שאלה:

האם כל קמח שקונים היום בשוק חייב ניפוי?

תשובה:

תשובה בקצרה -

יש מחלוקת אחרונים אם יש חובת בדיקה בדברים שמתליעים רק בתלוש (וסברת המקילים שיש כאן ס"ס שמא אין ושמא לא פירש).

היום יש יותר מחשש מבעבר לגבי סתם קמח, כי לפי המציאות היום הקמח עובר שלבים ומעברים רבים עד שמגיע אל הקונה. ובמקומות בהם עובר הקמח יש בדרך כלל הצטברות של קמח ישן שהוא ודאי מתולע.

ולכן קמח שקונים מן החנות (שאינו בחזקת נקי מתולעים) צריך לנפותו. (אמנם יש מקומות בעולם בהם אין צורך לנפות כי הכל תלוי במקום ובזמן).

קמח שהיה בקירור סמוך לטחינתו באופן שלא נוצרו בו תולעים או שכבר נופה בעבר , יש אומרים שאם עברה עליו יממה צריך לנפותו שוב  (אמנם אם מסופק כמה זמן עבר או שלפי תנאי מזג האויר נראה שהיה מספיק קר נראה שאפשר להקל גם יותר). ועוד נראה שאם הקמח לא שהה במקום חם ולח באופן שעדיין יש ספק אם התליע המיקל שלא לנפותו אף ביותר מיממה יש לו על מה שיסמוך והיא שיטת המקילים שאין חובת בדיקה בדבר המתליע רק בתלוש כל שאינו יודע שכבר התליע. (ואינו דומה לקמח מן החנות ששם יש טעמים נוספים להחמיר וגם עובר זמן רב עד שמגיע אל הקונה).

וראה בתוך התשובה לגבי אופן הניפוי והאפשרות לבדוק במראית העין.

תשובה בהרחבה-

חובת ניפוי הקמח תלויה בגורמים משתנים. בשו"ע (סי' פד סע' ה) ע"פ תשובת הרא"ש יש התייחסות לכך שהתולעים הנמצאים בקמח אסורים. החידוש בזה הוא שאע"פ ששרץ שנוצר בדבר התלוש מן האדמה צריך לפרוש ממקום למקום כדי להיות אסור ואם לא פרש אינו אסור, מ"מ התולעים הנמצאים בקמח אסורים כי חוששים שפירשו ושרצו על הארץ וחזרו. אכן אין אמירה מפורשת אם צריך לחשוש שמא יש תולעים אלא ההתייחסות היא למקרה שכבר נוצרו התולעים. וראה לקמן לאיזה תולעים חוששים.

חובת הבדיקה של דברים הצומחים מן האדמה מובאת בשו"ע סעיף ה (ע"פ דברי הרשב"א והרא"ש) ושם נאמר שדברים שדרכן להתליע במחובר יש חובת בדיקה בתוך הפרי, ואם החשש הוא רק מחמת שהתליעו בתלוש צריך לבודקן אם יש מחוץ להם תולעים ומלבד זה צריך ליתנם לתוך מים צוננים ואח"כ לתוך מים רותחים כדי לשלול חשש שיש תולעים בתוכם (ע"י הצוננים יעלו המתולעים וע"י הרותחים ימותו אותם שלא צפו). לכאורה מוכח בשו"ע שיש לבדוק דברים שמתליעים בתלוש אלא שחובת הבדיקה בהם היא בעיקר מצידם החיצוני ופחות מצידם הפנימי. לפי זה היה צריך להיות שיש חובת בדיקה בקמח שהרי דרכו להיות מתליע בתלוש.

אמנם הט"ז (פד,יב) כתב בפירוש שבקמח אין חובת בדיקה כי יש ספק ספקא (ספק שמא אין כלל תולעים ואפילו אם יש שם תולעים ספק שמא לא פירשו ממקום למקום ולא נאסרו).

המנחת יעקב (על התורת חטאת כלל מו ס"ק יד) הקשה  על הט"ז מדברי הרא"ש שהובאו לעיל (ושנפסקו בשו"ע) שמשמע שגם מחשש של התלעה בתלוש צריך לבדוק לפחות בצוננים וברותחים אע"פ שכדי להאסר צריך פרישה ממקום למקום ולא אומרים בזה ספק ספקא.

