שאלה:

שלום וברכה! האם בתפילות של ימים נוראים יש לעמוד בכיוון רגליו לפני הקדושה כאשר אומרים את הפיוטים?
תודה רבה!

תשובה:

תשובה בקצרה:
בשעת הפיוטים הנאמרים לפני קדושה אין חובה לעמוד בכיוון רגלים בפרט כאשר נאמרים ע"י הסומך, ואמנם אם המנהג במקומו הוא לעמוד כך יש לנהוג כפי הציבור.
תשובה מורחבת:
תחילה יש לדון האם בתחילת חזרת הש"ץ עד הקדושה צריך לעמוד ברגלים צמודות-
זה לשון השו"ע (סימן קכג סעיף ב)
"במקום שכלו ג' פסיעות יעמוד, ולא יחזור למקומו עד שיגיע ש"צ לקדושה, ולפחות עד שיתחיל שליח צבור להתפלל בקול רם". מקור הדין הוא בגמרא יומא נג: "אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו, ואחר כך יתן שלום. אמר ליה רב מרדכי: כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו - התם איבעיא ליה למיקם, משל לתלמיד הנפטר מרבו, אם חוזר לאלתר - דומה לכלב ששב על קיאו."

וברי"ף הביא מחלוקת מתי יכול לחזור למקומו – דעה ראשונה כשמתחיל שליח ציבור את החזרה ודעה שניה כשמגיע שליח ציבור לקדושה. הרמב"ם הכריע כשיטה השניה. להלכה כפי שהובא לעיל בלשון השו"ע לכתחילה צריך להמתין עד קדושה אמנם השו"ע נתן גם את האפשרות לחזור בתחילת החזרה. האחרונים (הב"ח ועוד) למדו מזה שכאשר יש דוחק או צורך אפשר לחזור גם בתחילת החזרה ולכן כתב הלחם חמודות (דברי חמודות על הרא"ש לבעל התוי"ט – ברכות פ"ה סי' כג אות עג)-

"ונראה לי לקיים דברי שניהם שכשאומרים פיוטים כיון דפתח ש"ץ ילך למקומו ובשאר כל הימים עד דמטי ש"ץ לקדושה:" והביאוהו האחרונים (המגן אברהם והמשנה ברורה ועוד רבים).
ונראה שכתב כן דרך הכרעה לפי מידת הצורך והיינו שכאשר אומרים פיוטים יש קושי לא לחזור למקומו ולכן יש לסמוך על השיטה שאפשר לחזור בתחילת החזרה . (היינו כוונתו לפיוטים שאומרים בברכת מגן וברכת מחיה המתים (ראה לקמן הדיון בזה) שעל ידי הפיוטים הללו מתארך הזמן של החזרה עד הקדושה ולכן יש קושי להמתין שלא לחזור למקומו עד קדושה).
אכן בכף החיים (קכג, סוף אות יג) כתב שהיות ובשער הכוונות כתב שלא לחזור עד קדושה לכן אפילו כשאומרים פיוטים וא"א לו לעמוד במקום שכלו פסיעותיו יותר טוב לילך למקום אחר אם אפשר ולא יחזור למקומו עד קדושה.
אופן העמידה עד שחוזר למקומו–
הכנסת הגדולה (הגהות טור סי' קכג) כתב לגבי אופן העמידה בזמן שממתין לש"צ ש"חייב לכוין רגליו כמו בתפלה" וכתב כן בשם שו"ת הרד"ך (מה"ר רבי דוד כהן נפ' ה"א רצ) סי' כג והביאו המגן אברהם ועוד אחרונים כמוזכר בכה"ח קכג,יא . אמנם העירו המ"ב (בביאור הלכה ד"ה יעמוד) וערוך השלחן (קכג,ג) שהרד"ך כתב כך על אופן העמידה בזמן הקדושה ולא דיבר כלל על אופן העמידה בזמן שממתין לש"צ. ובערוך השלחן אף הוסיף שלא נוהגים כך כי אין שום טעם בזה. ובמ"ב כתב רק להקפיד על כיוון הרגלים בזמן שאומר שים שלום. ואמנם נראה שיש הנוהגים כך ויש הנוהגים כך. ומ"מ יש לומר שאף אם לא כתב כן בשו"ת הרד"ך מ"מ אחרונים אלו הסכימו לדין זה שהרי הביאוהו ולא העירו עליו. (ומ"מ יש לפקפק מה היו סוברים אילו ראו שו"ת הרד"ך).
אכן אף אם נאמר שצריך להמתין ברגלים מכוונות –צמודות עד הזמן שיכול לחזור למקומו מ"מ משמע שאחרי שהותר לחזור למקומו שוב אינו צריך לעמוד באופן זה.

