שאלה:

שלום וברכה! שמעתי שיש בעיה בפסח לאכול עוגיות יין הנקנות מחברת "פפושדו", האם נכונה השמוע? האם יש להחמיר? ומה הדין לגבי שאר העוגיות העשויות מצה עשירה?

תשובה:

תשובה בקצרה:

מצה עשירה הינה מצה שלשו את הקמח שלה במי פירות כגון יין שמן ושאר מי פירות. אמנם יש חילוק אם לשו במי פירות לבדם או שלשו במי פירות עם מים כפי שיבואר. ודינה למעשה כאשר לשו אותה רק במי פירות ללא מים הוא מחלוקת בראשונים ומחלוקת בין מנהג השו"ע המתיר לעשותה ולאוכלה למנהג הרמ"א האוסר לאוכלה. אמנם לענין העוגיות מצה עשירה המשווקות היום מלבד שהם יכולות להיות כשרות רק להולכים אחר השו"ע ולא לפוסקים כרמ"א עוד יש הטוענים שיש חילוק מציאותי בינם לבין המצה עשירה המדוברת בשו"ע בכמה נקודות – א. היום יש המוסיפים חומר התפחה ב. היין היום יש בו תערובת מים כך שנחשב כמי פירות עם מים ג. ביין עצמו מוסיפים חומרים נוספים המשנים את הדין. ד. מייצרים את המצה עשירה במפעל שבו מייצרים כל השנה חמץ כך שקשה להקפיד על כל ההידורים והחששות. ה. למי שמקפיד לאכול קמח שמור משעת קצירה הקמח ממנו מיצרים את העוגיות הינו קמח הכשר לפסח אבל אינו קמח השמור משעת קצירה. עוד יש הטוענים שגם להולכים אחר שיטת השו"ע, מ"מ בדין זה יש אחרונים שכתבו שיש להחמיר ללוש במהירות כמו מצה רגילה.

תשובה מורחבת:

יסוד הדין הוא מאמר הגמרא (פסחים לה:) "מי פירות אין מחמיצין". המשמעות הפשוטה היא לומר שקמח עם מי פירות אינו הופך לחמץ. אמנם רש"י (שם לו.) פירש שכוונת הגמרא היא רק לומר שאין במאפה כזה כרת אבל מ"מ הוא אסור באכילה מצד חמץ נוקשה היינו חמץ רע (שאינו מתחמץ לגמרי). אבל ר"ת בתוספות שם (לה:) חלק על רש"י והוכיח מכמה מקומות שמי פירות לבד אינם מחמיצים כלל ומותרים באכילה ואמנם אם יש עמהם גם מים אז מחמיצים מהר אלא שאין בהם כרת אלא רק לאו. ושיטת הרי"ף היא כפי שפירשו הרא"ש היא שאף אפשר ללוש במי פירות עם מים ואינם מחמיצים. ולפ"ז יש ג' דעות בראשונים – א. רש"י – מי פירות אפילו לבד אסורים ב. ר"ת ועוד ראשונים מי פירות לבד מותר ועם מים אסור ג. רי"ף אפילו מי פירות עם מים מותרים.

להלכה פסק מרן (תסב,א) "מי פירות בלא מים אין מחמיצין כלל. ומותר לאכול בפסח מצה שנלושה במי פירות אפילו שהתה כל היום" וגם בבית יוסף כתב "המנהג הפשוט הוא ללוש במי פירות בלא תערובת מים כלל ואין חוששין בהם לחימוץ כלל".
ואמנם אם יש מים עם המי פירות כתב "מי פירות עם מים ממהרים להחמיץ יותר משאר עיסה הילכך אין ללוש בהם; ואם לש בהם, יאפה מיד".

אבל הרמ"א (סעיף ג) כתב "ובמדינות אלו אין נוהגין ללוש במי פירות". ובטעם החומרא כתבו האחרונים (מ"ב ס"ק טו ע"פ אחרונים) שני טעמים –א. חוששים לשיטת רש"י שגם מי פירות לבד אסור ב. חוששים שמא נתערב במי הפירות מים. אמנם יש לשים לב שגם הרמ"א לא אסר באופן מוחלט כי כתב "ואין לשנות אם לא בשעת הדחק לצרכי חולה או זקן הצריך לזה" ומשמע שעכ"פ אינו ממש חמץ וממילא משמע שאינו אסור בשהייה. (ואמנם המ"ב כתב שגם לזקן ולחולה היינו דוקא כשאופה מיד אבל לכאורה גם אם לא אפה מיד לכאורה לענין שהייה לא כתבו שצריך לחשוש ויתכן ויש משמעות לויכוח על העוגיות של היום גם להולכים בשיטת הרמ"א לגבי דין השהייה).

