שלל מלחמה במלחמות היום לפי התורה וההלכה
שאלה:
האם מותר במלחמה לקחת משלל האויב
תשובה:
שלל מלחמה במלחמות היום לפי התורה וההלכה -
בתורה (פרשת שופטים – דברים כ,יד) לגבי מלחמת הרשות נאמר -
רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ לָךְ:
מפורש בתורה ששלל המלחמה שייך עם ישראל אפילו במלחמת הרשות וקל וחומר במלחמת מצווה. וכן כתב הרמב"ם (מלכים ו,ד) לגבי מלחמת הרשות "ובוזזין כל ממונם וטפם"[1]
כיצד מתחלק השלל-
שנינו בגמרא סנהדרין כ: – "תנו רבנן: אוצרות מלכים - למלך. ושאר ביזה שבוזזין - מחצה למלך ומחצה לעם". היינו האוצרות השייכים למלך הנכבש עוברים למלך ישראל ושאר האוצרות היינו הרכוש של כל שאר העם הנכבש מתחלק חצי למלך ישראל וחצי לעם ישראל.
ברמב"ם (מלכים ד,ט) מנוסחים הדברים כך – "וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך, ושאר הבזה שבוזזין בוזזין ונותנין לפניו והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם חולקין בשוה, שנאמר כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו".
משמעות הדברים היא שהחצי של העם היינו רק לחיילים בין החיילים הלוחמים ובין החיילים היושבים על הכלים אבל משמע שמי שאפילו לא שומר על הכלים לא זכאי לקבל מן השלל.
ולגבי אופן החלוקה בין החיילים משמע ברמב"ם שיש חלוקה שווה בין כל החיילים וכל חייל בין הלוחם ובין היושב על הכלים מקבלים חלק שווה. וראה בהערה לקמן לגבי מלחמת מדין.
אמנם לכאורה ברא"ש (ב"מ פ"ב סי' ט) משמע שכל העם מקבל ולא רק אנשי הצבא מקבלים, לגבי מציאה טמונה וחלודה שאמרו בגמרא שאפשר לומר עליה שהייתה שייכת לאמוריים שהיו בארץ לפני שנכנסו לארץ כתב הרא"ש "י"ל מה שנשאר טמון מן האמוריים לא היו לאותו שנפל הקרקע לחלקו כי השלל היה מתחלק לכל ישראל" משמעות הדברים היא שהשלל מתחלק לכל העם לא רק לחיילים[2] שאל"כ לא היה צד כלל לומר שהמציאה תהיה שייכת למי שהקרקע שלו.
על כל פנים בין לפי הרמב"ם ובין לפי הרא"ש משמעות הדברים שתחילה השלל שייך לציבור ורק אח"כ הוא מתחלק למי שצריך לחלק לו. שהרי הרמב"ם כתב שיש חלוקה שווה, וגם הרא"ש הסביר שבעל הקרקע לא זכה בשלל כי היה "מתחלק לכל ישראל" היינו אין לו זכות לקחת לחלקו מה שלא נכנס לחלוקה הכללית[3].
וכך משמע שהיה גם בשלל מדין שתחילה הביאו את כל השלל באופן מרוכז אל משה -
(יב) וַיָּבִאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשְּׁבִי וְאֶת הַמַּלְקוֹחַ וְאֶת הַשָּׁלָל אֶל הַמַּחֲנֶה אֶל עַרְבֹת מוֹאָב אֲשֶׁר עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ:
ושם הודגש בספרי שאלולי כן היה כאן בעיה של גזל-
ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח באדם ובבהמה ויביאו אל משה ואל אלעזר הכהן, מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לא כענין שנאמר וימעלו בני ישראל מעל בחרם (שם /יהושע/ ז א) אבל כאן ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה.
