, שאם ישתמש בהם נכון, יוכל להיות כאלקים ולברוא עולם. מה שמונע מן האדם להיות כאלקים, אלו העוונות, היוצרים חַיִץ בינו לבין ה'. דווקא השמיעה בקול ה', היא זו המסירה את המחיצות המבדילות.
רבא הוכיח את דבריו באמצעות מעשה מופלא שעשה. כפי שהגמרא ממשיכה ומספרת.
"רבא יצר אדם. שלחו לפני רבי זירא. היה רבי זירא מדבר אתו והאדם הזה לא היה משיב דבר. אמר לו: מן החברים אתה!? שוב לעפרך (סנהדרין סה:)".
רבא יצר אדם על ידי צירוף אותיות של שם ה'. אלא שהאדם הזה היה ללא כח דיבור. רבי זירא הבחין בכך ומזה הבין שהוא מן הנבראים על ידי האמוראים, על כן גזר עליו לשוב להיות עפר.
הסיפור המדהים הזה ממחיש את עומק כוונתו של רבא - האמורא הגדול. אמנם יש בידי הצדיקים להידמות לאלקים ביכולת לברוא עולם ואדם, אך האדם שייווצר יהיה נטול כח בחירה חופשית וקבלת החלטות עצמאיות. הוא יהיה נשלט על ידי יוצרו וישרת אותו כגולם.
יוצא אפוא, שההבדל בין אלקים לבין הצדיקים הוא, שה' ברא אדם עם יכולת להתנגד לה', כלומר עם מחשבה עצמאית ובחירה חופשית ללא כפיה. במילים אחרות, העובדה שהאדם יכול להגיד לה' "לא"! היא ההוכחה שה' אכן מעונין להעניק לאדם צלם אלקים, כלומר להיות כמוהו עצמאי בהחלטותיו.
ניסיון עץ הדעת דומה לניסיון נביא השקר:
" ... כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם (דברים יג, ד)".
ה' ציווה על האדם שהוא בר דעת, היודע לקרא בשם המדוייק של כל בעל חיים, לא לאכול מן העץ הנקרא "עץ הדעת".  השם הזה "עץ הדעת" ניתן לו, לא מפני שבאכילתו תושג "דעת" כפי שאמר הנחש, אלא מפני שדרכו ייוודע אם האדם בחר בטוב, שהוא לשמוע בקול ה', או בחר ברע. אפשר להוסיף כי, עצם היכולת של אדם הראשון לבחור שלא למלא אחר מצות ה', היא היתה צריכה להיות עבורו תשובה לדברי הנחש שטען שהאלקים אינו מעוניין שהאדם יהיה כמוהו. אדרבה, ה' מעוניין שהאדם יהיה כמוהו בעל בחירה חפשית לחלוטין ונטולת כל לחץ ואילוץ.
על פי הפירוש הזה, אם אין שום סגולה בפירות עץ הדעת, אז אין סגולה גם בפירות עץ החיים. מדוע אם כך, הוא נקרא עץ החיים?
הנחש יטען, שזהו עץ, שמי שיאכל ממנו יחיה לעולם.
אך אם נתבונן היטב, נשאל שאלה אחרת.
הרי כל מושג המוות קשור באכילה מעץ הדעת האסור. יוצא אפוא, שאם אדם הראשון יקיים את מצות ה' ולא יאכל מעץ הדעת, הרי הוא יחיה לנצח.
לשם מה אם כן, דרוש עץ החיים?
מכאן שקריאת שמו של העץ "עץ החיים", היא חלק מניסיון עץ הדעת. כלומר, לתת מקום למחשבת הנחש, שכשם שאכילה מעץ הדעת תוביל לדעת אלקים, כך אכילה מעץ החיים תוביל לחיי נצח.
האמת לעומת זאת היא, ששמיעה בקול ה' היא סוד חיי הנצח והיא זו המעניקה דעת אלוקים ולכן אין כל צורך בעץ החיים ובעץ הדעת.
אחת המסקנות החשובות היא, שהפיתוי לעשות פעולה סגולית קלה ומהירה כאכילת פרי, ובכך לזכות להיות כאלקים בעל הידיעה המושלמת של טוב ורע או בחיי נצח, זו בעצם עצת הנחש.
אדרבה, ה' התווה לאדם דרך אחרת, דרך של עבודה עצמית יום יומית לאורך זמן. דרך של ריסון התאוות ושמיעה בקול ה'. זו היא הדרך היחידה שתעלה אותו לדרגת הקירבה לאלקים ולעושר החיים הנצחיים.
 