למעשה היו גם פוסקים ההולכים אחר השו"ע שהחמירו בדין זה. הביאם כנה"ג וכה"ח (ס"ק א) – הראנ"ח כנה"ג בשם מורו ,והתומת ישרים .בברכי יוסף כתב שמנהגו שלו ללוש ביין לבד ולהזדרז מאוד לעשות במהירות האפשרי. וכן הביא בכה"ח בשם השולחן גבוה שלכתחילה צריך לשמור לעשותה במהירות כמו מצה במים. אמנם נראה שהמנהג הרווח היה להקל כפי שהזכיר הברכי יוסף שם בשם זקנו מהר"א אזולאי וכן כתבו הפר"ח והשלחן גבוה.

ביביע אומר (ח"ט סי' מב) כתב שעל פי דין זה ביקשו ממנו בעלי מאפיות בשנת תש"ל היתר לאפות עוגיות מצה עשירה. והתיר להם לעשות כן בתנאי שימכרו עוגיות אלו רק לספרדים ועדות המזרח מחמת שכן הוא מנהג הספרדים להקל בזה.
אמנם יש לציין שמ"מ גוף הכשרות בד"ץ בית יוסף אינו נותן הכשר לעוגיות אלו וההסבר לכך כפי שכתב הגר"א יוסף מספר פעמים הוא מחמת שאחד התנאים שלהם הוא שהמפעל לא יהיה של חמץ אלא רק של פסח. ובמכתב של הבד"ץ שהובא באחד הספרים כתבו ששאלו את הגר"ע יוסף זצ"ל האם לתת השגחה לזה ואמר להם שמגמת הבד"ץ היא לתת השגחה לפי כל הדעות וההידורים ובפועל קשה להכשיר מפעל לפי כל ההידורים ושלכן לתת השגחה רק למפעל שלא יכין חמץ כל השנה.

עוד יש לציין שהגר"א יוסף שליט"א בתשובה (ז' ניסן תשע"ב) באתר מורשת העיד "ואבי מו''ר מרן הראש''ל שליט''א היה אוכל מזה בעצמו במשך שנים ואף היה מכבד בזה לאורחיו".
אמנם שם חזר על כך בכמה תשובות שמי שנוהג לאכול רק מצה שמורה לא יאכל מהם בתוך החג אלא רק לפני ואחרי החג{1}.

עוד כתב הגר"א יוסף באתר הנ"ל (א' ניסן תשפ"ג) - "עוגיות מצה עשירה עשוים בפיקוח אישי שלי לפי הוראותיו הברורות של אבי מו''ר מרן זצ''ל, מזה כארבעים שנה. אין אפשרות לאדם פרטי להכין בביתו מצה עשירה, כיון שהחומרים צריכים להיות ללא מים כלל, ולכן ביצור הזה מקפידים על היין כבר בזמן הבציר שיכנס המיץ למיכל כאשר הבור והמיכל נקיים מכל חשש של מים. כל חומר מהמרכיבים בעוגיות הללו נבדק במעבדה אם יש בו מים ולו רק כמות מזערית. המשגיחים הם תלמידי חכמים שתורתם אומנותם, בשני המפעלים יש לנו ביקורת תמידית לשביעות רצוני המלאה. בשבוע זה ביקר במקום כדרכו בקדש הגאון הגדול הרב משה מאיה שליט''א. הכשרות מצויינת ככשרות של בד''ץ, אלא שבבד''ץ בית יוסף מצריכים רשת חדשה ותנור שלא מופעל כל השנה אלא רק לפסח, ובנתיים לא מצליחים לעמוד בזה".

