בית הדין

ה טבת התשפד | 17.12.23

הרב ישועה רטבי

הקדמה להלכות נזיקין

רש"י (מסכת ב"ק דף ד: ד"ה תנא אדם) כתב: המקור מהתורה לחיוב מזיק לשלם על היזק ממון הוא מהפסוק (ויקרא פרק כד פסוק כא): "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה".

רבינו יונה (מסכת אבות פרק א משנה א) כתב, שיסוד האיסור להזיק את חברו הוא מדין גזלה: "כתוב לא תגזול, וכל נזיקין בכלל אותו הלאו, והן הן התורה שהיה קבלת משה בסיני אף על פי שלא נכתבו". כך גם הטור (סעיף א) כתב: "כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו - כך אסור להזיק ממון שלו, אפילו אם אינו נהנה, כיון שמזיקו בין במזיד בין בשוגג - חייב לשלם"[1].

השולחן ערוך (בסימן שעח סעיף א) כתב בצורה כללית שיש איסור להזיק, מבלי לבאר מהו גדר האיסור: "אסור להזיק ממון חבירו". הסמ"ע (בס"ק א) ביאר האת האיסור כדברי הטור: "יש איסור בדבר, דומיא דגניבה וגזילה".

היד רמ"ה (מס' ב"ב דף כו.) כתב: יסוד האיסור להזיק אדם גם בגרמא, הוא משום לפני עוור לא תתן מכשול, וכן מדין ואהבת לרעך כמוך. "דאסיר למגרם מידי דאתי מיניה היזקא לאינשי, אי משום לפני עור לא תתן מכשול, ואי משום ואהבת לרעך כמוך".

הרש"ש (מסכת כתובות דף יח:) כתב: אדם מחויב בהשבת אבידה, ובכך למנוע מחברו היזק, ק"ו שמחויב לא להזיק את חברו.

הלבוש (בסימן שעח סעיף א) כתב:

מדחייבה התורה בכמה מקומות את האדם המזיק ממון חבירו לשלם, כמו שחייבה בגוזל וגונב ממון חבירו לשלם כדכתיב (ויקרא כד, כא) מכה בהמה ישלמנה, וכן בשאר נזקין שמזיק חבירו - שמע מינה כשם שאסור לגנוב ולגזול ממון חבירו כך אסור להזיק ממון שלו, אלא דבגונב וגוזל החמירה לעבור עליו גם בלאו להלקותו, אבל במזיק - אינו אלא איסור דאורייתא ולא מלקות.

לדעת הלבוש, המקור לאיסור להזיק הוא מהמקור לחיוב בתשלום. כלומר הדעת נותנת שאם התורה חייבה בתשלום את המזיק - היא גם אסרה זאת.

בשו"ת חתם סופר (חלק ב יו"ד סימן רמא) מובא: "אמנם בניזקין מילתא אחריתי היא, דעיקור ענין נזיקים היא גדר למ"ע ושמרתם מאוד לנפשותיכם, ואל תעמוד על דם ריעך וכתיב והיה עליך דמים".

לאור זאת חידש החתם סופר: בכל ספק בנזיקין - צריך ללכת לחומרא כדין ספק איסור, ורק בספק שאירע לאחר שכבר היה המעשה, אנו פוסקים לקולא לנתבע. "וכן כל מה שאנו מסופקים בכוונת הקרא - צריכים להחמיר מספק איסורא, אמנם שוב כל ספק שנולד אחר כך אם היה המעשה כך או כך, או אם הלכה כפלוני או כפלוני - בזה אזלינן לקולא לנתבע, ככל ספק ממונא אף על גב דאית ביה איסורא".

הגר"ש שקאפ (שערי יושר שער ה פרק א) הביא את קושיית מהר"י בסאן: מדוע אנו פוסקים בכל ספק ממון שיש ללכת לקולא לנתבע[2], הרי בכל ספק ממון יש ספק גזל, ובספק איסורים מהתורה קיי"ל שספקא דאורייתא לחומרא?

• א. מהר"י בסאן תירץ: בדיני ממונות לכל צד יש ספק גזלה, שגם אם נלך לקולא לטובת התובע, יתכן שמא התובע הוציא שלא בדין, וגם לתובע עצמו יש את אותו ספק איסור גזל כך שעליו ללכת לחומרא. מכיוון ששני הצדדים נמצאים במצב של ספק איסור, אנו אומרים שהמוציא מחברו עליו הראייה, (מס' ב"ק דף מו עמוד ב), דהיינו על המוציא מיד המוחזק, להביא ראיות לדבריו.
• ב. התומים (סימן כה קיצור תקפו כהן) תירץ: ישנם מספר דוגמאות בהם התורה עצמה כתבה שכל גדר האיסור הוא רק בוודאי, אבל בספק כלל אין איסור, כגון בממזר, שספק ממזר מותר מהתורה, וכל האיסור שייך רק בוודאי ממזר, (מס' קידושין דף עג.). גם כאן ניתן לומר שהתורה כתבה שהגדר של איסור ממון הוא רק בוודאי גזל, אבל בספק גזל - התורה לא אסרה.
• ג. הגר"ש שקאפ תירץ: יש לחלק בין איסורי התורה ובין דיני ממונות. באיסורים אנו מצווים לקיים את דבר ה', ולכך בספק אנו מחמירים. אבל בדיני ממונות, אין צווי אלוקי לשלם או לשלם, אלא קודם כל צריך לבדוק ע"פ הסברא, האם יש חיוב משפטי. איסור התורה שלא לגזול, פירושו שאסור לו לאדם לקחת ממון השייך לחברו ע"פ הסברא ותורת המשפטים. לאור זאת כתב השערי יושר: כמעט ואין מציאות של ספק גזל, שכן ההלכה קבעה כמעט בכל מקרה, האם יש לאדם בעלות על החפץ או לא, אם יש לו בעלות, אסור לגזול ממנו, וזהו גזל גמור, ואם אין לו בעלות, או שהחכמים התירו לתפוס ממנו, הרי שהממון יהיה שלו בהיתר גמור, ואין כאן כלל כל ספק. (הגר"ש שקאפ הביא מקרה יוצא דופן בו יש ספק גזל, שאז באמת אנו צריכים לפסוק בו לחומרא)[3].