רש"י מביא את הספרי ומוסיף דברים -
מגיד שהיו כשרים וצדיקים ולא נחשדו על הגזל לשלוח יד בבזה שלא ברשות, שנאמר את כל השלל וגו', ועליהם מפורש בקבלה שניך כעדר הרחלים וגו', אף אנשי המלחמה שבך כולם צדיקים:
אמנם ראה בהערה אם היה גם חלק בשלל שבזזו כל אחד לעצמו[4]
וכ"כ באגרות משה (יו"ד רטז) לגבי המלחמות לדורות שהשלל שייך לכל ישראל והוא באופן של חלוקה ולא באופן שכל אחד בוזז לעצמו.
קנין השלל ע"י הציבור האם צריך פעולת קנין –
קנין השלל פועל מדין קנין כיבוש. דבר זה יוצא מתוך הגמרא גיטין לח. ע"פ פירוש התוספות שם. בגמרא שם אמר ריש לקיש שגוי קונה עבד גוי למעשה ידיו אף ע"י חזקה והראיה לזה היא שעמון ומואב טהרו בסיחון.[5] הסבירו התוספות שכוונת הגמרא היא שעמון ומואב נקנו לסיחון ע"י חזקת כיבוש מלחמה גם עבדים נקנים לכובשים בקנין של כיבוש מלחמה. וכן הוא ברשב"א שם[6]. וכתב בספר המקנה (קידושין כו.) "דכיבוש מלחמה עצמו אין צריך שום חזקה אחרת" היינו שכיבוש מלחמה הוא פעולת קנין בפני עצמו ולא צריך לעשות פעולת קנין אחרת[7].
מהרמב"ם הלכות עבדים (ט,ד) משמע שקנין הכיבוש פועל מגדר דינא דמלכותא דינא היינו כפי שהסביר הרדב"ז (שו"ת ח"ג סי' תקלג) "דחוק המלכים הוא כשלוכדים המדינה בכח המלחמה כל הבתים והשדות והכרמים הם שלו". וכן הוא בשו"ע הרב (חו"מ הלכות הפקר סעי' ג)- ושם מבואר שהמלך זוכה ביערים ונהרות וגם בכל הבעלי חיים הנמצאים שם לענין שאם נותן או מוכר אותם לאדם פרטי הוא זוכה בהם אף בלא פעולת קנין בהם.
אמנם נראה שהצורך לפעול מכח דינא דמלכותא הוא בכיבושי גויים זה את זה אבל בכיבוש ישראל מגוי שהתורה אמרה בפירוש "ואכלת את שלל אויבך" (כפי שהובא בפסוק בתחילת הדברים) אין צורך להסתמך על דינא דמלכותא אלא הוא דינא של מלכו של עולם להתנהלות ישראל במלחמה.
שלל מלחמה היום בפקודות מטכ"ל –
בפקודות מטכ"ל ניתן לראות שיש חילוק בין רכוש השייך למדינת האויב וכן רכוש פרטי לצורך לחימה לבין רכוש פרטי שלא לצורך לחימה. ברכוש של מדינת האויב שייך דין שלל מלחמה אולי כמו צורתו המקורית וכן יש היתר שימוש ברכוש של אנשים פרטים כאשר יש בו שימוש לצורך הלחימה, (ואפילו צורך עקיף של הלחימה) לעומת איסור על לקיחת שלל לצרכים פרטים. ראה בהערה ציטוט מפקודות מטכ"ל[8].
הוראת האיסור על שימוש לצורך פרטי היא בהתאם ל "חוק המלכים" (החוק הבין לאומי של הגויים) שאוסר ביזה באופן מפורש.[9]
מה הדין אם הכובש אינו מעונין לזכות ברכוש-
לפי האמור לעיל שהפקודות מטכ"ל אוסרות על לקיחת רכוש פרטי שאין בו צורך ללחימה ממילא ודאי מוסדות המדינה אינם מעונינים לקנות את הביזה. מעתה יש לשאול האם אכן הרכוש הפרטי של האוייב אינו נקנה למדינה גם לפי ההלכה-
בשו"ת הר צבי יו"ד קט דן בחיוב טבילת כלים שנלקחו כשלל במלחמת השחרור ושם כתב:
"מה שהממשלה מצביעה עליהם שהם רכוש האויב, רשום זה אינו משמש כלום להתיש כחו של כיבוש מלחמה שהוא קנין גמור ע"פ התורה, ומעשה מוציא מידי דבור, ועובדא היא שכל יחיד ויחיד שתפס מהכלים לתשמישו נתכוין שיהא שלו לגמרי לחלוטין וגם הממשלה בעצמה מה שנטלה להשתמש בהם, מחשבתם ניכרת שדעתם להשתמש בהכלים עד שיכלו לגמרי ושם זה שיש על הכלים שהם רכוש האויב אינו משנה את הדין, שבאמת כבר נעשו רכוש יהודי ויש לחייבם בטבילה."