לפי זה יוצא שכאשר אומרים פיוטים בתחילת החזרה שאז התירו לחזור למקומו כבר בתחילת החזרה, שוב אין צורך לעמוד בכיוון רגליים בתחילת החזרה עד הקדושה, ואף לפי כה"ח לעיל שאין לחזור עד קדושה אף כשאומרים פיוטים, מ"מ הסכים שיכול ללכת למקום אחר וממילא יוצא שאינו צריך לעמוד בכיוון רגלים עד קדושה.
עמידה בכיוון רגלים בקדושה עצמה-
אבל ברור שכאשר אומר קדושה יש לכוון את רגליו. כפי שנפסק בשו"ע סי' צה סעיף ד וסי' קכה סעיף ב "טוב לכוין רגליו גם בשעה שאומר קדושה עם ש"צ". ומקורו בתרומת הדשן סי' כח וטעמו כי מאחר ואומרים "נקדש את שמך כשם שמקדישים אותו בשמי מרום" או בנוסח הספרדים "נקדישך ונעריצך כנעם שיח סוד שרפי קודש" והיינו שאנו באים להקדיש לקב"ה בדומה למלאכים ולכן "יש לנו להתדמות להם בכל היכולת," (לשון התרומת הדשן) והרי המלאכים רגליהם רגל ישרה.
עמידה בכיוון רגלים בפיוטי הקדושה-
כעת יש לברר מה הדין כאשר אומרים פיוטים לפני הקדושה האם גם פיוטים אלו הם בכלל הענין של העמידה בקדושה או שמא עד שמתחילים נקדישך וכו' אין צורך לעמוד בפיוטים אלו.
עיקר הבירור הוא האם אכן פיוטים אלו הם בכלל הקדושה. נראה ששאלה זו תלויה בשאלה יסודית יותר והיא כיצד מותר לומר פיוטים בחזרת הש"ץ הלא חזרת הש"ץ היא תפילת עמידה של השליח ציבור בעד הציבור וכיצד אפשר להוסיף דברים שאינם חלק מהתפילה.
יש מחלוקת בראשונים לגבי פיוטים המכונים "קרוב"ץ" – (שהם ראשי תיבות של המילים "קול רינה וישועה באהלי צדיקים") – האם נכון מנהג המקומות שמוסיפים פיוטים אלו בברכות קריאת שמע וכן בתפילת עמידה.
הרמב"ם (ק"ש א,ז) כתב "ברכות אלו עם שאר כל הברכות הערוכות בפי כל ישראל עזרא הסופר ובית דינו תקנום ואין אדם רשאי לפחות מהם ולא להוסיף עליהם" ויוצא מדבריו שאין רשות להוסיף פיוטים בתוך הברכה. והרמ"ה (הביאו הטור סי' סח) כתב שאסור להפסיק כי נאמר במשנה ברכות פ"א "מקום שאמרו להאריך - אינו רשאי לקצר, לקצר - אינו רשאי להאריך". וגם הרשב"א בתשובה (הוזכרה בב"י) כתב שנראה לו שאין ראוי לעשות כן – ואמנם כתבו הרמ"ה והרשב"א שכיון שנהגו הנח להם.