המזיק את חבירו האם נפסל לעדות[4]

הב"ח (סימן לד בס"ק יב) כתב בשם המרדכי: אדם המזיק את חבירו, למרות שרוצה לשלם על היזקו - נקרא רשע דחמס, כמבואר במסכת בבא קמא בדף ס עמוד ב: ליהודים היו שעורים ולפלשתים היו עדשים, דוד המלך התלבט האם מותר לקחת מהפלשתים את העדשים ללא רשותם ולתת להם בתמורה שעורים? דוד המלך שאל את שלושת הגבורים שהיו שלושה דיינים מהסנהדרין[5], והם השיבו לדוד: חֲבֹל יָשִׁיב רָשָׁע גְּזֵלָה יְשַׁלֵּם (יחזקאל פרק לג פסוק טו) - אף על פי שגזילה משלם - רשע הוא, (אסור לקחת חפץ ללא רשות למרות שרוצה לשלם על כך), אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו. מכאן רואים שהמזיק נקרא רשע ופסול לעדות ולשבועה.

וכן כתב הפני יהושע (מסכת בבא קמא דף סב עמוד א): "מסברא נראה דפסול (המזיק את ממון חבירו), דמה לי גוזל לעצמו ומה לי גוזל על מנת לאבדה, ואף על פי שמשלם הזיקו - מ"מ פושע מיקרי ולא גרע מחמסן".

אבל מהרש"ל (ים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ו בס"ק ל) כתב: "ותדע, דלא מצינו מזיק ממון חבירו בידים פסול לעדות, ודווקא מוסר ממון של ישראל בידים הוא דחמור יותר. אבל לא מזיק, אפילו להכעיס. ודוקא מוסר, דהוי רשע כגזלן - ראוי לדמותו לגזלן".

[1] הגרז"נ גולדברג כתב (קובץ הישר והטוב): גזלן ומזיק שניהם מפסידים את הניזק, וההבדל בניהם הוא רק שגזלן עשה מעשה קניין ולכך חייב באונסים, משא"כ מזיק.

[2] אומנם הרשב"א (מסכת ב"ק דף ב:) כתב: "דאדרבה, בנזיקין, ספיקי דידהו - להחמיר כאיסורין". דברי הרשב"א מבוארים ע"פ החתם סופר המובא לעיל.

[3] הגר"ש שקאפ הסביר ע"פ עיקרון זה, שיש לפסוק להלכה שסיטומתא קונה מהתורה, שכן יש סברא הגיונית שהקניין יהיה תקף, וכן הסביר מדוע לא הולכים בממון אחר הרוב, (כמובא במס' ב"ק בדף מו:), שכן בדיני ממונות צריך ללכת רק אחרי הסברות, ודיני רוב נלמדים מפסוק ואין בהם סברא. ולכן אנו אומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה, שעל המוציא מהמוחזק להביא ראיה הגיונית, ורוב איננו ראייה, שאין הוא סברא הגיונית.

[4] המחלוקת מובאת בדברי הגר"ע איגר בסימן צב סעיף א.

[5] בשמואל ב פרק כג מובאים שמות הגיבורים של דוד המלך. בפסוק יא מצויין הגיבור ששמו שמא, שהיכה את הפלשתים והציל את העם שנסו בגלל הפלשתים שרצו לשדוד שדה עדשים. ולאחר מכן מצוין שדוד המלך התאווה לשתות מים, ושלושת הגיבורים של דוד נכנסו למחנה פלישתים בבית לחם והביאו לדוד מים, אך דוד המלך סירב לשתות את המים שהובאו תוך כדי סכנת נפשות.

הגמ' במסכת בבא קמא דף ס עמוד ב הבינה שדוד המלך לא התאווה למים כפשוטו, אלא הייתה לדוד שאלה הלכתית, ושלושת הגבורים היו שלושה דיינים מהסנהדרין שהגיעו לדוד בכדי לברר את ההלכה, אך הם עברו דרך מקום מסוכן, לכן דוד לא קיבל את תשובתם.