שאלה:

שלום וברכה! מה דין השמן שטוגן בו תפוח אדמה על ידי גוי?

תשובה:

תשובה בקצרה:
השמן מותר באכילה משתי סיבות – א. מאכל שנאסר בבישולי גויים אינו אוסר בנותן טעם (אמנם אם הממשות שלו מעורבת בדבר אחר הוא אוסר אם הוא ניכר בתערובת או שהוא רוב התערובת אבל כאן זו לא המציאות) ב. תפוח אדמה המטוגן בשמן נותן טעם לפגם בשמן ואינו אוסר.

תשובה מורחבת:
שמן הוא דבר הנאכל חי ולכן מצד השמן בפני עצמו אין בו בישולי גויים. ואילו תפוח אדמה אינו נאכל חי וגם הוא עולה על שלחן מלכים ולכן יש בתפוח אדמה משום בישולי גויים ולפי זה נאסר התפוח אדמה שטוגן על הגוי. מעתה יש לברר האם השמן נאסר מחמת שקיבל טעם מהתפוח אדמה-
כידוע כאשר היתר בלע טעם מאיסור נאסר ההיתר מדין טעם כעיקר (סי' צח,א) ויש לברר מה דין נותן טעם בבישולי גויים.
התוספות (עבודה זרה לה:) כתבו "ומי שנזהר מפת של עובדי כוכבים מותר לאכול עם מי שאינו נזהר בקערה אחת אף על פי שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל דאין להחמיר לאסור ע"י תערובת כדאמר בפ"ק דחולין (דף ו.) דלא גזרו על תערובת דמאי וכה"ג במנא דעובדי כוכבים שרי דליתיה לפת בעיניה דלא גזרו אלא היכא דאיתא בעיניה."
היוצא מדבריהם שלא גזרו בפת של גויים על נותן טעם כשם שלא גזרו על כן באיסור דמאי והיינו שחכמים הקילו בחלק מאיסורי דרבנן שלא לדון בהם טעם כעיקר.

ובאיסור והיתר הארוך כתב כן בפירוש: (שער מג אות ז)
"וכ"כ רש"י ובבישול כנעני לא גזרו על טעם כעיקר כמו שלא גזרו על תערובות דמאי עכ"ל. והילכך אם נתערב אפי' מאכל שנאסר כבר ע"י בישולי כנעני תוך מאכל של היתר ואין ניכר בתוכו להפרידו ולהוציא בין שנתערב במינו בין שנתער' בש"מ בין בלח בין ביבש בטל ברוב בעלמא. ואפי' ביצה ועוף שלם ושאר דברים שאין מתבטלין בעלמא בבישול כנעני מתבטל שפיר אפי' בלח ברוב בעלמא ודווקא שנתערב כבר אבל להרבות עליו ודאי אסור בבישול כנעני כדאיתא לעיל בדברים המתבטלים":
על פי זה פסק הרמ"א קיב,יד "וכן כל מקום שנתערבה פת של עובד כוכבים בשאר מאכל, בטל ברוב, בין בלח בין ביבש. אבל אסור לערב כדי לאכלו".

והנה מדברי התוספות והרמ"א היה אפשר להבין שרק בפת גויים הקלו בתערובת אבל מדברי האיסור והיתר הארוך מוכח שכן הדין גם בבישולי גויים. והעיר כן הש"ך קיב,כג שכך הדין גם בבישולי גויים ושכן פסק הרמ"א עצמו בתורת חטאת עה,ח.
ואמנם יש לדון האם דבר זה מוסכם. כי הרשב"א והר"ן (הובאו בבית יוסף קיג,ג) הביאו בשם התרומה לאסור עיסה שנבלע בה שומן דגים – זה לשון התרומה סי' כח –
"אותם פנטייזא של דגים שאפאן עכו"ם שהדגים אסורים משום בשולי עכו"ם כמו כן אף העיסה מבחוץ אסורה דאע"ג דפת התירו וגם שמנונית של דגים הבלוע בה אינו בעין מכל מקום קודם שנבלע בעיסה היה אסור ונמצא שהעיסה בלועה מאיסורא דרבנן".