לכאורה משמע שאין אפשרות שלא לקנות בכיבוש , אבל יש לדחות שאדרבא בנידון שם השלל הוחזק בפועל בידי הצבא ובידי החיילים ולכן כבר היה מעשה קנין ועל זה אמר שאין מעשה מוציא מידי דיבור, אבל אם אכן הצבא לא לקח שום דבר כשלל אולי אינו זוכה בשלל זה.
בשו"ת באהלה של תורה (ח"ו עמ' 417) נשאר בספק אם השלל נקנה כאשר נציגי הציבור אינם מעונינים לזכות בשלל.
נראה להביא ראיה שאין השלל נקנה ללא רצון מצד המדינה לקנותו, ממה שמצאנו שיש אפשרות לבטל את עבודה זרה הנמצאת במקום הנכבש. בגמרא ע"ז מד. אמרו שאיתי הגיתי ביטל את הע"ז של עטרת מלכם שהייתה של בני עמון וכך היה יכול דוד להשתמש בה. וכן אמרו שם נג: שאלולי עבדו ישראל את העגל לא היו צריכים לשרוף את האשרות בכניסתם לארץ כי חלק מהם היו כבר שייכים לישראל ירושה מאבותיהם ואותם שהיו קודם לכן היו יכולים להכריח את הגויים לבטלם. כדי שאפשר יהיה לבטל ע"ז מוכרח שהע"ז לא תהיה שייכת לישראל כי אחרי שבאה לרשות ישראל אין לה ביטול עולמית כמו שאמרו שם סד: לגבי מציאה –"ישראל שמצא עבודת כוכבים בשוק, עד שלא באתה לידו - אומר לעובד כוכבים ומבטלה, משבאתה לידו - אינו אומר לעובד כוכבים ומבטלה" כי ע"ז של ישראל אין לה ביטול כאמור שם נב: (הובא בשו"ע קמו,א). על כרחך כדי שיהיה ניתן לבטל ע"ז הנמצאת בשלל צריך לומר שאין נקנית לשלטון כשלל כאשר אינו רוצה לקנותה ולכן ממילא עדיין אפשר לבטלה.
לכן נראה שאין השלל נקנה למדינה כיון שהמדינה מתנגדת ללקיחת השלל הפרטי.
הסיבות לאסור לקיחת שלל על ידי חייל לצורכו האישי במציאות היום-
אם בכל זאת נאמר שהמדינה קנתה את השלל גם אם אינה מעונינת בו ממילא יוצא לכאורה שאסור לחייל לקחת מן השלל שהרי הוא גוזל את הציבור, (וכך העיר גם באהלה של תורה שם) מצד שני אפשר לומר שאם המדינה לא מעונינת לקחת רכוש זה אף אם נאמר שהוא שייך לה הרי זה כאילו המדינה מפקירה רכוש זה. עוד יש לומר שהיות ומעיקר הדין היתה צריכה להתבצע חלוקה שווה בין כל אנשי הצבא, אבל נציגי הציבור אינם מתכוונים לעשות כן (שהרי הם אוסרים את הביזה), אם כן אין אפשרות מעשית לחלוקת השלל באופן שווה וממילא שאר אנשי הצבא שהיו אמורים לקבל חלק בשלל מתייאשים מחלקם והחייל שלקח את השלל (אע"פ שלא היה צריך לקחת כדלקמן) לכאורה זכה לעצמו[10].