אבל רבינו תם (הובא בתוספות ברכות יא. ובתר"י ה:) פירש את המשנה בברכות שאמרה לגבי ברכות ק"ש "אחת ארוכה ואחת קצרה" שהכוונה היא כאילו כתוב בין ארוכה ובין קצרה היינו שרשאי להאריך או לקצר בברכות אלו, והמשך המשנה שם שאמרו "מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר" הכוונה היא שאינו רשאי לשנות את מבנה הברכה היינו שיש ברכות הפותחות בברוך וחותמות בברוך והם נקראות ברכות "ארוכות" ויש ברכות שהם רק פותחות בברוך ואינם חותמות והם נקראות ברכות "קצרות". ועל זה אמרה המשנה שאין רשות להוסיף חתימה לברכות שרק פותחות בברוך ואין רשות להחסיר חתימה לברכות שחותמות בברוך וכפי שמשנה עצמה ממשיכה "לחתום - אינו רשאי שלא לחתום, שלא לחתום - אינו רשאי לחתום" ומשפט זה הוא הסבר למשפט הקודם שאסור להאריך או לקצר . אבל כל עוד שלא משנה את מבנה הברכה דהיינו בברכה שיש בה פתיחה וחתימה והוא מאריך בברכה יותר בזה אין איסור כי אינו משפיע על הפתיחה והחתימה. וגם הראב"ד (הובא בטור שם) סבר כר"ת. ולכן הצדיקו את המנהג לומר פיוטים בברכות אלו.
ואמנם לגבי פיוטים בתוך תפילת עמידה יש סברא נוספת להקל והיא שבברכות העמידה מותר להוסיף בקשות כאמור בגמרא ע"ז ח. שיכול לשאול צרכיו בשומע תפילה וכן בסוף כל ברכה וברכה . וכן אמרו בברכות לד. שיכול לשאול צרכיו באמצעיות. ואמנם שם אמרו שאין להוסיף בקשות בשלוש ראשונות ואחרונות אבל כתבו התוספות (ברכות לד. ד"ה אל ישאל) בשם ר"ח ורבינו האי ש"דוקא ליחיד אבל צרכי צבור שואלין" והוסיפו "ולכך אנו אומרים זכרנו וקרובץ ויעלה ויבא בהם" וכ"כ שם הרא"ש (ברכות ה,כא) "ומטעם זה נהגו לומר קרוב"ץ בג' ראשונות"
ועוד הוסיף שם הרא"ש שפיוטים אלו הם קדמונים מאוד והם ומי שתיקן אותם היה ר' אליעזר הקליר "שהיה מא"י מקריית ספר ובימיו היו מקדשים ע"פ הראיה שהרי לא תיקן שום קרוב"ץ ליום שני ויש אומרים שתנא הוא כדאמר בפסיקתא כד דמיך ר"א בר' שמעון קראו עליו דורו מכל אבקת רוכל דהוא תנא קרוב"ץ דרשן ופייטן והוא תיקן קרוב"ץ לאומרה בג' ראשונות" וגם הרשב"א בתשובה הנ"ל כתב "מנהג הזה פשט ברוב המקומות וסומכין על מה שייסד הקליר פיוטין ליוצר ולאהבה ולזולת. והקליר אומרים עליו שהוא רבי אלעזר בן ערך שאמרו עליו שהוא תנוי והוא קרוי והוא פיוטי. והנח להם לישראל לנהוג כמו שנהגו כמו שאמרו במגלה. ובירושלמי צא ולמד ממה שצבור נוהג". (אע"פ שהוא עצמו אין נראה לו מנהג זה כמוזכר לעיל).
להלכה השו"ע פסק לגבי ברכות ק"ש בסי' סח "שנכון למנוע מלאומרם משום דהוי הפסק" וגם לגבי תפילת עמידה בסי' קיב (סעיף ב) "אין לומר פיוטים ולא קרובץ בתפלה".
אבל הרמ"א בשני המקומות כתב שנוהגים לאומרם.