והרשב"א בתורת הבית הקצר (צה.) הוסיף "כל שאסרו חכמים כענין של תורה אסרו, ולפיכך כשם שפליטת איסורי תורה אוסרות תערובתן גם אסורים של דבריהם כן. ולפיכך בשר או דגים שבשלו עו"ג עם הירקות הנאכלין כמות שהן חיין הירקות אסורות."
ומפורש אם כן בדברי הרשב"א שאפילו פליטת כלים אוסרת וכ"ש טעם ממאכל.
המנחת יעקב (כלל עה אות יד) העיר שהרשב"א עצמו (בתורת הבית הארוך בית ד שער א יז:) הביא את השיטה המקילה וכתב בשם הרמב"ן "וכן בישולי נכרים בטלין ברוב". אלא שהרשב"א עצמו חולק ומחמיר.
מעתה יש לברר כיצד יש לפסוק.
הנה מרן השו"ע בסי' קיג סעיף ג העתיק לכאורה את דין התרומה לענין בצק הבלוע בו שומן וכן את דין הרשב"א לגבי ירקות שבלעו טעם –
"פנאד"ה שאפאה עובד כוכבים, אסורה אפילו למי שנוהג היתר בפת של עובדי כוכבים, שהשומן נאסר כשהוא בעין משום בישולי עובדי כוכבים, ונבלע בפת. וכן ירקות הנאכלים חיים שבשלם עם בשר, אסורים, מפני ששומן של בשר נבלע בהם".
וגם לגבי דין כלים שנאסרו מבישולי גויים כתב השו"ע קיג,טז מחלוקת אם צריכים הכשר
"כלים שבשל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים."
ומשמע שפסק להחמיר שהרי הביא את הדעה המחמירה בסתם.
ולכאורה היה מקום לומר שאע"פ שהרמ"א בתורת חטאת פסק כשיטת האיסור והיתר הארוך מ"מ השו"ע פסק כשיטת התרומה והרשב"א להחמיר. אלא שעדיין קשה הלא אם הרמ"א חולק על השו"ע בזה אם מדוע לא השיג על הדין של סעיף ג ומדוע לא השיג על דין הכשרת כלים. ויותר מזה הרמ"א בתורת חטאת עה,יג הביא גם כן את דין השומן שנבלע בבצק וכן את דין הירקות ולכאורה זה סותר את מה שפסק שם אות ז שדי בביטול ברוב.
ואכן המנחת יעקב עה,כו הסביר בדעת הרמ"א לגבי הפת שבלעה שומן –
"ואף על גב דפסק הרב לעיל דין ח' דבישול עכו"ם אינו אוסר תערובתו צ"ל דשאני הכא שהשומן נראה וניכר בעין בתוך הפת וכמו שפסק הרב לעיל כלל ס"ט דין י"ג לענין אם נלוש עם ביצה, וע"ש".

היינו שהעמיד שכאן מדובר באופן שהשומן בעין ואם כן אינו רק נותן טעם אלא יש כאן ממשות ניכרת ובזה ודאי אסור כיון שאינו מתבטל בשום דבר. ואמנם יש להעיר שבתרומה שהוא מקור לדין עיסה שבושלה עם בשר כתב בפירוש שאפילו אין השומן בעין אסור אבל צ"ל שלפי הפוסקים שטעם אינו אוסר הם יסכימו עם התרומה רק באופן שהשומן ניכר בעין.
את תירוץ המנחת יעקב הביאו החוות דעת קיג,א ורבי עקיבא איגר ועוד פוסקים כפי שהביא בכף החיים קיג,יז. ולפי הסבר זה אין צורך לומר שמרן פסק כשיטת המחמירים. ויש לחזק פסק זה ממה שפסק השו"ע בסוף סימן קיב סעיפים יד טו שכותח שיש בו פת של גויים מותר. וכן "שמי שנזהר מפת עובד כוכבים, מותר לאכול בקערה עם מי שאינו נזהר ממנו, ואף על פי שטעם פת עובד כוכבים מתערב בפת ישראל, אינו חושש". ונאמר שכשם שהתירו בפת של גויים ה"ה בבישולי גויים.
אמנם יש להעיר שהגר"א על הדוגמא של ירקות שבושלו עם בשר כתב "ר"ל אף על גב שאין השומן בעין ...וז"ש ונבלע כו'" היינו שדייק בלשון השו"ע שכתב כלשון הרשב"א שנבלע השומן משמע שאינו בעין . ולפי הגר"א נצטרך לומר שאכן השו"ע אוסר אפילו בטעם בלבד ולא מתיר כמו שכתב הרמ"א. וצריך גם לומר לשיטת הגר"א שמה שהקיל השו"ע בסי' קיב סעיפים יד-טו בכותח שיש בו טעם פת וכן בקערה שהתערבה בה פת כל זה דוקא לענין פת של גויים ולא לענין בישולי גויים.


ולענין הכשר הכלים שמרן החמיר שלכאורה משמע מזה שמרן אוסר נותן טעם בבישולי גויים , יש לומר ששם היינו רק לכתחילה כיון שיש אפשרות לתקן מה שאין כן אם כבר בישל ללא הכשרה אין לאסור את התבשיל.
בכף החיים קיג,יז הביא את המחלוקת אם בישולי גויים בטלים ברוב והכריע להקל והביא כן בשם הרבה אחרונים ביניהם החיד"א בברכי יוסף.
לפי האמור לעיל יוצא שבנידון השאלה שהשמן רק בלע טעם מן התפוחי אדמה ואין בתוכו ממשות ניכרת של תפוח אדמה אין בו איסור בישולי גויים.

במקרה הנידון של טיגון בשמן ניתן להוסיף סברא נוספת – בשם הרב ברגיל שליט"א - שאפילו המחמירים בדין טעם בבישולי גויים יודו להקל והיא שדבר המטוגן בשמן נותן טעם לפגם בשמן כי גורם לשמן להשחיר וככל שיוסיפו לטגן עוד דברים בשמן השמן ישחיר יותר ויותר וא"כ אין התפוחי אדמה נותנים טעם טוב לשמן אלא מגרעים אותו שלא יהיה ראוי לשימוש לאכילה אחרת.
לכן למסקנה מותר לטגן ולאכול בשמן זה.