אם נאמר שכאשר המדינה אינה מעונינת לקנות את השלל וגם לא לקחה אותו בפועל, והשלל נשאר בבעלות הגויים, (כפי שלכאורה מוכח מדין ביטול ע"ז לעיל) יש לדון האם הגויים התיאשו מרכוש זה – וזה לכאורה תלוי במציאות בכל מקום ומקום. יש מקומות שעברו הפגזות ומלחמה חזקה כך שהבעלים הגוי חושש ודאי שלא ימצא את רכושו, וגם בהרבה מקרים היה צורך לשרוף את הבתים מצורכי ביטחון ובאופן זה ודאי הרכוש ילך לאיבוד והגוי מתייאש ממנו , וגם יתכן מאוד והגויים לא בטוחים שלא ישללו אותם וממילא הם מתייאשים מרכושם ושוב אפשר לזכות ברכוש זה.
אכן גם אם לו יצויר שמצד עיקר דין גזל היה צד להקל , הרי שיש כמה וכמה סיבות טובות לאסור לקיחת שלל לצרכים פרטים-
א. דבר ברור הוא שכאשר החייל עסוק בביזה לצורך אישי הוא חוטא למטרה העקרית של המלחמה, שהיא השמדת אויבי ה' וביעור הרוע מהעולם. ופוגע ביכולת הנפשית והפיזית לעמוד בקשרי המלחמה כי הוא מסית את תשומת ליבו ומחשבותיו להבלי העולם הזה ואינו יכול לממש את דבריו הנעלים של הרמב"ם במחשבה הנכונה בה צריך להיות החייל. כיוצא בזה כתב בשו"ת אהלה של תורה הנ"ל "על הלוחם להתמסר כולו אך ורק למשימה המוטלת עליו לשם יחוד ה' כל פנייה זרה פוגמת בכוונתו הטהורה ועלולה להזיק לו ולמערכה כולה"
טעם זה נראה הטעם החזק והחשוב ביותר[11].
ב. הרב משה צוריאל זצ"ל (בכתב העת עז א) כתב שיש בזה חילול ה' בלקיחת שלל על ידינו כאשר הדבר נחשב מגונה אצל שאר האומות. ודימה זאת למה שכתב החזו"א בקשר להורדה לבור של מינים שאם הפעולה הכתובה בהלכה תביא להוספת הפרצה כי יהיה בעיני הציבור כמעשה של השחתה ואלמות אין לעשותה (ואמנם יש לחלק ששם עיקר מטרת הפעולה היא להביא תיקון ולכן לא שייך לעשותה אבל כאן הפעולה היא לתועלת העם)
ג. בנס פורים מודגש במגילה שבביזה לא שלחו את ידם, ויש להבין מדוע. הגר"א (אסתר ט,סוף פסוק י) כתב "כדי להראות שלא עשו בשביל הממון רק כדי לקיים גזירת המלכות" גם המלבי"ם (ח,יא) כתב " כי באמת מרדכי רצה שהיהודים לא יקחו מן השלל, כי לא לתפארת יהיו להם שיתראה כאלו עקר מגמתם היה לשלול שלל ולבוז בוז,... שאחר שלא נתן להם רשות לשלול רק ביום אחד יום י"ג שהוא יום המיוחד אל הנקמה בשונאיהם, בודאי לא יעזבו ישראל את העקר לעשות נקמה באויבי ה' בשביל השלל" גם בספר מעם לועז כתב "לא פשטו ידיהם בשלל אלא הביאו לגנזי המלך שכך הבינו מדברי מרדכי ושללם לבוז להניחם לאחרים שלא יאמרו שלמען הממון עשו מה שעשו"[12]
נראה שגם היום יש חשיבות להראות בעיני העולם ולעצמנו שעיקר מטרת המלחמה היא ביעור הרשעים , וכדי להדגיש מטרה זו גם כלפי חוץ, חשוב שלא תהיה התעסקות עם השלל.
