שאלה:

שלום לרבנים!
לגבי הלכות צניעות: עד איפה צריך להקפיד לגבי מרפק, האם שהמרפק לא יהיה מגולה כלל, או שאפשר להקל כשמקפלים את היד?
ומה הדין לגבי "בית החזה" מה הגבול?

תשובה:

חובת הכיסוי היא בכל המקומות המוגדרים מקומות המכוסים ואילו במקומות הנקראים מקומות המגולים אין חובת כיסוי אלא היא תלויה במנהג.

ידיעת גבולות המקומות המכוסים ניתן לעשות בשני אופנים – א. מקומות שחכמים הגדירו כערוה או שהדגישו שהם אסורים בגילוי ממילא הם חייבים בכיסוי ב. על דרך השלילה אם מקומות אלו אינם ברשימת המקומות המגולים ממילא הם בכלל מקומות המכוסים.

לגבי הצוואר ומתחתיו -

הנה ברשימת המקומות המגולים מצאנו שהצוואר הוא מקום מגולה שכך כתב הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק פרק ד,טו) לגבי דין חבלה בו יש חילוק בין חבלה במקום מגולה למקום מכוסה –

"אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה"  (ולגבי זרועותיה צריך ליישב עם הגמרא בכתובות ראה לקמן). וכן הוא ברבינו יונה שם מובא בשיטה מקובצת –"אם עשה לה בגלוי כגון בפנים או בצואר"

ויוצא מזה שמתחת לצוואר הוא נקרא מקום מכוסה. שהרי המקומות שמתחת לצוואר הם החזה הכתפים והגב ואינם בכלל צוואר.

בדורות האחרונים נתנו הגדרות לסוף הצוואר – הביאם בספר כבודה בת מלך עמ' קח-

בשם הגר"מ פיינשטיין – השטח המותר לגילוי הוא רק המקום שמניחים אנשים את קשר העניבה שלהם

מנחת שלמה [(הוצאת אוצרות שלמה תשנ"ט) ח"ג סי' קג עמ' כה אות טו ס"ק ג]-

"בנוגע לבית הצואר אפשר להקל עד העצם אם כך מנהג המקום" (הכוונה לעצם החזה וכן הביאו בכמה ספרים)

ובהליכות שלמה פ"כ הערה יב "וגבול הצואר מן הדין הוא מחוליה שניה של הגב והמוסיפה צוארון תבוא עליה ברכה"

בכמה ספרים[1] הדגישו שגם מצידי הצוואר אסור לגלות מתחילת השיפוע כי שם נקרא בשם כתפים ולא בשם צוואר.

לגבי זרועות –

במשנה כתובות (עב.) אחד הדברים שאשה העושה אותם היא בגדר עוברת על דת יהודית היא כאשר היא טווה בשוק כאמור במשנה "ואיזוהי דת יהודית? ..., וטווה בשוק"  ושם בגמרא עב: הסבירו – "טווה בשוק. אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם". מוכח בגמרא שאסור לאשה לגלות ולהראות את זרועותיה.  גם בגמרא ב"ק מח. מוכח שאשה שאופה היא מגלה מקומות שאמורים להיות מכוסים – ופירש שם רש"י שהיא מגלה את זרועותיה. וכן בגמרא ב"ב נז: לגבי האיסור להסתכל על הנשים שעושות כביסה כתב רבינו גרשום שמגלה זרועותיה.

על פי מקורות אלו כתבו הרבה פוסקים[2] שהאשה חייבת לכסות את זרועה.    ומוכח שאפילו מקצת הזרוע אין לגלות מהגמרא הנ"ל לגבי אשה שאופה ששם ודאי אינה צריכה לגלות כל זרועה בשביל האפיה. – (כך העיר בספר כבודה בת מלך)

הגדרת הזרוע היא ע"פ המשנה אהלות (א,ד) שם מוכח שיש ג' חלקים בגפיים של הידים – קנה, מרפק , זרוע   "שנים (עצמות) בקנה ושנים במרפק אחד בזרוע וארבעה בכתף". גם לגבי הנחת תפילין אמרו בגמרא שמניחים בזרוע (עירובין צה:) וכתבו התוספות במנחות לז. שהעצם בין המפרק ליד נקרא קנה והעצם שבין המפרק לכתף נקרא זרוע ושלכן מניחים תפילין בחלק זה.