אכן יש שחלקו על ההיתר של העוגיות הנ"ל גם להולכים כדעת השו"ע וזאת מכמה טעמים: הגר"מ אליהו זצ"ל{2} טען מספר טענות: א. כה"ח החמיר בדבר כפי שהובא לעיל. ב. היינות היום מכילים חומר משמר ומרענן הגורם להתססת העיסה ג. היין שלנו אינו כמו היין שהיה פעם. היום לא נותנים ליין לתסוס באופן שהאלכוהול נוצר מתוך היין עצמו אלא עושים עצירה לתהליך התסיסה וכדי שיהיה אלכוהול ביין לוקחים את הקליפות של הענבים ומכסים על זה מים ועושים מזה אלכוהול ומערבים את האלכוהול ביין . ויש לאלכוהול זה דין מים. גם כדי לעצור את תהליך התסיסה מוסיפים כדורים ליין (וגם זה נחשב כהוספת מים) וא"כ יוצא שלשים את הקמח עם יין ומים.
ראה בהערה דברים שכתב הגר"א יוסף שליט"א{5}.

הגר"א בקשי דורון זצ"ל בספרו בנין אב (ח"ד סי' כד,כה) דן במה שמפעלים התחילו עם השנים להוסיף חומר מתפיח הנקרא "אמוניום קרבונט"{4} שמטרתו להתפיח את העיסה ע"י שחרור גזים של אמוניה ופחמן דו חמצני. ושם דן האם הוספת גזים לעיסה דינה כמו ניפוח אויר מבחוץ לעיסה שאינו בגדר התחמצות או שיש לזה דין דומה ללישה של מי פירות עם מים. והביא מה שכתב הביאור הלכה על פי התוספות כח: שרק ללוש ביין מותר "אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור -אחרונים וכמו שכתב בתוספות כ"ח ע"ב דלא כחק יעקב" והסביר שם את שיטת החק יעקב שהתיר ללוש בשמרי יין (אותה דחה הביאור הלכה) ע"פ האור שמח שכתב את העקרון הנ"ל שאין השמרים משנים את הקמח בעצמותו אלא זהו רק תוספת גזים לעיסה ושגם התוספות יודו לזה כי הם דיברו בעיסה שנילושה במים שבזה השמרי יין מחזקים את ההחמצה.
אולם למעשה חשש הגר"א בקשי דורון משני צדדים: א. מצד המשנה ברורה האוסר ללוש בשמרי יין ב. מצד שיתכן וחומר ההתפחה ביחד עם המי פירות נחשב כמי פירות עם מים. וכך כתב: "ובאשר לעוגות עם מי פירות וחומרי ההתפחה אם כי יש מקום להתיר כיון שלדעת המשנה ברורה ושאר אחרונים הוי חמץ גמור ויש לחשוש לסברא שחומר ההתפחה הוי כמים ומי פירות המחמיצים מן הראוי להפסיק להוסיף תומרי התפחה בעיסות המצה עשירה ועכ"פ להודיע לציבור שיש אוסרים הדבר ובראשם המשנה ברורה ועוד".
בשו"ת יבי"א (ט,מב) דחה את חששתו של הבנין אב ונקט לדבר פשוט שהתוספות דיברו בעיסה עם מים כפי שכתב האור שמח ושם הביא שהבית מאיר פירש אחרת ודחה דבריו וכתב שגם דברי הביאור הלכה דבריו נדחים ע"פ האור שמח.