ד. פקודות הצבא שהובאו לעיל אוסרות על לקיחת שלל לצורך פרטי ונכנס כל זה לסוגיא של דינא דמלכותא דינא
יודגש שוב שכל זה לגבי לקיחת שלל לצרכים פרטים אבל לצורך הלחימה אין חשש כלל כפי שהובא לעיל שהדבר מסודר אפילו בפקודות הצבא וק"ו שהוא מותר לפי ההלכה.
לפי האמור יתכן ובכל זאת יש מקום להתיר לקיחת דברים קטנים ופעוטים שאין בהם ערך כספי ולא ערך אומנתי אלא נלקחים כמזכרת לנוכחות הלחימה במקומות אלו כאשר המפקדים בשטח אינם מקפידים על כך. היות ואין בדברים אלו ערך כספי ולא ערך אחר ממילא אין הם מסיטים את החייל להתעסקות בממון או בחמדה אחרת, וגם אינם גורמים שיראה כלפי חוץ כאילו מטרת הלחימה הייתה גם עבור דברים אחרים כי אין בהם ערך כספי או ערך חשוב אחר. וגם יורד החשש לחילול ה' בדברים פעוטים כגון אלו.
מסקנת הדברים – אין לחייל במציאות הרווחת היום לקחת שלל לצרכים פרטים, מכמה סיבות-
הטעם העקרי – הוא פגיעה בריכוז המאמצים וכוחות הנפש להצלחת המלחמה.
ב. חשש חילול ה' ג. יש חשיבות להראות כלפי חוץ שמטרת המלחמה היא ביעור הרשע ולא חמדת ממון.
לגבי לקיחת מזכרת ראה לעיל.
[1] וכן נהגו עם ישראל בהרבה מלחמות – במלחמת מדין – (במדבר לא יא) וַיִּקְחוּ אֶת כָּל הַשָּׁלָל וְאֵת כָּל הַמַּלְקוֹחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה; ובמלחמת סיחון (דברים ב לה) רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וּשְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ ; וכן במלחמת עוג – (דברים ג ז) וְכָל הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הֶעָרִים בַּזּוֹנוּ לָנוּ ; וכן במלחמת העי – (יהושע ח כז) רַק הַבְּהֵמָה וּשְׁלַל הָעִיר הַהִיא בָּזְזוּ לָהֶם יִשְׂרָאֵל ; וכן במלחמת יהושע במלך חצור והמלכים שאתו – (יהושע יא יד) וְכֹל שְׁלַל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְהַבְּהֵמָה בָּזְזוּ לָהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וכן מובא שהיה שלל גדול לבני גד ובני ראובן יהושע פרק כב ח "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם" וכן במלחמת שאול עם פלשתים – (שמואל א יד לב) "וַיַּעַט הָעָם אֶל שלל הַשָּׁלָל וַיִּקְחוּ צֹאן וּבָקָר" ; גם דוד קבע כללים לגבי חלוקת השלל כפי שיובא לקמן ואף חילק מהשלל לערי יהודה – (שמואל א פרק ל כו) וַיְשַׁלַּח מֵהַשָּׁלָל לְזִקְנֵי יְהוּדָה לְרֵעֵהוּ לֵאמֹר הִנֵּה לָכֶם בְּרָכָה מִשְּׁלַל אֹיְבֵי יְקֹוָק: וכן יואב בזמן שהיה דוד בחברון הביא שלל – (שמואל ב פרק ג כב) וְהִנֵּה עַבְדֵי דָוִד וְיוֹאָב בָּא מֵהַגְּדוּד וְשָׁלָל רָב עִמָּם הֵבִיאוּ ; וכן דוד לקח שלל מהדדעזר וארם ועוד עמים – (שמואל ב פרק ח יא-יב) עִם הַכֶּסֶף וְהַזָּהָב אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ מִכָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר כִּבֵּשׁ:
מֵאֲרָם וּמִמּוֹאָב וּמִבְּנֵי עַמּוֹן וּמִפְּלִשְׁתִּים וּמֵעֲמָלֵק וּמִשְּׁלַל הֲדַדְעֶזֶר בֶּן רְחֹב מֶלֶךְ צוֹבָה: ; וכן שלל מעמון – (שמואל ב פרק יב ל) וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד וּשְׁלַל הָעִיר הוֹצִיא הַרְבֵּה מְאֹד: וכן אסא הביא שלל רב מהמלחמה עם כושים- (דברי הימים ב פרק יד יב)