על פי זה כתבו כמה פוסקים שהמקום שצריך לכסות מדין זרוע היינו החלק שבין הכתף והמרפק[3] (לגבי המרפק עצמו ראה להלן)

אמנם כנגד זה הרמב"ם (חובל ד,טו) לגבי מקומות הגלויים לגבי חבלה כתב "אם בגלוי הוא כגון שחבל בפניה ובצוארה או בידיה וזרועותיה" ומשמע לכאורה שזרועות הם בכלל מקום הגלוי וכן במאירי כתובות סה: "ובזמן שבגלוי כגון בפניה וידיה וזרועותיה" אבל הרמב"ם עצמו (כד,יב) הזכיר את העוברת על דת יהודית לגבי טוה בשוק – "או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם"

אכן הביטוי זרוע מתפרש לעיתים גם ביחס לחלק שמן המפרק ועד כף היד מה שמכונה במשנה באהלות כקנה - היינו שמכנים זרוע לכל החלק שמן הכתף ועד כף היד או אפילו רק את הקנה.  כך מוכח מרש"י לגבי נטילת ידים חולין קו: "עד הפרק - העליון מקום חבור היד והזרוע" וכן הוא לשון השו"ע קכח,ו שהכהנים נוטלים עד הפרק שהוא מקום חיבור היד והזרוע. הב"י סי' כז כתב לגבי תפילין "והרמב"ם (תפילין פ"ד ה"ב) אף על פי שהוא קורא לעצם שבין יד לקוד"א זרוע ולעצם הסמוך לכתף קורא מרפק"  ומשמע שהביטוי זרוע משתנה ממקום למקום ומתפרש לפי הענין, ולכן אפשר לפרש את לשון הרמב"ם בחובל שכוונתו לחלק של הקנה שהוא מקום המותר בגילוי מעיקר הדין. ויש מי שהסביר שנקרא מקום המגולה מצד שכאשר אופה צריכה לגלותו אלא שצריכה להזהר שאין אחר בבית. (בשו"ת שיח נחום להג"ר נ"א רבינוביץ סי' קז למד מהרמב"ם הנ"ל של דין חבלה , שלפחות מקצת הזרוע שבין המרפק לכתף יכולה להיות גלויה. ומה שכתב הרמב"ם לגבי טווה שמגלה זרועותיה היינו משום שע"י הטויה נראה גם בית שחיה כי צריכה להרים את זרועותיה כמו שעולה מתוך המשנה נגעים ב,ד . ופירש שיסוד כיסוי הזרועות הוא כדי שלא יתגלה בית השחי ולכן מסיק שדרך צניעות היא לכסות את רוב הזרוע ואם היא בחברה שרגילים לכסות יותר, ראוי שתעשה כמותם).

לגבי המרפק עצמו, לכאורה אם לומדים את ההגדרה לזרוע מתוך המשנה באהלות הנ"ל, יוצא שהמרפק עצמו אינו בכלל זרוע, אמנם במנחת שלמה הנ"ל כתב ״זרוע-  מה שנוגע לצניעות כולל גם את המרפק ואין לסמוך כלל על המקילים אף שלדברים אחרים לא כולל את המרפק" וכן בספרים הנזכרים בהערה לעיל, כתבו בפירוש שצריך לכסות גם את המרפק. בספר הליכות בת ישראל עמ' עא הסביר שטעם הכיסוי הוא שאל"כ בכל תנועה קלה יתגלה מקום שצריך להיות מכוסה. וכן כתב באום אני חומה (עמ' מט ס"ק רא).

לסיכום –

הצוואר יכול להיות גלוי אבל כל מה שמתחת לצוואר צריך להיות מכוסה ולכן צריך לכסות מקדימה עד סוף עצם החזה, מהצדדים עד המקום שמתחיל השיפוע, ומאחור עד החוליה השניה (ויש אומרים עד החוליה הראשונה).

בזרועות צריך לכסות עד המרפק וכולל המרפק וראה גם שיטה אחרת לעיל.

[1] אום אני חומה עמ' מט, קונטרס דיני מלבושים (להגרב"י זילבר) את צנועים חכמה עמ' טז ושם בשם כרוז בתשמ"ח שחתמו עליו הגרש"ז והגרשי"א והג"ר ואזנר

[2] חיי אדם ד,ב מ"ב עה,ב וציין שהוא ע"פ הגמרא כתובות הנ"ל, וכן כה"ח עה,ב. ויבי"א ו,יד. וכן כתבו בעוד הרבה ספרים העוסקים בצניעות – כבודה בת מלך עמ' קט, אום אני חומה ח"א עמ' מט, הליכות בת ישראל עמ' ע את צנועים חכמה עמ' מו. ובספרים אלו הזכירו גם ספרים נוספים. ואמנם יש להעיר שמפשט דברי הלחם חמודות משמע שכיסוי הזרוע תלוי במנהג – אבל הפוסקים הנ"ל דחו את דבריו ויש שישבו שכוונתו רק לחלק שמתחת למרפק. (ראה ביב"א הנ"ל)

[3] בספרים הנ"ל . 

{בברכה הרב יעקב סבתו}