יש לציין שכל הדיון בראשונים הוא לגבי תפילה בציבור אבל בתפילת היחיד שמתפלל בביתו כולם מודים שאין לו להוסיף שום פיוט .
הנה למעשה המנהג היום הוא שלא להוסיף שום פיוט בברכות קריאת שמע וגם לא בתפילת עמידה בלחש אלא רק בחזרת הש"ץ וכן העיר החוות יאיר סי' רלח שהמנהג שהיו מוסיפים בברכות ק"ש לא נתפשט.

ויש לשאול האם המנהג היום להוסיף פיוטים בחזרת הש"ץ הוא בניגוד לפסיקת השו"ע שלא לומר פיוטים בתפילה או שיש חילוק בדבר.
בתשובת הרדב"ז (ג,תקלב) לגבי פיוטי הקדושה כתב תחילה להצדיק המנהג מצד השיטה לומר קרובץ בג' ראשונות שהם צורכי רבים ואח"כ כתב שאפילו לדעת החולקים יש לחלק בין שבחים ופיוטים שיש בהם שבח הבורא או כבוד היום שאינם שייכים לברכה עצמה שעל זה החמירו לבין "הקדושות שחברו הראשונים לא חלק עליהם אדם" וטעמו כי יש "קדושה אריכתא ואיכא קצרה שהרי נקדש את שמך בעולמך היא קצרה ונעריצך ונקדישך היא יותר ארוכה ממנה וכתר יתנו לך ארוכה ממנה והקדושה שאומרים המסתערב היא ארוכה מכולם וכן הנוסח שכתב הרב ז"ל בחבורו הוא נוסח ארוך ולא שמענו מעולם מי שערער על זה שהרי הכל הוא ענין קדושה ומה לי קצרה ומה לי ארוכה תדע שהרי קצת מברכין ברכנו שהיא קצרה וקצת מברכין ברך עלינו שהיא ארוכה ולא ראינו מי שמיחה בהם. אף בנ"ד נמי כיון שכל מה שסדרו לומר בקדושות יוה"כ הוא מענין סדר שמקדשים עליונים ותחתונים וגדולת וקדושת שמו יתברך אין כאן הפסק ותוספת אלא קדושה אריכתא והלא מחבריהם היו אנשים גדולים בחכמה כמו הר"ר אברהם ן' עזרא וכהר"ר שלמה בן גבירול וכה"ר יהודה הלוי זק"ל והם היו אנדולסיים ובזמנו של הר"ר יוסף הלוי ן' מגאש וכמה גאוני עולם באו אחריהם ושמעו הקדושות ולא מיחו בידם מפני שהיו חכמי אמת ודברים קדושים כאלה אין ראוי לבטל אותם כלל."
ולשיטתו יוצא שגם החזן עצמו יכול לומר את נוסח הנוסף לקדושה כי אין בה הפסק כלל.
וגם בשיירי כנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן קיב) העיר על ענין אמירת הקדושות "ושמעתי שהרב מהר"ד אגוזי ז"ל לא היה אומרם מפני תלונת ההגהות. ויש לתת סמך למנהגינו, דכיון דמעין קדושה נינהו כקדושה עצמה דמיא, כי היכי דאמרינן ה' שפתי כו' בין גאולה לתפלה משום דכגאולה אריכתא דמיא".