וַיִּפֹּל מִכּוּשִׁים לְאֵין לָהֶם מִחְיָה כִּי נִשְׁבְּרוּ לִפְנֵי יְקֹוָק וְלִפְנֵי מַחֲנֵהוּ וַיִּשְׂאוּ שָׁלָל הַרְבֵּה מְאֹד: ; וכן יהושפט במלחמה עם עמון מואב ושעיר (דברי הימים ב פרק כ כה) וַיָּבֹא יְהוֹשָׁפָט וְעַמּוֹ לָבֹז אֶת שְׁלָלָם וַיִּמְצְאוּ בָהֶם לָרֹב וּרְכוּשׁ וּפְגָרִים וּכְלֵי חֲמֻדוֹת וַיְנַצְּלוּ לָהֶם לְאֵין מַשָּׂא וַיִּהְיוּ יָמִים שְׁלוֹשָׁה בֹּזְזִים אֶת הַשָּׁלָל כִּי רַב הוּא:
אכן בנס פורים נאמר במפורש במגילה (ט,טו-טז) בשני פסוקים "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם" וראה בסוף הדברים טעמים ומה ניתן ללמוד מזה.
[2] אא"כ נאמר שבכיבוש ארץ ישראל בימי יהושע היו כל העם חיילים אבל לכאורה כל מי שהיה פחות מבן עשרים לא נלחם ונראה שלפי הרא"ש גם מי שהיה פחות מבן עשרים היה לו חלק בשלל.
[3] וכך הביאו בכמה מאמרים – הרב צוריאל זצ"ל (במאמרו בכתב העת עז א) "ובביזה לא שלחו את ידם" – אות ט. ושם ציין לספר משפט הצבא בישראל עמ' סד. וכן כתב בדעת רש"י והרא"ש באהלה של תורה ח"א יו"ד סי' כ (ושם הסתפק בדעת הרמב"ם ע"פ הדברות משה אבל ראה לקמן באג"מ עצמו מפורש כך. וכן במאמר של הרב שלמה בן חמו נעם כד עמ' קנב. "הזכיה בשלל היא בגדר משלחן גבוה קא זכי ויש כח לב"ד או לממשל המוסמך לקבוע סדרי חלוקת השלל"
יש להעיר שרש"י בב"ק פא: כתב ביחס למה שאמרו שם בגמרא שדברים תלושים בארץ ישראל היו שייכים לכל השבטים כתב רש"י "כל מי שירצה יטול דהא כמטלטלי ושאר השלל והמלקוח היו" משמע מדבריו שבשלל ארץ ישראל היו יכולים לקחת מה שרצו, ובשו"ת חסד לאברהם ח"ב חו"מ סי' מו הסביר שרש"י דיבר רק על דברים שהיו הפקר בשעת הכיבוש ולא זכו בו בשעת הכיבוש ולכן לא בא לידי חלוקה (ומשמע מדבריו שהזכיה אינה מידית ע"י הכיבוש אלא צריכים לזכות ע"י פעולת קנין וצ"ע ראה לקמן)
[4] בתורה מפורש שאת השלל של בני האדם והבהמות חילקו בין כל העדה ואנשי הצבא ומתוך החלק השייך לאנשי הצבא נתנו אחד מחמש מאות תרומה לה' היינו למשכן. ומתוך החלק של העדה נתנו אחד מחמישים ללווים. אמנם כל זה מבני האדם והבהמות אבל שאר השלל לא חולק עם העם. ושם נאמר ביחס לשאר השלל - "אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ". ומשמע לכאורה שכל אחד מאנשי הצבא לקח מחלק זה כרצונו. והנה לכאורה זה עומד בסתירה למה שאמרו הפסוקים קודם לכן, שהביאו את כל השלל אל המחנה וכפי שהובא מספרי ורש"י שלא לקחו מן השלל בלי רשות. ויש ליישב –
רש"י הוסיף על הנאמר לעיל וכתב : "שלל - הן מטלטלין של מלבוש ותכשיטין: בז - הוא ביזת מטלטלין שאינם תכשיטין" וכתב על זה הגור אריה –"שכאן כתיב שהביאו את השלל למשה, ובסוף הפרשה כתיב (ר' פסוק לב) "ויהי המלקוח יתר הבז אשר בזזו אנשי הצבא", דמשמע שהבז היה לעצמם, ולא שהיו מביאים אותו אל משה, אלא דכאן איירי בתכשיטין, שהביאו אותן אל משה. וקרא דלקמן איירי בביזת מטלטלין, שאינם תכשיטין, שלא הביאו אל משה, אלא עכבו אותם לעצמם". אמנם יש להעיר שבתחילת דברי רש"י כתוב בפירוש שלא נחשדו לשלוח יד "בביזה" וצ"ל לפי הגור אריה שכוונתו לשלל ולא לביזה וצ"ע.