בשו"ת שמע שלמה לגר"ש עמאר שליט"א (ח"ד סי' יג) גם כתב לפרש שכוונת התוספות היא לשמרי יין עם מים ולא לשמרי יין בלבד אלא שהוסיף שכך היא גם כוונת הביאור הלכה אלא שנדחק לפרש אם כן מה דחה הביאור הלכה את החוק יעקב שדיבר בשמרי יין ללא מים והסביר שכוונת הביאור הלכה שעם מים הם חמץ גמור ולא רק מים ומי פירות שהם חמץ נוקשה. אמנם הודה שהבית מאיר מחמיר בזה{5} אכן עיקר טענתו של השמע שלמה היא שאין דמיון בין שמרי יין לבין חומר התפחה כי חומר ההתפחה אינו עושה שום שינוי בבצק כלל אלא דומה למנפח את העיסה באויר מבחוץ ואילו שמרי יין עושים שינוי בגוף העיסה ולדעת הבית מאיר נחשבים ממש כמו מים.
וזה לשון השמע שלמה (עמ' נג) "הנה עוד זאת דאין שום דמיון בין שמרי יין לביקרבונט שעליו אנו דנים דכאמור הביקרבונט עושה פעולה עצמאית וחיצונית בלא שיתוף עם הקמח והקמח לא משתנה כלל משא"כ שמרי יין שלדעת החולקים על הח"י כר' אפרים שבהג"א ובית מאיר שמפרש כן גם בדעת התוס' דפסחים הם מחשיבים את שמרי היין כמים ממש ואומרים דיש לו תכונות מיוחדות להחמיץ את הקמח עצמו ולפעול בו שישתנה ויחמיץ מגופו וזה שגרם להם לומר דאין לו עוד דין מי פירות אלא דינו כמים ממש ואין ספק שגם החולקים על הח"י יודו דיש להתיר בחומר הנדון דאין שייך בו עניני חמוץ כלל ועיקר שהרי גם אם יתנו אותו בקמח תפוחי אדמה או שאר חמרים שלכו"ע אין בהם ענין חמוץ כלל ועיקר ג"כ יגרום להתפיחם ע"י הגז המשתחרר מהחומר הנ"ל וע"כ אין לתלות את ההיתר של החומר הזה בכך שנפסוק כהח"י דוקא". בספר המועדים כהלכתם (וויל) (עמ' תקז) כתב בשם הגרי"ש אלישיב שעוגיות שמכניסים בהם חומרי התפחה הרי הם חמץ גמור גם לדעת המחבר. כאן הוצגו הדעות השונות וכל אחד יעשה כפי שמורהו רבו.

{1}ואמנם יש להעיר שבמעין אומר ח"ג סי' לב כתב ששאל הגר"ע לגבי מי שמקפיד על שמורה ואמר לו שאפשר לאכול אבל אח"כ בסי' מא בשאלה שנשאלה מאוחר יותר אמר שלא יאכל וראה שם ההסבר לשינוי.
{2}דברים בעל פה ניתן לשמועhttps://harav.org/torat-harav/kashrut-papushado-cookies/
{3}הגר"א יוסף יא בניסן תשע"ב "המצה עשירה מתוצרת האחים גטניו והאחים פפושדו עומדים תחת השגחתינו בכל שנה, והטיפול בהם מתחיל בחודש אלול בהכנת היין ללא טיפת מים. הכשרת המפעל נעשית בכל שנה בדקדקנות רבה בפיקוח אישי, ובעינו הגדולה של הגאון הרב משה מאיה שליט''א. כל המרכיבים עוברים בדיקת אנליזה במעבדה שאין בהם מים. המפעלים נמצאים בהשגחה צמודה בכל הימים שמייצרים, בידי תלמידי חכמים אברכים בעלי נסיון".
{4} וכך עושים כפי שכתב הגר"א יוסף יב ניסן תשע"ט "יש סודיום ביקרבונת. חומר זה פעיל רק בחום של 60 מעלות ומעלה, ואין בו כדי להחמיץ אלא לרווח בין הגרגירים" ואמנם בספר מלמדך להועיל עמ' קלא כתב בשם הגר"א יוסף בשנת תשע"ב שכבר לא שמים חומר זה אבל כאמור בתשובה לעיל שהיא מאוחרת יותר – שנת תשע"ט – כתב הגר"א יוסף שכן שמים ואולי היתה תקופה שהפסיקו לשים ואח"כ חזרו לשים או הסבר אחר.
{5} יש להעיר שביביע אומר הנ"ל גם סבר שהמ"ב מדבר בשמרים לבד שהרי כתב "ולכן מ"ש המשנ"ב בביאור הלכה (סי' תסב ס"ג) דמ"ש בש"ע מותר ללוש ביין, אבל בשמרי יין הוי חמץ גמור, כמ"ש התוס' פסחים (כח ב), ודלא כחק יעקב. ע"כ. דבריו נדחים ע"פ דברי האור שמח." אלא שמ"מ השמע שלמה הדגיש שלא זו עיקר סמיכתו אלא על הסברא לחלק בין שמרי יין לחומר ההתפחה.