הפמ"ג תירץ שהראשונים והשו"ע מדברים כאשר ידוע שיש שם מתולעים ולכן צריך בדיקה אבל אם אינו ידוע אין צריך בדיקה וכתב שכן משמע ברשב"א בתורת הבית (סוף בית ג שער ג) שהזכיר בדיקה ודיבר בידוע שיש תולעים ושכן משמע מתרומת הדשן. ואמנם העיר הפמ"ג שמהתורת חטאת עצמו לא משמע כן אלא משמע שגם בספק צריך בדיקה.

אמנם דייק הפמ"ג (שפתי דעת כג ) שהש"ך (ס"ק כג) חלק על הט"ז וסובר שכל תלוש שדרכו להתליע צריך בדיקה. גם הכריתי ופליתי חלק על הט"ז כי טען שהיות וטבע התולעים של הקמח לרחוש ממילא קרוב לודאי שירחשו (כנראה כוונתו ולכן אינו בגדר ס"ס כי אין הספקות שקולים).

ובפליתי (ס"ק ז) ביאר "בזמנים החמים צריך בדיקה ביותר, אבל בימים הקרים אינן שכיחים ואין צריך בדיקה".

כשיטת הט"ז פסקו הכנסת הגדולה, שולחן גבוה ס"ק כ זבחי צדק סע' ל כפי שהביאם כף החיים (ס"ק סג).

אמנם כבר העיר שם כה"ח שהקמח בירושלים (בזמנו) על הרוב נמצא בו תולעים ושלכן צריך לנפות את הקמח וגם הסיק מזה שבמצב כזה אי אפשר לקנות פת מגויים (אפילו כשיש היתר מצד פת גויים) (כי נחשב כידוע שיש בו תולעים).

וגם בעוד פוסקים מצאנו שתיארו שיש שהמציאות היא שיש תולעים בקמח בספר כנפי יונה (סי' פד על סעיף ה) כתב בתוך הדברים "אחר ידיעתינו שכל הקמחים כמעט המה מתולעים". וכן בערוך השולחן (פד סעיף סד) - "ודע דכל מיני קמחים המונחים בחנויות בקיץ בודאי יש בהם מילבי"ן".

ואכן הפוסקים העירו באופן כללי לגבי כל הלכות תולעים שהדברים משתנים בין מקום למקום ובין זמן לזמן- בחכמת אדם (לח,יג) "ואין כל המדינות שוין בזה" וכ"כ הפמ"ג (שפ"ד פד,כב) "והכל משתנה לפי המקום והזמן"  וכבר הובא לעיל שהכו"פ וערוך השלחן חילקו בין קיץ לחורף.  ולכן בכל דבר וענין צריך לברר את המציאות השכיחה לפי המקום ועונת השנה. אכן גם בדבר זה לא תמיד אפשר לברר.

מן האמור יוצא שיש מחלוקת אחרונים אם יש חובת בדיקה בדברים שמתליעים רק בתלוש (וסברת המקילים שיש כאן ס"ס שמא אין ושמא לא פירש). אמנם  לפי המציאות היום הקמח עובר שלבים ומעברים רבים עד שמגיע אל הקונה. במקומות בהם עובר הקמח יש בדרך כלל הצטברות של קמח ישן שהוא ודאי מתולע ולכן היום יש יותר מחשש מבעבר לגבי סתם קמח. (ע"פ תולעת שני ח"ד עמ' רמ והלאה) ולכן קמח שקונים מן החנות (שאינו בחזקת נקי מתולעים) צריך לנפותו[1] (וראה להלן באיזה נפה). אף לשיטת המקילים אם יש חשש שרוב הסיכויים שהקמח מתולע אז ודאי חייב לבדוק. אם ודאי לו שרוב הסיכויים שאין תולעים בקמח אלא שמסתפק אם כבר הגיע לשיעור של מיעוט המצוי אפשר להקל מחמת צירוף כמה ספקות – אולי בזמן שעבר על הקמח לא נוצרה עדיין אפשרות שיווצרו תולעים, ואפילו אם יש אפשרות כזו אולי אינו בגדר מיעוט המצוי, ואפילו אם הוא בגדר מיעוט המצוי אולי לא פירש ממקום למקום (היינו צירוף שיטת הט"ז עם המחלוקת בהגדרת מיעוט המצוי). ונראה שאפילו אם יש שיעור של מיעוט המצוי המיקל כשיטת הט"ז יש לו על מה שיסמוך שהרי כמה גדולי אחרונים העתיקו את שיטת הט"ז כמובא לעיל.