הניסיון והכישלון
למדנו לדעת כי "עץ הדעת" היה עץ ניסיוני, בו בחן הקב"ה את אדם הראשון.
מטרת הניסיון היתה, להעניק לו חיים נצחיים בזכות ולא בחסד. אילו היה אדם הראשון שומע לקול הצו האלוקי ונמנע מאכילת פירות "עץ הדעת" על אף פיתויו של הנחש, היה מתרומם לחיי נצח.
נמצאנו למדים, שלפני ניסיון עץ הדעת, היה אדם הראשון שלם בדעתו בבחירה בין טוב לרע, וזהו צלם אלוקים שה' העניק לו. כל מה שהיה חסר לו בזכות ולא בחסד, היה הצדקת קיומו הנצחי, וזאת באמצעות שמיעה בקול ה' ואי אכילה מ"עץ הדעת".
כל הדברים האלה הם היפוכם הגמור של דברי הנחש, שאמר לאשה, שדווקא אכילה מן העץ, היא היא שתעניק לו כח הבחנה בין טוב לרע כאלוקים.
משנכנעו אדם וחוה לעצת הנחש ונכשלו במבחן שהוצב בפניהם, איבדו את החיים הנצחיים וגורשו מגן עדן.
במאמר הזה נדון בשאלה, כיצד הצליח הנחש להסית ולהדיח את חוה לטעום מפירותיו של העץ האסור.
 
האמת האלקית
כשנתבונן בפסוקי הרקע לחטא האכילה מעץ הדעת ונדייק בכל מלה, נכיר את האמת האלוקית מול תעתועיו של הנחש.
"וַיַּצְמַח ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ                             הַדַּעַת טוֹב וָרָע (בראשית ב, ט)".
נעיר כאן שתי הערות.
1)       הכתוב מציין כי כל העצים בגן עדן היו גם נחמדים למראה וגם טובים למאכל, כולל עץ החיים וכולל עץ הדעת.
2)       המילים "וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן" מעידות, שהעץ המרכזי בגן, הוא דווקא "עֵץ הַחַיִּים", ולא עץ הדעת.
נמשיך ונדייק ונעיר הערה שלישית.
"וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָה (בראשית ב, טו)".  
3)       כלומר, אדם הראשון שהה מחוץ לגן, ומשם, ה' לקח אותו והניחו בתוך הגן.
חשוב לזכור את שלושת ההערות האלו, כדי שנוכל להבין מאוחר יותר, כיצד סטתה חוה בדיבורה מן האמת המדוייקת והברורה, ומדוע סטייתה הובילה כמעט בהכרח לכישלונה.
 
הצו האלקי
כעת נלמד בעיון ובדקדוק, את הצו האלוקי.
"וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת (בראשית ב, טז-יז)".
גם כאן נעיר שלוש הערות.   
1)       יש לשים לב כי החלק הראשון של הצו מכיל דווקא את ההיתר והוא: "מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל". רק בחלקו השני של הצו, מופיע האיסור. כלומר, בתחילת דבריו מרשה ואף מעודד אלוקים את האדם לאכול מכל עצי הגן.
2)       גם כשהוזכר האיסור, לא העלים ה' מן האדם את טיבו של העץ, ושמו: "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע".
3)       העונש מודגש במלוא חומרתו וכפירוש הרמב"ן, שביום שיאכל ממנו יהיה בן מוות, כלומר מחויב מיתה. או במילים אחרות, תישלל ממנו הזכות לחיי נצח.
הנקודות האלה באות להדגיש את הרצון האלקי להטיב לאדם מתוך ישרות וכֵנוּת. החל מהעמדת גן עדן לשירות האדם, ועד לגילוי כל האמת על טיבו של עץ הדעת, והעונש הצפוי לעובר על האיסור.
כל ששת ההערות האלו שהוזכרו לעיל, הינן קריטיות ומכריעות, ששינונן וזיכרונן היו מונעות מאדם וחוה את נפילתם וגירושם.
המכנה המשותף לכל ששת ההערות האלו הוא, שה' רוצה באמת בטובתו של האדם ועושה הכל כדי לרוממו ולשכללו.
 
הופעת הנחש
הנחש מופיע באמירה מיתממת, שמטרתה הסופית היא, להוליך שולל את האשה בדברי כזב ושקר.
" ... וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה: אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן (בראשית ג, א)".
הנחש שואל בהיתממות ובערמה: האם גם זה גזר עליכם אלוקים, שלא תאכלו כלום מכל עצי גן עדן?
בשאלה התמימה הזו מוטמן מוקש.
משמעות דבריו היא: האם עד כדי כך ה' רוצה ברעתכם שאסר עליכם לאכול מכל עצי הגן?
למעשה, הנחש קובע נקודת מוצא שלילית למצוות ה'. לדידו הכל נובע מתוך רצון אלוקי להקטין ולגמד את האדם ולדרוש את רעתו. זאת כאמור, בניגוד מוחלט לפסוקי המבוא, כפי שהדגשנו לעיל.
השאלה הזאת מקוממת את האשה. אמנם לכאורה היא מתקנת את דברי הנחש, אך מבלי משים היא נופלת בפח שטמן לה.
 