בשו"ת באהלה של תורה ח"ו עמ' 413 כתב שרק חלק מן השלל הובא למשה וחלק אחר בזזו אנשי הצבא לעצמם (ושם הביא בהמשך את דברי הספרי) ואולי התכוון למעין מה שכתב הגור אריה. גם האג"מ יו"ד קטז כתב שבמלחמת מדין כל אחד זכה במה שבזז ולכאורה הדבר צ"ע לפי מה שהובא מהספרי ורש"י לעיל – ויתכן וכוונתו מעין הגור אריה הנ"ל.
עוד יש ליישב ולומר - אחרי שהביאו את כל השלל אל המחנה ונתנה ההוראה מה לעשות בשלל האדם והבהמה , היו רשאים אנשי הצבא לקחת כרצונם משאר השלל. ב. אין כוונת הפסוק שאנשי הצבא לקחו כרצונם אלא אכן הייתה חלוקה שווה בין כל אנשי הצבא אלא שהפסוק בא להדגיש שבחלק זה לא השתתפו העדה אלא היה שייך רק לאנשי הצבא ודוחק:
[5] לעם ישראל היה אסור להלחם עם עמון ומואב ולקחת משטחם, אבל שטח שלהם שנכבש ע"י עם אחר- כגון סיחון האמורי - מותר לעם ישראל לקחתו כי אחרי שעם אחר כבש שטח זה שוב נחשב כשטח של העם האחר ויוצא מבעלות של עמון ומואב.
[6] אמנם מרש"י שם משמע שקניית הקרקע והעבדים היא מדין יאוש שהבעלים הראשונים מתייאשים מחמת המחלמה והכובש זוכה ברכוש ע"י פעולת קנין ולפ"ז צריך דוקא פעולת קנין לזכות ברכוש. אמנם בדבר אברהם כתב בדעת רש"י שגם רש"י מודה שבכיבוש של ישראל יש קנין ע"י עצם הכיבוש.
[7] נראה שאפשר להביא ראיה שכל ישראל זוכים בשלל ללא קנין גם מהרא"ש ב"מ פ"ב סי' ט שהרי לגבי מטמון שטמנו אמוריים ולא היה ידוע לאף אחד, מ"מ כתב הרא"ש שזכו בו כל ישראל ושלכן אינו נקנה לבעל החצר בקנין חצר כי הגיע לחצרו לפני שהתיאשו כל ישראל (היינו אפילו את"ל שחצרו קונה לו דבר שאינו ידוע לו). אמנם בשו"ת חסד לאברהם (תאומים) חו"מ סי' מו כתב להסביר בדעת רש"י ב"ק פא: שהובא לעיל שהזכיה של השלל היא כמו קנין שותפים היינו שכל אחד קונה מה שהיה בחלקו עבור השותפות ולכן לדעתו דברים שלא חל בהם קנין כגון דברים שהיו באיזורים פתוחים לא זכו בהם ישראל כשלל אלא הם הפקר וכל הקודם זוכה. ולפ"ז לדעתו ודאי שכל עוד שהשלל בבית האוייבים לא זכו ישראל בשלל בלא קנין ורק מה שיעשה בו קנין יחשב כשלל ולא לעושה הקנין עצמו אלא לשותפות.