למעשה בספר הכשרות (פ"ז סעי' יב) כתב שקמח שנופה אם עבר עליו יממה צריך לנפותו שנית. שכן היא ההוראה המקובלת. אמנם לכאורה לפי שיטת הט"ז כל עוד שנראה לפי תנאי האחסון של הקמח שאין הסתברות גבוהה שיווצרו בו תולעים כגון שאינו במקום חם ולח ניתן יהיה להקל גם ביותר מיממה. (ואינו דומה לקמח מהחנות ששם יש חששות נוספים כנזכר לעיל).

אילו חרקים אסורים בקמח ואופן הבדיקה  –

בתשובת הרא"ש (כלל כ סימן ג) כתב "והתולעים הנמצאים במלח ובקמח שקורין מילווי"ן למה לא יהו אסורין מאן יימר דלא פרשי ושרצי על הארץ וחוזרין" הרא"ש מדבר על תולעים הנקראים "מילווי"ן" בלשון לעז. והנה אם ניצמד לתרגום המילה יצא שמדובר על מה שמוגדר היום כתולעים היוצאים מחיפושית הקמח (mealworm) ולפי זה הרא"ש דיבר על תולעים בגודל של בערך 5 מ"מ. אמנם בפוסקים מוכח שדיברו על גדלים שונים של תולעים וא"א לומר לפי התיאור שכתבו שמדובר רק על גודל כזה.

הב"ח בקונטרס אחרון סי' פד כתב "ונ"ל דדוקא כשהמילווי"ן גדלו קצת שרואין אותן רוחשין בכד ושורצין אנה ואנה אבל במילווי"ן קטנים שלא נראים אלא ע"י בדיקה בחום השמש ובחום האש ואין ספק שלא פירשו לא חיישינן לדילמא פירשו וחזרו כיון שאין הדבר מצוי שיהיו נפרשין כלל" ובתשובה סי' כג כתב באופן מפורש " בהני מולווין קטנים שאינם כ"א לחלוחית שיש בו חיות והוא כנקודה של מחט" מפורש שדיבר גם על תולעים קטנים מאוד אלא שהיקל בהם שלא צריך לחשוש שפרשו וחזרו אבל אילו היו פורשים וחוזרים ודאי היו אסורים ומ"מ כינה אותם בשם "מילווי"ן" וע"כ לומר שהפוסקים השתמשו בשם זה כשם כללי לתיאור החרקים הנמצאים בקמח ולאו דוקא לפירוש המדוייק של מילה זו. מסתבר שכוונת הב"ח בחרקים שהם כנקודה של מחט למה שמכונה היום בשם "אקריות".

והנה הט"ז (ס"ק ח') חלק על הב"ח וכתב שאף באותם קטנים שהיקל הב"ח לומר שלא חוששים שפירשו יש להחמיר כי עיקר שיטת הרא"ש שאסר תולעים בקמח היא שחוששים שהתולעים פירשו וחזרו ואין חילוק לענין זה בין גדול לקטן בכל מקרה חוששים לפרישה. ויוצא שלפי הט"ז אף אותם הקטנים שעליהם דיבר הב"ח הם אסורים.

גם הש"ך (ס"ק יד) כתב "ל' הרא"ש שקורין מילוו"ן והיינו דוקא במילווי"ן שהם קטנים שא"א לנפות הקמח בנפה וכברה כדי שישארו התולעים למעלה אבל ודאי אם נמצאו בקמח או בשאר דברים תולעים גדולים בענין שאפשר לבררם בנפה ובכברה או שאר דברים ודאי דהמאכל מותר" הרי שהעמיד שמילווין של הרא"ש הם תולעים כאלה שעוברים בנקבי הנפה ואע"פ שאיננו יודעים מה הגודל של הנפה שהתכוון אליה הש"ך דחוק לומר שיש בה חורים שהם בגודל של חצי סנטימטר.

הפר"ח פירש שכוונת הש"ך היא לחלוק על הב"ח שהתיר את המילווי"ן הקטנים שלא חוששים בהם לפרישה ולפ"ז אף הש"ך דיבר על הגודל עליו דיבר הב"ח.

לפי זה יוצא שאם ידוע שיש בקמח חרקים אפילו קטנים מאוד "כנקודה של מחט" יכול להיות בהם איסור של שרצים אלא שנחלקו הפוסקים אם יש להקל ולתלות שלא פירשו ממקום למקום שבזה יש מתירים ויש אוסרים.

ואמנם כל זה כאשר ידוע שיש חרקים כאלו, אמנם עדיין יש לדון כאשר אין ידוע אם יש חרקים בקמח ובודקים אותו כדי לברר זאת האם בשעת הבדיקה צריך לחשוש לכל סוגי וגודל החרקים. כי יש לומר שאם בודקים את הקמח ולא רואים את החרקים היותר גדולים ממילא יורד החשש לחרקים הקטנים ואין צורך לעשות בדיקה מיוחדת עבורם.

למעשה השאלה היא האם ניתן לסמוך על בדיקה של ראיית העין של הקמח בלא לנפות אותו. את התולעים של חיפושית הקמח ניתן לראות בעינים גם כשהיא בתוך הקמח אבל את החרקים הקטנים בגודל של מחט אי אפשר להוציא ולראות את כולם וממילא אם הקמח נגוע בהם לא ניתן לתקנו ע"י ראיה אלא יש צורך בנפה כזו שלא יעברו דרכה.

יש לציין שאם נאמר שאין לסמוך על בדיקת העין בקמח אלא צריך רק לבדוק בנפה צפופה מאוד, ייצא מזה שאין אפשרות לבדוק קמח מלא. כי קמח מלא אינו עובר בנקבים של נפה הנצרכת כדי לוודא שאין חרקים בגודל של "נקודה של מחט".

בכמה ספרים שיש בהם הנחיות לבדיקת מזון[2] כתבו שניתן לבדוק קמח מלא בראיית העין או אפשרות נוספת היא לנפותו בנפה שהקמח יכול לעבור בנקביה ולראות אם יש חרקים בנפה[3]. באם אין חרקים בנפה ניתן לסמוך על כך שהקמח נקי אף שהקמח לא נבדק מפני החרקים היותר קטנים. משמעות הדבר היא שאע"פ שאם יש חרקים זעירים הם אסורים מ"מ אין צורך לחשוש לקיומם אם לא נמצאו חרקים גדולים. נראה שטעם הדבר הוא כי יש כאן כמה ספקות – א. אם לא נמצאו חרקים גדולים יורד משמעותית הסיכוי למציאת חרקים קטנים וכנראה כבר סיכוי זה אינו בגדר מיעוט המצוי ב. לגבי החרקים הזעירים יש לצרף את שיטת הב"ח שהובאה לעיל.

המיוסדת על דברי הרוקח שבקמח עד שלא ידוע שהרחק פירש ממקום למקום אינו אסור ולא חוששים מן הסתם לפרישה.

ניתן ללמוד מכאן דבר נוסף – גם קמח לבן דק מעיקר הדין היה ניתן לנפותו בנפה שנקביה אינם צפופים כל כך  או לבודקו בראייה ולבחון אם יש בו נגיעות,  כי הרי אין הבדל הלכתי למידת החשש בין קמח מלא לקמח לבן ומה שטוב מבחינה הלכתית לקמח מלא מועיל גם לקמח לבן. אלא שמהיות  טוב עדיף לבודקו באופן היותר מושלם היות והדבר מתאפשר יחסית בקלות אלא שאם יש לו דוחק ואין לו נפה מספיק צפופה יכול לסמוך על כך.

[1] תולעת שני ח"ד עמ' רנ. ושם כתב לכתחילה נפה של 45 מש ובשעת הצורך אפשר להסתפק 40 מש. ספר הכשרות עמ' שנא. גם בחוברת "מן המותר בפיך" לרב מאיר לובין שליט"א (ע"פ פסקי הגר"מ אליהו זצ"ל) עמ' 16 כתב שקמח מלא ניתן לברור על צלחת או מגש במקום לנפות.

[2] קיצור בדיקת המזון כהלכה עמ' 95 שם כתב לנפות את הקמח בנפה של 50 מש ולבדוק במה שנשאר על הנפה אם יש חשש לתולעים.

[3] אמנם עדיין יש מקומות שבהם אינו בגדר מיעוט המצוי ראה בספר שערי הוראה יד עמ' קט שדן לגבי ארצות בחו"ל שאם גדר מיעוט המצוי הוא 10 אחוז כמשכנות יעקב "בודאי בדרך כלל במקומות רבים בקמח ליכא מיעוט המצוי שמתולעים" אלא ששם דן מבחינת שיטת שבט הלוי בדין מיעוט המצוי וכן הזכיר את הענין של המעברים של הקמח ומ"מ בעמ' קיא כתב שאפילו אם נאמר שלגבי האדם הפרטי יש מקום להקל עליו ולא להטיל עליו את טורח הניפוי וההרקדה מ"מ לגבי ועדי כשרות מהדרין שעושים עבור הרבה אנשים צריך להחמיר.  ויוצא מדבריו שגם בימינו יש מקומות שיש להקל בהם. ולפ"ז הכל תלוי במציאות  לפי מידת השכיחות בכל מקום.