הסטיה החמורה
"וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל (בראשית ג, ב)".
כלומר דבריך אינם נכונים. אדרבה, ה' התיר לנו לאכול מפירות עצי הגן.
"וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן, אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן".
בקטע הזה, חטאה חוה בשלוש נקודות. גם סילפה, גם הוסיפה וגם השמיטה מן הצו המקורי.
1)       סילפה - היא אמרה: "וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן ...". אנחנו כבר ציינו לעיל, שדווקא "עֵץ הַחַיִּים" היה בתוך הגן, כלומר במרכזו ולא עץ הדעת. והרי מעץ החיים לא נאסר עליהם לאכול קודם החטא.  
זאת ועוד.
היא אמרה "פֶּן תְּמֻתוּן". כלומר לא עונש, אלא כנראה העץ הוא מקולקל ולא מתאים לאכילה, והאוכל ממנו עלול להינזק ולמות. כלומר, ה' דואג לנו שלא נִיפָגַע.    
זה סילוף. בצו המקורי הוזכר המוות כעונש מאת ה' מי שיאכל מפרי העץ, ולא כהבעת חשש מנזקו האפשרי של הפרי המקולקל.
2)       השמיטה - היא לא הזכירה שהעץ האסור הוא עץ הדעת, דבר שנאמר להם במפורש. היא רק אמרה: "הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן".
3)       הוסיפה - היא הוסיפה במפורש איסור נגיעה בעץ, דבר שלא נאמר להם כלל.
 
מסית ומדיח 
מגמת הנחש היתה להוכיח לאשה, כי הצו האלקי הוא לרעתה ולא לטובתה.
ולא זו בלבד.
הנחש טוען, כי אלוקי עולם מגן על עצמו כביכול מפני יציר כפיו שהוא האדם, המסוגל להגיע לגובה אין סופי. ה' כביכול מקטין בכוונה את ממדי האדם ומעכב את התפתחותו.
"וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן, כִּי יֹדֵעַ אֱ-לֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶםכֵּא-לֹהִים ידְעֵי טוֹב וָרָע".
ראשית, אין חשש שתמותו מאכילת פרי העץ. העץ הזה הוא איננו מקולקל ואין בו רעל. אדרבה, הוא המובחר שבעצי גן עדן ושמו "עץ הדעת". הוא המרכז והוא הכל. ואם נאסר עליכם לאכול ממנו, מה ערך יש לכל עצי השוליים האחרים, שהם כאין וכאפס לעומתו? הנחש מוסיף ורומז: הרי זו היתה כוונתי בתחילת דברי, שלא הובנו כראוי. כוונתי היתה, שאיסור האכילה מן העץ האיכותי הזה, כמוהו כאיסור אכילה מכל עצי הגן. זו היתה כוונתי באמרי, שנאסרו עליכם כל עצי הגן.
הביטוי הזה הוא בסגנון דברי המן אל קרוביו: "וְכָל זֶה אֵינֶנּוּ שֹׁוֶֹה לִי בְּכָל עֵת אֲשֶׁר אֲנִי ראֶה אֶת מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ (אסתר ה, יג)" (יושב ולא קם ולא משתחווה לכבודי).
כל הכבוד והעושר שיש לי הוא חסר ערך מול העיקר. גם כאן, כל העצים האלו שבגן הם חסרי ערך לעומת העץ המרכזי הזה.
כנראה, מוסיף הנחש, שאתם מסוגלים להגיע רחוק מאד דרך העץ הזה ואפילו להיות כאלוקים בעצמו, ותהיו יודעי טוב ורע.
אלו הם דברי חנופה וחלקלקות, המגבירים את הגירוי לטעימה מן העץ האסור.
 