[8] לגבי רכוש מדינת האוייב-
"הכיבוש מקנה למדינת ישראל זכויות לנטילת הבעלות והחזקה במטלטלין שבבעלות המדינה הכבושה ושניתן להשתמש בהם לצורכי פעולות צבאיות )כגון: נשק, אספקה, אמצעי תחבורה וקשר, כסף ודברי ערך ומסמכים שיש להם חשיבות לניהול המלחמה( ולכן רשאי צה"ל לתפוס ציוד כאמור. דין מטלטלין, כאמור, כדין שלל מלחמה; כלומר הם הופכים לרכוש מדינת ישראל מרגע התפיסה.."
לגבי רכוש פרטי -
ציוד מלחמה - לרבות נשק, אמצעים להעברת ידיעות ואמצעי תחבורה כגון: טלפונים, ציוד טלגרפי,כלי רכב, כלי שיט... מותר לתפוס את רכוש הפרט רק אם הוא ציוד מלחמה, הנחוץ במישרין לניהול מלחמה. מטלטלין, כאמור, יוחזרו עם גמר הפעולות הצבאיות או ישולמו בעבורם פיצויים. מותר לתפוס, מטלטלין שהם רכוש הפרט, שאינם מיועדים במישרין לשימוש צבאי, אולם נחוצים לכוחות צה"ל השוהים בשטח הכיבוש, לשימוש על ידם, בתנאי מפורש שצרכיה של האוכלוסייה האזרחית בשטח, הובאו בחשבון תחילה. מטלטלין מסוג זה כוללים לדוגמה:- מזון, דלק, בגדים, טבק ותרופות"
לעומת זאת לגבי לקיחת שלל שלא לצורך הלחימה - פקודת מטכ"ל אוסרת זאת –
"אין לתפוס בשום פנים ואופן מטלטלין שאינם ציוד מלחמה או מטלטלין אחרים הנחוצים לכוחות צה"ל, בשטח הכבוש, וכמובן תכשיטים או מטלטלין בעלי ערך אמנותי או היסטורי )כגון: תמונות ופסלים"(.
[9] ראה על כך במה שהביאו באתר דעת. באמנת האג -"אסורה ביזת עיר או מקום, ואפילו נכבשו בהסתערות". ועוד שם - "הביזה אסורה בהחלט". וכן באמנת ז'נבה "הביזה אסורה", -"אין דבר הפוגע במורל או המזיק למשמעת יותר מאשר ביזה וגניבה"
[10] בשו"ת הר צבי לעיל משמע שמה שלקחו חיילים לשימוש פרטי נקנה להם מדין שלל להיות רכושם הפרטי. ויתכן שאף שעשו שלא כדין שלקחו לעצמם ולא לציבור כדלעיל, מ"מ יתכן וכבר זכו בזה מחמת שלא היו תובעים לזה ולא מחו באותם אנשים להחזיר.
[11] בכל המלחמות שהוזכרו בהתחלה שהיה בהם לקיחת שלל כנראה הדבר נעשה בסוף המלחמה לאחר שהאויב הושמד. במציאות היום בשלב כזה כבר לא תהיה לחייל גישה את השלל ולכן החשש היום הוא שהחיילים עלולים להתעסק בשלל בשלב הלחימה וזו עיקר הבעיה.
[12] במעם לועז שם הוסיף עוד טעם "ועוד שהיה זה ממון של עמלק שאסור ליהנות ממנו שזה היה חטאו של שאול שחמל על הצאן היפה ועכשיו תקנו עונו של שאול ורמז יש בדבר ובבזה לא שלחו את ר"ת שאול" וגם בשם משמואל עמ' קעח וקפג כתב שעשו בזה תיקון לחטא שאול.