אבל ברכי יוסף (סי' קיב) כתב לגבי מי שנמנע מלאומרם "כן ראוי לעשות החרד לדבר ה' בצנעא בינו לבין עצמו, ולא יפרסם הדבר מפני המחלקת, ומפני כבוד גדולי עולם שתקנום ואומרים אותם" ובמחזיק ברכה שם הביא את תשובת הרדב"ז הנ"ל וכתב "ובמקומי אני עומד שהחרד לדבר ה' בצנעא לא יאמרם ולא יפרסם הדבר מפני המחלקת ומפני כבוד גדולי עולם שתקנום ואמרים אותם כמש"כ שם ואין ראיה מפיוטי קרובת מהקליר שהם יסדום על דרך האמת ודי בזה וכבר הבאתי שם שמהרח"ו זצ"ל לא היה אומרם אלא בשעבר לפני התיבה". וכ"כ החסד לאלפים קיב כפי שהזכיר כה"ח.
ויוצא שיש מחלוקת כיצד לדון את פיוטי הקדושות אם הם חלק מהקדושה או שהם תוספת והפסק.

בכף החיים סי' קיב כתב שמחמת המחלוקת הנ"ל "על כן יש נוהגים בערי ספרד ...לאומרם אדם אחר ולא הש"ץ החוזר העמידה כי חוששים שמא יהיה זה הפסק בחזרת העמידה אם יאמרם הש"ץ" וכן הוא המנהג הנפוץ היום שהסומכים אומרים את הפיוטים ולא הש"ץ. (ויש להעיר שעצם מנהג הסומכים אינו תלוי כלל בפיוטים אלא הוא מנהג קדום כמבוא בטור ושו"ע סי' תריט סע' ד ע"פ פרקי דר' אליעזר שלמדו כן מאהרן וחור שתמכו בידי משה).
בחזון עובדיה עמ' שדמ כתב בשם שו"ת זבחי צדק "הפיוטים של סדר קדושות של יוהכ"פ לא יקראם החזן אלא הסומך" והזכיר גם שו"ת מנחת החג ושם (בשו"ת מנחת החג) כתב שיש כאן התלבטות בענין הפיוטים כי לפי פשט השו"ע משמע שאין לאומרם בחזרה ואילו לפי הרדב"ז יש לאומרם וכתב שלכן נוהגים לעשות מעין פשרה שאדם אחר יאמר הפיוטים . ומסיק שם שאם אין אדם אחר שיאמר, אין לש"ץ לאומרם מחשש הפסק.
אבל בחזון עובדיה (עמ' שמג-שדמ) אע"פ שהביא את הפוסקים הנ"ל סמך על תשובת הרדב"ז וכתב "ובמקום שאין עוזר וסומך רשאי השליח ציבור לאומרם שכולם מענינא דיומא". (יש להעיר שכל זה לענין פיוטי הקדושה אבל לגבי הפיוטים בתפילת המוסף (אחרי סדר העבודה) כתב (שם בעמ' שנד) שיאמרם הסומך והשליח ציבור שותק)
היוצא מזה הוא שיש שסמכו על כך שפיוטי הקדושה הם חלק מהתפילה ויש שחששו שאינם חלק מהתפילה ושלכן צריך דוקא שאחר יאמרם.

יש להוסיף שהחוות יאיר רלח כתב שכל הדיון לגבי הפסק בפיוטים אינו שייך בחזרת הש"ץ אלא רק בברכות ק"ש או בתפילת לחש אבל לגבי חזרת הש"ץ כתב "מאחר שאין הציבור מפסיקין תוך תפילתן רק אומרים עם הש"ץ בחזרת הש"ץ שאינו רק להוציא את שאינו בקי כ"ש בזמן הזה שאינו רק ממנהג אבותינו אין חשש הפסקה כלל." היינו שאין לדמות דיני הפסקה בברכות קריאת שמע ותפילה לחש להוספת פיוטים בחזרת הש"ץ. ואמנם לא הביא ראיה לדבר אלא רק סברא שכיון שהוא רק להוציא הבקי והיום הוא בגדר מנהג אבותינו א"כ אינו חמור כל כך כמו תפילה גמורה . אבל מוכח שהפוסקים לעיל שדנו בפיוטי הקדושה היה פשוט להם שגם בחזרת הש"ץ יש בעיה של הפסק. ומ"מ מנהג אשכז הוא להוסיף פיוטים בחזרת התפילה וזה יכול להיות או מחמת סברת החוות היאיר או מצד שהרמ"א כבר כתב שנוהגים כמקילים בזה.