נקודות אחיזה  
אנו נראה, כיצד הסטיות החמורות בתשובתה של חוה, הכשירו את הקרקע לכל דברי ההסתה של הנחש, ובלעדיהם לא היתה לנחש כל נקודת אחיזה.
א)      הנחש מנצל את העובדה שהאשה השמיטה את המידע שהעץ הזה נקרא "עץ הדעת", וכביכול הנחש הוא זה שמחדש לה את המידע הקריטי. זאת, בעוד שהאמת המוכחת לעיל היא, כי ה' הודיע להם במפורש, כי העץ האסור הוא "עץ הדעת" ולא העלים זאת מהם.
ב)       האשה סברה בדמיונה, כי העץ הוא קלוקל ולכן הבינה שאסור גם לנגוע בו, כדי לא להדבק בזיהום שיש בו, זה איננו נכון, כי ראינו בהערות המקדימות, שכל העצים שהיו בגן היו נחמדים למראה וטובים למאכל, כולל עץ הדעת ועץ החיים. גם את הטעות הזו ניצל הנחש ברוב ערמתו ושלח אותה לבדוק את העץ ולהיווכח כי הוא עץ נהדר. מכאן שהאזהרה האלוקית "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" - היא אזהרה מפני עונש ולא חשש לנזק מיתה כתוצאה מקלקולו של הפרי. ואם זה עונש אלוקי, מי הוא זה שיעז לומר: "לֹא מוֹת תְּמֻתוּן"?
ג)        האשה הציגה בטעות את העץ כמרכזו של הגן (ולא עץ החיים כפי שראינו לעיל). ואכן הנחש ניצל זאת והטעים, כי מרכזיותו מעידה על היותו פסגת עצי הגן.
זו היתה הטעיה מכוונת. אנו ראינו בהקדמה למאמר, שמטרת הניסיון בעץ הדעת היתה חיי נצח. מכאן, שעץ החיים הוא העץ המרכזי.
 
הגילוי כביכול
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל
וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם
וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל (בראשית ג, ו)".
לפי מה שסברה האשה בטעות, כי עץ הדעת הוא קלוקל, היא התפלאה מאד לגלות כי היא טעתה וכביכול הנחש צדק. אין העץ קלוקל ולא נגוע, אדרבה הוא תפארת עצי הגן. הייתכן כי אלוקים העלים ממנה את האמת? אם כך לשם מה?  
האם באמת זו הזדמנות חד פעמית שנקרתה בדרכה להיות כאלוקים?
והאמת האמיתית, הרי היא הפוכה לחלוטין!
הקב"ה גילה להם את האמת והציג הכל בפניהם, מפני שהוא דורש את טובתם ולא את רעתם. אילו רצה למנוע מהם להתפתח, היה משאיר את האדם מחוץ לגן עדן, כפי שהיה בזמן היווצרותו! לשם מה לקחו והכניסו ברוב כבוד ויקר לגן עדן?
דרך אגב, זו הסיבה שהנחש פנה אל האשה ולא אל האדם. האשה נוצרה בגן עדן והיא לא ידעה שאדם הראשון היה מחוץ לגן וה' לקחו והכניסו לגן. היא חשבה ששניהם נוצרו בתוך גן עדן.
ועוד, מדוע התיר לו לאכול מעץ החיים, כאשר במפורש הוא הוא מרכזו של גן עדן? מכאן אנו למדים, שחיי נצח וחיי עולם הם המתנה הנפלאה, שביקש הקב"ה לתת ליציר כפיו, שהוא האדם. אך כדי שיזכה בזכות ולא בחסד, היה עליו לעבור ניסיון של אי אכילה מ"עץ הדעת", ושמיעה מוחלטת בקול ה' ולא בקול של יצור נברא.
 
מטרת התורה והמצוה
את המטרה במצוות התורה, מגלה משה רבנו.
"וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ-לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה (דברים ו, כד)".
מה אנחנו רואים בפסוק הזה? שהמצוות שנצטווינו הם למטרת טוב (עץ הדעת טוב) ולמטרת חיים (עץ החיים).
גישה זו, היא העומדת ביסוד התורה כולה וביסוד הציווי לאדם הראשון. היא באה לידי ביטוי ביצירת גן עדן ובפתיחת שעריו לפני אדם הראשון, בנטיעת עץ החיים ובאזהרה מפני עץ הדעת ומעל לכל, בבריאת אשה, שתהיה עזר כנגדו.
הקב"ה נטע באדם את צלמו ודמותו ולא מנע ממנו כל טובה וברכה. אדרבה, הוא ביקש להעניק לו חיי עולם בזכות ולא בחסד ולכן העמיד אותו בניסיון עץ הדעת. מכאן שהמחשבה כאילו המצוות נועדו להגביל את האדם, היא העומדת ביסוד פיתוי הנחש ואין בה שמץ של אמת.
 
בְּשׁוּלֵי המאמר
אחד הניסיונות הקשים שה' אמור להעמיד בפני עם ישראל, הוא ניסיון נביא השקר. נביא השקר מסית לעבודה זרה והמופתים שהוא מביא להוכחת דבריו, אכן מתקיימים. הענין הזה מפליא מאד. מדוע ה' עוזר לו להגשים את הבטחותיו ומופתיו?
<div sty



הדפס
תגובות: לשיעור זה התפרסמו 0 תגובות
להוספת תגובה לחץ כאן
סגור
התגובות יפורסמו בהתאם לשיקולי המערכת
שם הכותב:  
כותרת:
תוכן: