שאלה:

למה יש הבדל בדיני צניעות בין חצאית מתחת לברך למעל הברך אם האשה לובשת טייץ וכדומה כך שהרגל מכוסה?

תשובה:

יש להסביר את יסוד הצורך בצניעות של אשה כאשר היא נמצאת במקום שיש גברים[1] (וראה בהערה יש מושג נוסף בדין צניעות). נאמר בתורה – "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" ועוד נאמר  "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" (דברים כג,י) ואמרו בגמרא (ע"ז כ:) "ת"ר: ונשמרת מכל דבר רע - שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה." וכן אמרו בשבת סד. "אם מידי עבירה יצאנו - מידי הרהור לא יצאנו" ונפסק בשו"ע (אה"ע כג,ג) "אסור לאדם ... יביא עצמו לידי הרהור".  ועוד אמרו (ע"ז כ.) "ונשמרת מכל דבר רע - שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנויה, באשת איש ואפי' מכוערת" ונפסק בשו"ע (אה"ע כא,א)  "ואסור ...להביט ביופיה". ומוכח בגמרא ב"ב נז: שיש איסור במיוחד על מקומות בגוף שאמורים להיות מכוסים שכך אמרו שם: "ועוצם עיניו מראות ברע - א"ר חייא בר אבא: זה שאין מסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה. היכי דמי? אי דאיכא דרכא אחריתא, רשע הוא!" והסביר רבינו גרשום שם "אפי' נכריות משום שעומדות יחיפות ומגלות זרועותיהן שלא יגרה בעצמו יצה"ר":  והסביר זאת במשנה ברורה סי' עה ס"ק ז "לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גיהנם וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור"

היוצא מכל האמור הוא  שיש איסור כללי להגיע לידי הרהור עבירה ודבר זה יכול להיות או ע"י ראיה מכוונת לשם הנאה כגון שמביט ביופיה או ע"י שרואה במקומות המכוסים ששם החשש להרהור הוא מיידי יותר ולכן אסור אפילו ראיה בעלמא.

מאחר והתבאר שהאיסור אינו תלוי דוקא בראיה במקומות המכוסים אלא איסור כללי של הרהור עבירה אלא שבמקומות המכוסים החשש גדול יותר , ממילא יש לדון בלבוש שאמנם מכסה את המקומות שאמורים להיות מכוסים אבל עדיין עלול ליצור מכשול של הרהור עבירה. והנה ודאי צודקת הנחת היסוד של השאלה שהחשש היותר גדול הוא כאשר המקומות שאמורים להיות מכוסים הם אינם מכוסים. לכן מבחינת חומרת העונש וכן אם אדם הנמצא בתהליך חזרה בתשובה מתלבט בין שתי סוגי עבירות ואינו מסוגל לפי דרגתו שלא לעשות עבירה כלל אלא רוצה את העבירה הפחות גרועה, בזה יש לומר שודאי יותר גרוע הוא כאשר המקום הוא מגולה, מאשר מצב שהמקומות מכוסים אלא שהם באופן שעלול ליצור חשש הרהור.  אבל מבחינת האמת גם לבוש היוצר הרהורי עבירה אע"פ שהוא מכסה את הגוף מ"מ הוא אסור כי הוא מכשיל את הרואים.

דבר זה שלבוש מכוסה יכול ליצור הרהור אינו דבר חדש כלל וכלל והוא מפורש בפסוקים בספר ישעיהו. שם הנביא בשם ה' מוכיח את בנות ציון על כך שהלכו באופן היוצר הרהור עבירה ושם מתואר גם העונש החמור.  "וַיֹּאמֶר יְקֹוָק יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה" (ישעיהו ג,טז) . ענין זה הובא בגמרא שבת סב: ושם יש פירוט באמצעים שעשו בנות ציון כדי למשוך תשומת ליבם של בחורי ישראל.  והנה אם כי שם משמע שהבנות עשו כן בכוונה תחילה כדי לגרות את בחורי ישראל אבל מ"מ יש ללמוד משם שגם הליכה באופן שהגוף מכוסה יכולה ליצור איסור חמור . יתכן ובגלל שרגילים היום יותר להתמקד באיסור הגילוי שהוא האיסור היותר חמור נוצר רושם מוטעה כאילו אם לא מגלים חלקים בגוף כבר אין שום איסור אבל כפי שמוכח מפסוקים אלו ודאי אין זה נכון לא במציאות ולא מבחינת דין שמים ואדרבא בנביא שם אין תוכחה על גילוי מקומות המכוסים אלא רק על צורת הלבוש ההתקשטות ואופן ההליכה. גם היום ידוע שיש לבוש היוצר הרהור וצריך מידת האמת כדי להודות בכך.

ואמנם שם בנביא יש הרבה פרטי לבוש שאין בהם איסור אבל מ"מ יש ללמוד את עצם הענין של הזהירות מליצור הרהור עבירה בפרטי לבוש וצריך להיות בזה אמיתי ועירני מה יוצר חשש הרהור ולנהוג באופן של יראת שמים מהו רצון ה'.

[1] יש להבחין שיש מושג בסיסי של צניעות שאינו קשור להרהורי עבירה אלא הוא מצד ש"האדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקדוש ברוך הוא" (מ"ב סי' ב ס"ק א) ובצניעות זו אין חילוק בין איש לאשה ואין חילוק היכן נמצא האדם אלא אפילו הוא לבדו יש לו להתנהג בצניעות)

(בברכה הרב יעקב סבתו)