הנה לענין הנושא הנידון כאן שהוא כיוון הרגלים בשעת הפיוטים נראה שהוא תלוי בשאלה האם הפיוטים הם אכן חלק מחזרת הש"ץ או שהם בגדר תוספת באופן המותר – בין אם התוספת נעשה ע"י מי שאינו השליח ציבור ובין אם אין איסור לעשות תוספת . כי אם נאמר שהפיוטים הם חלק מהקדושה אם כן כשם שיש ענין לעמוד בקדושה לכאורה צריך לעמוד גם בפיוטים אלה (וראה לקמן שגם זה אינו מוכרח) ואם הם תוספת ואין הש"ץ רשאי לאומרם אם כן הם אינם חלק מהקדושה ואין צורך לעמוד בהם בכיוון רגלים.
ונראה שאע"פ שלפי הרדב"ז הם נחשבים חלק מהקדושה מ"מ הרי למעשה חוששים לשיטה שהם נחשבים הפסק ושלכן הסומך אומרם ולא הש"ץ ואע"פ שהוא חשש לחומרא מ"מ יש לומר לענין עמידה בכיוון רגלים שאינה חיוב גמור (כלשון השו"ע לעיל טוב לכוין רגליו) נראה שדי בזה שיש בזה איזה ספק אם הם חלק מהקדושה. וגם בחזון עובדיה אע"פ שסמך על תשובת הרדב"ז לענין שיכול הש"ץ לאומרם, מ"מ (שם עמ' שמה) היקל לענין זה שהחזן אם הוא חלש וזקן יכול לשבת בשעה שאומרים פיוטים (אף פיוטי קדושה) כאשר הם נאמרים שלא ע"י החזן, ומוכח שאף לשיטתו אפשר לצרף את הסברא שהפיוטים הם לא חלק מהקדושה כאשר אינם נאמרים ע"י החזן.

לכן נראה שיש לסמוך על הפוסקים הסוברים שהפיוטים אינם חלק מהקדושה כפי שהובא לעיל מהברכי יוסף (שלא סמך על תשובת הרדב"ז) , ומהר"ד אגוזי (שהובא בכנסת הגדולה), והחוות יאיר, ובפרט אם מחמת הקפדה על כיוון הרגלים יקשה עליו להתרכז בתפילה.
עוד יש לומר שאפילו לפי שיטת הרדב"ז שפיוטי הקדושה הם "קדושה אריכתא" ושלכן אינם נחשבים הפסק בחזרת הש"ץ, מ"מ לענין עמידה בכיוון רגלים בפיוטים אלו יש לחלק ולומר מאחר וכל היסוד לעמידה בקדושה היא להדמות למלאכים (כפי שהובא לעיל מתרומת הדשן) אם כן נראה שרק כאשר מתחיל לומר דברים שאומרים המלאכים או אפילו כאשר אומר את ההכרזה שעומד לומר דברים שאומרים המלאכים שם נותנת הסברא שצריך לעמוד בכיוון רגלים אבל כאשר אומר פיוט הבא לתאר את רוממות הבורא וכעת אינו מקדש אלא רק אומר דברים כהקדמה לאמירת הקדושה ומדבר על רוממות הבורא ותיאור מחנות של מעלה אף אם נאמר שהם חלק מהקדושה מ"מ יש מקום לומר שאינו צריך לעמוד בכיוון רגלים כשאומר דברים אלו.

לכן נראה שבשעת הפיוטים הנאמרים לפני קדושה אין חובה לעמוד בכיוון רגלים בפרט כאשר נאמרים ע"י הסומך, ואמנם אם המנהג במקומו הוא לעמוד כך יש לנהוג כפי הציבור.